"אני לא רוצה להיכנס לפרטי הפרטים, כי אלו מביאים לידי מחלוקת ועלולים חס וחלילה להסיט אותנו ממימוש המהלך הגדול", ענה יהודה עציון לשאלה ששאלתי אותו לפני כעשרים שנה בנוגע לחיי היומיום אם ייבנה בית המקדש שעליו הוא וחבריו חולמים, והוסיף ותיקן אותי, "לא אם, אלא כש...".

מילים אלה הדהדו בראשי עם היוודע שיתוף הפעולה בבחירות האחרונות בין מפלגות "האיחוד הלאומי" בראשות בצלאל סמוטריץ', "עוצמה יהודית" בראשות איתמר בן גביר ו"נעם" בראשות אבי מעוז, ממובילות המהפכה המשטרית בעת הזאת. ישנם קווי דמיון רבים בין תפיסות היסוד של מפלגות אלה המבקשות לקרב את העידן הגאולי, אך הן שונות זו מזו באופי של קהל תומכיהן וכן ביחס של בית המדרש שממנו באו לסוגיית העלייה להר הבית, שהפכה בשנים האחרונות למרכזית עבור הציבור האמוני.

בימים סוערים אלה, כשאנו עומדים בליבו של מאבק על אופי המשטר במדינת ישראל, אפשר לתמוה ולתהות על מה שניסח בשעתו המחזאי פול זינדל כ"השפעת קרני הגמא על שפמו של החתול": מה הקשר בין הפעילות היהודית המתגברת סביב הר הבית והמהפכה המשטרית שאנו עומדים לפתחה?

מוקד המהפכה קשור למעמדו ולסמכותו של בית המשפט העליון ואילו הדיון סביב עלייה להר הבית נוגע בשאלות הלכתיות ואזרחיות (כמו חופש הפולחן) וקשור לקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הטענה שאני מבקשת להעלות כאן היא שקיים קשר הדוק בין התחזקותם של אנשי תנועות המקדש והיעד שאליו הן נושאות את עיניהן לבין ההתעקשות להחליש ולמוסס את כוחו ואת סמכותו של בית המשפט העליון.

בחינה היסטורית של ההתייחסות להר הבית מאז הכיבוש/השחרור של מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים בתשכ"ז מלמדת כי לאחר שוך ההתלהבות הגדולה מכך ש"הר הבית בידינו", רוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי ושל הציבור הדתי-לאומי הדיר את רגליו מן ההר בעקבות הפסיקה של הרבנות הראשית והפוסקים המרכזיים בעולם החרדי. העימות הפוליטי וריבוי מעשי טרור פלסטיני העצימו לאורך השנים תפיסה זו, וגם יהודים שאינם מזוהים כדתיים מנעו עצמם מן הביקור בהר.

יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' (מימין) עם יו"ר נעם אבי מעוז (צילום: יונתן זינדל)

השינוי ההלכתי באשר לאיסור הכניסה להר החל לתפוס תאוצה בעקבות הסכמי אוסלו, כאשר ועד רבני יש"ע פרסם ב-1997 קול קורא לעלות להר הבית – כל אדם על פי פסיקת רב קהילתו. באינתיפאדת אל-אקצה, שהחלה בספטמבר 2000, הורה יאסר ערפאת על סגירת שערי הר הבית בפני לא-מוסלמים, תוך מעורבות ירדנית בהחלטה ומדיניות מגומגמת של ישראל בנוגע לפתיחת השערים.

האיסור, שנותר על כנו לאורך שלוש שנים, העצים את קולן ואת כוחן של קבוצות המקדש, והביא להגדלה משמעותית של מספר המשתתפים ב"סיבובי השערים" סביב שערי הר הבית מדי ראש חודש - פעילות שהאדירה את מרכזיות ההר בתודעת המשתתפים, ובה בעת פתרה את הדילמה ההלכתית בנוגע לביקור בהר הבית.

עליית ארבעים מרבני יש"ע עם תלמידיהם בשנת 2007 במלאת 40 שנה למלחמת ששת הימים, הציבה במקום חדש את יחס הציבור האמוני לסוגיית העלייה להר - לא עוד פסיקה קהילתית של רב זה או אחר אלא פעולה ציבורית מהדהדת הפונה למגזר שלם. מאז ועד היום התעצם מספר "העולים על פי ההלכה" להר במאות אחוזים, כפי שמראה אמנון רמון בספר שיצא לאור לאחרונה ("הר הבית / אל־אקצא: לקראת אובדן שליטה? תהליכים ומגמות, 2022-2015").

שיעור המבקרים בהר עלה בד בבד עם עליית כוחן הציבורי של תנועות המקדש:  "נאמני הר הבית" בראשות גרשון סלומון ז"ל ו"התנועה לכינון המקדש" בראשות האחים הרבנים דוד ואביגדור אלבוים מחסידות בעל"ז, היו מחלוצי הדרישה לנוכחות יהודית בהר כבר עם שוך הקרבות של מלחמת ששת הימים. אולם עמדתם זו נותרה לאורך שנים בשולי השוליים של החברה הישראלית, נתמכת, כפי שהראו נדב שרגאי וד"ר אמנון רמון, על ידי "החוגים הלאומיים" ועל ידי קבוצות של יוצאי לח"י, אצ"ל ושולי החברה הדתית.

יהודה עציון על רקע הר הבית, 1997 (צילום: נתי שוחט)

הנסיגה מסיני (1982) העלתה את סוגיית השליטה בהר לדיון בקרב האליטות של החברה הדתית-לאומית ובכללם גוש אמונים. הדבר הביא בין היתר להתארגנות שנודעה לימים כ"מחתרת היהודית", שתכננה לפוצץ את כיפת הסלע וביצעה פיגועי נקמה בפלסטינים. פעילות חבריה גונתה כמעט מקיר לקיר ונושא ההר, הביקור בו ורעיון בניין המקדש מעשה ידי אדם נדחקו לפריפריה של התודעה הקולקטיבית בציבור היהודי בישראל.

גלי ההדף של הפינוי מסיני לא שככו אצל הרב ישראל אריאל, רבה של העיר ימית ומספר 2 בתנועת כך, אשר גרס כי הפינוי נגרם בשל העדר שליטה יהודית בהר הבית, ובלשונו "כשהלב אינו פועל כראוי", היינו אין ריבונות יהודית בהר הבית והפולחן המקדשי אינו מתקיים - "הגפיים נמקות ונכרתות", קרי נעשים ויתורים על חלקי ארץ ישראל  ותהליך הגאולה נסוג לאחור.

בפעילות נחושה הוא הקים בלב הרובע היהודי שבעיר העתיקה את "מכון המקדש", שמאז הקמתו מבקש לחנך ולקדם את "תודעת המקדש" בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים במגוון אמצעי המחשה חזותיים, אומנותיים וטקסיים. בשנות התשעים, לצד המשך פעילותם של "נאמני הר הבית" ושל "התנועה לכינון המקדש", פעלו אנשי כך ובהם ברוך מרזל, מיכאל בן ארי, עו"ד ברוך בן יוסף, איתמר בן גביר, פעילים עצמאיים כיהודה עציון ופרופ' הלל וייס, וצמחו ארגונים חדשים כ"נשים למען המקדש" ו"משמר המקדש" מייסודה של "אל הר המור".

אריאל שרון מבקר בהר-הבית, 28.9.2000 (צילום: פלאש 90)

בתקופה זו החל שינוי באופי הפעילות של תנועות המקדש: מגישה מיליטנטית לוחמנית ורבולוציונית, כפי שבאה לביטוי בפעילות "המחתרת היהודית", לגישה אבולוציונית המתבססת על חינוך ועל כיבוש התודעה. כך מכון המקדש הפך להיות סוכן שינוי מרכזי בהטמעת רעיון העלייה להר ובניין המקדש במערכת החינוך הממלכתית דתית. בשנת 2000 חברו תנועות אלה (למעט "נאמני הר הבית") להתארגנות משותפת תחת "ארגון הגג של שוחרי המקדש". בפגישות משותפות הצליח הארגון לכנס רבנים בעלי השפעה, ומאוחר יותר אף ייסד את "הסנהדרין החדשה".

אם עד שנות התשעים של המאה הקודמת ואף בראשית שנות האלפיים, נתפסו התנועות ופעילי המקדש כשוליים; וחבריהן, שרבים מהם היו מזוהים עם תנועת כך,  נדחו בבוז על ידי מוסדות חינוך דתיים לאומיים, הרי שבשנים האחרונות הם התקבלו שם בזרועות פתוחות, כפי שהעיד בסיפוק הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו העומד בראש ישיבת "הרעיון היהודי" מיסודו של מאיר כהנא, שיזם הקמת מזבח לשם תרגול עבודת הכוהנים, ואביו של ח"כ יצחק קרויזר שהצטרף לאחרונה לכנסת.

לדבריו, גם הרב דרוקמן ז"ל, שלא נתן להם דריסת רגל במוסדותיו בעבר, קיבל אותו בשנים האחרונות בזרועות פתוחות (ערוץ 7, 13.1.2023). כך גם מיזם תיירותי של מורת הדרך ציפורה פילץ, ממקימות תנועת נשים למען המקדש, הכולל ביקור בבית משפחתה הממוקם בביתו של שומר בית הקברות בהר הזיתים אל מול מקום המקדש, זוכה לתהודה ולביקורי משפחות וילדים. וכך גם מנהלת הר הבית בראשותו של הרב שמשון אלבוים מחסידות בעלז, דור שלישי לפעילי המקדש, זכתה לאחרונה ל"פרס ירושלים למורשת יהודית" מערוץ 7 – אחד משופריו התקשורתיים של הציבור האמוני וישנן דוגמאות נוספות.

מימין: ח"כ מיכאל בן-ארי והרב יהודה קרויזר מעניקים תעודת הוקרה לאלמנת הרב מאיר כהנא, ליבי כהנא, בעצרת לציון 20 שנה להירצחו. ירושלים, 26.10.10 (צילום: דוד ועקנין)

מגמה זו החלה לקבל גיבוי פוליטי כבר בכנסת ה-18 (2009) עם היבחרו של ד"ר מיכאל בן ארי, איש כך ופעיל בארגוני המקדש כחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, והמשיכה עם מינויים של ראשי "מנהיגות יהודית" לכנסת במסגרת הליכוד: משה פיגליין, פעיל נמרץ למען תפילת יהודים בהר בכנסת ה-19 (2013) ויהודה גליק, מנכ"ל מכון המקדש לשעבר בכנסת ה-20 (2016). המגמה הלכה וצברה תאוצה, ודומה שהגיעה לשיאה בבחירות האחרונות, בנוכחות המסיבית של פעילי המקדש או צאצאיהם בין חברי הכנסת של "עוצמה יהודית".

ראש וראשון איתמר בן גביר - איש כך, ממנהיגי נוער הגבעות, שבעבר הסתופף תחת גגו של ארגון שוחרי המקדש, עומד היום בראש סיעת "עוצמה יהודית" ומכהן כשר האחראי לביטחון הלאומי, כאשר אשתו, איילה בן-גביר, עובדת במסגרת מנהלת ההר.

עמיחי אליהו, בנו של רבה של צפת הרב שמואל אליהו, שהשתתף באופן פעיל בפגישות של ארגון שוחרי המקדש. אליהו הוא נכדו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, שגם אם סמך את ידיו על איסור הכניסה אל ההר, תמך ביוזמה לבנות בית כנסת בפאתי ההר - במקום שלפי כל הפוסקים לא היה חלק ממקום המקדש – ובירך עליה.

הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש (צילום: יונתן זינדל)

יצחק קרויזר, בנו של הרב יהודה קרויזר, שכאמור עוסק רבות בנושא הקרבת הקורבנות בלימוד ובמעשה; ואחרון חביב, מי שעומד בחזית המהפכה המשטרית העומדת לפתחנו בימים אלה ממש - ח"כ שמחה רוטמן, איש התנחלות פני קדם, שנמנה עם פעילי קבוצות המקדש ומעיד על מורשת זיקתו אל ההר:

הקשר למקדש ולהר הבית התחיל אצלי כעניין משפחתי. במשפחתי מסתובב המכתב שסבא רבא שלי, שעלה מארה"ב ארצה בתחילת המאה שעברה, שלח לנשיא ארה"ב כדי שיסייע לעם היהודי לרכוש את זכות הגישה להר הבית. בהמשך זכיתי פעמים רבות להסיע את הרב זלמן קורן מגוש קטיף לירושלים ולשמוע ממנו על המדידות שערך בהר הבית מרחוק... את הקשר האישי שלי עם הר הבית התחלתי דרך ארגוני הפעילים... בהקפצות לדיוני מעצר או תנאים מגבילים לאנשים שהתפללו על ההר, ובליווי משפטי של העמותות והגופים... הפתרון הוא בהמשך הדרך הנחושה של העולים והארגונים המקפידים על עלייה להר בטהרה. המספרים בסופו של דבר יעשו את שלהם, וישנו את המציאות. אני מקווה שבעזרת ה', כנבחר ציבור אזכה להסיר את המכשולים. 'ואמר סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי'. ונזכה לחזות בשוב ה' לציון, ושם נעלה וניראה ונשתחווה" ("מקור ראשון", 22.2.2021)

אפשר כי הסיבה לאטימת הלב והאוזניים של רוטמן ושל חבריו לסיעה למחאה העצומה שהתעוררה בשל הרפורמה המשפטית שהציע, נעוצה בפסוק המקדים את הציטוט שלעיל: "בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קׇדְשִֽׁי" (ישעיהו נ"ז, 13) - מתוך אמונה משיחית כי פרשנותם לרצון האל היא זו שתביא אותם לנחול את הארץ ולשלוט בהר הקודש...

תנועות המקדש, לצד עידוד עליות להר, פעלו לאורך השנים גם לערעור סמכות המשטר הקיים במדינת ישראל, הפועל לשיטתם לאור עקרונות הזרים ליהדות, ומסיג את העידן הגאולי לאחור. ראשיתו של הערעור על סמכות המדינה, שנתפסה באופן מסורתי על ידי תלמידי הרב צבי יהודה קוק כאתחלתא דגאולה, הייתה כאמור בפינוי סיני. אז קרא לראשונה הרב ישראל אריאל, רבה של ישיבת ימית, לסירוב פקודה ולהתנגדות אקטיבית לפינוי.

מודל של בית המקדש מוצב על גג ישיבת "אש התורה" מול הר הבית, אוגוסט 2009 (צילום: יוסי זמיר)

האירוע הביא כאמור מספר שנים מאוחר יותר להקמת מכון המקדש. קריאה זו שבה על עצמה והתרחבה עם ההתנתקות מחבל קטיף שברצועת עזה ומצפון השומרון (2005), אשר הובילה להקמת "הסנהדרין החדשה" ביוזמת חברי קבוצות המקדש. סנהדרין זו הכריזה על ההתנתקות כמהלך אנטי-גאולי המנוגד להלכה והורתה לעצורים ולעצורות (ברובם בני נוער) שלא להזדהות ולא לענות על שאלות המשטרה ומערכת המשפט.

עליית כוחן של הסיעות הדתיות לאומיות והפיכתן לכוח השלישי בכנסת במקביל להתנהלות משפטו של נתניהו ולמאמצים שהוא עושה לפוגגו, נותנות בידי תנועות המקדש כוח בלתי מסויג לקדם את מה שהן רואות לנגד עיניהן כמימוש חזון הגאולה - השבת סמכות הסנהדרין או "הכנסת הגדולה" לתפקודה כרשות מחוקקת ושופטת גם יחד וחידוש הפולחן המקדשי.

במהלך זה, המתחיל בהתמקדות בהליך פורמלי של סירוס המערכת המשפטית, הם עוקפים את אי-ההסכמות "על הפרטים הקטנים" ואת חילוקי הדעות ההלכתיים בנוגע להר הבית; נסמכים על תחושת העוינות שקיימת במחנה החרדי כלפי בית המשפט העליון בשל פסילת חוק טל ועל העלבון במחנה האמוני-ימני בשל עמדתו בסוגיית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון.

הם מגייסים את כוחם הפרלמנטרי כדי למגר את כוחו של בית המשפט, ובכך להפוך את הכנסת לבעלת סמכויות (לפחות כפי שהן מתוארות בכתובים) שהיו לסנהדרין ולכנסת הגדולה בימים עברו הן כפוסקת והן כשופטת, כאשר הממשלה היא זרוע ביצועית שלה.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ברחבת הכותל המערבי בירושלים, שם נשא תפילה והשמיע הצהרה לתקשורת לקראת נסיעתו לארצות-הברית. 28.2.15 (צילום: מארק ישראל סלם)

הצעד העוקב יהיה מן הסתם העברת מקום מושבה של "הכנסת החדשה" להר הבית. אישוש לקריאה זו אפשר למצוא בדברי משה פייגלין שהצהיר באחד מביקוריו האחרונים בהר כי לא ירחק היום שבית המשפט ישב בהר הבית.

ייתכן שהבהילות שהופגנה תחילה להעביר את הצעות החוק בקריאה שנייה ושלישית לפני חג הפסח יכולה הייתה להעיד על כוונה ראשונית לבצע פעילות פולחנית על ההר בערב החג או במהלכו, בהתבסס על החלטת הכנסת ומבלי שיהיה בכוחו של בית משפט או של כל גוף שלטוני אחר לערער עליה או למחות כנגדה.

אל מול הלהט המשיחי העומד בבסיס המהפכה המשטרית, ייתכן שלא יועילו פסיקות הלכתיות, אשר יתפרשו אצלם כ"תורת גלות" העומדת בניגוד ל"תורת הגאולה" שבה הם לכאורה אוחזים. אולם אם נאמנים הם, כדבריהם, לכתובים הרי שראוי שלפחות יקפידו שהנבחרים יהיו "...בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון…" (מנחות ס"ה, ע"א), תכונות שלצערנו אינן בנמצא בקרב מובילי המהפכה המשטרית שבכנסת.

ועוד לא אמרנו מילה על מקומן, על תפקידן ועל מעמדן של נשים בסדר החדש.

ד"ר שרינה חן היא חוקרת תרבויות ומרצה במחלקה לפילוסופיה, היסטוריה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון-ליר. תודתה נתונה לד"ר ערן צדקיהו וד"ר אמנון רמון על הערותיהם החשובות ותרומתם לכתיבת מאמר זה