למשטרים ולשליטים פופוליסטים ישנם מאפיינים ברורים המבדילים אותם ממשטרים דמוקרטיים, אחד הבולטים שבהם הוא היחס לאמת. אצל הפופוליסט האמת אינה אפילו אופציה, הכל הוא מכשיר בידי התעמולה. הדבר הומחש במעקב השיטתי של העיתונות האמריקאית אחרי השקרים שנורו בלי הכרה מלועו של הנשיא דונלד טראמפ, והוא בא לידי ביטוי ברור בכל פעם שראש הממשלה נתניהו נמצא ליד מיקרופון. גם שר המשפטים החדש שלנו, יריב לוין, שייך לאותה קטגוריה.
ביום שלישי האחרון התארח לוין אצל הכתב הכלכלי של כאן, שאול אמסטרדמסקי, למה שאמור היה להיות ראיון, אך לא היה כזה אפילו לא למראית עין. האירוע, שנמשך כמעט שעה, שודר בלייב ברשת הפייסבוק ואמסטרדמסקי הצהיר כבר בהתחלה כי הוא מפר את חובתו העיתונאית שכן תפקידו יהיה רק לוודא שלוין יענה על השאלות, שבין היתר או אולי בעיקר, יעלו מקרב הצופים.
יש לי הערכה רבה לאמסטרדמסקי כעיתונאי ופרשן כלכלי, אבל הפעם הוא פישל ובגדול. האפשרות שניתנה ללוין להיות מרואין על ידי עיתונאי חסר כל ידע משפטי (לפני מספר חודשים התוודה אמסטרדמסקי בטוויטר: "יום אחד אני אבין מה זה פיסקת ההתגברות, אבל היום זה לא היום הזה") היא שאפשרה לו לפצוח במסכת שקרים בלתי נגמרת, משולבת בתיאוריות קונספירציה מאזור צומת ברדוגו פינת יאיר נתניהו.
חבר הכנסת הטרי יריב לוין, 19.2.2009 (צילום: אורי לנץ)
בתחילת אותו אי-ראיון ניסה אמסטרדמסקי לשאול את לוין למניעים או אולי למקורות של השנאה היוקדת שלו למערכת המשפט. כאן פצח לוין בתיאור היסטורי כיצד לאחר שקיבל את רישיון עריכת הדין שלו ונכנס לאולמות בתי המשפט, זיהה את כשלי מערכת המשפט. טרם שנגיע לשאלות המשפטיות האמיתיות, גם התיאור ההיסטורי כביכול הוא מניפולציה גסה מבית היוצר של הפוליטיקאי יריב לוין.
לוין נבחר לראשונה לכנסת בשנת 2009 ומאז לא עזבה. את רישיון עריכת הדין שלו הוא קיבל בשנות התשעים, כנראה לקראת סופן. כלומר מדובר באדם שהניסיון שלו בעריכת דין הוא בקושי כעשור. לפי מאגרי מידע משפטיים, רשומים על שמו כ-15 תיקים, מתוכם בקושי 3 בבית המשפט העליון וכנראה רק הופעה אחת בבג"צ. כפי שכבר הראה גידי וייץ ב"הארץ", עוד בעת היותו עורך דין השקיע לוין את זמנו בעסקנות הפנימית של לשכת עורכי הדין.
לאור האמת על הרקע ההיסטורי המשפטי של לוין, בניגוד לזה שניסה למכור לאמסטרדמסקי, אפשר אולי לומר כי השיחה בין שניהם היתה שיחה של שני אנשים אשר המשותף להם הוא בעיקר בורות משמעותית ביחס למערכת המשפטית בישראל. האחד כי הוא כלכלן, והשני כי הוא משפטן בעל ניסיון משפטי קלוש. סביר להניח כי אם לוין, עם הרקע המשפטי הדל שלו, היה מגיע למשרד עורכי דין רציני בישראל, היה מקבל משימות לביצוע ברמת מתמחה מנוסה ולא מעבר לכך.
אני כותב את הדברים הללו לא סתם כדי לזלזל, אלא כי גם זו - ההתיימרות לדעת יותר טוב משלל מומחים - הוא מאפיין יסודי של המשטר והשליט הפופוליסטיים. רצון לשנות דברים מהותיים במערכת מחייב בהגדרה היכרות טובה ומעמיקה עם אותה מערכת. ללוין אין היכרות כזו עם מערכת המשפט. במקומה, הוא חמוש בשנאה המשולבת בבורות מדהימה, שהם בוודאי מקורות לא ראויים לביצוע של שינויים במערכת המשפט, אשר התוצאה שלהם וככל הנראה גם המטרה, היא שינוי של המשטר הדמוקרטי בישראל.
שקרים ועוד שקרים
ומה בקשר לתוכן דבריו של לוין? המקום כאן אינו מספיק, וגם אין אולי צורך להתייחס לשלל השקרים של לוין באותו אי-ראיון, לכן אבחר להתייחס לחלק העיקרי של הדברים.
לוין טוען כי הליך מינוי השופטים נעשה ללא פרוטוקולים, וששופטי העליון "סוגרים" ביניהם את המינויים, במיוחד המינויים לבית המשפט העליון. התוצאה, קובע לוין היא כי בתי המשפט אינם מייצגים כיאות את החברה הישראלית.
את החלק הראשון של טענה זו אפשר לשמוע מדי יום ביומו בערוץ התעמולה 14 ובמחוזות קונספירציה אחרים, אבל אין לה כל קשר למציאות. בוועדה לבחירת שופטים מנהלים אף מנהלים פרוטוקולים, אשר לפי הדין אינם גלויים מסיבות ברורות. בחירה של שופט - כל שופט לכל ערכאה - נעשית לאחר הליך מיון מפורט ומתמשך שמתבצע בחלקו בוועדות המשנה של ועדת הבחירה.
בחירת שופט/ת לבית המשפט העליון מחייבת הסכמה של 7 חברי ועדה מתוך 9, ולכן בהגדרה נדרשת הסכמה לא רק של 3 שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה, אלא של לפחות 2 חברים משורות הקואליציה.
בית המשפט העליון, דצמבר 2009 (צילום: ליאור מזרחי)
הטענה לגבי היעדר ייצוגיות לחלקי החברה הישראלית אינה סתם שקר בוטה, אלא בורות מכוונת. חוקר בשם אלון חספר הקדיש לשאלה זו את עבודת התזה שלו לתואר השני ("מקום ליד השולחן: על ההרכב החברתי והמקצועי של הרשות השופטת"), מחקר אמפירי לגבי שאלת הייצוגיות של מערכת המשפט. מחקרו נערך בהתייחס להרכב החברתי של הרשות השופטת ב-2017 (אשר יכול לשקף באופן די מדויק את מצבה דהיום), ותוך השוואת הנתונים להרכב החברתי שלה ב-1992.
והנה תמצית מסקנות המחקר: הדימוי של חברי הרשות השופטת כגוף הומוגני מבחינת פרמטרים חברתיים, לאומיים ומגדריים היה נכון לשנת 1992, אך הוא השתנה באופן קיצוני עד לשנת 2017.
במהלך תקופה זו גדל החלק היחסי של השופטות, כך שכיום הן מהוות יותר מ-50 אחוז מכלל השופטים; שיעור השופטים הערבים הכפיל את עצמו, למרות שעדיין מספרם נמוך ביחס לחלקה של האוכלוסייה הערבית במדינה. משנת 1992 ל-2017, שיעור השופטים היהודים בעלי רקע דתי-לאומי עלה מעל לשיעורם הכללי באוכלוסייה; שיעורם של שופטים יהודים שגדלו בפריפריה הכפיל את עצמו, כך שהוא עומד כיום על רבע מהשופטים היהודים, גם אם הוא עדיין נמוך ביחס לשיעורם באוכלוסייה הכללית.
עוד מראה חספר במחקרו כי חלק משינוי שיעור השופטים בפריפריה בא לידי ביטוי בכניסתן של נשים שופטות מאוכלוסיות ערביות דתיות ושל נשים יהודיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.
אם כן, בניגוד לשקרים שלוין מספר לנו, העובדות הן כי שופטי ישראל מייצגים נכון להיום באופן ראוי את האוכלוסיות השונות המרכיבות את מדינת ישראל, לעומת המצב ההומוגני שהיה ב-1992
חספר לא הסתפק רק בהצגת הנתונים, הוא גם הצביע על הסיבות לכך. לדבריו, השינוי נובע בעיקר מההרכב של החלק הפוליטי בוועדה לבחירת שופטים (רוב של שישה נציגים מתשעה). כך, הייצוג הגובר בכנסת של הפריפריה והציבור הדתי-לאומי, הוביל לשינוי בבחירת השופטים. אותם גורמים פוליטיים אשר שאפו, במידה רבה של צדק, להגברת הייצוגיות של הרכב הרשות השופטת, הצליחו בפעולתם במסגרת הוועדה לבחירת שופטים במתכונתה הנוכחית.
חשוב לזכור כי בתקופה שנבחנה במחקר רוב רובן של הממשלות היו בראשות מפלגת הליכוד עם נציגים של המפלגות הדתיות והחרדיות, לרבות ש"ס כמובן. ומי אם לא הם אכלסו את אותה ועדה לבחירת שופטים.
אם כן, בניגוד לשקרים שלוין מספר לנו, העובדות הן כי שופטי ישראל מייצגים נכון להיום באופן ראוי את האוכלוסיות השונות המרכיבות את מדינת ישראל, לעומת המצב ההומוגני שהיה ב-1992.
נכון, הרכב בית המשפט העליון עדיין אינו מגוון דיו, אולם השינוי שחל בערכאות השיפוט האחרות ב-30 השנים האחרונות ישנה ממילא גם בית המשפט העליון.
לוין חוזר גם על הטענה השקרית מבית המדרש הברדוגואי/ריקליני לפיה ישנה בעייה של נפוטיזם בבית המשפט העליון. בכלל מערכת המשפט היתה בעבר בעיה של היעדר הסדר להעסקת מתמחים שהם קרובי משפחה של שופטים במערכת. מבקר המדינה הצביע על בעיה זו בדו"ח שלו משנת 2004 (לפני 20 שנה!). מאז וכתוצאה מכך נקבע נוהל מפורש ומחמיר לפיו לא ניתן לקבל לבית המשפט העליון מתמחה שהוא קרוב משפחה של שופט בכל ערכאה במערכת.
הנוהל הוא כה מחמיר עד כי בשנת 2013 סטודנטית בשם מוראני מאיסאנה, מאוניברסיטת חיפה, התקבלה להתמחות אצל שופט בית המשפט העליון אבל סורבה רק כי אביה כיהן כרשם בבית המשפט השלום בקריות, למרות שלא היה לו ולו שמץ של קשר מקצועי או אחר לשופטי בית המשפט העליון.
מיהו שמרן
לוין המשיך וסיפר לצופים כי בבית המשפט העליון אין אף שופט שמרן, ולמעשה מעולם לא היה בו. כאשר אמסטרדמסקי הביע פליאה על אמירה זו נימק אותה לוין בכך שכל עוד אף שופט אינו קובע בפסק דין כי אין לו סמכות לבטל דבר חקיקה של הכנסת, הוא אינו שמרן בעיניו של לוין.
זו אמירה תמוהה כל כך שקשה לסווג אותה על הטווח שבין שקר לבורות. זאת משום שהסמכות לבטל דבר חקיקה היא בעצמה חקיקה מפורשת.
נעזוב את השאלה מהי בדיוק ההגדרה של שופט שמרן לעומת אקטיביסט, מושגים המתאימים יותר למערכת המשפט האמריקאית, ונתרכז בהנמקה של לוין. בשנת 1992 נחקק בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר פירט את זכויות האדם הבסיסיות (שלדעת רבים אינן מספיקות) בישראל. סעיף 8 שלו קובע כך:
"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
שר המשפטים יריב לוין עונה לשאלות הגולשים, בהנחיית שאול אמסטרדמסקי; כאן 11, 28.2.23 (צילום מסך)
חוק זה מעצם הגדרתו בכותרת כחוק יסוד, הוא חלק מהחוקה (שעדיין לא הושלמה) של מדינת ישראל. בניגוד לטענת השקר הנוספת של לוין כי לישראל אין חוקה, משנת 1948 ועד היום מקובל הן על הכנסת והן על בתי המשפט כי כל חוק שהכותרת שלו היא חוק יסוד היא חלק מהחוקה של מדינת ישראל.
סעיף 8 בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הידוע בשם פסקת ההגבלה, קובע במפורש מהם התנאים במסגרתם ניתן לפגוע בזכויות היסוד הנזכרות בחוק. ללא סעיף זה אין כל משמעות משפטית מחייבת לזכויות, אם הכנסת יכולה בכל דבר חקיקה לפגוע בהן.
המילים המפורשות של הסעיף אומרות כי חוק שפוגע בזכויות הללו חייב לעמוד בתנאים הבאים (ואלו תנאי ההגבלה): "ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".
אם כן, החוק עצמו מעניק סמכות משתמעת, ברורה מאליה, לבית המשפט, לבטל חקיקה. אם בפני בית משפט עומדת הוראה שהיא חלק מהחוקה, וכנגדה הוראה של חוק רגיל, בית המשפט נדרש לתת להוראה החוקתית מעמד עליון מעל ההוראה של חוק רגיל, ולבדוק האם החוק סותר או סוטה מהחוקה.
ג'ון מרשל (ציור: הנרי אינמן)
עקרון זה הוא כה מושרש בתחום המשפט בכל מדינות העולם, עד כדי כך שכבר בשנת 1803(!) התבסס נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב דאז, ג'ון מרשל, על עקרון זה כאשר פסל חוק של הקונגרס שחרג מהוראות החוקה בפסק הדין הידוע של מרבורי נ' מדיסון. אצל המשפטן המתחיל לוין, עקרונות שהיו מקובלים עוד על נשיא בית משפט בארה"ב לפני כ-220 שנה, אינם שמרניים מספיק.
אבל ההנמקה של לוין בהקשר זה היא כמובן חמורה יותר. לטענתו, שופט שמרן הוא רק שופט שלא היה מציית לדבר חקיקה של הכנסת, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וקובע שאין לו סמכות לבחון – לפי חוק היסוד – את ההתאמה של חוק רגיל לזכויות הנזכרות בו. כלומר ובתמצית, לדעתו של לוין, שופט שמרן הוא שופט שאינו מציית לחוק. עם הגיון משפטי זה של לוין ראוי לסיים מאמר זה, עם תוספת קטנה להלן.
הפילוסוף המשפטי תומך הנאצים קרל שמיט קבע בין היתר כי "הדיקטטורה [...] היא אמצעי קונסטיטוציוני ורפובליקאי לשימור החירות". בהמשך לכך הוא טען כי כאשר מפלגה משיגה כח שלטוני כדין, יש לה לגיטימיות להוציא יריבים פוליטיים מהמשחק הפוליטי.
יריב לוין הוא במובנים לא מעטים קרל שמיט משלנו, אבל – אוי לבושה גם כאן – מדובר בשמיט מעלי אקספרס, בור כשלעצמו, המתבסס בעיקר על תעמולה זולה, ולא על איזו מחשבה עם שמץ של אינטלקטואליות.