ההסכם הקואליציוני שנחתם ב-28 בדצמבר 2022 בין סיעת הליכוד לבין סיעת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' עוסק במדיניות בשלל תחומים, ובסופו שלושה נספחים; האחרון שבהם, "נספח התפקידים", קובע את חלוקת התיקים בממשלה. על פי סעיף 6.4 לנספח "שר משרי הציונות הדתית הנזכרים לעיל, יכהן גם כשר במשרד הביטחון ותחת אחריותו יהיו שטחי הפעולה של יחידות המתפ"ש והמנהל האזרחי בהתאם למפורט להלן בסעיף 21". סעיף 21 מרחיב וקובע כי המתפ"ש (מנהל תיאום הפעולות בשטחים) והמנהל האזרחי יקבלו ייעוץ משפטי מאגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון, וכי במשרד הביטחון תוקם "מנהלת" עצמאית לניהול הפעילות שבאחריות השר.

המנהל האזרחי הוא הזרוע לעניינים אזרחיים של המנגנון הצבאי השולט בגדה המערבית. על פי ההסכם הקואליציוני, האחריות למנהל האזרחי תעבור באופן רשמי מהצבא אל הדרג האזרחי. על פני הדברים, זהו סחר-מכר פוליטי נטול משמעות משפטית. בפועל, בהסכם הקואליציוני התחייבו השותפות להפר את הוראות המשפט הבינלאומי שישראל עצמה מכירה בתחולתן לגבי הגדה המערבית. תקנות האג משנת 1907 מסדירות את סמכויותיה ואת כוחותיה של מדינה המחזיקה שטח תחת תפיסה לוחמתית או כיבוש (belligerent occupation). ממשלת ישראל אינה חולקת על תחולתן של תקנות האג בגדה המערבית, ההיפך: היא מסתמכת עליהן בכל פעם שהיא נוקטת צעדים שמגבילים את זכויותיהם של תושבי השטח הפלסטינים.

על פי תקנות האג, ניהול שטח כבוש צריך להיעשות על בסיס שני שיקולים בלבד: צורכי הצבא בשטח המוחזק מצד אחד וצורכי האוכלוסייה המקומית או הריבון המודח (אם יש כזה) מהצד האחר. אסור למדינה הכובשת לנהל את השטח על פי האינטרסים הלאומיים, הכלכליים או החברתיים שלה, אלא אם כן הם משליכים על שני השיקולים המותרים. מגבלה זו נועדה להגן על השטח ועל אוכלוסייתו מפני האינטרסים המנוגדים של המדינה המחזיקה בו. כדי להבטיח את טוהר השיקולים בניהול השטח הכבוש, ניהולו מופקד בידי מפקד צבאי ולא בידי הרשויות האזרחיות של המדינה הכובשת. המפקד הצבאי הוא המומחה בצרכי הצבא בשטח, ואין לו יומרות להיות אחראי או מומחה לאינטרסים האחרים של המדינה.

לאחר 55 שנים של יישום דיני הכיבוש באופן סלקטיבי ולא פעם מעוות אך תוך הכרזה רפה על מחויבות להם, ההסכם הקואליציוני הוא התכחשות פורמלית, אף שלא מפורשת, למחויבות זו

עד היום ממשלת ישראל לא העזה לחלוק בפומבי על בלעדיות הפרמטרים לניהול שטח כבוש, ובהתאם לכך, על ניהול השטח באמצעות הרשויות הצבאיות. בפועל, אין ספק שהמפקד הצבאי של הגדה המערבית פועל בתיאום עם ממשלת ישראל. הדוגמה המובהקת לכך, שהציבור בישראל כבר כל כך רגיל אליה עד שאינו מבחין בה, היא העתקת חלקים נרחבים מהחקיקה הישראלית בצווים של המפקד הצבאי באופן שמאפשר לחיי היום-יום בהתנחלויות להתנהל כאילו מדובר ביישוב בישראל. מדיניות ההעתקה נועדה לשרת צרכים מדיניים מובהקים, ואין בינה לבין צרכים צבאיים או צרכים של האוכלוסייה המקומית (כלומר הפלסטינית) דבר וחצי דבר. כך או כך, הקביעה בהסכם הקואליציוני כי ניהול השטח יהיה בידי השר במשרד הביטחון (בתיאום ובכפוף לאישור ראש הממשלה) היא הכפפה מפורשת ופומבית של ניהול השטח לגורם אזרחי, המופקד על אינטרסים מדיניים של המדינה, בניגוד מוחלט לדיני הכיבוש.

יש מי שרואה בהוראת ההסכם הקואליציוני סיפוח של השטח. מסגור זה אינו מדויק ואינו נחוץ. מצד אחד, סיפוח כרוך בהכרזה על ריבונות. ממשלת ישראל (עדיין) לא הכריזה שהיא רואה את הגדה המערבית או חלק ממנה כחלק ממדינת ישראל (אף אם ישראל היתה מכריזה כך, מבחינת המשפט הבינלאומי לא היה להכרזה תוקף).  מהצד האחר, ישראל כבר מזמן נוקטת צעדים המהווים סיפוח של השטח בפועל, מבלי להכריז על כך ומבלי שהיה צורך להעביר את הסמכויות לרשויות האזרחיות. החידוש הוא בכך שלאחר 55 שנים של יישום דיני הכיבוש באופן סלקטיבי ולא פעם מעוות אך תוך הכרזה רפה על מחויבות להם, ההסכם הקואליציוני הוא התכחשות פורמלית, אף שלא מפורשת, למחויבות זו.

יש מי שמציגים את ההסכם הקואליציוני כצעד לתיקון עוול נורא שנגרם לישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון בכך שהם כפופים למשטר צבאי על אף היותם אזרחי המדינה. ההסכם, כך נאמר, יביא קץ לאפליה שבין אזרחי ישראל שבישראל לבין אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון. טענה זו שגויה בכמה רמות.

קניות בשכם (צילום: נאסר אישתייה)

ראשית, אמנם אין זה ראוי שאוכלוסייה אזרחית תהיה כפופה לממשל צבאי, ולכן ראוי שכיבוש יימשך זמן קצר ולא למעלה מיובל שנים, אך לישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון לא נגרם כל עוול. מגוריהם בשטח זה הם בחירה, לא חובה. לעומת זאת, ניהולו של השטח על ידי ממשל צבאי הוא חובה משפטית, לא בחירה.

שנית, אמנם לא ראוי כי דינים שונים יחולו על אוכלוסיות זהות. אך מי הן האוכלוסיות שביניהן צריך להשוות? לישראלים המתגוררים בגדה המערבית אין זכות להשוואת זכויותיהם לאלו של תושבי ישראל, בדיוק כפי שלישראלים המתגוררים בלוס אנג'לס, ברלין או צפון הודו אין זכות לכך. הכלל בדבר שוויון בתחולת הדין משמעותו בראש ובראשונה שכל מי שנמצאים בשטח מסוים יהיו כפופים לאותו דין, ללא אפליה על בסיס זהותם הלאומית או האחרת.

אם כך, הבעיה שנגדה יש להתקומם היא שדינים שונים חלים על ישראלים ועל פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית. אם מטרת ההסכם הקואליציוני היא "בסך הכל" להעביר את ענייניהם של הישראלים המתגוררים בשטח לידיים אזרחיות, הרי שהוא מעמיק אפליה שקיימת כבר היום בין ישראלים תושבי הגדה המערבית לבין פלסטינים תושבי הגדה המערבית.

כאמור, נוכח העובדה כי זה עשורים ישראל נוהגת בגדה המערבית כבשלה, בהתעלם מהאוכלוסייה הפלסטינית ועל חשבון אוכלוסייה זו, ההסכם הקואליציוני הוא בסך הכל הודאה פומבית בהפרה שקורית ממילא. אך היא מעוררת שאלה נוספת: אם השטח אינו כבוש, איזה דין חל בו?

לזה אין שום תירוץ שהקהילה הבינלאומית יכולה לקנות. כבר אי-אפשר להיתמם. ממשלת ישראל יכולה להמשיך לדבר עם עצמה, אבל לא יהיה לה שום דבר לגיטימי להציע בזירה הבינלאומית

ממשלת ישראל לדורותיה מצדיקה את המשטר הנוהג בשטחים – ממשל צבאי שבו למיליוני אנשים אין זכויות והם כפופים לאמצעי ביטחון דרקוניים בשם הצורך בביטחון – ואת השוני בהסדרים לגבי ישראלים ופלסטינים בכך כי מדובר בשטח כבוש שחלים בו דיני הכיבוש. כל עוד המפקד הצבאי הוא הסמכות העליונה בשטח, הממשלה יכולה להיתמם ולהסתמך על המבנה הפורמלי של המשטר כדי להצדיק את צעדיה, על אף שאופן מימושם הוא קעקוע מוחלט של עקרונות המשטר.

מרגע שהמפקד הצבאי חדל מלהיות הסמכות העליונה, נותר השטח תחת משטר, סביר שעדיין צבאי, שבו למיליוני אנשים אין זכויות והם כפופים לאמצעי ביטחון דרקוניים – המופעלים לאו דווקא לצורכי ביטחון אלא לשם מימוש צרכיה המדיניים של ממשלת ישראל. לזה אין שום תירוץ שהקהילה הבינלאומית יכולה לקנות. כבר אי-אפשר להיתמם. ממשלת ישראל יכולה להמשיך לדבר עם עצמה, אבל לא יהיה לה שום דבר לגיטימי להציע בזירה הבינלאומית.

אם ניהול השטח כבר אינו נעשה על פי דיני הכיבוש, אין בסיס משפטי להבחנה בין תושבי השטח הפלסטינים לבין אזרחי המדינה המתגוררים בשטחים או בישראל. אין אפשרות לקחת קרקע פרטית לצורכי הצבא, ואין סמכות לשלול מהפלסטינים כניסה ויציאה מהשטח. אם לא חלים דיני הכיבוש, חלים דיני זכויות האדם. אלו שמחייבים להכיר בזכויות של כולם, להבטיח יחס שווה לכולם, לתת אזרחות לכולם. התירוץ היחיד שמאפשר להתחמק מכל אלו הוא שחלים דיני הכיבוש. ההסכם הקואליציוני הוא ויתור פומבי על התירוץ.

כשטוענים כלפי ישראל שהיא מנהלת משטר אפרטהייד בשטחים או משטר קולוניאלי, תשובת הרשויות היא "לא, לא, זהו משטר כיבוש שמנוהל על פי שיקולים ביטחוניים בלבד". ההסכם הקואליציוני סותם את הגולל על התירוצים. בין אם זהו אפרטהייד, בין אם זה קוואזי-קולוניאליזם, ובין אם זו אפליה גזעית, ההסכם הקואליציוני מעגן בפומבי: ישראל שולטת במיליוני תושבים פלסטינים נטולי זכויות תחת מבנה שלטוני שמטרתו לקדם שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות ישראליות.

יעל רונן היא פרופסור למשפט בינלאומי ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית