עצם הקמתה של טלוויזיה בישראל היתה בחזקת נס. שנים רבות, עד ראשית שנות ה‑60 של המאה ה‑20, התנגד ראש הממשלה דוד בן גוריון להכנסת שידורי טלוויזיה לישראל, בטענה שהטלוויזיה תקלקל את הנוער ותביא תרבות נפסדת. עד אז היה קול ישראל חטיבה במשרד ראש הממשלה, ועורכי החדשות היו רגילים לקבל הנחיות והוראות מטדי קולק, עוזרו של בן גוריון, או מיצחק נבון, מזכירו. אולי עכשיו חשש ראש הממשלה מאיבוד השליטה באמצעי תקשורת עוצמתי. במאמר מוסגר אומר שבראשית שנות הטלוויזיה ניהלו אותה ואת רשות השידור בכירי קול ישראל לשעבר, חגי פינסקר, שמואל אלמוג, חנוך גבתון, נקדימון רוגל, יצחק שמעוני ואחרים, ולהם היה פחות מוזר שפוליטיקאים, שרים וחברי כנסת מתקשרים ומנסים להשפיע על השידורים.

ב‑1963 פרש בן גוריון מראשות הממשלה וחזר לקיבוצו שדה בוקר שבנגב, ולוי אשכול מונה לראש ממשלת ישראל. באווירה הכללית הפתוחה והנינוחה יותר שהשתררה בעקבות חילופי הגברי הוצא קול ישראל ב‑1965 מחזקת משרד ראש הממשלה והוקמה רשות השידור. זו כללה בתחילה רק את שידורי הרדיו, אבל הושגה הסכמה שיש מקום לשידורי טלוויזיה. באותה שנה החלה הטלוויזיה הלימודית לשדר, בחסות קרן רוטשילד, שיעורי מתמטיקה, אנגלית, ביולוגיה ועוד בשחור‑לבן, בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים המוקדמות, והוסיפה עליהם גם תוכניות קומיות ומוזיקליות לילדים.

בד בבד הוחל בבניית צוות הקמה לטלוויזיה כללית. בראשו עמד אליהוא כץ, פרופסור לתקשורת מאוניברסיטת פנסילבניה, ונשכרו ציוד ושירותי מומחים של רשת CBS האמריקאית כדי שידריכו את הישראלים איך לשדר טלוויזיה. רוב העובדים באו מטבע הדברים משורות קול ישראל. האמריקאים הביאו ניידת שידור גדולה כחולה, מיושנת אבל פועלת, ובמאי 1968 קרה הנס. שידור ראשון של הטלוויזיה הישראלית: באופוריה ששררה במדינה לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הוחלט לקיים מצעד גדול של צה"ל בירושלים המאוחדת ביום העצמאות. את המצעד הזה הצליחה הטלוויזיה לשדר בשידור חי, הפלא ופלא! השדר הראשי היה יורם רונן, וכל מי שלא הצליח להגיע לירושלים צפה בשידור.

לאחר השידור ההיסטורי נדמָּה הטלוויזיה. צוות ההקמה המשיך לעבוד, ומאוגוסט ואילך החלו שידורים סדירים שלושה ערבים בשבוע למשך שעות בודדות. רק כעבור שנה החלו שידורים ערב‑ערב. הרייטינג, מיותר לומר, עמד על 100 אחוז, גם אם מספר הבתים שבהם היו מקלטי טלוויזיה היה קטן, וחלף זמן עד אשר היה אפשר לראות אנטנות על הגגות ואורות תכלכלים מרצדים מהחלונות.

הקמת רשות השידור היתה כרוכה במיני הסדרים שכבלו את ידי העובדים והמנהלים וטמנו את זרעי הטוב והרע בהתנהלות רשות השידור עד יומה האחרון. הרשות היתה כפופה להוראות התקשי"ר (תקנות שירות המדינה), עובדים נבחרו לכל תפקיד במכרז ויוצגו בידי ועדים (בימי השיא פעלו ברשות השידור לא פחות מ‑14 ועדים, על כל המשתמע מכך). בדרגי ההנהלה הוקמו מליאה בת 31 חברים, רובם נציגי מפלגות פוליטיות, וּועד מנהל של שבעה חברים, גם הם נציגי מפלגות שלא היה להם בהכרח קשר לעולם העיתונות והשידורים.

יושבי ראש הרשות היו כפופים פוליטית ומונו בידי מפלגת השלטון והשר הממונה על הרשות, שהיה בדרך כלל שר החינוך והתרבות. הם הרשו לעצמם להתערב בעבודה היומיומית, להעביר ביקורת על כתבות ותוכניות עד כדי ביטול שידורים שלא נראו להם, ובעיקר למנות לתפקידים עיתונאיים בכירים אנשים שציפו שיהיו אנשי שלומם. התופעה הזאת נמשכה לימיהם של ראשי הממשלה אריאל שרון ובנימין נתניהו, עד לפירוק רשות השידור. תקציב הרשות הובא מדי שנה לוועדת הכספים של הכנסת, שם הרשו לעצמם נציגי כל המפלגות לשפוך אש וגופרית, בוץ ורפש, בעיקר על הטלוויזיה. כולם נעשו פתאום מביני דבר ומומחים לשידור.

באווירה זו של התנגשויות יומיומיות עם פוליטיקאים התנהלה הטלוויזיה מראשיתה, אך אני לא הייתי מודע לכל אלה. כפרילנסר במחלקת הספורט התעניינתי בעיקר בעבודה, ואיש לא טרח לשתף אותי בקשיים הניהוליים והפוליטיים. התחלתי להבין מה קורה סָביב רק כאשר יצחק לבני, איש שידור ותיק שלזכותו נזקפה הפיכתה של תחנת הרדיו גלי צה"ל לגורם חשוב בעיתונות האלקטרונית, נבחר למנכ"ל רשות השידור ומינה את ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה.

ארנון היה שותף לצוות ההקמה של הטלוויזיה כנציג משרד האוצר, אך בשנים שחלפו מאז התעמק בנושאי השידור ועתה מונה למנהל, לשמחתם של העובדים שראו בו אדם מקצועי, נעים הליכות ונטול פניות. זמן קצר לאחר המינוי כבר התגלעו חיכוכים בינו לבין המנכ"ל לבני, משום שצוקרמן לא אהב את התערבותו בשידורים ופעמים רבות אף מנע ממנו להיכנס לבניין הטלוויזיה.

צוקרמן מינה את דן שילון, מנהל מחלקת הספורט, למנהל חטיבת החדשות (שמחלקת הספורט היתה חלק ממנה), ואת מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות, והטלוויזיה החלה לפרוח. רוח חדשה החלה לנשב מרוממה. פתאום חשנו שאנחנו עושים עבודה עיתונאית ברמה אחרת. היתה לנו נבחרת נפלאה של כתבים והטבענו חותם בסדר היום הלאומי. אם עד אז נהגנו לקרוא מדי בוקר את העיתונים וללכת בעקבות ידיעות שפרסמו, עכשיו היו אלה העיתונים שהלכו בעקבות מה ששודר אמש ב"מבט לחדשות".

אז החלו אצלי המחשבות שעתידי רק בטלוויזיה: את חלום העורך הראשי של "מעריב" החליף החלום להיות מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה. הרגשתי בעצמותי כי העתיד טמון בעיתונות האלקטרונית, ואילו העיתונות המודפסת תלך ותשקע, תחושה שאכן התגשמה כעבור עשרות שנים. העיתונות הדיגיטלית הולכת ומשתלטת על העולם והעיתונות המודפסת נעלמת. עיתונים רבים נעלמו, אחרים עברו למודל מקוון או משולב בין מהדורה מודפסת למקוונת. נותרו רק כמה אימפריות מובילות כמו "הניו יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט". אליהם נגיע בהמשך.

בעת ההיא החלום הזה עוד היה רחוק. בינתיים המשכתי לעבוד בספורט והייתי עסוק עד מעל הראש. שידרתי משחקי כדורגל וזכיתי גם לשדר תוכנית שבועית, "משחק השבוע", שכללה אפילו משחק מהליגה האנגלית הבכירה. צופי הספורט המושבעים, הנהנים היום מהיצע אינסופי של שידורים, יתקשו להאמין שהיו ימים שבהם לא היו שידורים ישירים. במקומם היו מגיעים שני גלגלי פילם בטיסה מאנגליה, ואותם הייתי מקצר למשדר בן 45 דקות שכלל משחק שנערך כמעט שבוע קודם לכן.

משחק הגמר בגביע העולם 1974 בין מערב גרמניה להולנד (צילום: Anefo, CC0, via Wikimedia Commons)

חלומו של כל שדר ספורט הוא לשדר אולימפיאדה או מונדיאל ‑ אליפות העולם בכדורגל. זו חוויה מלהיבה, מרגשת ומשמחת, ולפעמים החגיגות נהפכות לסיוט. כך קרה באולימפיאדת מינכן 1972, כאשר 11 חברי נבחרת ישראל נחטפו מחדריהם בכפר האולימפי ונרצחו בידי מחבלים פלסטינים. דן שילון, מנהל מחלקת הספורט, ואלכס גלעדי, סגנו, נסעו לשדר את התחרויות, ואני נשארתי בירושלים כאחראי לקליטת השידורים, לעריכתם ולהגשת חלק מהם. הווידיאו ותמונות הסטילס שהגיעו ממינכן זעזעו את כולנו. היה קשה להביט במחדל הנורא של הגרמנים, שאִפשר את הרצח. כמובן, כבר לא היה מדובר באירוע ספורטיבי. הטיפול בחומרים ובשידורים הועבר למחלקת החדשות, ואני נותרתי שעות ארוכות במערכת לעזור במה שניתן.

סיקרנו את האירוע בלא הפוגה. כאשר הגיע לכפר האולימפי קנצלר גרמניה, וילי ברנדט, ארב לו שילון ואילץ אותו להיכנס לאולפן הטלוויזיה הישראלית. שם תקף אותו בחריפות, הכיצד ייתכן שאירע כדבר הזה לישראלים על אדמת גרמניה? הוא הוסיף ודרש מהקנצלר התנצלות בפני העם בישראל. ברנדט פלט מעין התנצלות, אך לאחר מכן התלונן בפני ממשלת ישראל. ראשת הממשלה, גולדה מאיר, רתחה מזעם ודרשה לנקוט צעדים נגד הטלוויזיה הישראלית, אך העניין הסתיים בלא כלום.

רצח הספורטאים במינכן היה זעזוע בקנה מידה עולמי והשפיע על החיים במדינה למשך תקופה ארוכה. כעבור כשנה וחצי, ביוני 1974, עמדה גרמניה (שוב גרמניה) לארח את המונדיאל. מרכז השידורים נקבע בפרנקפורט, וערים מרכזיות, בהן המבורג, דיסלדורף, שטוטגרט, ברלין (המערבית) ואחרות, אירחו את המשחקים. הגמר נקבע למינכן. שוב מינכן.

נקבע צוות של ארבעה שדרים שיצאו לגרמניה: שילון, גלעדי, ניסים קיוויתי ואנוכי. אלינו צורפו שני טכנאי קול ועוזר מנהלתי, הלא הוא ניסים מזרחי ‑ הידוע בכינויו "ניסים שקיות" משום שלכל מקום הלך עם שקית ניילון; השד יודע מה היה בה, אך התווית בלטה לעין כמעין פרסום מהלך.

נסיעתי לגרמניה לא היתה מובנת מאליה. חודש לפני כן, ב‑14 במאי, נולדה בתנו ענת. לתאריך הזה, 14 במאי, יום הכרזת המדינה המסמל את יציאת הבריטים מהארץ, יש חשיבות היסטורית במשפחת שטרן, והפעם נוסף לו עוד ממד. שבע שנים חלפו מאז נולד בכורנו שי, והשמחה היתה גדולה. דסי רעייתי רצתה בת, ולשמחתנו נולדה תינוקת יפהפייה. כזכור, מיד לאחר ברית המילה של שי נסעתי במשלחת של ארגון רוטרי לארצות הברית, וגם עכשיו, במיטב המסורת, נסעתי והשארתי את דסי עם שני ילדים.

היה גם חידוש ‑ אחרי אירועי האולימפיאדה במינכן הוצמד לנו איש ביטחון, דודו, וצוידנו בנשק. כמה שבועות לפני היציאה לגרמניה אף לקחו אותנו למתקן אדם ולימדו אותנו לירות באקדחים, לשלוף ולטפל בנשק. כשבוע לפני תחילת המשחקים יצאנו לגרמניה כדי להתארגן במרכז השידורים ולהכין כתבות רקע על הנבחרות השונות. שיכנו אותנו במלון פארק והתבקשנו לחצות את הרחוב למשטרת פרנקפורט. כל אחד מאיתנו קיבל אקדח ושתי מחסניות עם כדורים. דודו המאבטח אמר לנו: "מעכשיו אתם לובשים ז'קטים כל הזמן, והאקדח בחגורה מאחור, כל הזמן".

עברו יום או יומיים. דן שילון אמר, "סע להמבורג ומשם למחנה האימונים של נבחרת גרמניה ותכין כתבה על ההכנות שלה. בערב זה חייב להיות משודר לארץ". אלה היו הימים הראשונים של השימוש בלוויין שידור; לפחות לא היה צריך לשלוח נהג מירושלים שיאסוף את הפילם. פלא טכנולוגי.

עליתי למטוס עם האקדח עלי. איש לא בדק, לא מישש, לא היה רנטגן. לא למדו שום לקח. בהמבורג חיכה לי צוות עם רכב, ויצאנו צפונה לעיירה מלנטה, לא רחוק מעיר הנמל קיל שלחוף הים הבלטי, שם התגוררה נבחרת גרמניה הגדולה. צילמנו צילומי רקע ואת אימון הנבחרת, ולקראת הצהריים הודיעו שהגיע זמן הראיונות עם השחקנים. אני כמובן ניגשתי לפרנץ בקנבאואר המפורסם, קפטן הנבחרת, וביקשתי ריאיון.

בקנבאואר אמר: "אני מתראיין רק תמורת 15 אלף מארק".

"אנחנו הטלוויזיה הישראלית, אין לנו כסף", ניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא בשלו.

ניגשתי לאוֹלִי הָנֵס, קשר נבחרת גרמניה ובאיירן מינכן, והוא העניק לי ריאיון ברצון. אספתי תגובות מעוד שניים‑שלושה שחקנים וחזרתי להמבורג. למטוס עליתי עם הפילם שצילמנו ועם האקדח. איש לא בדק. הגעתי למרכז השידורים בפרנקפורט, שם פיתחו את הפילם והצמידו לי עורכת סרטים גרמנייה, יעילה מאוד אך אטית עד כדי הוצאה מהכלים. לפתע היא קמה ושאלה באנגלית: "מתי הלוויין שלך?" ציינתי את השעה והיא אמרה, "חכה פה", הלכה והביאה כוס יין לבן וסיגריית מרלבורו: "לך למרפסת, תשתה את היין ותעשן סיגריה. אני אגמור לך את הכתבה". כך קרה, והגענו לשעת הלוויין בזמן.

מאז, למרות בקנבאואר ואוּלי בזכות אוֹלי הנס, נהפכתי לאוהד של באיירן מינכן עד היום. לימים מונה הנס למנכ"ל הקבוצה ואף ליו"ר שלה, וגם נשלח לכלא לשלוש שנים בגלל ענייני מסים. אבל הקבוצה נפלאה.

המונדיאל נמשך, אנחנו עבדנו כמו משוגעים, שידרנו משחקים חיים ותקצירים מוקלטים. למדנו איך עובד ארגון שידור בינלאומי כמו ארגון השידור האירופי, ה‑EBU, וכמו הטלוויזיה הגרמנית היעילה להחריד. לקראת משחק הגמר הגענו למינכן. למשלחת שלנו הוקצו כרטיסים מעטים. בשערי האצטדיון עמדו סדרנים מבוגרים. התחשק לי לשאול אותם היכן הם היו לפני 30 שנה, אבל אנחנו העדפנו לעבוד עליהם בעיניים.

שניים מאיתנו נכנסו לאצטדיון עם שני כרטיסים, אחד יצא החוצה עם שני הכרטיסים וחזר עם עוד ישראלי. כך הכנסנו עוד עשרה או 12 חברים. הסדרנים הגרמנים לא הבינו את התרגיל. משחק הגמר היה נפלא. לבנו היה עם הולנד ועם יוהן קרויף, אבל הגרמנים היו יעילים, ושוב הוכחה האמרה הנצחית: כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים (1‑2).

הפרק "לשדר מונדיאל עם אקדח בכיס" מופיע בספר "יאיר בן 'יאיר'" מאת יאיר שטרן, שראה אור בהוצאת ידיעות-ספרים בשנת 2022