הנה שלוש עובדות מחרידות שלכאורה אין ביניהן שום קשר.
1. בישראל יש יותר מחצי מיליון חולי סוכרת. בהשוואה בינלאומית שערך לאחרונה משרד הבריאות התברר שאנחנו במקום השני בשיעורי התמותה מהמחלה. סוכרת היא סיבת המוות השלישית בישראל.
2. כ-2,500 איש מתים מזיהום אוויר בישראל מדי שנה. יותר מטרור, יותר מתאונות דרכים, יותר ממלחמות.
3. הישראלים לא מודעים לאי-השוויון המחריף במדינה. ב-OECD בדקו וגילו ש"תחושת אי-השיוויון" בישראל נמוכה. רובנו תופסים את הפערים כקטנים משמעותית מכפי שהם באמת. במציאות אנחנו בתחתית מדינות ה-OECD בפערים חברתיים ובאי-שיוויון ובדרך להיות "שיאני אי-שוויון". העשירים מתעשרים והעניים מתרוששים.
מפעל קוקה-קולה בבני-ברק (צילום: יעקב נחומי)
מה הקשר בין מפעלים מזהמים, תעשיית הסוכר, ותפיסה ציבורית מעוותת של פערים הולכים ומעמיקים?
לא, זה נראה לגמרי לא קשור – עד שמביטים ברשימת בעלי כלי התקשורת בישראל:
נמצאים בה הבעלים של המפעלים המזהמים בישראל, הבעלים של תעשיית הסוכר, ואיתם מיליארדרים נוספים מהאלפיון העליון, אותו נתח זעיר בחברה שהולך ומתעשר ככל שאי-השוויון הולך ומתגבר והציבור נכנס לחובות.
מנכ"ל "שקוף" ניר בן-צבי לקח לאחרונה את רשימת עשירי ישראל והצליב אותה עם מפת הבעלויות בתקשורת. הוא הראה כיצד חמישה מהאנשים העשירים בישראל – דודי ודרורית ורטהיים, אודי אנג'ל, עפרה שטראוס ומריוס נכט, יחד עם המיליארדר לן בלווטניק, הם בעלי שני ערוצי הטלוויזיה הפופולריים בישראל (12 ו-13).
אולפן חדשות 12 בנווה אילן (צילום: יצחק הררי)
הם גם מחזיקים בתאגידים המאכלסים את צמרת המפעלים המזהמים של ישראל, במונופולים של מזון מזיק, שתיה מתוקה ובנקים. ורטהיים הם הבעלים של קוקה-קולה ישראל, מונופול בתחום המשקאות הממותקים (והבעלים של מחלבת טרה, נביעות, פריגת ועוד) ושל בנק מזרחי טפחות. שטראוס היא הבעלים של חברת המזון הגדולה בישראל, שחלק ניכר ממוצריה עתירי סוכר ומלח. אנג'ל מחזיק בבתי הזיקוק ובכימיקלים לישראל, מהחברות המזהמות בישראל, ובלווטניק במפעל המלט נשר ברמלה, המפעל הפרטי המזהם במדינה.
למה שהמיליארדרים ששולטים בתקשורת יובילו קו תקשורתי נגד פרות המזומנים שלהם? איזה עניין יש להם בסדר יום שיתמקד בפערים העצומים ההולכים ונפערים בחברה, בביקורת על תגובתה הרפה של הממשלה למגפת הסוכרת ולתחלואה שעולה למדינה לפחות 20 מיליארד שקל לשנה, או על המחדלים הנוראיים בפיקוח ואכיפה על המפעלים המזהמים?
מלחמה בבנקים ובריכוזיות? למה להם?
הצצה במפת הבעלויות בתקשורת יכולה כך להסביר שלל עוולות: למשל העובדה שבמשרד הבריאות ממתינות עדיין התקנות לאיסור פרסום מזון מזיק. המהלך הזה יכול למתן את שטף המסרים שמוזרמים לישראלים מכל עבר המעודדים צריכת חטיפים ומשקאות מתוקים – אותם מוצרים שתורמים רבות לתחלואה במימדים מפלצתיים.
איסור פרסום שכזה הולך ונהיה מקובל ברחבי העולם, אך שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן (יהדות התורה) תקע אותו בזמנו, וכעת תוקע אותו ממשיכו ניצן הורוביץ (מרצ). אבל על כך לא נשמע בתקשורת.
הצצה במפת הבעלויות יכולה להסביר גם מדוע אנחנו לא שומעים עוד ועוד על הסכנה מזיהום המפעלים ברחבי הארץ – בחדרה, ברמלה, בחיפה, באשקלון ובאילת. מדוע שיובילו כלי התקשורת הגדולים קמפיינים שיכריחו את משרדי הממשלה להקשות על עסקיהם הרווחיים להמשיך לפעול באין מפריע, תוך סיכון אפשרי של בריאות וחיי התושבים?
אנשים לא יכולים לקנות דירה, ובקרוב גם לא בננה, אבל התקשורת מעדיפה ברובה סדר יום של מסכי עשן, דוגמת סיקור אובסיסיבי להתגוששויות בין הח"כים
הצצה במפה יכולה אף להסביר מדוע התקשורת לא פתחה במלחמה נגד הבנקים שרושמים רווחי עתק מדי שנה – על חשבון הציבור הישראלי. העוולה הזו זועקת לשמיים – ארבעה בנקים שולטים ב-90% מהשוק, וכפי שציינו בדה-מרקר: "עם רווח חלומי של 18 מיליארד שקלים, חמשת הבנקים הגדולים סיכמו בסוף 2021 חמש שנים שבהן מעמדם רק התחזק, הכנסותיהם זינקו והם התחרו בעיקר בינם לבין עצמם, בעוד העמלות גדלו ומספר הסניפים הצטמצם".
וכלי תקשורת הטייקוניסטיים? מדברים על הסוגיה הבוערת באייטמים ספורדיים. רובם גם לא קוראים לטפל בסוגיית ההקצאה השערורייתית של אשראי לטייקונים – אף שהכנסת תמכה במסקנות ועדת החקירה שאיתרה סביב הנושא כשלים מרובים. כשלים מהם נהנים חלק מבעליהם.
מעגל הקסמים של הסיקור התקשורתי
במילים אחרות, בעלי כלי התקשורת מחזיקים במקביל בגופים אותם התקשורת אמורה לבקר חדשות לבקרים. ניגוד העניינים – בסיסי. ליבתי. לצפות מהם לסקר בקביעות את הבעיות האמיתיות והשורשיות שמהן סובלים אזרחי ישראל, זה כמו לקוות שפירומן יתנדב מרצונו החופשי במכבי אש.
והמדינה בוערת. אנשים לא יכולים לקנות דירה, ובקרוב גם לא בננה, אבל התקשורת מעדיפה ברובה סדר יום של מסכי עשן, דוגמת סיקור אובסיסיבי להתגוששויות בין הח"כים. מה שמוביל ח"כים בעיקר… להתגושש.
הסיקור הזה יוצר מעגל קסמים: מגפת השתייה המתוקה מוצנעת – וכך ייתכן שנמנעים צעדים חשובים שישפרו את בריאות הציבור; אף אחד לא מדבר על זיהום האוויר – המפעלים ממשיכים בשלהם באין מפריע, והתושבים ממשיכים לסבול; לא תשמעו בצורה סדורה במהדורה על הגורמים שאחראים ליוקר המחיה – ואנחנו ממשיכים לשלם.
מפת המזהמים: פרויקט של "שקוף"
חשוב להדגיש: זה לא מחויב המציאות. הנה עוד דבר משותף לנתונים המדכאים בתחילת הטור – לא מדובר בגזירה משמיים. בכל אחד מהתחומים יש שלל צעדים שיכולים לשפר את המצב – להגן עלינו מזיהום אוויר ומשטיפת מוח, להוזיל את יוקר המחיה ולרסק מונופולים.
הדרך המרכזית לעשות זאת – היא לשפר את הכנסת. אבל זה לא יספיק אם לא נשפר גם את התקשורת עצמה אליה מחוברים הפוליטיקאים בקשר גורדי. תזכורת: קשה עד בלתי אפשר לקבוע סדר יום בלי התקשורת.
יש הרבה פתרונות אפשריים, ועליהם נכתוב ונרחיב בהמשך. ארגוני חברה אזרחית פועלים בנושא, בין היתר כדי להגביל בעלויות של גורמים ריכוזיים. עד שזה יקרה, השלב הראשון הוא מודעות למצב המעוות, וצריכת חדשות בצורה ביקורתית.