ביטחון

"חבית אבק השריפה עדיין עלולה להתפרץ בכל רגע", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות" ("בין בלימה להסלמה").

זוהי הרוח הנושבת משערי כל העיתונים. "בדרום ובבירה: חג של מתיחות", כותרת "ישראל היום". "כל גפרור קטן עלול להצית את השריפה", כותרת "מעריב", ציטוט שאינו מיוחס לאף דובר. "ישראל מורידה הילוך בגדה, והעיניים עדיין נשואות אל הר הבית", כותרת "הארץ".

ב"מעריב" נכתב בעמוד 3 על "חשש בצה"ל מזליגה לעזה", אבל רק "ישראל היום" הצליח לעדכן בשער את הקוראים על "ירי מהרצועה לעבר עוטף עזה" אתמול בלילה. הכותרת להמשך הטור של עמוס הראל מעמוד השער היא "הקשב מופנה להר הבית, אך העין פקוחה ללבנון". בקיצור, רק האיום האיראני חסר. געגועים לנתניהו.

אף עיתון לא ממהר להצית את החבית. הדיווחים החדשותיים מדגישים דווקא את האיסור על מצעד הדגלים והמופע של ח"כ איתמר בן-גביר בשער שכם. הטון ניטרלי, ואזהרות מערכת הביטחון מפני ערעור הסטטוס-קוו הנוכחי מקבלות מקום של כבוד.

יוצאי דופן: הבלטת טור הפרשנות של אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", בכפולת העמודים הפותחת של העיתון. כהנא כותב על "מצעד ההתרפסות" של הממשלה, שאמור היה "להרגיע את הרוחות" אך כשל, לא הביא אף מנהיג ערבי לומר "את מה שכולנו יודעים: הצד הערבי, ורק הוא, אשם בגל הטרור והפרעות" (בהמשך מתחרט כהנא וקובע כי "לצד הערבי" יש שותף נוסף ב"גל הטרור והפרעות": "מדיניות הממשלה"). אבל כהנא משתפן, ואולי נגמר לו המקום בטור, והוא לא קורא לעלות בטנקים על הר הבית או לפחות על אום אל-פחם.

אגב, גם עמוס הראל, בידיעה הראשית של "הארץ", מאשים את הממשלה ב"כישלון הסברתי מוחלט": "היא נגררה אחר התגרויות פלסטיניות, התקשתה לרסן את תיאוריות הקונספירציה וספגה גינויים ממדינות ידידותיות" (הראל לא מתכוון ל"ישראל היום", אלא לירדן ואיחוד האמירויות).

הגפרור הנוסף היחיד בקדמת הבמה של העיתונים מתפרסם ב"מעריב", בעמוד 3: ידיעה של משה כהן הנושאת את הכותרת "ארגון נפגעי הטרור: לנקוט יד קשה יותר כנגד המחבלים". היד הקשה יותר: ירי צלפים על מיידי אבנים, קבורה של מחבלים אזרחי ישראל בבית-קברות למחבלים והריסת בתים.

ב"ידיעות אחרונות" מזכיר נחום ברנע שהאיסור על יהודים לעלות להר הבית בתקופה של סוף חודש הרמדאן "נהוג זה שנים", וכי "בשנה שעברה, בגלל המהומות בירושלים ובערים המעורבות, נתניהו הרחיב את האיסור ל-19 יום". כעת, הוא כותב, "נתניהו 'נדהם' לשמוע על האיסור".

עוד הבדל, לפי ברנע, הוא שבשנה שעברה "הדרג הפוליטי עודד את המשטרה להפעיל כוח בכל מחיר ובכך הצית אש בכל הארץ – הפעם המונחים היו תבונה ורגישות, להציב שוטרים במדרון אחורי, להגיח משם, לתפוס את המתפרע ולחזור לאחור; במקום להביא מכת"זיות לשער שכם, לעודד את הסוחרים להקים שם בסטות".

הינדוס תודעה מהסוג שברנע כותב עליו מופיע בטורו של אמנון לורד, הביביסט בעל הבימה המכובדת ביותר ב"ישראל היום". בטורו, הפותח את המוסף הפוליטי, כותב לורד על הסכנה שמהווים ערביי ישראל, גיס חמישי שרק מחכה לקום ולכלות את שכניו, וכי הדו-קיום היומיומי "אין בו כדי להעיד על סכנת החזית הפנימית".

לורד קובע כי "היהודים שידרו להם שאינם מפנימים את גודל הסכנה כאשר הזמינו מפלגה אחות, הפלג הדרומי המסונף לאחים המוסלמים, כדי להרכיב באמצעותה קואליציה ממשלתית רעועה. הבליץ הפסיכולוגי בתקשורת הישראלית הצליח להחדיר שהשקט הפוליטי בהיעדרו של בנימין נתניהו הוא נעים יותר ועדיף על החיכוך האלים הבלתי פוסק של המדינה ושל הציבור הישראלי עם התארגנויות הטרור בתוך הציבור הערבי. כלומר, נוצרה שחיקה גדולה יותר בהרתעה".

במציאות, מי שאיפשר את ההישענות על מפלגה ערבית בקואליציה הוא, כמובן, נתניהו, שתיכנן להסתמך עליה בעצמו אך נעצר להוותו על-ידי שותפיו מימין. למרבה האירוניה, חציית קו פרשת המים בהשתתפות הפוליטית של ערביי ישראל רשומה כולה על שמו של נתניהו, שאיפשר בכך את הקמת הקואליציה שהחליפה אותו אחרי עשור בשלטון.

ערבים

לא רק הטור של לורד, המוסף כולו מוקדש לאיום שמהווה החברה הערבית על היהודים בישראל. ג'לאל בנא כותב על "הוואקום החינוכי שאליו נכנסו הרשתות וההסתה". הוא מצטט את פאטין עודה, מנהל מרכזי הנוער הערבי בעכו: "קיים צורך דחוף בחיזוק החינוך ובהדגשת ערכי שלטון החוק בקרב בני הנוער הערבים. אבל זה לא הכל. היעדר שיח על הנרטיב של בני הנוער הערבים בכל המסגרות החינוכיות מצד אחד, ומצד שני החשיפה שלהם לרשתות החברתיות, יוצרים אצלם סתירה פנימית חזקה. בני הנוער מושפעים מאוד מהאנרכיה סביב הנשק הבלתי חוקי, וגם מתרבות הנהיגה סביבם. הם חיים באשליה שהכל אפשרי ושהמדינה לא באמת עושה משהו לעבריינים, וכל זה נמזג לתוך תחושת חוסר השייכות שלהם למרחב שבו הם גדלים וחיים".

ד"ר וליד חדד, מומחה לפשיעה ואלימות בחברה הערבית, אומר לבנא: "בהינתן המצוקה הכלכלית המתמשכת ברשויות המקומיות הערביות, שכולן מנוהלות על-ידי משרד הפנים באמצעות חשב מלווה, שתפקידו להגדיל את הגבייה וההכנסות ולצמצם את ההוצאות, הראשונים להיפגע הם הפרויקטים בחינוך הבלתי פורמלי וברווחה. לפני 20 שנה אף אחד לא הרגיש בקיצוצים – אבל היום אנחנו מרגישים את התוצאה.

"דו"ח מבקר המדינה מ-2005 התריע על קריסת הרווחה בחברה הערבית, ונתן דוגמאות ספציפיות – אך משרדי הממשלה לא עשו דבר, ואפילו שיתפו פעולה עם סגירת הפרויקטים ופיטורי העובדים. לא מוכרחים להיות מומחים בתחום הפשיעה והסטייה החברתית כדי להבין שבעיות שלא טופלו לאורך שנים יובילו למצב של שגשוג הפשיעה".

דויד פרץ, מוזיקאי תושב באר-שבע ובעל טור ב"ישראל היום", כותב על "הנהיגה האלימה והפרועה בכבישי הדרום – בעיה ידועה לכל מי שנסעו באזור אי פעם", שלפי כותרת המשנה לכתבה "התגברה במאי לפני שנה".

"זה שנים, יש שיאמרו עשורים, שתושבי הדרום זועקים על סוגיה נפיצה וקטלנית, אך מבצע 'שומר החומות' היה קו שבר משמעותי", כותב פרץ, "בכניסה ליישוב שגב-שלום החלו שריפות צמיגים וסקילת מכוניות עוברות. לצד היישוב חורה, בקרבת צומת שוקת, כופפו בדואים את עמודי החשמל, ושרפו או הפכו אותם למלכודות עבור יושבי המכוניות שאתרע מזלם לעבור דרך הצומת ולהירגם באבנים. 'קומץ', 'מיעוט', 'צעירים פוחזים' או 'מחבלים' – גמישה ככל שתהיה הסמנטיקה הלשונית, את המציאות היא לא יכולה לשנות. במשך שעות ארוכות היו הערים דימונה וערד מנותקות משאר מדינת ישראל, אין יוצא ואין בא. הכבישים הפכו רשמית לשדה קרב בין אוכלוסיות הנגב".

שרה העצני-כהן מבקרת את התקשורת הישראלית על שלא מילאה "שעות של סרטי דוקו" בתיעוד ההתפרצויות האלימות של ערבים כלפי יהודים בתקופת מבצע "שומר חומות". "פרעות מאי 2021", היא כותבת, "הן קו פרשת מים ביחסי יהודים וערבים במדינה. הן גם קו פרשת מים ביחס המדינה לאזרחיה. המציאות שהתפוצצה במאי היא מציאות קשה, מאיימת ולא נעימה, אבל טשטוש הוא לא פתרון. אותו טשטוש שיוצא ממכוני מחקר, מהממשלה ומרוב התקשורת הישראלית הוא מסוכן, כי כשמתעלמים מהבעיה היא לא נפתרת או נעלמת, אלא מחמירה".

אגב, האופן שבו דבק השימוש בגינוי הגלותי הזה, "פרעות", ללינגו של דוברי הימין הקשה, ראוי למחקר.

פוליטיקה

"גנץ עם נתניהו? לא הולך לקרות". הכותרת, ציטוט של השרה אורית פרקש-הכהן, מתנוססת על שער "ישראל היום" במיקום בולט. מתחת לכותרת על המימונה ומעל לכותרת על ניצחון של הפועל באר-שבע בגמר הגביע. הכותרת הפוליטית הנוספת, הפניה לטור של אריאל כהנא, היא "הממשלה התיימרה לתקן – והביאה קלקול". הטור של יעקב ברדוגו, שבתמצית מאשים את לפיד ובנט כי הם יהודונים, מופיע בעמוד 11 ללא הפניה מהשער.

פוליטיקאי הקואליציה הנוכחית עדיין לא יכולים לרוות נחת מ"ישראל היום", שעקב צירוף נסיבות פוליטי ופרסונלי הפסיק להיות ביטאון מגויס בבוטות לנתניהו והופך לאיטו למה שהתיימר להיות מלכתחילה: בטאון ימני נוקשה שאינו משרת דמות פוליטית מסוימת. את מקומו תופס, במידה מסוימת, "מעריב", שמעניק שירותים לבכירי הממשלה הנוכחית, וליברמן וסער בראשם. גם לפיד זוכה מן ההפקר. תמונתו מתנוססת בעמוד 2 של העיתון לצד הכותרת "לפיד על המשבר המדיני: 'נשען על הרבה פייק ניוז'".

המלחמה באוקראינה

"ידיעות אחרונות" מקדיש מקום בשער למלחמה, רק "ידיעות אחרונות" עדיין מחזיק עיתונאים באוקראינה. "ניצולת השואה מתה מקור ומרעב במרתף במריופול", לשון הפניה אחת על השער, והשנייה: "סיכום ביניים: הצד שנכשל והצד שחושל", רונן ברגמן וזיו קורן מדווחים מהוסטמל. הידיעות מופיעות בעמוד 4 (המוקדש כולו למלחמה).

גם "הארץ" מפנה מהשער לדיווחים על המלחמה באוקראינה, התופסים את העמודים 8–9, עם ארבע ידיעות. בין השאר מדווח "הארץ" כי לפי סוכנות האו"ם לפליטים יותר מחמישה מיליון אוקראינים נמלטו מהמדינה מאז החלה הלחימה, וכי שגריר ישראל ברוסיה אמר אתמול כי ישראל מוכנה לארח את פוטין וזלנסקי בירושלים.

ב"מעריב" הדיווח על המלחמה מופיע בעמוד 8 ("חשש לחיי מאות אוקראינים שנלכדו מתחת להריסות מפעל הפלדה במריופול. יועץ ראש העיר: 'הרוסים הופכים את עירנו לגטו'. רוסיה: ערכנו ניסוי מוצלח בטיל בליסטי חדש"). ידיעה נוספת מוסרת כי אושרה מכירת קסדות ואפודים מישראל לאוקראינה.

ב"ישראל היום" הדיווח הבודד על המלחמה מופיע בעמוד 12, מתחת לידיעה הגדולה יותר על הבחירות בצרפת.

פלוצקר

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב סבר פלוצקר בטור הפותח על "תמונת ניצחון" של הכלכלה הישראלית: בעוד הסקירות הכלכליות הגלובליות של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי מציגות תחזיות צמיחה שליליות, "ישראל בולטת הן בצמיחה המהירה והן באינפלציה הנמוכה [...] המשק הישראלי צמח השנה ב-5% ובשנה הבאה ב-3.5%".

פלוצקר פירסם בשנה-שנתיים האחרונות טור או שניים שהציעו כי הוא מתחיל להתעדכן באיום הגדול ביותר על הכלכלה, העולמית והמקומית: משבר האקלים. ההתעדכנות, אבוי, היתה כנראה על פני השטח בלבד. התפיסה הרואה בצמיחה את חזות הכל ומקדשת את נתון הצמיחה כנתון המקרו-כלכלי החשוב ביותר היא בדיוק זו שגרמה למשבר. זו התפיסה שביסודה עומדת ההנחה המוטעית שלפיה אנו חיים בעולם של משאבים בלתי מוגבלים.

אי-אפשר לצפות מפלוצקר להיות פורץ דרך או חדשן, אבל פרשן כלכלי בעל מודעות אקטואלית מינימלית היה לפחות דואג לסייג את דבריו ולהציע לקוראים תמונת מציאות כלכלית בעלת יותר ממימד אחד. בטור שכותרתו היא "בחזרה לעתיד" והמלה "חדשנות" על נגזרותיה מוזכרת בו מספר דו-ספרתי של פעמים, תמונת הניצחון של פלוצקר היא דיוקן בורותו.

ואם כבר פלוצקר, בשבוע שעבר הקדיש פרשן "ידיעות אחרונות" חלק מטורו לניגוח הקבוע שלו את הרפורמות הכלכליות הגדולות בשוק הבנקאות, רפורמת בכר ורפורמת שטרום, שהחלישו במעט את הכוח הריכוזי האימתני של הבנקים כשהוציאו מחזקתן את חברות הביטוח וחברות כרטיסי האשראי.

למרות הרפורמות, הבנקים בישראל נותרו עוצמתיים ושני בנקים, הפועלים ולאומי, שולטים ביד רמה בשוק הבנקאות, ודרכו בתקשורת, שעליה יש להם כוח שאין לאף גוף עסקי אחר. הם לא רק מהמפרסמים הגדולים במשק, אלא גם מי שמחזיקים את המו"לים בגרונם. כמו כל עסק אחר, גם כלי תקשורת גדול זקוק לאשראי כדי להתקיים, במיוחד במאה הנוכחית, שריסקה את המודלים העסקיים המוכרים בשוק התקשורת.

כך מנכ"לי הבנקים זוכים לדיוקנאות מפנקים, וחשוב מזה, מבחינתם, להצנעה של כשלונותיהם או של מהלכים אסוניים שהם מובילים (דוגמה בולטת היא השקט שבו עברה ההשתלטות המונופוליסטית של בנק הפועלים על שוק אפליקציות התשלומים, בכייה לדורות שבאה לנטרל מראש תחרות עתידית מצד בנקים דיגיטליים). פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר והוותיק בעיתון שעובד עבור הבנקים כבר שנות דור ודור, הוא נער הפוסטר של השליטה התקשורתית של הבנקים. הוא מנצל כל הזדמנות כדי לבעוט גם בכבשת הרש של הציבור בדמות הרפורמות המעטות שכן הצליחו לעבור.

כך בשבוע שעבר כתב פלוצקר כי אחרי יציאתה של קרן ורבורג-פינקוס מלאומי קארד (MAX), אנשי הקרן האמריקאית טוענים כי רפורמות בכר ושטרום "עיוותו את השוק לגמרי" וכי "הגיע הזמן לבטל אותן לטובת הציבור הישראלי". הציטוט של פלוצקר נותר, למרבה הנוחות, אנונימי.

פניתי לירון בלוך נציג קרן ורבורג-פינקוס בישראל, בשאלה אם אנשי הקרן אכן אמרו את הדברים. הנה תגובתו: "לא יודע איפה קראת את זה אבל במלה אחת – לא. בשתי מלים – קשקוש מוחלט. מעולם לא אמרתי את הדברים האלה ואני גם לא חושב כך. האיש ממציא. אף אחד מוורבורג לא אמר דבר כזה כן לייחוס או לא לייחוס. אף אחד מוורבורג מעולם לא דיבר עם סבר פלוצקר".

קורונה

"משבת, לא חובה לעטות מסכה במקום סגור; בנט: עברנו את האומיקרון", מבשרת הכותרת שליד הראשית של "הארץ". הפניה לידיעה דומה מופיעה גם על שער "מעריב", לצד הפניה שלפיה "11 מ-12 הילדים שלקו בדלקת כבד חריפה – חלו בעבר בקורונה". כותרת הגג היא "סיבה לדאגה". ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" אף אחד מהדיווחים לא זוכה לאזכור על השער. כך חולפת לה תהילת עולם.

יהדות

בשער "המבשר" החרדי מופיעות שתי תזכורות: "חובה לבדוק את הכיסים" לפני כניסת החג אם יש בהם דברי מוקצה ו"היום חמישה ימים לעומר". רק אחת מהתזכורות ממומנת, בידי רשת מרכולים. התזכורת השנייה מוגשת לקוראים יראי השמיים על חשבון העיתון, או תורם אנונימי.

מפני קדושת המועד

גאווה ישראלית

"נוכל הטינדר" הוא הסרט התיעודי הנצפה ביותר בתולדות נטפליקס, מדווח דודי כספי ב"ישראל היום".

ספורט

"ישראל היום" מעניק לארז כלפון, יו"ר מינהלת ליגת הכדורגל, ראיון מפנק במוסף החג. "כמי שעבר בארבע שנותיו כל אתגר אפשרי, מנסיון פוטש של עסקנים ועד ביקורות נרחבות בתקשורת, כלפון סירב להתקפל", כותבים עדי רובינשטיין ושי ארצי, שמשתדלים לחסוך לכלפון לפחות אתגר אחד מאלו שמנו.

חג שמח

מדוע יהודים שומרי מצוות מעדיפים לחגוג את ליל הסדר ולספר ביציאת מצרים דווקא בבתי-מלון בחוץ לארץ? "התשובה המלאה", טוען ג'קי לוי בטורו במוסף "ישראל היום", "כוללת גם את העובדה שעם השנים הצטברו עוד ועוד חומרות על שולחן החג. חלק מהמשפחות הצליחו לייצר סטנדרט כשרות שהן עצמן לא מסוגלות לעמוד בו.

"באופן כללי ניתן לומר שהפרוצדורה ניצחה את המהות, ופרטי ההלכה הקטנים והנוקשים נערמו על ראשו של הסיפור הגדול וכיסו אותו עד תום. מה שפעם היה שולחן ערוך די פשוט (שגם הוא הצריך הכנה מפרכת), הפך למשימה מורכבת עד כדי כך שרבים מוכנים להוציא מכיסם עשרות אלפי שקלים ובלבד שמישהו יחסוך מהם את ההכנות לחג הזה".

"לא צריך אומץ כדי להיות טל פרידמן, להגיד לא בא בלובה, ולוותר על הזמנה לאירוע שהולך ומתרחק מהקונצנזוס ויוצר הרגשה של קרנבל מקומבנים", כותב ניר וולף בטור הפותח את המוסף. "טקס הדלקת המשואות בהר הרצל לא נועד להיות ריאליטי VIP וגם לא מכונת הכשרה לעסקנים מפוקפקים. הוא מוכרח לחזור ולהדגיש את האדם הקטן והאלמוני, שיכול לספק השראה לעם שלם. אחרת, בשביל מה לעזאזל אנחנו צריכים את המסורת המוזרה של הדלקת אש וריקודים על הקבר של חוזה המדינה?".

"מחקר: נוגדי דיכאון לרוב לא משפרים איכות חיים של מטופלים", מודיעה כותרת ידיעה של גדעון לב ב"הארץ".