בסוף השבוע הלך לעולמו פרופ' אליהוא כ"ץ, מגדולי החוקרים בני זמננו בתחומי המדיה והחברה. אף שהיה כבר בן 95, מותו נחת עליי בהפתעה. עד לפני כמה ימים היינו בקשר. בשבילי הוא היה ידיד ומקור השראה: חתן פרס ישראל לתקשורת, חתן "פרס מרשל מקלוהן", עטור פרסים בינלאומיים - וגם מייסדה ומנהלה הראשון של הטלוויזיה הישראלית, ששנינו היינו שותפים להקמתה.
צוות ההקמה של הטלוויזיה נולד בחטא: בשלהי שנת 1967, לאחר משברים פוליטיים ומקצועיים במינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית המיועדת, זימן אליו שר ההסברה ישראל גלילי את פרופ' כ"ץ. גלילי היה אז הממונה בממשלתו של לוי אשכול על ביצוע חוק רשות השידור. כ"ץ, יליד ארצות הברית, היה אז בן 40, מייסד החוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית וחוקר ששמו כבר הלך לפניו בתחום המדיה והחברה. אבל למרות חוכמתו ובקיאותו בחברה ובמרכיביה, כ"ץ היה נאיבי מבחינה פוליטית.
עצם הסכמתו לקבל את התפקיד בנסיבות ההן מעידה על כך. כליברל ודמוקרט עד לשד עצמותיו, לרבות בענייני ניהול, כ"ץ נאלץ להתמודד עם תככים, בלבול, חשדנות, תפיסה מעוותת של הפוליטיקאים בנוגע למדיום החזותי. מולו עמד גם הוועד המנהל של רשות השידור, שהתייחס בעוינות לפרופסור משום שתחום הטלוויזיה למעשה נלקח ממנו. כ"ץ הירבה לשתף אנשים במחשבותיו, והם ראו בכך חולשה.
בכירי קול-ישראל שלא התקבלו לטלוויזיה חתרו נגד צוות ההקמה בכל דרך אפשרית, מבפנים ומבחוץ. חצי תריסר ועדי עובדים הגנו כל אחד על אינטרסים משלו, שלא התיישבו בהכרח עם הצורך המשותף: תפקודה התקין של הטלוויזיה. נוסף על כך, הסגל היה מורכב מפזורה מוזרה של יוצאי ענפי המדיה השונים, שחלקם לא הבינו את השפה: לא את השפה העברית, ולעתים גם לא את השפה הטלוויזיונית.
להוציא את הסייח למירוץ
הנאיביות של כ"ץ התגלתה שוב אחרי יוני 1968, אז הצליחה הטלוויזיה הישראלית במבצע חד-פעמי, תוך התגייסות מסיבית, הכנות ממושכות, מרוץ משוכות ונסים, להעביר בשידור חי את מצעד צה"ל שהתקיים בירושלים במלאת שנה לאיחוד העיר. מי שעקב מחדר הבקרה אחר הקישורים לעמדות השידור נאלץ מדי פעם בפעם לעצור את נשימתו לנוכח התקלות, טכניות ואנושיות. ובכל זאת, המבצע הצליח.
ההצלחה הבהירה לפוליטיקאים את המשקל הציבורי שיש למדיום, והממסד לחץ אפוא על כ"ץ להיערך לשידורים סדירים. כ"ץ נרעד לנוכח האפשרות הזאת. "נהיה מוכנים בעוד שנה", הוא אמר לגלילי. אבל גלילי והממשלה כולה, שערב ההחלטה על הקמת הטלוויזיה גררו רגליים - פתאום אצה להם הדרך. יתרה מזו: מאחורי גבו של אליהוא כ"ץ כבר נרקמה התוכנית להחזיר את הטלוויזיה לרשות השידור, דבר שכ"ץ לא ציפה לו.
חדר הבקרה בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
כ"ץ צריך היה להתפטר, ואנשים מקורבים אליו אכן יעצו לו לעשות כן. גם הפעם הוא האמין שיוכל להתגבר על הקשיים העצומים, אבל הנסיבות הכריעו אותו, ואחרי תקופה קצרה הוא נדחק החוצה. גם הפוליטיקאים וגם אנחנו, העובדים, עשינו לו עוול. במציאות שהייתה אז בארץ, כל אדם שהיה מופקד על הטלוויזיה הישראלית - אפילו היה זה מנהל ה-BBC הבריטית או CBS האמריקאית - היה נכשל.
ובכל זאת, ואחרי הכל, צוות ההקמה הכשיר את הקרקע להקמת הטלוויזיה בארץ והפיק כמה תוכניות מעולות. לאט לאט, מתוך "מסה ומעש", ניסוי וטעייה, קמה על רגליה הטלוויזיה הישראלית, שתחת הנהגה אחרת ואחרי שצברה שנים של ניסיון שאין לו תחליף הגיעה להישגים נאים.
קץ הטלוויזיה
לפני כמה שנים, כשהרשתות החברתיות פרצו לחיינו ותקשורת ההמונים הפכה ל"תקשורת המונית", שאלתי את פרופ' כ"ץ מה לדעתו מידת ההשפעה של הרשתות האלה. "מה שנקרא 'רשתות המדיה החברתיות' משמש צינור לריתוק תשומת הלב", הוא ענה, "אולם הן הרבה פחות חשובות להפצת מידע מכפי שהן טוענות. הן יכולות לגרום לצופיהן להיות מודעים יותר למצב מסוים, אבל רק במסגרת חברתית מצומצמת ולא בזירה הרחבה יותר, הלאומית והבינלאומית".
כ"ץ פרסם לפני 15 שנים מסה בשם "קץ הטלוויזיה?" (The End of Television?) שאותה כתב עם פרופ' פדי סקנל מאוניברסיטת שיקגו. במבוא מציינים השניים כי בשנים האחרונות עוסקת קבוצה של חוקרי מדיה בשאלה אם המדיום הטלוויזיוני נמצא בשקיעה. כ"ץ וסקנל עונים בחיוב: הטלוויזיה שחלקנו הכרנו בשנות ה-60 וה-70 איננה עוד.
בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
במקום הטלוויזיה במתכונתה ההיא - טלוויזיה של "שיתוף" (sharedness) שמספקת מכנה משותף לאומי או אפילו משפחתי - קיימים היום מאות ערוצים ושידורי "נישה" במתכונת ניידת המשלבת בין האינטרנט לאמצעי מדיה אחרים. אפשר לומר שהטלוויזיה הולכת בעקבות הרדיו, אשר מוזער, רושת, והפך לבן לוויה של כל פרט. היעלמותה מלווה בהתמוטטות המערכת הציבורית המוסדרת, בשינויים טכנולוגיים ובהשקעות מסחריות הכפופות לאמות מידה שונות. כל אלה הצמיחו דעת קהל הכופרת ברעיון שרק אנשי מדיה מקצועיים "יודעים מה טוב לציבור".
במקביל, אמר לי אליהוא כ"ץ באותה שיחה, אנו שומעים במקום הערוצים והמגישים בני הסמכא קולות לא מוכרים, מראות לא מוכרים, אשר מהימנותם מוטלת בספק במקרה הטוב. ואכן, הפקפוק של פרופ' כ"ץ במהימנות הרשתות החברתיות נתאשר במציאות. השערוריות הטריות שנקשרו בפייסבוק וכרוכות בהתערבות בזירה הפוליטית, בראש ובראשונה בארצות הברית, מעידות שהרשתות הן תופעה שלילית מובהקת. אם הן מסוגלות להטות ולהטעות קבוצות של בני אדם באופן שמשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות – אין פגיעה גדולה מזו בדמוקרטיה.
ביוני 2021 נהרס "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים, הבניין ששימש את הטלוויזיה יותר מיובל שנים. הטלוויזיה כפי שהכרנו אותה בדור שלי ובדור שאחריי לא קיימת עוד. הדור הצעיר אינו נזקק לה, ונהנה מחלופות זמינות בכל עת ובכל אשר יפנה. "מדורת השבט" של עידן הטלוויזיה הישראלית חלפה מהעולם. אליהוא כ"ץ החכם ראה זאת, כפי שראה את ירידת חשיבותן של החדשות בטלוויזיה עם הופעת הערוצים המסחריים.
עכשיו הלך מאתנו גם האיש שייסד את הטלוויזיה בבניין ההוא, שבו צמחנו לטוב ולרע. אי אפשר לשכוח.
צבי גיל מילא תפקידים בכירים ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה, ומתעד את השידור הציבורי הישראלי מאז ראשיתו ב-1936. הוא מפרסם בלוג שבועי בשם "זרקור"