עימות בעת פינוי מצפה יצהר, מאי 2004 (פלאש 90)
מי התחיל
אחרי שהתפרעויות של מתנחלים שתקפו חיילי צה"ל בשבוע שעבר דווחו בעיקר בעמודים הפנימיים, היום הן מגיעות אל שערי העיתונים. ב"מעריב" אחת הכותרות על השער היא "נקמת המתנחלים בכפר הפלסטיני", ב"ישראל היום" היא "הפלסטיני דקר, המתנחלים תקפו". ב"הארץ" המקרה מגיע לכותרת הראשית. כלומר, לא אלימות הדדית בין יהודים וערבים, אלא משהו אחר לגמרי. הנה הכותרת: "גורם בטחוני בכיר: בתי-המשפט סלחניים כלפי עברייני הימין". אמנם כותרת המשנה והידיעה עצמה מתייחסות לכך שהיו שני צדדים לסיפור אתמול, ולכך שפלסטיני היה מי שהחל במעשי האלימות כאשר דקר כמה פעמים ילד בן תשע, אולם הטון של הכתבה ברור, כפי שמודיעה כותרת הגג שלה: "הסלמה באלימות המתנחלים בגדה".
ומה עם אלימות הפלסטינים? אצלם, כנראה, לא היתה הסלמה, אלא שמירה על רמת האלימות הקבועה. השורה התחתונה של עמוס הראל, בטור פרשנות שהוא כותב לצד הידיעה שהוא מביא, היא כי צה"ל חלש ומעדיף "לא להסתבך עם יהודים – מהימין ביצהר או מהשמאל בנעלין". מדוע הוא מגיע למסקנה הזו? משום שהצבא מעדיף לשלוח כוחות משטרה ומג"ב לעימותים מהסוג הזה. לא ברור מדוע זה פתרון רע כל-כך ומדוע הראל לא יודע היכן צה"ל, ככותרת הטור שלו.
לא רק ענייני מתנחלים משותפים היום לשערי "מעריב" ו"הארץ", אלא גם הצילום הבולט, המתעד את מעלליו של ההוריקן "אייק" בטקסס שבארה"ב: אדם עף ברוח ונאחז בעמוד חשמל כשרגליו באוויר. שאר העניינים המרכזיים על שער "מעריב" הם פוליטיים: בן כספית מביא את הצהרתו של יו"ר ש"ס, אלי ישי: "לא נשב בשום ממשלה שתנהל מו"מ על ירושלים". "דרישתה החדשה של ש"ס תמנע מלבני להרכיב ממשלה", נכתב בכותרת המשנה. כותרת אחרת עוסקת בפריימריז המתקרבים (יום רביעי): "הקרב על הוועד". מרב דוד כותבת כי אף שרוב ועדי העובדים הגדולים תומכים במופז, מטה לבני סומך על יו"ר ההסתדרות עופר עיני ש"ישפיע על אנשיו לתמוך בה".
גם הכותרת הראשית של "ישראל היום" פוליטית: "האלוף חשף סודות פוליטיים". הכוונה היא לאלוף במיל' וח"כ יצחק בן-ישראל מקדימה, שאמר אתמול כי שר הביטחון אהוד ברק התנגד לתקיפה בסוריה; אותה תקיפה, כנראה של כור גרעיני, שקברניטי המדינה משתבחים בה כל-כך. הציטוט שבכותרת מיוחס ל"מערכת הביטחון". גם בעיתונים האחרים מדווחים על המקרה, אולם ללא הטון השלילי של "ישראל היום", שכנראה מכיר טוב יותר מכולם את "מערכת הביטחון".
כיצד רוצחים אותנו
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בענייני ביטחון, אבל לא במובן המקובל אצלנו: "כך לא נלחמים במשפחות הפשע", נוזפת הכותרת, שעליה מודבק הלוגו "בדיקת 'ידיעות אחרונות'". כותרת הגג של הכפולה הפותחת של העיתון ממשיכה את הטון הביקורתי: "אחרי שלושה ניסיון [הטעות במקור] חיסול בשבוע אחד, המשטרה מכריזה על מלחמת חורמה בארגוני הפשיעה, נשמע לכם מוכר?". יובל יועז, טובה צימוקי ועידן אבני מתמקדים בבדיקת הצעדים שאמורים היו להינקט בפעמים הקודמות שבהן הכריזה המשטרה על מלחמת חורמה וכו', ומגלים כי ההבטחות לא קוימו: רשות להגנת עדים לא הוקמה; רשות המסים, הנתונה בעצמה בחקירה משטרתית, אינה ממלאת את חלקה במאמץ המשולב לפגוע בארגוני הפשע; הגדלת מספר השוטרים אינה מתבצעת בקצב הרצוי. כמה מהתלונות של "ידיעות אחרונות" נשמעות קנטרניות. למשל זו על חוק נתוני תקשורת, שהופעל רק לפני שבועיים. החוק, המכונה גם "חוק האח הגדול", הוא הליך בעייתי ופולשני, ובכלל לא בטוח שנזקו לא יעלה על תועלתו.
בעוד ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים, בצדק, בבחינה כוללנית של התמודדות המשטרה עם ארגוני הפשיעה, ב"מעריב" מקדישים את תשומת הלב למהלך הנוכחי: המאבק המוגבר בארגוני הפשע בנתניה, בעקבות נסיון החיסול ביום שישי האחרון של העבריין יותם כהן מארגון הפשע של ריקו שירזי; כאמור, נסיון החיסול השלישי השבוע. המשטרה תתגבר את כוחותיה בנתניה במאתיים שוטרים ותנסה לפגוע בעסקיהם של העבריינים – המסעדה גלים של משפחת שירזי והמסעדות בת-האיכר של משפחת אבוטבול. עזרו גם אתם למאמץ המשטרתי: הדירו רגליכם מהמסעדות האלו.
ב"הארץ" כותב על הנושא אמיר זוהר, בן נתניה ולשעבר עורך מקומון בעיר. זוהר מאזכר קשרים מפוקפקים בין עבריינים, פוליטיקאים ועיתונאים בנתניה.
כיצד שודדים אותנו
על רפורמת העמלות בבנקים שמעתם? כנראה שכן. מאז יצאה לדרך, ביולי השנה, נכתבו על הרפורמה כל-כך הרבה מלים, שאפשר היה לחשוב שמדובר ברצח של ילדה בידי הוריה. הדברים, בסך-הכל, חזרו על עצמם: הרווח שעושים הבנקים מהעמלות הוא עצום, גם יחסית לבנקים ברחבי העולם, וזאת על גבי הרווחים העצומים, המפלצתיים ממש, שהם עושים ממילא. הרווח הזה נעשה על גבינו, האזרחים הפרטיים, ולא על גבי הלקוחות הגדולים של הבנקים. עוד נכתב, אם כי אולי לא בחריפות מספקת, כי העמלות הן סוג של "מצליח": כסף הנגבה מאיתנו לא תמורת שירות שאנחנו, לקוחות הבנקים, מקבלים, אלא רק בגלל שהבנק יכול לשדוד אותנו. בדיוק כמו דמי אחזקת הקו של בזק, למשל. ובקיצור: העמלות הפכו בעיתונות, ובצדק, לדוגמה מייצגת של החמדנות, תאוות הממון ורדיפת הבצע של הבנקים.
הרפורמה, שהיתה אמורה לפשט את שיטת העמלות כך שלא יהיו בה "מלכודות" והיא תהיה בהירה לכל אדם שירצה להשוות בין הבנקים, נכשלה כישלון חרוץ, וגם על כך נכתב בלי סוף. הבנקים מילאו (כנראה) אחרי הוראות הרפורמה, אבל מיהרו להעלות את תעריפי העמלות. כך יצא שאנחנו נאלצנו לשלם יותר בעקבות הרפורמה, והבנקים צחקו כל הדרך אל הבנק. היום ב"כלכליסט" כותבים רונית גודמן ושאול אמסטרדמסקי כי הבנקים לא הסתפקו בכך ששמו ללעג ולקלס את הרפורמה של המפקח על הבנקים והכניסו את ידם הארוכה עמוק יותר אל הכיס שלנו, הם גם הגדילו בצורה חדה את הפערים בין ריבית החובה לריבית הזכות. באיזה תירוץ? כדי לפצות את עצמם על ההפסדים כתוצאה מהרפורמה. אבל האם היו הפסדים? אמממ, כנראה שלא.
המפקח על הבנקים רוני חזקיהו (צילום: מיכל פתאל)
בטור צד, שלא קשור לכתבה מבחינה תוכנית, כותב עו"ד רם כספי (מנסח "שיטת השקשוקה") בעקבות (עוד) התמוטטות של בנק השקעות בארה"ב: ליהמן ברדרס. מה כותב כספי? הוא ממליץ על דרך לעזור לבנקים ולמוסדות פיננסיים להתאושש מהמשבר העולמי: למסות מניות ואג"ח, ובעצם, את ציבור המשקיעים ההמוני, ולהשתמש בכסף כדי לעזור לבנקים. בטור מהצד השני יוצא עידן גרינבאום נגד פיקוח ורגולציה על העמלות. מדוע? במשפט אחד: בבנקים יושבים אנשים חכמים לפחות כמו בכנסת, והם ימצאו דרך לסובב את החוק ולהפוך אותו לאות מתה. "הרשויות יודעות לטפל היטב בהונאות לאחר שהכסף נעלם", מצוטט בעמוד אחר ב"כלכליסט" סוחר מניות שמכר בזמן את מניות ליהמן ברדרס ובר סטרנס פושטות הרגל, "הן אינן יודעות מה לעשות כשהן מגלות את ההונאות תוך כדי התרחשותן".
ענייני גאידמק
הכותרת של "כלכליסט" היום היא "הסיבוב של דורון אביב". הכוונה אינה לסיבוב כדי לחפש חניה או כדי למצוא עגלת קניות בחניון אחרי שהגעת, ברוב טיפשותך, לסופר ביום חמישי בערב. הסיבוב של דורון אביב שונה לגמרי, והוא סיבוב שעושים על משהו, ובמקרה הזה, על מישהו. המישהו הוא ארקדי גאידמק, שלפני שנה וחצי קנה מאביב את חברת הנדל"ן אוסיף, וכעת, לפי "כלכליסט", מעוניין למכור לו אותה בחזרה ב-430 מיליון שקל פחות. הביטוי הזה, "עשה עליו סיבוב", הוא ביטוי המוני, שבדרך כלל אינו אמור למצוא את עצמו בכותרת ראשית של עיתון. אלא שאפשר בכל זאת להבין את הצורך של העורך להשתמש בביטוי כזה כשמביאים בחשבון את התנהגותו המוזרה, הבוטה והחידתית (פחות במובן של תשבץ היגיון, יותר במובן של סודוקו) של הגביר.
בשבוע שעבר כתב עליו ירון לונדון ב"ידיעות אחרונות": "הוא התגלמותם של האלימות הכבושה, של קסם המסתורין, של גסות הרוח והאגוצנטריות. הוא פקעת של יצרים, שריר קפוץ, מניפולציה בתנועה מתמדת. מבנה אישיותו מונע ממנו כל יכולת לשתף פעולה עם הבריות על בסיס הכרה בערכם. הוא העונש שהושת על החברה הישראלית בשל קלקול ערכיה". היום מדווח רוני שקד ב"ידיעות אחרונות" כי גאידמק תרם את עלות הניתוח של פלסטיני חולה לב שהתאשפז בבית-החולים ביקור-חולים.
קח דוגמא מאולמרט
בטור במדור הדעות של "מעריב", עדי מינץ, חבר הנהלת מועצת יש"ע,
קורא לרב הראשי יונה מצגר, שדבקו בו סיפורי שחיתות והתנהגות מינית לא בדיוק רבנית, ללכת בעקבות אולמרט ולהתפטר.
הרב הראשי יונה מצגר (צילום: פלאש 90)
ענייני תקשורת
אמיר טייג מדווח היום ב"כלכליסט" כי דירקטוריון חברת הלוויין יס "שוקל להיאבק במיזוג עם בזק". עוד ב"כלכליסט": יואב בורנשטיין מראיין את מתיו וינקלר, העורך הראשי של חברת החדשות הכלכליות בלומברג, לרגל פתיחת סניף של החברה בירושלים (נוסף על זה שכבר פועל ברמת-גן). הכותרת היא: "ישראל בדרך להפוך למרכז פיננסי עולמי". הפעילות העיקרית של בלומברג, שממנה היא מפיקה את עיקר הרווחים, היא יותר מחקרית מעיתונאית, אולם גם זו העיתונאית אינה קטנה. לפי "כלכליסט", החברה מעסיקה יותר מאלפיים אנשי מערכת (מתוך כעשרת אלפים עובדים) ב-140 סניפים ברחבי העולם. בראיון המעניין מגלה וינקלר חצי טפח מהסיבה לכך שכתבות כלכליות הן משעממות כל-כך.
זו לא בדיוק חדשת תקשורת, אבל בכל זאת, הנה כותרת המשנה של כתבה של אסף מרגלית במוסף "עסקים" של "מעריב": "שנה אחרי ש-idigital החלה לייבא את מכשירי אפל לישראל: בדיקת 'אונליין' מגלה שבמחיר שהחברה דורשת על המוצרים – תוכלו כבר לרכוש כרטיס טיסה לחו"ל, לקנות שם את הצעצוע החדש ולחזור לארץ אחרי חופשה מפנקת. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שהיא לא מצליחה להביא לפה את האייפון. לא בטוח שחנות הקונספט החדשה תשנה את המצב".
כותרת על שער "דה-מרקר": "דודי ויסמן ואלי עזור השלימו רכישת רדיו 99 מארקדי גאידמק". הנ"ל הם, בין השאר, הבעלים של ה"ג'רוזלם פוסט" ושל התחנה רדיו-ללא-הפסקה.