מי שמחפשים שורשים כלכליים לאביב הערבי יכולים אולי למצוא אותם בשנת 2008. באותה שנה, פגעי מזג אוויר קשים ובעיות מבניות בכלכלה העולמית גרמו לעלייה חדה במחירי המזון בעולם. בתוך כשנתיים מחירי התבואה כמעט הוכפלו, והבנק העולמי הכריז שבחלקים שונים של העולם ישנו חשש ממשי לרעב המוני ולאי-יציבות חברתית.

בנובמבר 2010 פרצו עימותים בין כוחות משטרה לבין אזרחים ברחבי העולם הערבי, וב־13 בדצמבר באותה שנה טען צוות חוקרים אמריקאי כי "המהומות קשורות למחירי המזון בעולם". ארבעה ימים לאחר מכן התאבד בתוניסיה הירקן מוחמד בועזיזי, והצית מחאה המונית שהתפשטה בעולם הערבי כולו בתוך חודשים – "האביב הערבי".

האם האירועים צפויים לחזור על עצמם בזמן הקרוב? לאחרונה פרסמה סוכנות המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) נתונים עדכניים לגבי מדד מחירי המזון שלה, המבוסס על שקלול של סל מוצרי יסוד כמו דגני מאכל, שמנים צמחיים ומוצרי חלב ובשר. המסקנות מדאיגות: בשנה האחרונה בלבד, המזון התייקר בעולם בכ-30%  ובאוקטובר האמיר מחירו לשיא של שנת 2011. כפי שהראה האביב הערבי, עליית מחירים כזו עשויה בהחלט להשפיע על התפתחויות חברתיות ופוליטיות רחבות.

האם, אם כך, העולם הערבי עומד בפני אביב חדש? ייתכן, טוען ד"ר עבד א-תוואב ברכאת, מומחה מצרי למדיניות אגרונומיה ומזון - אולם בשום פנים לא בהכרח. בטור שפרסם לאחרונה באתר היומון "אל-ערבי אל-ג'דיד" הוא מצביע על המקרי ועל ההכרחי בקשר בין מחירי המזון לשינויים הפוליטיים בעולם הערבי, וטוען: אם מדד המחירים מנבא מהפכה ניתן יהיה לגלות זאת רק בדיעבד. להלן תמצית דבריו.

לא על הלחם לבדו

הטענה שיש קשר בין האביב הערבי לבין מחירי התבואה, מקדים ברכאת וטוען, איננה מופרכת מיסודה. עליית המחירים בין השנים 2008 ל-2010 היתה אירוע חריג ורב-השפעה, וכבר באותה עת היו מי שסברו שעשויות להיות לה השפעות פוליטיות. מנהל קרן המטבע הבינלאומית (IMF) דאז הצהיר, למשל, ש"הסוגיה איננה בעיה הומניטרית גרידא", והוסיף ש"ניסיון העבר מלמד כי מצבים כאלה עשויים להסתיים במלחמות". מנהל הבנק העולמי אף דרש ממעצמות העולם לתרום מוצרי מזון למדינות נזקקות "כדי למנוע איום ליציבותם של משטרים במדינות שונות בעולם".

דברים אלה מפי בכירי הכלכלה העולמית דאז אומנם לא התייחסו במפורש למדינות ערב, אולם היה קשה שלא לחשוב עליהן באותו הקשר. בעולם הערבי, מזכיר ברכאת, ישנו ריכוז גבוה של מדינות מאוכלסות וצפופות שזקוקות לכמויות מזון גדולות, אולם נסמכות לשם כך בעיקר על יבוא. אך טבעי אפוא שבעת משבר חקלאי עולמי, בשעה שעודפי היבול הזמינים לייצוא קטנים, אותן מדינות יהיו הנפגעות הגדולות ביותר. מחירי המזון אכן החלו להאמיר במדינות ערביות רבות ב-2008, ובחודשים האחרונים של 2010 הדבר גרם למחאות ולעימותים בין אזרחים לבין כוחות שיטור. כל זאת רק ימים ספורים לפני שבעולם הערבי יצאו לרחובות רבבות אזרחים בתביעה לדמוקרטיזציה ולחירות פוליטית במסגרת המחאות הגדולות שלימים הוגדרו כ"אביב הערבי".

הפגנה במצרים, שלשום (צילום: Muhammad Ghafari, רשיון cc-by 2.0)

הפגנה במצרים, 2011 (צילום: Muhammad Ghafari, רשיון cc-by 2.0)

מכאן קצרה הדרך להניח שמחאות האביב הערבי היו פשוט "מהומות לחם" – מתקפה של המון זועם ורעב נגד קורבן אקראי שאיננו אשם ברעב. כך למעשה טענו העריצים הערבים שאותם ביקשו מפגיני האביב הערבי להדיח. אותם דיקטטורים התייחסו בזלזול ובביטול לתביעות הפוליטיות של המוחים וכינו את המחאות "מהפכת מורעבים". בתוניסיה, למשל, הצעד הראשון שנקט שלטון הדיקטטורה של זין אל-עאבדין בן עלי בתגובה למחאות היה סבסוד והוזלה במחירי הלחם, והובלע בכך מסר ברור: "הדרישה לזכויות פוליטיות איננה רצינית. ברגע שאותם מפגינים יקבלו את כיכר הלחם שלהם, הם ישכחו מהדמוקרטיה".

עם זאת, ואף שרבים האמינו שניתן יהיה לסתום את פיהם של המוחים בלחם, בעיני ברכאת מחירי המזון היו שוליים יחסית בין הגורמים למחאות. לראיה, סבסוד הלחם בתוניסיה לא הפחית במאום את עוצמת המחאות, שלא פסקו עד הדחתו של בן עלי באמצע ינואר 2011. נוסף על כך, מזכיר ברכאת, במדינות שבהן נולד האביב הערבי כלל לא שרר רעב ללחם: מדינות צפון אפריקה, שמהן התפשטו המחאות ליתר העולם הערבי, אומנם התמודדו עם עליית מחירים, אולם הן החזיקו במספיק עתודות פיננסיות כדי למנוע רעב המוני. בהתאם לכך, אותם דו"חות בינלאומיים שהזהירו מפני ערעור היציבות הפוליטית כתוצאה מעליית המחירים כלל לא התייחסו למדינות צפון אפריקה וקל וחומר שלא לתוניסיה, אחת המדינות העשירות בעולם הערבי.

קיים אומנם קשר בין מחירי המזון לבין המחאות, לדעת ברכאת, אולם לא הקשר שציינו הדיקטטורים הערבים. מחירי המזון לא גרמו לפרוץ המחאות, אלא נגרמו כתוצאה מאוזלת ידם של השליטים שאותה ביקרו המוחים. ב-2008, כשמחירי התבואה בעולם החלו לנסוק, השלטונות הערביים היו צריכים להבחין בשבריריות הביטחון התזונתי במדינתם ולהפחית את התלות במזון מיובא. כפי שהיה עושה כל שלטון פוליטי תקין, היה עליהם גם להשקיע במחקר ובפיתוח חקלאי, לעודד חקלאות מקומית, ולבחון חלופות תזונתיות יציבות יותר מייבוא. אלא שהם לא עשו זאת, וזנחו את חובתם כלפי אזרחי מדינתם בתחום התזונה, בדיוק כמו ביתר התחומים. מכאן שאם האזרחים במדינות ערב יצאו לרחובות למחות נגד השלטונות בעקבות העלייה במחיר הלחם, הרי זה מכיוון שמדיניותם הפושעת של אותם שלטונות היא היא שאפשרה את העלייה במחירו.

כבוד אנושי וצדק חברתי

מכל מקום, מדברי ברכאת משתמע שעליית מחירי המזון אולי תרמה לפרוץ מחאות האביב הערבי, או זירזה אותן, אולם בשום פנים ואופן לא חוללה אותן. מה שחולל אותן, בעיניו, היו "הדיקטטורה, הפגיעה בחירויות הפוליטיות, האבטלה והעוני" ששררו בחלקים גדולים מהעולם הערבי בשנת 2010, ערב המחאות. בהתאם לכך, מטרת המחאות לא הייתה בשום פנים הוזלת מחירי הלחם גרידא, אלא "חיים של חירות, כבוד אנושי וצדק חברתי".

בשולי דבריו, ברכאת משמיע מסר מובלע לשלטונות דיקטטוריים שאותם לא הצליח האביב הערבי להדיח, ולאלה שקמו מחדש לאחר שהודחו במחאות. אם האחרונים חוששים ליציבותם בשל עליית מחירי המזון בעת האחרונה, הוא רומז, הם חוששים בצדק; אולם לא מכיוון שמחסור בלחם מוליד חוסר יציבות פוליטית, אלא מכיוון שהזנחה פוליטית מולידה מחסור בלחם.

אותם שליטים יכולים אפוא לוותר על סבסוד קצר מועד של מוצרי מזון ועל הבטחות לאוטרקיה כלכלית. מוטב להם שיבינו כבר עתה שישנה רק דרך אחת למנוע רעב ואי־יציבות פוליטית בטווח הארוך – דמוקרטיזציה. השקעה בעצמאות תזונתית היא עניין חשוב, ללא ספק, אולם לא פחות ממנה – זכויות אזרח וצדק חברתי שאינם רק הבטחות מהפה ולחוץ.

איתי מלאך הוא מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק במכון ון ליר בירושלים

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון-ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום