לארגון חדשות אין דבר חשוב יותר מהמוניטין שלו לדיוק, הגינות ואחריות. בניית אמות מידה גבוהות של מצוינות עיתונאית ושמירתן חיוניות להצלחתה של סי.אן.אן, למן הקמתה לפני 18 שנה. כנשיא הרשת אני אחראי להבטיח לאנשינו ולצופינו כאחד, שהסיפור שאנחנו מביאים אכן נכון.
במשדר "ניוזסטנד" של סי.אן.אן, שעסק במבצע "טיילווינד", מבצע חשאי שביצעו חיילים אמריקאים בלאוס לפני יותר מ-28 שנה, נאמר שהיעד העיקרי של המבצע היה שימוש בגז עצבים קטלני נגד עריקים אמריקאים.
הדיווח הראשוני הגיע אלינו מאנשים שהיו מעורבים במבצע, ואומת בידי אנשים שבתוקף מעמדם ידעו על המבצע. מאז השידור הראשון על מבצע "טיילווינד", תקפו מאות חיילים משוחררים ופקידי ממשל לשעבר את הדיווחים. עקב כך פתחה סי.אן.אן בחקירה עצמאית, בראשותו של פרקליט נודע ועתיר מוניטין בתחום התקשורת, פלויד אברמס.
מסקנתו היא, שהשידור על מבצע "טיילווינד" ב"ניוזסטנד" חסר בסיס. לא היו די ראיות לשימוש בגז סרין, או כל גז קטלני אחר. זאת ועוד, אין בכוחה של סי.אן.אן להוכיח, שעריקים אמריקאים היוו יעד למבצע, או שהו במחנה, כפי שנאמר בדיווח.
סי.אן.אן לבדה נושאת באחריות לדיווח בטלוויזיה ולמאמר שפורסם בשבועון "טיים" בגליונו מ-15 ביוני.
אנו מודים במשגים חמורים שנעשו בשימוש במקורות שסיפקו ל"ניוזסטנד" את הדיווחים המקוריים, ולפיכך חוזרים בנו מהסיפור על מבצע "טיילווינד". אנו מתנצלים לפני הצופים שלנו ולפני עמיתינו ב"טיים" על הטעות. התנצלות מיוחדת חבה סי.אן.אן למשתתפי מבצע "טיילווינד", לחיילים על הקרקע, לטייסי חיל-האוויר ולטייסי המסוקים של הנחתים, שהיו מעורבים במבצע. מערכת הבדיקות והאיזונים של סי.אן.אן, ששירתה את הרשת היטב בעבר, כשלה במקרה זה. האחריות מוטלת על העורכים, המפיקים והכתבים, ועל המנהלים האחראים לדיווח, למשדר ולתוכנו. אנו נוקטים צעדים נמרצים לחזק את מערכת הנהלים הפנימיים שלנו, להבטיח שלא יישנו טעויות כאלה בעתיד.
* * *
לא "אופס טעינו" בעמוד 10 למטה, לא התפתלויות משפטיות וניסוחיות - הודעה של נשיא חטיבת החדשות של רשת סי.אן.אן, טום ג'ונסון, מפי השדר הבכיר ביותר של הרשת, ברנרד שאו, במשדר החדשות המרכזי "פריים טיים". הנוסח המלא, בתוספת כיתובים להדגשה. ולא רק פעם אחת, בתקווה שאף אחד לא ראה ולא שמע, אלא כמה וכמה פעמים בערב אחד, ותזכורות לרוב בימים שלאחר מכן. שדרי סי.אן.אן, החל במדורי הכלכלה וכלה בלארי קינג הבלתי נלאה, כולם התחרו זה בזה בפרשנות ובהסברים לפשלה הגדולה ביותר בתולדות הרשת, ואחת הגדולות בתקשורת האמריקאית בשנים האחרונות.
אך נחזור להתחלה. לאחר שרשת "טיים ורנר" רכשה את סי.אן.אן לפני כשנה, העלתה תוכנית תחקירים חדשה, "ניוזסטנד", פרי שיתוף פעולה בין רשת הטלוויזיה, שהמוניטין שלה במה שנוגע למהירות הדיווח עלו על המוניטין שלה בתחום הדיוק והאמינות, לבין שבועון החדשות רב-היוקרה "טיים". הקופרודוקציה אפשרה ללוות את השידור בכתבה מקדימה בשבועון הנפוץ. התוכנית נחשבה ליהלום שבכתר, מיטב השדרים הוקצו לה, גם כאלה שנרכשו מרשתות אחרות במחיר מלא.
יום אחד קיבל צוות ההפקה טיפ מרעיש במשמעויותיו המדיניות וההיסטוריות. הצבא האמריקאי, נאמר בידיעה המקדימה, לא זו בלבד שפלש ללאוס במהלך מלחמת וייטנם, בניגוד להצהרות החוזרות ונשנות שלא פעל מעולם במדינה זו, אלא שחייליו השתמשו שם בגז עצבים קטלני, סרין, ששמו מעורר אסוציאציות מבהילות ביותר מאז מלחמת המפרץ. ולא זו בלבד, אלא שגז העצבים הקטלני הזה הופעל לא רק נגד תושבי לאוס החתרנים, אלא גם נגד עריקים אמריקאים. המקור היה מצוין, קצין בכיר בדימוס, ג'ון סינגלאוב, שסיפר כי הכוחות בוייטנם השתמשו בחומר כימי "משתק". את הדברים חיזק אדמירל בדימוס תומס מורר, שהיה ראש המטות המשולבים ב-1970. רוברט ון-בסקרק, ממשתתפי המבצע על הקרקע, ידע לספר, שלפני היציאה הזהיר מישהו לא לשכוח לקחת את מסיכות הגז, כי הולך להיות גרוע. אין ספק, פצצה. וכשמדובר במלחמה מעוררת מחלוקת כל-כך, שום דבר לא נשמע בלתי אפשרי או מופרז.
העיתונאים לא הסתפקו במידע הראשוני, אלא ערכו תחקיר עמוק ויסודי במשך שמונה חודשים, מצאו חיזוקים לסיפור במסמכים ומשני מקורות בכירים שבבכירים, ממש בטון מזוין, ויצאו לדרך, לא לפני שיידעו את כל מי שהיה צריך לדעת. טום ג'ונסון, נשיא חטיבת החדשות של הרשת, וריק קפלן, נשיא סי.אן.אן/אמריקה, צפו בקטע לפני השידור. "שאלנו הרבה שאלות, והסתמכנו על אישורים חוזרים ונשנים של אנשים, שעברו על הסיפור ואישרו אותו לשידור", אמר קפלן. הוא הפיק בעבר את "נייטליין", ונרכש מאיי.בי.סי. לפני שנה. "הדבר היחיד שלא שאלנו היה מה שלא ידענו שצריך לשאול. סמכנו על האנשים, מהיכרות אישית ממושכת, סמכנו על שיקול הדעת שלהם. הם מהאנשים החשובים והמכובדים ביותר במקצוע".
אך רגע לאחר השידור התברר שמשהו השתבש. מאות טלפונים נזעמים הציפו את אולפני הרשת, ובתוך דקות פרצה שערורייה רבתי. הממשל זעם. אך על זה היה אפשר לעבור לסדר היום, הרי זה מה שאפשר היה לצפות, ואדרבה, מחאות הממשל, ובייחוד שר ההגנה ויליאם כהן, רק הגבירו את החשד להסתרות ולשלדים בארונות. אלא שגם המוני חיילים משוחררים, ותיקי מלחמת וייטנם, החלו מציפים את מנהלי הרשת בצעקות ובאיומים. וזה כבר פחות נעים.
המפיקים כולם אנשים מהשורה הראשונה, לא כתבים מתחילים שאפשר להוליכם באף. בתולדות חייה של אפריל אוליבר, המפיקה הראשית של המשדר, רשומה עבודה ב"מקניל לרר" של הרשת הציבורית. לפני שש שנים הצטרפה לסי.אן.אן, לתוכנית "מהדורה מאוחרת", ואחר-כך ל"תחקיר מיוחד". גם האחרים לא קוטלי קנים. השדר היה מיודענו פיטר ארנט, כוכב מלחמת המפרץ, שאגב, אמינות לא היתה שמו האמצעי גם באותה מלחמה, מה שלא הפריע לו לזכות ב"פוליצר" על הדיווחים מבגדאד המופצצת. אבל הוא היה הפיון הקטן במשחק הזה, ואיש אפילו לא טרח לחקור אותו, כשהגיעו הדברים לידי חקירה.
הם הגיעו, לאחר שבועות אחדים שבהם התברר שהמחאה הציבורית לא דועכת, ובייחוד לאחר שהתברר שכמה מהמקורות העיקריים של הסיפור חוזרים בהם במהירות, ומסבירים שדבריהם הוצאו מהקשרם, ובכלל, הם לא התכוונו ולא אמרו, אלא רק השיבו על שאלות מנחות. השערורייה צברה תאוצה, אך לא זו שציפו לה מחולליה.
מנהלי סי.אן.אן הבינו שהם בצרות, ופעלו, מה גם שבתוך הרשת פנימה פרצה סערה. הפרשן הצבאי ג'יימי מקינטייר, שלא שותף בהכנת התחקיר, התפטר, ופמלה היל, מפיקה בכירה של "ניוזסטנד", התפטרה בנימוק שעתה היא מאמינה שהשידור היה שגוי. ראשי הרשת לא הסתפקו בבדיקה פנימית, אלא פנו לפרקליט ניו-יורקי ידוע, המתמחה בדיני תקשורת, פלויד אברמס, שיקיים חקירה משלו. הצדק היה חייב להיראות, לא רק כלפי קהל הצופים, אלא גם כלפי פנים, בלי מורא ובלי משוא פנים. אברמס, שנודע עוד מראשית שנות השבעים, בפרשת מסמכי הפנטגון וחקירתו של דניאל אלסברג, ומשמש היועץ המשפטי של ה"ניו-יורק טיימס", נהנה משיתוף פעולה מלא מצד כל המעורבים - מנהלי המחלקה, המפיקים האחראים והמפיקים בפועל. אפריל אוליבר למשל העמידה לרשותו את תיק התחקיר שלה, שמנה 150 עמודים, ובו רישום מדויק של כל הראיונות והמסמכים שקיבצה. הוא דיבר עם כולם, עבר על כל החומרים, ופסק-הדין שהוציא היה קשה וחד-משמעי: לסיפור אין בסיס, המקורות אינם מקורות, והם אף חוזרים בהם מהדברים.
ובכל זאת, ממקום הנופש שלו ביערות הכרמל מבהיר אברמס, כי לא האשים את העיתונאים בהמצאה או בפברוק גמור של הסיפור. בניגוד לפרשיות מבישות אחרות בתקשורת האמריקאית בשנים האחרונות מודה אברמס, ש"אמנם היה אישור מסוים לסיפור, והיו כמה קצות חוט אמיתיים, שהיו יכולים להוביל אותם למסקנות שלהם, אבל הם לא הגיעו לשם". זו היתה מה שאברמס מגדיר "טעות אופיינית לעיתונות, טעות מוכרת של עיתונאים שהתאהבו בסיפור שלהם, וחילקו את המקורות שלהם ל'מהימנים ודוברי אמת' - היינו לכל מי שחיזק את הסיפור שלהם, לעומת 'מסתירים ומחפים' - כפי שהוגדר כל מי שלא חיזק את הדברים. הם התאהבו בסיפור, ומרגע זה לא גילו די ספקנות כלפי ההאשמות החמורות שהעלו. כך יצא השידור פגום בלי תקנה. אילו היו להם ראיות במסמכים לאופי הגז שהופעל במבצע, או אישור של דרג בכיר בממשל, זה היה בסדר. אבל היו להם רק חשדות של כמה אנשים על הקרקע, וזה לא מספיק".
המקורות לא היו מקורות - האדמירל מורר הוא היום קשיש בן שמונים ושבע, שאפילו סי.אן.אן חדלה להשתמש בשירותיו כפרשן צבאי, מחמת בלבול ואי בהירות, ואפילו בעיות זיכרון פה ושם. אנושי, אבל בעייתי. הוא גם סיפר לאחר מעשה, שמעולם לא אמר מפורשות שנעשה שימוש בגז סרין, אלא ענה על שאלותיהם של סמית ואוליבר, בנוסח "האם אתה מודע לכך שנעשה שימוש בגז סרין?" תשובתו היתה, "אינני מאשר לכם שנעשה בו שימוש. אתם אמרתם זאת". לאחר שחזר בו, חזרו אליו אוליבר וסמית ועזרו לו לנסח הצהרה, שעל-פיה "מאוחר יותר" נודע לו על השימוש בגז העצבים, ב"אמצעות הצהרות בעל-פה". מורר אמר ל"טיים" שלחצו עליו לפרסם את ההצהרה הזאת, אך המפיקים מכחישים. גם רוברט ון-בסקרק היה מקור בלתי מהימן לחלוטין, במיוחד לאחר שהמפקד שלו, והטייסים שהשתתפו במבצע, הכחישו את ההאשמות.
לא היה מנוס מצעדים בוטים ואכזריים. המפיקים, אפריל אוליבר וג'ק סמית, סירבו לעשות את הדבר האצילי ולהתפטר, ופוטרו. השדר פיטר ארנט ספג נזיפה. והשיא - אותה התנצלות חוזרת ונשנית.
כאמור, בימים שלאחר מכן התחרו שדרי סי.אן.אן זה בזה בניתוחים ובמתן ציונים למקום העבודה שלהם, ציונים שנעו בין הבעת בושה ומבוכה על העניין עצמו, לבין מחמאות לדרך הפעולה המהירה והחדה של ההנהלה. כדברי ריק קפלן: "מבחנה של רשת חדשות אינו בשאלה אם היא שוגה, אלא מה היא עושה כשהיא שוגה. זה לא היה צריך לקרות, וזה לא יקרה שוב". והשדר ג'ף גרינפילד אמר, "זה חמור מאוד. אין ספק שפישלנו. הדרך היחידה להציל את כבודנו היתה שפעלנו במהירות ובנחרצות ככל האפשר". גם השבועון "טיים", השותף הפסיבי לפרשה, נפגע. אומנם הסתייגויות של כמה מכתבי העיתון הביאו את העורך בפועל, וולטר איזקסון, לרכך מעט את הדיווח ולהוסיף סימן שאלה לכותרת: "האמריקאים השתמשו בגז עצבים?", אך בתום הבדיקה של אברמס פרסם גם ה"טיים" הודעה: "הגענו למסקנה, שהעובדות אינן מאשרות את הטענות... למדנו הרבה מאוד מהטעות, וננסה להימנע ממנה בעתיד".
כעבור כשבועיים כינס הפנטגון מסיבת עיתונאים, שבה הביא את מסקנות הבדיקה שעשו אנשיו בעקבות השידור, ואשר הפריכו, כמובן, את השידור מכול וכול. מסיבת העיתונאים הועברה בשידור ישיר בסי.אן.אן, מראשיתה עד תומה.
רק שני המפיקים, אוליבר וסמית, עומדים על דעתם שהסיפור נכון, ומאשימים את הבוסים בכניעה ללחצים. אוליבר אומרת שהרשת נטשה אותה, וכי מאז השידור נמנע ממנה להגיב ולהציג את עמדתה. היא עומדת על דעתה שכל המקורות היו נתונים ללחצים אדירים, כולל איומים ברצח, ולכן חזרו בהם. לדבריה, הראיות שסתרו את הסיפור הוצאו מהכתבה בגלל אילוצי זמן. סמית מאשים את הבוסים שלו, כי "לא רצו שהדברים שהבאנו יאושרו, משום שפירושו של דבר, שאצלנו הרגו עריקים. הם יצאו ללינץ', והצליחו".
אברמס עצמו מעניק לסי.אן.אן ציון איי מינוס, משהו כמו כמעט-טוב-מאוד. "אחרי שהם יצאו מגדרם, השמיעו דברים חמורים מאוד בניסוחים חד-משמעיים מאוד, שלא השאירו מקום לספק, אחרי שהם העלו שאלות וענו עליהן בעצמם, הם חשו חובה אתית להבליט את החרטה שלהם. הבעיה היחידה שמונעת ממני לתת להם איי או איי פלוס היתה שהם נזקקו לכמה שבועות אחרי השידור המקורי עד שהזמינו את הבדיקה. וגם זה קרה רק אחרי התגובות הקשות. והתגובות היו מהירות, בעיקר מצד קבוצות של חיילים משוחררים שהשתתפו במלחמה. לזה הם היו מוכנים".
אגב, ההתנצלות לא עזרה לסי.אן.אן. כמה מוותיקי מלחמת וייטנאם מגישים נגדה תביעות, ושום ניסיון להגיע עמם לפשרה מחוץ לבית-המשפט אינם עולים יפה לפי שעה.
ועוד כמה מלים על תרבות ההתנצלות. אברמס מספר על ה"ניו-יורק טיימס", שהוא יועצו המשפטי, שנהג בעבר לפרסם את כל ה"אופס טעינו" במסגרת קטנה, אי שם ליד מדור הספנות. לפני עשר שנים הנהיג העיתון מדיניות חדשה, לפרסם את כל התיקונים במקום אחד בולט. "דודה שלי טלפנה אלי", מספר אברמס, "ואמרה, 'אני לא מבינה. ה'ניו-יורק טיימס' עושה פתאום כל-כך הרבה טעויות - הם אף פעם לא עשו כל-כך הרבה שגיאות'. העיתונות האמריקאית משתפרת. היא כבר מודה בטעויות כשהיא מגלה אותן. אבל עדיין קשה מדי להביא עיתונאים להתנצל".
גיליון 16, ספטמבר 1998