"כלי התקשורת בישראל מעצימים את הסטיגמה החברתית והשלילית של נפגעי הנפש בישראל, במהדורות החדשות ובתוכניות דוקומנטריות" - זו אחת הטענות המרכזיות בספרו של שוקי שטאובר "בריאות הנפש בישראל", העומד לצאת לאור בקרוב. כשכתבה עוסקת למשל בחשוד במעשה פלילי חמור שיש לו רקע נפשי, התקשורת לא אחת מהדהדת ומעצימה את היותו של החשוד מעורער בנפשו.

"הסטיגמה הקשה פוגעת במיוחד במתמודדים עם פגיעה נפשית המוגדרת כחמורה", אומר שטאובר, בעצמו בעל קשר משפחתי למתמודד. בכתיבת הספר ראיין שטאובר פגועי נפש, כמו גם עשרות רופאים ואנשי אקדמיה בתחום רפואת בריאות הנפש בישראל.

לדברי שטאובר, הסטיגמה החברתית הקשה כלפי המתמודדים על פגיעה נפשית חמורה, מטופחת [שלא מדעת כמובן] לא רק על ידי אנשי תקשורת, אלא גם על ידי שופטים ועורכי דין והיא שכיחה אפילו בקרב אנשי המקצוע המטפלים, מה שמוביל לאפלייתם ולהדרתם מהחברה של מתמודדים הנפש. "גישה זו מובילה לפגיעה מהותית בהזדמנויות החיים שלהם וכל אלו מקשים מאוד את תהליך שיקומם והחלמתם", הוא טוען.

עטיפת הספר "בריאות הנפש בישראל" מאת שוקי שטאובר

שטאובר מצביע על הקשר בין השפה שבה משתמשים אנשי תקשורת לבין יצירת הסטיגמה השלילית. לדוגמה, שימוש במילים כמו "חולה נפש" או "זקוק לאישפוז" כמילות גנאי המיוחסות לאדם שהתנהגותו נתפסת כשלילית. עם זאת הוא מציין שבשנים האחרונות חל שינוי בסמנטיקה. גברה המודעות לשימוש בשפה המתייגת אנשים חלשים ומודרים, בכללם נפגעי נפש.

ללשון הדיבור חילחלה תפיסת התקינות הפוליטית, במטרה לצמצם ככל האפשר את התיוג השלילי של נפגעי הנפש. בעבר השתמשו במילה "פיגור" כדי לתאר לקות שכלית. היום אומרים "לקות אינטלקטואלית", או "מוגבלות שכלית התפתחותית", אף כי המונח "פיגור" הוא המדויק ביותר מבחינת האבחנה הרפואית, אך מילה זו קיבלה קונוטציה שלילית ולכן היא כבר אינה בשימוש, כמו ש"זיקנה" הפכה ל"גיל הזהב" וכיום גם זה כבר לא ראוי ולכן אומרים: "מבוגר" או "הגיל השלישי".

בנוגע לתקשורת ההמונים, שטאובר טוען כי במשך שנים היא הידהדה את הסטיגמה החברתית השלילית של נפגעי הנפש, החל משידורי חדשות ועד להפקות אמנותיות. "הדיווחים מתמקדים, במקרים רבים, בתיאור דרמטי של תקיפה אלימה ורצח המבוצעים על ידי אנשים בעלי הפרעות נפשיות", הוא אומר. "הם מתארים את הפושע החשוד כפסיכופט, כפרנואיד, דיכאוני או סכיזופרני. תיאורים כאלו מקבעים ומחזקים את הסטיגמה, שלפיה מי שלוקה בסכיזופרניה עלול להיות פסיכופט, ואפשר שהוא גם פושע מסוכן בפוטנציה".

לדבריו, הדרמטיזציה ומקרי הקיצון שבאים לידי ביטוי בסיקור חדשותי נוגעים גם לדרכי הטיפול בנפגעי הנפש. "מטבע הדברים, המקרים החריגים מגיעים לכותרות, והם שצובעים את תחום הטיפול בצבעים לא מחמיאים".

לדוגמה, בשנים האחרונות נרתמו עיתונאים בישראל למאבק בתופעת הקשירות למיטות והבידודים בבתי החולים. עיתונאית ושדרנית הרדיו קרן נויבך הירבתה בתיאורים של בית החולים "שער מנשה", ולפיהם, בין היתר, "המטופלים מוחזקים בחדר צר ללא חלונות, עם מיטת ברזל שממוסמרת לריצפה, לפעמים בלי שירותים ובלי מים זורמים. הדלת היא כפולה, כך שכל פעם שאתה צריך לשירותים או רוצה לשתות או להתקלח, עליך לזעוק אל הצוות כדי שיוציאו אותך. הטיפול היחיד שהם מקבלים הוא טיפול תרופתי. כמויות עצומות של כדורים, ולעתים זריקות שניתנות להם מדי יום.

תיאורי המתרחש ב"שער מנשה", טוען שטאובר, שנועדו להיטיב את המצב, עלולים להרתיע מאשפוז ולהציג את המחלקה הפסיכיאטרית כמקום עיוועים המעיד על השוהים בו

הנימוק שניתן לקיומם של התנאים הללו הוא שמדובר ב'אנשים האלימים ביותר של המערכת הפסיכיאטרית וזו הדרך היחידה לטפל בהם'. הדרך הזו כוללת גם קשירה ואיזוק למיטה. האם באמת אלה האנשים האלימים ביותר במערכת הפסיכיאטרית, או שפשוט אף אחד לא התאמץ ולא התעקש להציל אותם?!"

חשיפה לתיאור כזה, טוען המחבר, שמטרתו החברתית והציבורית נועדה להיטיב את המצב, עלולה לגרום גם להירתעות מאשפוז ולתפיסה של הציבור הרחב את המחלקה הפסיכיאטרית כמקום עיוועים המעיד על השוהים בו.

צביאל רופא, מתמודד נפש שבמשך שנים ניהל מאבק עם רעייתו לשעבר דליה למען שינוי הגישה כלפי הקהילה, יזם בשנות ה-90 את הביטוי "מתמודד נפש", המחליף את הביטוי "פגוע נפש". היום הוא אומר ל"עין השביעית" כי בכללו המצב לא השתנה הרבה.

"פנינו לא אחת למועצת העיתונות והעלנו בפניה את טענותינו הנוגעות לתיאור של עבריינים כפגועי נפש", הוא אומר. "למה כשתופסים אדם חשוד בביצוע פשע, אז עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום, במקרים לא מעטים העיתונות מזדרזת לקבוע שהוא מעורער בנפשו? הרי כותב הידיעה לא הסתמך על חוות דעת רפואית. כך נוצרת סטיגמה. באיזון זכות קובעים דבר כזה בלי כל בסיס? בעיניי זו הוצאת לשון הרע, אם כי אני מודה שלא בטוח שבית משפט יקבע שזו לשון הרע".

לדברי רופא, הסטיגמה כלפי מתמודדי הנפש נוצרה עוד ב-1955, כאשר התקבל "חוק טיפול בחולי נפש", שחודש ב-1991. "עצם האיזכור של 'חולי נפש' זו דוגמה רעה לעיתונות, שגם היא משתמשת במונח זה. כשרוצים להגיד על מישהו שהוא מתנהג רע, מכנים אותו 'חולה נפש'. גם ח"כים נוקטים לשון כזו. ואיך התבטא פעם אהוד אולמרט כלפי ביבי? הוא אמר במרומז שהוא חולה נפש".

"מועצת העיתונות - ואני מודע להשפעתה המוגבלת - חייבת לנסח כללים של מותר ואסור. אסור לפגוע באנשים לגביהם קיים ספק אם הם חולי נפש. הרי אני לא יכול להגיד עליך שאתה חולה לב, כל עוד אין אישור רפואי לכך. אז למה לכנות אדם 'חולה נפש', בקלות שלא תתואר, ללא ביסוס?! כי זה נוח. כי אפשר".