'אנחנו נקים מיד גם בתי-חרושת לזכוכית, למלט ולברזל'.
'אין כאן ברזל'.
'אז יהיה', הודיע פינק, 'זה בסדר'".
(יעקב שבתאי, "נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה")

2011. הפעם הראשונה שבה הפציעו פניו של משה חוגג בעיתון היתה כמדומה לפני עשר שנים וחודשיים. עשרה ימים אחרי "הפגנת המיליון" של המחאה החברתית התפרסמה ב"כלכליסט" שיחה עם בחור בן 30 מהדרום, נטול תואר במחשבים, שסטארט-אפ קטן בניהולו השיק אפליקציה בשם "מובלי". "תמונה קבוצתית: החברה שמאפשרת לכולם לצפות במה שצילמת", היא הכותרת לכתבה של עומר כביר, שלא נקבה בשמו של המנכ"ל כי לא מזכירים אלמונים בכותרות.

אף על פי כן, כבר בידיעה הראשונה הזאת כביר מספר על מיזם כושל של חוגג (רשת חברתית לערוץ הספורט שבוטלה תוך שנה), וכבר בה נדמה שהכתב מריח נטייה לגוזמנות. "יש כבר מאות אלפי משתמשים" - חוגג מספר לו על האפליקציה. "איך? זה שירות חדש", תוהה כביר. "זו שאלה טובה, כי עדיין לא השקעתי שקל בשיווק", משיב חוגג. בשנים הבאות יספקו לו עיתונאים שיווק חינם למכביר.

כשמעלעלים בכל הידיעות על חוגג שפורסמו מאז בתקשורת צפה ועולה דמותו הבדיונית של הדוד פינק, גיבור "נמר חברבורות" של יעקב שבתאי, מוכר אשליות שנע בין תל אביב הקטנה, אמריקה ונסיכות מונקו, גייס כספים באמצעות רעיונות גרנדיוזיים, והתאושש באורח פלא מכל התרסקות באמצעות רעיונות גרנדיוזיים עוד יותר.

תוך זמן קצר, אמר, יקים פה, בארץ, קרקס בקנה-מידה עולמי, ובעתיד הקרוב אף חווה לאילוף חיות. כל התוכניות והקלקולציות, שנערכו ונבדקו על-ידי טובי המומחים, כבר מוכנות אתו".

2014-2012. בשלוש השנים הבאות החברה של חוגג מתפתחת אבל האזכורים ספורים. באפריל 2012 פינה קטנה על מובלי ב"דה-מרקר"; בספטמבר 2013 הוא מקבל כתבה ארוכה במגזין MarkerWeek - "הסטארט אפיסט הישראלי שמצא אוליגרך" - שסוקרת את עסקיו הפורחים של חוגג וקשריו עם הטייקון הקזחי רקישב.

הכתבה הזאת כבר מציגה את השילוב שיחזור בעשרות אייטמים על חוגג: סיפורי הצלחה; ציטוטים ארוכים ונלהבים של היזם; סלבס (יו"ר קרן ההשקעות של חוגג הוא אהוד אולמרט, ובסטארט-אפ שלו השקיעו כביכול ליאונרדו דיקפריו, סרינה ויליאמס, טובי מגווייר ולאנס ארמסטרונג); וגם תמרורי אזהרה עבים (מנהל הקרן שלו הוא עדי שלג, שנחקר על הרצת מניות ולימים הפך לעד מדינה במשפט נוחי דנקנר, והקרן התפארה כביכול בפעילות במדינות שבהן לא עשתה דבר). אבל בפרסומים העיתונאיים, פרקי ההצלחה בולטים ופרקי הביקורת מתחילים בערך בפסקה 30.

בספטמבר 2014 מפרסם "גלובס" כי "מובלי הישראלית רוכשת את Pheed תמורת כ-20 מיליון דולר", כשבכותרת המשנה חוגג נזכר לצד "בנו של בבו קובו", וכעבור שלושה חודשים מספרים ב"מרקר" על "ההשקעה החדשה של משה חוגג: 5 מיליון דולר עבור הדומיין invest.com".

כסף מזומן כמעט לא נמצא ברשותו. אך תחת זאת נשא במזוודות שש חליפות, שישה זוגות נעליים, תריסר עניבות ותריסר חולצות, שני זוגות מכנסי גליפה, פרפרים, ממחטות, כפפות, סיכות חפתים, חלוקי בוקר לבנים של משי, 'מדריך האצולה' המלא מאת המרקיז מרטין דה ויגו".

2015. תדירות היוזמות המתוקשרות של חוגג גוברת, ואיתה קצב הידיעות בעיתונות הכלכלית. אבל הסיפורים מתגלגלים באופן אקראי לכאורה, פעם לכתב אחד ופעם לכתבת אחרת, וניכר שכל כתב נדרש לעקומת למידה.

ב-19 בינואר למשל מדווחים ענבל אורפז ורז סמולסקי ב"כלכליסט" כי "משה חוגג מתרחב: קרן סינגולריטים וחברת מובלי שוכרים 9,000 מ"ר בהרצליה פיתוח". זו אחת מאותן ידיעות סטנדרטיות שנולדות מהודעה אופטימית של חברה, אף כי מהפסקאות בעומק הידיעה לא נעדר רקע פחות חיובי ("במקור נקראה הקרן 'ג'נסיס אנג'לס', אך בעקבות תביעה שהגישה קרן ג'נסיס פרטנרס - הוחלף השם… עד המדינה בפרשת הרצת המניות באי.די.בי הוא מנהל הפעילות").

למחרת מפרסמת אורפז ידיעה שמן הסתם נולדה בהכנת הידיעה הקודמת: "למה משה חוגג העלים את תמונתו של עדי שלג מאתר קרן ההשקעות?". היא מגלה על בשרה את הנטייה המתעתעת של היזם לקשור את עצמו לשמות מסוימים ולהעלים את הקשר לאחרים.

לא חולף שבוע והודעה חגיגית אחרת של חוגג מגיעה לעיתונאי אחר, רועי גולדנברג מ"גלובס". "ענקיות סיניות השקיעו 100 מיליון דולר בקרן של משה חוגג". הידיעה כוללת קצת רקע על הקשר לעד המדינה שלג, אבל גולדנברג מתמקד בציטוטים מנאומיו הנמלצים והמרגיעים של חוגג. אחרי כמה ימים, מן הסתם בעקבות המפגש עם היזם, מביא הכתב את היזם לראיון אישי יותר ב"גלובסTV" ("מבאר שבע הגעתי ישר לניו יורק - הוליווד ומשקיעים זרים").

בחודש מאי, שפן חדש מסוקר בעיתון חדש, "כלכליסט": "סינגולריטים של משה חוגג מצטרפת להשקעה ב-Webydo". ביוני זה שוב גולדנברג ב"גלובס" שמדווח על יוזמה מבטיחה אחרת: "הסטארט-אפ החדש של משה חוגג שמשלם לגולשים", דיווח על הקמת אתר חדשות אמריקאי בשם Slant. הפרטים מתבססים כנראה על דובריו של חוגג עצמו, כי הם מופיעים למחרת גם בידיעה ב"אנשים ומחשבים". השם שמעניק מכובדות להודעה הפעם הוא המנכ"ל המיועד של המיזם, אבירם אלעד, עד אז ראש מערכת החדשות בוואלה וכיום מנכ"ל חדשות 13 ודמות מוכרת לעוקבים אחר משפטי האלפים.

עד לפני חמישה חודשים היה שותף בחברה גדולה שעסקה באספקת תשמישי-קדושה לכנסיות [...] כמו כן עסק בייבוא של תה וקפה, והיה חבר באגודה ששמה לה למטרה לטפח את ההרגל של נסיעה בכרכרות רתומות לסוסים. מסיבות שונות פרש מכל אלה, ועכשיו בא לכאן בתור שותף וסוכן של חברת 'פרנקוניה בע"מ', שעסקים לה על פני העולם כולו. וחברה זו, כך הודיע, מבקשת להקים בארץ קומבינאט לייצור בתים טרומיים".

2016. מיזם החדשות המבטיח של חוגג לא מוציא את שנתו הראשונה, אבל על סגירתו באפריל 2016 דומה שלא נכתב בשום עיתון ישראלי. אולי חוגג שכח לשלוח הודעת יח"צ. מה שמופיע באותה שעה ממש הם שוב פרסומים ורודים: "משה חוגג מכריז על סמארטפון ישראלי חדש בהשקעה של 72 מיליון דולר", נכתב בגאון ב"מרקר" (שקודם לכן הכתיר את סינגולריטים "קרן ההון סיכון הפעילה ביותר בישראל ב-2015"). מהכתבה לא נעדרים סימני שאלה, והכתבת אורפז אף מתלוננת ש"חוגג לא מספק פרטים רבים לגבי הפעילות החדשה" - ובכל זאת, הכותרת מדברת בעד עצמה. באותו יום, טלי ציפורי מקדישה ב"גלובס" מקום נרחב לדברי הרהב השיווקיים של חוגג. ובמדורי רכילות מדווחים שחוגג הולך למסיבות.

ובהשגת כותרות, כל המרבה רהב הרי זה משובח. הכותרות הנ"ל הקדימו כנראה תרופה למכה שבאה כעבור שבוע, כש"כלכליסט" ו"דה-מרקר" מדווחים על פיטורים במובלי, החברה שהביאה את חוגג לכותרות ב-2011. אבל חוגג מטביע את החדשות העגומות בשליפת שפן-טורבו שכובש לו לראשונה כותרת בעיתונות הכללית. "משה חוגג השיק סמארטפון. המחיר: החל מ-54 אלף שקל" - מתפעלים ב-ynet (וגם ב"גלובס") מהמפרט השערורייתי של המוצר ההוא של סירין לאבס, מין סלולר-לאוליגרכים מעוטר באבנים טובות. כמה קל לקנות כותרת בחרוזי זכוכית.

והנה, בעוד הקהל הרחב של ynet מתוודע לראשונה ליזם המצליחן, הקהל הצר של "כלכליסט" - שמופק באותו בניין ובאותה קומה - מקבל בסוף יוני סיפור הפוך: "בפעם השנייה בתוך חודש: משה חוגג מפטר עובדים".

האם אפשר לבוא בטענות לעורכות ולעורכי העיתונים על הנראטיב הבלתי קוהרנטי הזה? לחיה ששמה עיתונות יש חולשה מובנית, היא מדווחת תמיד על החידושים של אותו יום; ואת החולשה הזאת מוכרי האשליות מסוגלים לנצל. גם אם בתוככי הידיעה יימצאו ק"ן סייגים ופקפוקים וחומרי ארכיון שמלמדים על דפוסי כישלון חוזרים - וסייגים כאלה נמצאו לעתים קרובות - האירוע העכשווי והמיידי יעפיל לכותרת. זה טבע הז'אנר. וחוץ מזה, גם משקיעים גדולים המשיכו להזרים כסף לחוגג.

בידי פינק אומנם נמצא חוזה, אך הוא העדיף להודיע על כניעה. בחיפזון פנה לגייס משקיעים חדשים לשם חידוש הבנייה וכדי להעביר את כספם לידי הקצב, אשר כל סכום השקעתו נאכל זה כבר במלט ובלבנים ובטיסות ובסעודות".

2017. יוזמה נכשלת, יוזמה גרנדיוזית יותר מוכרזת, משקיעים שמים עוד יותר כסף. הדפוס הזה נמשך, וקל להבחין בו בדיעבד כשסוקרים את כותרות העיתונים; אבל כמו בתמונה פוינטיליסטית, המשמעות נעלמת במבט מקרוב, בידיעה הבודדת.

במרץ 2017 הפתעה מרעישה - יצרנית הסמארטפונים המהוללת "עוצרת פיתוח" ("דה-מרקר") וחוגג "מחפש כיוון חדש" ("כלכליסט"). באפריל "חוגג מכר פטנט לסנאפצ'ט בכ-7 מיליון דולר" והיא "תשלם 7.7 מיליון דולר" (כנ"ל). במאי "אקזיט למשה חוגג" ("גלובס"), באוגוסט הוא ושותפים "מקימים חממה לתחום הבלוקצ'יין והנפקות ICO" ("דה-מרקר"). בנובמבר "סירין לאבס מפתחת טלפון ייעודי לתעשיית הקריפטו" - הפעם זה בטוח יצליח, נו, מה כבר יכול להיכשל. מאיר אורבך ב"כלכליסט" מזכיר את הכישלון הקודם בתוך הידיעה, אבל זה לא מונע מהיח"צ להפוך לכותרת. במיוחד כשבדצמבר אפשר להוסיף את שמו של ליונל מסי לסיפור (ב"מרקר" למשל).

לראיית המנהרה של העיתונים היומיים יש כביכול תרופה: מוספי סוף השבוע. בעוד שידיעות כרוניקה בהכרח תולשות כל התרחשות מתוך ציר הזמן, למוסף יש אורך נשימה; הוא יכול לתפוס מרחק, לנבור בארכיון ולהצביע על מגמות. בספטמבר 2017 שוב צצה הזדמנות כזו, כשמוסף G של "גלובס" הקדיש כ-4,000 מילה לראיון עם חוגג: "השנה המטורפת של משה חוגג: "הקריירה שלי היא רכבת הרים". אבל הכתב שחר סמוחה התמכר לאקסצנטריות ולכריזמה של חוגג, ויצא ידי חובתו בעניין כישלונותיו בפסקה אחת לא-ארוכה. אולי כי חוגג התעקש לקנות לסמוחה "פילה מיניון עם ניוקי", ואולי כי לא מרגיזים מרואיין מבוקש שנעתר אחרי שנה וחצי של שתיקה.

מסתבר שנמצאו משקיעים אחרים. כעבור שבוע כינס פינק מסיבת עיתונאים. הוא הופיע אליה במכנסי-גליפה ובכובע-ציידים ירוק. ליאון רבץ לרגליו".

2018. במחצית הראשונה של השנה, דומה שתשומת הלב של העיתונות הכלכלית מוסטת להיבטים החשודים במפעלותיו של חוגג. ב"כלכליסט" מועלים בינואר "סימני שאלה מאחורי גיוס 157 מיליון הדולר" לסלולרי המופלא, שנעשה דרך חלוקת מטבעות דיגיטליים. ב"מרקר" מדווחים על "קרן חדשה לבלוקצ'יין" שמקים חוגג, אבל אחרי חודשיים מספרים על "המיליארדר החרדי שתובע את משה חוגג", שלדבריו הוליך אותו בכחש להשקיע אצלו. ביוני חוגג מוכר לכל העיתונים הכלכליים (כאן, כאן וכאן) גימיק מושלם: הוא קונה מאילן בן דב (=סלב) קרקע יקרה (=סיפור הצלחה) בתשלום שחלקו במטבעות דיגיטליים (=חדשנות אופנתית). אבל לא חולפים שלושה שבועות ו"עסקת הביטקוין עם משה חוגג בכפר שמריהו - מסתבכת" (ב"מרקר") ואולי "עוקלה" ("גלובס").

והנה, בתחילת אוגוסט, כשבעיתונות הכלכלית שמו הולך ומסתבך לפניו, חוגג שולף מגה-שפן: "עסקת המכירה של בית"ר: סוכם תג המחיר בין טביב למשה חוגג", כותב נדב צנציפר ב-ynet. בתוך ימים ספורים, מבול של אייטמים נלהבים על חוגג ניתך על קוראות וקוראי מדורי הספורט, שרובם מן הסתם חפים מכל ידיעה קודמת על הבעלים החדש.

"משה חוגג: 'אקח את בית"ר לשיאים חדשים'", "מלך השכונה / על ההופעה של משה חוגג באימון בית"ר", "חוגג יעמיד את התקציב הגבוה ביותר מאז ימי גאידמק", צפו: חוגג החזיק אבוקה באימון בית"ר ירושלים", "צפו: משה חוגג וגיא לוזון משתפים פעולה על המגרש - אלה דוגמאות לאייטמים שמופיעים באוגוסט ב-ynet בלבד, חלקם הגדול של צנציפר, שמופקד על תיק חוגג באתר. גם צופי חדשות 13 שומעים לראשונה "מי אתה משה חוגג" בשבעה משפטים על כסף ומפורסמים החפים מכל רמז לפרשות המפוקפקות.

מכאן והלאה מתפצלת דמותו התקשורתית של חוגג. בעיתונות הכללית הוא כמו נולד מחדש כ"בעל הבית הצבעוני של בית"ר", ועקומת הלמידה שוב מתחילה מראשית הצירים. בשלוש השנים הבאות הוא מככב שם במאות כתבות ששוב מתחילות בתוכניות מופלגות, עוברות לספקות ולהסתבכויות ומסיימות ב"הפקת לקחים".

בבועת העיתונות הכלכלית כבר מכירים אותו, וממהרים לקשור את הרפתקאתו החדשה לתקדימים הישנים. כמה ימים אחרי רכישת בית"ר תוהה אלירן רובין בכתבה ב"מרקר" "מי אתה משה חוגג?", ובסוף אותו שבוע מתפרסמת ב"גלובס" כתבה מושקעת שבה כתב הספורט טל וולק מנתח עם הכתבים הכלכליים אלה לוי-ויינריב ורועי קצירי "מה עומד מאחורי המהלך של משה חוגג".

באותה שעה שב-ynet מתפתח ז'אנר חדש של סיפורים על חוגג כמצפן מוסרי ("'אצלי לא בוחרים שחקנים על פי דת או מוצא'"), סיקור ההסתבכויות שלו בעיתונים הכלכליים עולה מדרגה. באמצע נובמבר מתחילים עדכוניים יומיים על תביעה מצד בעלי חברה שטוענים שרימה אותם (כאן, כאן, כאן וכאן, למשל), שבמהרה מובילה למינוי מפרק לחברה אחת של חוגג, ולהאשמות שחוגג לא משתף פעולה עם המפרק (שאפילו השתרבבו ל-ynet); וכעבור שבועיים ממונה מפרק לחברה אחרת שלו. בו-זמנית, ידיעות אופטימיות שהוא "משיק סמארטפון בלוקצ'יין חדש" מתחלפות "רק שבוע לאחר ההשקה" בהבנה שהמיזם בקשיים כספיים. באמצע דצמבר שוקי שדה, שהופך למומחה ה"מרקר" לענייני חוגג, מגיש תקציר של עלילותיו ושואל "סיפור הצלחה אמיתי או בלוף?".

והנה, דווקא אז צצים על חוגג באותם עיתונים עצמם כמה דיווחים יחצ"ניים, מנותקים לחלוטין מהקודמים - כאלה שחוגג נאלץ להוציא עליהם כסף. שירי דובר מספרת ב"גלובס" כי אוניברסיטת ת"א חוגגת הצטרפות לתחום החם של הבלוקצ'יין בזכות 7 מיליון שקל שחוגג תרם למוסד. היזם מקבל תמונה יפה עם שלושה פרופסורים, וציטוט שבו הוא מתפאר בהישגיו בלי מילה שלילית. וב"כל-העיר" של שוקן, "הכרזה הגדולה של חוגג הבוקר: "הייתי חוטף את דאבור וכיאל" - ידיעה שסידר לעצמו בזכות הופעה בכנס מסחרי של "דה-מרקר", הוועידה הכלכלית של החברה הערבית בנצרת.

פינק ישב בראש השולחן תחת תמונתו של ברל כצלנסון, חפתי שרווליו ועניבתו מוחזקים בסיכות של זהב, והוא מוקף מבטי חיבה דומעים והמולה מתפקעת מאושר. 'מחר אני סועד עם מיניסטר הפינאנסים שלכם', הפטיר ביידיש עם אכילת הדגים".

2019. האינפלציה הדוהרת בדיווחים על הסתבכויות מעוררת אצל כל בר-דעת את הרושם שמכאן חוגג לא יקום יותר: שום עיתונאי כבר לא יתייחס לתוכניותיו ברצינות. בינואר, מדווחים העיתונים הכלכליים, "משה חוגג נתבע ב-17 מיליון שקל בגין 'עוקץ מתוכנן היטב'"; בפברואר "חוגג מציג: למה לא להשקיע בקריפטו"; במרץ "'דפוסים חריגים' בהנפקות הקריפטו של חוגג" ש"צפוי לשלם 7 מיליון ש' לתובע מסין"; באפריל "חוגג ושותפיו בסינגולריטים נתבעים ב-50 מיליון ד'" והוא "פיטר רבע מעובדי סירין לאבס"; ביולי "תביעה חמישית בשנה נגד משה חוגג: 'הציג נתונים מסולפים'"; וזה מבחר חלקי מאוד. רק השקת מכון הבלוקצ'יין האקדמי שעלה לו מיליוני שקלים מספקת לחוגג אייטם חיובי יחסית עם תמונה נאה (ב"גלובס").

מתחילת השנה מתרבות גם הידיעות השליליות ב-ynet, שמתחיל לייבא סיפורים על חוגג מהתחום הכלכלי ("תביעת ענק נגד משה חוגג: עקץ משקיעים במיליוני דולרים") ומתפכח מההבטחות של חוגג בשדה הספורט ("ניר קלינגר הציע להתפטר, משה חוגג סירב").

ובכל זאת, עורכי העיתונים ממשיכים להקדיש כותרות ליוזמות חדשות של חוגג - ובלבד שיהיו מוזרות ויומרניות מהקודמות. באוגוסט מספרים ב"מרקר" שהוא שוקל להנפיק את בית"ר "אולי בבורסת קריפטו" (סלבס + כדורגל + השקעות אופנתיות), בנובמבר מדווחים ב"גלובס" על כי "מיזם הטלוויזיה של משה חוגג" - שיוקדש לבלוקצ'יין ושוב נעזר באבירם אלעד - "ינסה לגייס 6 מיליון ד' בהנפקת קריפטו". זה לא שהכתבים מטומטמים: רועי קצירי מזכיר ש"כפי שדווח ב'גלובס' בעבר", משקיעים במטבעות דיגיטליים קודמים של חוגג "ספגו הפסדים כבדים" והמטבעות "התרסקו ביותר מ-99% ממחירי השיא". אבל מה שזוכרים הוא הכותרת.

לפתע נולד בן לנסיך ולנסיכה של מונקו והכל נהפך. בו-ביום, בכוח אחת מהארותיו הסתומות שאין לעמוד בפניהן, בישם את עצמו פינק ושיגר מברק-ברכה נרגש לנסיך ולנסיכה. כעבור חודש של ציפייה קיבל תשובה אדיבה".

2020. השפנים של חוגג מתרבים מהר כמעט כמו נגיפי הקורונה. ב-20 בפברואר הוא משווק ל-ynet "חשיפה" שאין לעמוד בפניה: "תוכנית ה-50+1 בבית"ר ירושלים" שכוללת שיתוף אוהדים בבעלות. אבל אחרי חמישה ימים באותו אתר: "כך נפל מיזם האוהדים של חוגג". לא חולפים שבועיים והוא מוכר ידיעה בלעדית ל"גלובס": "חוגג מקים חברת סייבר עם המפכ"ל לשעבר דודי כהן". כעבור עשרה ימים הוא מספר לצנציפר ב-ynet: "מופתע שאובחנתי עם קורונה".

אבל ההקלה התדמיתית זמנית בלבד. מבחר מכותרות החודשים הבאים: חוגג מפטר את רוב עובדי "ערוץ הבלוקצ'יין" הטרי (ב"דה-מרקר" וב"גלובס") ובמהרה סוגר אותו סופית (ב"גלובס"); נתבע על עוקץ משקיעים בחברת סטוקס ("כלכליסט"); נתבע בידי יצרנית הסלולרי שפיתח ("דה-מרקר", "כלכליסט", "גלובס"); מקצץ שני שליש מתקציב בית"ר (ב-ynet) ומתחיל לקבל מקלחות קרות גם מפרשני הכדורגל (כאן וכאן למשל).

כדי להילחם בסחף, חוגג עושה מה שהיה עושה הדוד פינק של שבתאי: מתפאר בקשרים עם אנשים עוד-יותר-נוצצים. בתחום הכלכלי, הוא משיג באוגוסט תמורת 25 מיליון שקל כותרת ב"מרקר" - "משה חוגג רכש מניות של קבוצת דלק", שמובילה אחרי שבוע לאייטם כמעט רכילותי: "תשובה מלמד אותי על אנרגיה - אני מלמד אותו על בית"ר", כותרת שהיא ציטוט מסלפי עם הטייקון שחוגג העלה לאינסטגרם (ולא לרשת התמונות הכושלת שלו).

בתחום הספורטיבי הוא עורך תרגיל הסחה גאוני. בספטמבר, שבוע לפני שמתפרסמת עליו ב"7 ימים" כתבת שישי נרחבת וקטלנית, תביעות עתק ומשקיעים זועמים: מופע האשליות של משה חוגג, מתחילות לטפטף השמועות כי "באמירויות מעוניינים להשקיע בבית"ר". בסוף נובמבר הוא מודיע "קיבלתי הצעה מאבו דאבי לרכישת 49 אחוז מבית"ר", והאגדה האוריינטלית כובשת את התקשורת העממית ומשכיחה את הצרות ("חוגג המריא לדובאי: "מוסלמים ויהודים יכולים לעשות דברים יפים ביחד", משה חוגג שובר מוסכמות", "המציאות עולה על כל דמיון בהזיות", וכו' וכו'). בדצמבר חוגג וה"שיח'" מקבלים ראיון בחדשות 13.

במימד המקביל של העיתונות הכלכלית, שחלקה כאמור נכתב באותו בניין של ynet, אפשר לקרוא בו-בזמן על אדם ש"מואשם בהונאת משקיעים יפנים", שמואשם בידי בנק לאומי כי הקרן שלו "לוותה כספים מעבריין מורשע" ובידי בית ההשקעות אמות כי הוא "משתמש בקורונה כתירוץ לא לעמוד בהתחייבויות" - כולן כותרות ב"כלכליסט". חוגג בתגובה האשים את "כלכליסט" בסיקור עוין ("מעוניינים לייצר הקלקות דרך השחרה", הוא מצוטט ב"אייס").

כתבי הכלכלה נכוו כנראה מספיק פעמים כדי לחשוד באגדה שקנתה את עיתונאי הספורט. שבועיים אחרי ההצהרה של חוגג, דני זקן תוהה ב"גלובס" "מי הוא באמת איש העסקים מדובאי שרכש 50% מבית"ר ירושלים", ואחריו מגיעה חשיפה של שוקי שדה ורותי לוי ב"מרקר" - "חוגג לווה 50 מיליון שקל מעבריין מורשע, והבטיח בתמורה את שחקני בית"ר" - שבעקבותיה כותבים השניים למחרת סיכום ממצה, "האמת שמאחורי התדמית הנוצצת של בעלי בית"ר". אחרי שלושה ימים הם מדווחים על התביעה שהובילה בסופו של דבר לחקירת המשטרה נגד חוגג, שלכבודה "איש סודו שכר את עורך הדין של עדי המדינה".

העיתונות היא כלב שמירה עם זיכרון קצר, אבל אחרי נפילות כה רבות אפילו היא לומדת.

האדון הקצב צ'רנובילסקי הודיע פתאום כי הוא מושך את ידיו העבות מכל עסקי הקרקס וכי הוא דורש שיחזירו לו את הכסף, שאם לא כן יתבע את פינק לדין. 'זה רק טבעי', אמר פינק לדוד נוח וטס לפאריס ומשם לווינה, ורכש ציוד, וטס ללונדון, וחזר, וקיבל בנמל את פני הציוד, ואיחסן אותו במחסן ערובה, וחזר, והעבודה הושבתה מחוסר ממון, וגשמי החורף הכבדים ירדו על היסודות ועל הפיגומים".

2021. ההיסטוריה חוזרת, ההבטחה האוריינטליסטית מתפוררת, וכותרות כל העיתונים מלוות את הקריסה ("מה התגלה בבדיקה שהזמינה ההתאחדות לכדורגל על השייח' האלמוני", "מה אנחנו לא יודעים על בעלי קבוצות ליגת העל", "חוגג בוחן אפשרות לשנות את תנאי העסקה מול השייח"). וגם "אינבסט של משה חוגג בדרך לפירוק".

חוגג יוצא לסבב ראיונות בזירה חדשה, ערוצי החדשות בטלוויזיה, שמעניקים במה לגרסתו. ב-7 בינואר ראיון מלטף בכאן 11 (חוגג אוהב את באטמן וכו'), וב-8 בינואר שאלות קשות יותר מדני קושמרו בחדשות 12, אם כי יחצ"נו עידו מינקובסקי, בפוסט בפייסבוק, מתפאר בזה כהישג לחוגג.

המכירה לשיח' לא תקרה. האם יצליח הדוד פינק לשכנע את העיתונאים לסקר עוד תוכנית גרנדיוזית? לא ייתכן, אומר ההיגיון. כל הכריזמה והיצירתיות וכוח השכנוע שבעולם לא יחוללו נס כזה. ובכל זאת.

בסוף פברואר, הדוד מציע לעיתונאים סוכרייה חדשה, והם מתפתים. "משה חוגג מכניס את המטבעות הדיגיטליים לבורסת תל אביב", נכתב ב"מרקר", ואותה הודעה מגיעה באותו יום גם ל"כלכליסט" ול"גלובס". גרעין הסיפור הפעם הוא שחוגג יקנה "שלד בורסאי", חברה שרשומה בבורסה אך אין לה פעילות, ו"ייצוק" לתוכה עסקי קריפטו סקסיים. "השלד הבורסאי שרכש משה חוגג קונה חברת בלוקצ'יין ב-1.75 מיליון דולר" - גולן חזני מדברר ב"כלכליסט" דיווח שניזון כנראה מחוגג, ללא מילה אחת של רקע או ביקורת. "איך זה יסתיים הפעם?" - שואלת כותרת הטור של ויקי אוסלנדר באותו עיתון. באמת מעניין מאוד!

בתעלול הזה עולה בידי חוגג לדלל את הידיעות המדאיגות על הסתבכויותיו (סכסוך עם קרן של סמסונג, קשר פסול עם שופטי כדורגל, הפסד בעימות עם רשות המסים, תביעה נוספת על מרמה משותף לשעבר שמופיעה אפילו ב-ynet), בהמוני אייטמים במדורי שוק ההון שהופכים אותו לכאורה לחבר חדש - מפוקפק ובעייתי אמנם - במועדון המכובד של ראשי החברות הציבוריות. ב-10 במאי מופיעות בכל העיתונים הכלכליים (כאן, כאן וכאן) כותרות כמעט זהות על כך ששלושה מהשמות הכי מוכרים למנויי העיתונים האלה - מנכ"ל הפועלים לשעבר, מנכ"ל הפניקס לשעבר ועו"ד עסקי בכיר - שותפים להשקעה של חוגג. אם אלה מאמינים שהפרויקט רציני, מי אנחנו שנחשוד?

הכרוניקה ידועה מראש: מכאן ועד אוגוסט דירקטורית "מתנגדת למכירת השליטה"; רשות ניירות ערך "מתנגדת למתווה"; כתב כלכלי נוסף סוקר את "הפרשיות שאופפות את השלד הבורסאי שאליו נכנס משה חוגג", וחזי שטרנליכט ב"כלכליסט" מוחה נמרצות כי "משה חוגג על המשקיעים בהודעות לעיתונות שמנותקות מהמציאות" (הודעות שעמיתיו פרסמו לעתים בלי ביקורת); מישהו פונה לבית המשפט בטענה שההסכם פיקטיבי; דרמה משפטית מתחוללת (כאן וכאן); העסקה מתבטלת ומניית השלד צונחת.

בספטמבר, שבועות ספורים אחרי הכישלון בבורסה, הכותרות מספרות שחוגג עוזב את ביתר ו"חתם בקבוצה מליגה ג'", ויסתפק בשיתוף פעולה עם "גיא לרר, מיכאל זנדברג וקרלוס צ'קאנה" (מי?). אוריאל דסקל מתלונן ב"כלכליסט" על התנהלות מאוד-מאוד-לגמרי-בלתי-צפויה של היזם - "בעיית האמינות ב'הודעת העזיבה' של משה חוגג".

ב-7 בנובמבר מקדמים שלל כלי תקשורת את הדיווח בחדשות 13 כי "דוגמנית מוכרת טענה: משה חוגג ניסה לכפות את עצמו עליי".

ב-18 בנובמבר מדווחים כל העיתונים כי "בעלי בית"ר ירושלים, משה חוגג, הוא החשוד במרמה במיליונים ובעבירות מין", בחקירה פלילית שקיימה המשטרה.

מאז ועד עתה מתועדים ב"גוגל ניוז" כ-170 עדכונים, חשיפות, ניתוחים וסיכומים על חוגג בכל הערוצים, אתרי החדשות והעיתונים.

[הדוד פינק] יצא בפעם האחרונה את הארץ והשאיר אחריו משקע של בושה ואיבה, בנוסף לשני ילדים בהירים, ארבע נשים, חבורה נואשת של נושים, ערמת חליפות ומגבעות-שרד אכולות עש, כלב 'דני גדול' עצוב, וכרטיס-ביקור שנדפסו עליו ללא שום פשרה שמו ותאריו באותיות זהב מסולסלות: 'אלברט אלברט אברם יואכים עמנואל וייס. ד"ר למשפטים - ד"ר לכלכלה - מומחה'".