חג שמח

החגים בפתח, הסוחרים במתח והעיתונים מתפקעים ממודעות, כמו קבצן קשיש שמצא בפח סנדוויץ' בלתי נגוס.

מיליארדים לפנסיונרים הצעירים של צה"ל

הקרב האבוד מראש על תוספת של מיליארדי שקלים לפנסיות התקציביות שצה"ל מחלק לגמלאיו הצעירים ("תוספות הרמטכ"ל"), וקיבועם בחוק, מלווה במתקפת יחסי-ציבור בלתי פוסקת של היחצן הגדול בישראל: דובר צה"ל. בתפריט בעיתוני היום: טנקיסטיות ("7 ימים", "ידיעות אחרונות"), חי"רניקים מהמסייעת ("ישראל היום"), חיילים עם מוגבלויות ("בשבע"), סיפור אישי מרגש של מפקד יחידה מובחרת ("ישראל היום") ואפילו אורזים של בדיקות סרולוגיות (נדב איל ב"ידיעות אחרונות").

כרגיל, הקמפיין מלווה בפורנוגרפיה של המיליטריזציה. כלומר, התפעמות ויזואלית מכלי זין והרג. המצטיין: שער "שישבת" של "ישראל היום", עם מה שנראה כפוטושופ לא מוצלח שניסה לדחוס כמה שיותר כלי משחית בפריים אחד וכמעט מרסק מסוק על שני ג'יפים וטרקטורון עמוסי לוחמים. פרס חבר השופטים: ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם על פני כפולת עמודים תצלום של חמש נשים צעירות מישירות מבט (עגמומי משהו) למצלמה כשהן עטויות מדים, נשק אוטומטי וקסדות ומחזיקות על כתפיהן פגזי טנק שחודיהם מכוונים אל הקורא.

גם בחדשות 12 מתגייסים למאמץ הצה"לי להגדלת הפנסיות התקציביות ומתמסרים לדובר

"בימים אלה תם מבצע מוצלח של צה"ל, 'שומרי הפנסיות' שמו, ולשם שינוי – הוא אף הסתיים בניצחון", כותב מאיר שלו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "יש בציבור מי שמבחינים בין אנשי קבע קרביים ובין אנשי קבע המכונים ג'ובניקים, ואני מקדים ואומר שחלקי אינו עימהם. אלה וגם אלה חשובים ומועילים, ואלה גם אלה מקבלים מעל ומעבר".

קורונה

הקורונה מככבת, כרגיל, אבל לא רק בעמודי החדשות אלא גם במוספים, בסט ראיונות מגוון שאפשר ללמוד ממנו כי כולם צודקים, וכולם טועים, ובעיקר – שאף אחד עדיין לא יודע איך לאכול את הנגיף הזה בעידן שבו לאנושות יש יותר כלים, יותר אפשרויות ויותר מודעות עצמית מאי פעם.

ראיון השער של מוסף "שישבת" של "ישראל היום", עם פרויקטור הקורונה לשעבר רוני גמזו, מקודם עם הציטוטים הבאים: "צריך להוציא מהלקסיקון את המלה סגר", "בתי-החולים יכולים להתמודד עם העומסים" (נראה שהמוסף נסגר לפני שבתי-החולים הכריזו שאינם יכולים להתמודד עם העומסים), "צריך להפסיק לפרסם את מספרי המאומתים, זה רק זורע פחד" ו"הלימודים חייבים להתחדש ב-1 בספטמבר".

עוד ב"ישראל היום", מנכ"ל משרד החינוך היוצא, עמית אדרי, אומר לנועם (דבול) דביר כי ללימודים בקפסולות "לא היתה אפקטיביות במניעת הדבקה". ובעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתראיינים מנהלים שקוראים לא לפתוח בשום פנים את הלימודים ב-1 לספטמבר.

מנהל המכון הביולוגי בנס-ציונה, פרופ' שמואל שפירא (לשעבר סגן מנהל בית-החולים הדסה וראש בית-הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית), מתראיין לשרית רוזנבלום ב"7 ימים" (הוא מוציא ספר בהוצאת "ידיעות אחרונות") והעורכים מוציאים לכותרת ציטוט – "בחיסון הראשון והשני היינו מעבדת החיסונים של העולם. עכשיו, בחיסון השלישי, אנחנו עדיין מתנהגים ככה" – שוודאי ישמח את ספקני החיסונים מקרב קוראי "ידיעות אחרונות".

פרופ' שמואל שפירא בכפולה הפותחת של הראיון עמו. "7 ימים", 27.8.2021

אלו יתעניינו גם בדעתו של הפרופסור על החיסון של פייזר ("אני לא חושב שזה היה חיסון מצטיין. הוא חיסון שהיה טוב לארבעה-חמישה חודשים. חיסון שמהר מאוד מתחיל להיכשל בסולם המוטציות. חיסון שפחות ברור אפילו אם הוא מונע מחלה קשה. נראה שהוא כמעט לא מונע הידבקות"), על ההחלטה לחסן במנה שלישית ("יש בזה הרבה מאוד בעייתיות [...] אני לא בטוח שזו ההחלטה הכי מדעית והכי מושכלת") ועל הקביעה המדעית בדבר תופעות הלוואי של החיסון ("אני יודע מסביבתי הקרובה ומשיחות שקיימתי עם רופאים, שקיימות תופעות משמעותיות שאולי קשורות לחיסון. אני לא חושב שבכוונה טייחו אותן. אבל יותר נוח לא לחפור ולא לדעת").

אלא ששפירא אינו מתנגד חיסונים, להפך ("אני מאוד תומך בחיסונים. אין על זה ויכוח בכלל"). הביקורת שלו על החיסון של פייזר והחוזה שכרתה ישראל עם החברה ("הוא קובע שוב ושוב: הישראלים שהתחסנו השתתפו בעצם בניסוי המוני של חברה מסחרית") מגיעה כרקע לשיר הלל לחיסון שמיוצר במכון שמניהולו זה עתה פרש, ושמדינת ישראל בחרה לא להשתמש בו, בשל "קרבות אגו, ביורוקרטיה ורוע", כדבר הכותרת.

חסידי נתניהו מקרב קוראי "ידיעות אחרונות", אם נשארו כאלה, יעדיפו לדלג על הזווית של פרופ' שפירא לחיבור שעשה ראש הממשלה הקודם עם חברת פייזר. "התקשורת היתה צריכה להיות הרבה יותר ביקורתית ולשאול הרבה יותר שאלות קשות בזמן אמת. למשל רכש החיסונים. מה תהליך הבחירה של החיסון. יכול להיות שנבחר חיסון נכון, אבל מה הוביל לזה? למה הפרוטוקולים של קבינט הקורונה מוסתרים ל-30 שנה? הדיונים היו צריכים להיות שקופים".

ויש גם ידיעה מיוחדת בעמודי החדשות על תגובות לראיון, וגם פרשנות. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נדב איל כותב כי שפירא הוא בסך הכל מנהל כושל שלא לוקח אחריות, ושהיומרה לרקוח חיסון מקומי היתה מופרכת מלכתחילה (אגב, עמוד אחר-כך גם בן-דרור ימיני יורק בנגמ"ש, ומותח ביקורת על הביקורת שמתח נחום ברנע על הביקור של שר החוץ לפיד בפולין).

משטרה

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיינת אריאלה רינגל-הופמן את הניצב בדימוס זהר דביר, לשעבר מפקד המחוזי הצפוני במשטרה וסגן המפכ"ל. הראיון נפתח באזהרה מפני ערביי ישראל, שיפנו לדבריו את מאגרי הנשק הלא חוקי כלפי יהודים ברגע שתינתן להם ההזדמנות. כך גם ממוסגר הראיון, עם הכותרת "כשהעימות יתפתח לצונאמי, הנשק הלא חוקי יופנה כלפינו", וכך גם בשער המוסף ובעמוד הראשי של העיתון.

זוהר דביר מוסר הצהרה לתקשורת, 2014 (צילום: גיל אליהו)

לדברי דביר, הוא "לא מטיל דופי בכל המגזר", אבל עימות צבאי מעבר לגבול "מקצין את המוטיבציות הדתיות והלאומיות של חלק מהאוכלוסייה הערבית", ובמהלך המהומות שהתעוררו בעת סבב הלחימה האחרון בעזה "זה לא היה קומץ. וחמור לא פחות – הרוב לא נקט עמדה, בטח לא ניסה למנוע אותן". דביר לא מסביר כיצד אוכלוסייה אזרחית אמורה למנוע מעבריינים המחזיקים בנשק לא חוקי לצאת לפרעות, מלאכה שעבורה הקימה החברה האנושית את הדבר שנקרא "משטרה".

בשורה התחתונה, כמובן, כמו עם צה"ל, הראיון מתנקז לדרישה לעוד תקציבים ("להכפיל את כוח האדם").

בנט באמריקה

"קבלת הפנים והתדרוכים שאמורים לבוא בעקבות הפגישה היום, בבית הלבן, צריכים להמחיש לציבור הישראלי עד כמה התעמולה הימנו-ביביסטית רחוקה ממציאות חיינו. דווקא הממשלה הזאת, המונהגת בידי אידיאולוג ימני קשוח, מסוגלת להתמודד טוב יותר עם ממשל דמוקרטי שהוא בהגדרה אנטי-התנחלויות, אנטי-סיפוח, אנטי-כיבוש", כותב יוסי ורטר בטורו ב"הארץ", בפסקה שחושפת את המתח המובנה שממנו סובלים פרשני השמאל בשנה האחרונה, בין השנאה לנתניהו והסלידה מבנט.

לפי ורטר, "בנט בא לוושינגטון כשפיו ולבו שווים, בלי משחקים וטריקים. בדיוק גישת ה'נו בולשיט' שביידן מחבב ומעריך. זה לא אומר שהשניים האלה בהכרח יתאהבו, אבל אלה בהחלט תנאי פתיחה טובים יותר".

לפי התעמולה הימנו-ביביסטית, "נראה שלא נוח לבנט על מושב הנהג", כדבר כותרת המאמר הראשי של "ישראל היום" (אמנון לורד), החושפת את חוסר הנוחות של אנשי העיתון מכך שבנט יושב בכיסא הנהג. אמנם, בסך הכל, בחינמון לא סוחטים עד הסוף את הלימון של דחיית הפגישה בכל הכוח ("הדחייה מוכיחה: ישראל לא בראש שיקולי ביידן", נכתב בראש מאמר הפרשנות של אברהם בן-צבי בכפולה הפותחת).

ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, במסיבת עיתונאים. משרד ראש הממשלה, ירושלים, 18.8.2021 (צילום: יונתן זינדל)

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" נחום ברנע כותב בפסימיות מוושינגטון. לדבריו, האירועים האחרונים יכולים להחריב את הקריירה הפוליטית – לא של בנט, אלא של ביידן. הפינוי הלא מוצלח מאפגניסטן עלול להוריד את ה"רייטינג" של ביידן, כך ברנע, ל"שפל שיזכיר את טראמפ".

"מי יודע אם דחיית המפגש היתה – לא כדי להביך את ראש הממשלה החדש בפגישה אליה הוא מצפה יותר מכל – אלא כדי לשבש תוכניות של מלחכי פנכא למיניהם, שונאי ישראל, המבקשים לתקוע טריז ביחסי ישראל הימנית עם ארצות-הברית הדמוקרטית. ייתכן שהדחייה הפתאומית חיבלה במאמצים אלו, שאולי יעלו בתוהו", נכתב במאמר המערכת של "המבשר" החרדי, שלא מצרף פירוש רש"י כדי להסביר איך דחייה של יממה תשנה את תוכן הפגישה.

הטור של נדב איל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נפתח במלים "כאשר נפגש אתמול ראש הממשלה בנט עם הנשיא ביידן – בהנחה שלא קרה דבר מאוד יוצא דופן אחרי כתיבת שורות אלה", וממשיך בתיאור מצב רוחו של בנט במהלך הפגישה, שכידוע לא קרתה. לא שקרה משהו מאוד יוצא דופן: פיגוע באפגניסטן. מצד שני, גם ההתעקשות של עיתונאים לכתוב בביטחון על מה שקורה בתוך גולגולתם של מושאי פרשנותם או להמר בכתיבה על אירועים לפני שקרו רק בשביל אנקדוטה היא לא באמת דבר יוצא דופן.

הכותרות הראשיות

• "מתקפת טרור בקאבול שיבשה פסגת בנט-ביידן" ("ישראל היום").
• "הפיגוע בקאבול דחה את הפגישה בבית הלבן" ("ידיעות אחרונות").
• "הפיגוע דחה את הפסגה" ("מעריב").
• "לפחות 60 הרוגים בקאבול, פגישת בנט-ביידן נדחתה להיום" ("הארץ").

עושים לביתם (לקט)

"מעריב": ראיון השער במוסף "עסקים" הוא עם ארז כלפון, יו"ר מינהלת ליגת הכדורגל. אלי עזור, הבעלים של "מעריב", הוא הבעלים של ערוצי הספורט של חברת צ'רלטון (ובאופן כללי בוחש במשולש ספורט-כסף-תקשורת). מראיינת בכפפות של משי: ליאת רון. פנינה: כלפון, יו"ר קצא"א, קורא לארגונים הירוקים "להירגע" משום שהחברה "לא תחסוך במשאבים" כדי להגן על הסביבה. קצא"א, כזכור, משנעת נפט. הדרך היחידה שלה להגן על הסביבה היא להיסגר.

"בשבע": ניצן קידר בכתבת תוכן שיווקי (הסממן היחיד לכך הוא הפונט שונה) שמקדמת את מסע גיוס התרומות של עמותת "חננו" ("סיוע משפטי ליהודים שנקלעו למצוקה משפטית בהקשרים לאומיים").

ראיונות ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות": עו"ד יהודה וינשטיין (מוציא ספר בידיעות-ספרים), פרופ' שמואל שפירא (מוציא ספר בידיעות-ספרים), אליעזר שקדי (מוציא ספר בידיעות-ספרים), עמית סגל (הוציא את הספר בהוצאה עצמית! אבל בעל טור בעיתון). לפחות רובם הם הראיונות הכי מעניינים בגיליון.

זהות

"הזהות הלאומית שלנו מטרידה אותי כל יום", אומר הסופר חיים באר לאלעד זרט במדור הספרות הצנוע של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "האם אנחנו רוצים להיות משמש אמריקאי או חברה ישראלית. חלק מהלאומנות שגוברת בחברה שלנו הוא תוצאה של החרדה החברתית מאיך ניראה בעתיד".

"בדיקה של עשר חברות ציבוריות שגייסו לשורותיהן פוליטיקאים ואנשי ביטחון בכירים בשלוש השנים האחרונות מלמדת כי המשקיעים כבר לא נלהבים כבעבר מהדמויות הצבעוניות – לאפקט ה'סלב' יש תוקף חיים קצר במיוחד", קובע צלי גרינברג במוסף "מעריב עסקים".

העניין הזה עם הבחירות

• "אם זה רצונו של העם – אז צריך להחליף את העם" (יצחק בן-אהרון, ממנהיגי תנועת העבודה, בתגובה לנצחון הליכוד בבחירות 1977. לכאורה, לפחות).
• "גם ביידן וגם בנט הם מנהיגים שאליטה מסוימת כפתה על הבוחרים או על המערכת הפוליטית בעקבות הבחירות" (אמנון לורד, "ישראל היום", 2021).

ענייני תקשורת

צנזורה. בראיון קידום המכירות לספרו, שעוסק בכשלי ההתמודדות הישראלית עם מגפת הקורונה ("ממשלת ישראל צריכה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת ההתנהלות בנושא הקורונה"), מספר פרופ' שמואל שפירא כי "הספר עבר צנזורה תוך ימים ספורים, אבל מזה שבועות הוא מצפה לאישור ועדת השרים, והאישור הזה מבושש לבוא. יש לי הרגשה לא נעימה שלאיש לא בוער שהתחקיר אולי הכי מעמיק שנעשה בישראל בנושא הקורונה יצא".

ויש לו גם מה להגיד על הפן התקשורתי של ההתמודדות עם הקורונה: "ובינתיים, בטלוויזיה, ממשיכה המקהלה המדובררת. אנשים שמהבוקר עד הלילה נמצאים בטלוויזיה. חלק מהם אמורים לטפל בחולים, חלקם אפילו לטפל בטיפול נמרץ. מצד שני, יש שם כל מיני אנשים מתחומי התמחות לא רלבנטיים לחלוטין, כמו קרדיולוגיה או רפואת נשים. פרופסורים מכל מיני אוניברסיטאות, פרופסורים ממדעים מדויקים שמדברים על רפואה וכן לחסן ולא לחסן וכן הערכות סיכונים ולא הערכות סיכונים, היו פה הרבה מאוד רעשי רקע".

אלון בן-דוד (צילום: פלאש 90)

גל"צ. ב"הארץ" כותב יוסי ורטר כי שר הביטחון בני גנץ, ש"הסתמן כרציני ביותר בכוונותיו להיות השר האחרון שינעל מאחוריו את שערי גל"צ", מתרכך ושוקל להסתפק בהחלפת המפקד. ורטר נוקב בשמו של אלון בן-דוד מחדשות 13. אז גנץ כבר לא חושב שזה בעייתי שצבא יחזיק תחנת שידור, ובעצם רק גירד לו שהיא לא גירדה לו בעורף? התירוץ לנסיגה שהוא מוכר לוורטר (בעילום שם) הוא שהבין שיתקשה להשיג רוב בממשלה להחלטה על סגירת התחנה.

אין מספיק פחחח בעולם. דנה ספקטור פותחת את ראיון הנעים בגב שלה עם עמית סגל ("7 ימים") בקביעה כי מלך הפרימדונות של התקשורת הישראלית ופקעת הורמונלית גם במזג אוויר נוח "לא אוהב להפגין רגשות" ו"קריר ואלגנטי כמו כוס שרדונה".

מתחרט שאמרתי מה שאני חושב באמת. עוד בראיון: סגל מתחרט שאמר בטלוויזיה בזמן מבצע "שומר החומות" והמהומות בתוך ישראל כי "פורעי לוד צריכים לספור את מתיהם". כמה מתחרט? "אם מישהו בא ללינץ' בלוד או בבת-ים הוא צריך למות. אבל יכול להיות שכעיתונאי לא הייתי צריך להגיד".

ואם כבר. עמית סגל על נתניהו (אחרי השבחים והמחמאות): "אני כן חושב שבשנים האחרונות נתניהו הגזים. חד וחלק. הנה אני אומר את זה. לא יכול להתכחש לעובדה שאנשים בכנסת שאני מעריך חוו בשנים האחרונות מנתניהו בעוצמה גוברת והולכת את התחושה שהוא יעשה הכל כדי לחסל אותם. בגלל זה הוא הלך. לא על מדיניות. על סעיף סוציומטרי בקורס הטיס".

מיד אחר-כך נוקב סגל בסיבה אחרת לכך שנתניהו "הלך": "החידה היא לא הטרלול של יאיר נתניהו. החידה היא איך זה לא הוכפל במאה. אבל אין לי ספק שהוא הוריד את אבא שלו מהשלטון. [...] הוא עלה לאביו בבחירות האלו".

סאטירה. במוסף "אתנחתא" של "בשבע" לועג דביר שרייבר לדאגה ממשבר האקלים וקובע כי הדאגה האמיתית של האנושות היא הריח הלא נעים בבית כאשר מטגנים שניצלים כשהחלונות סגורים בגלל המזגן.

הפגנה נגד הקרן החדשה לישראל, 2010 (צילום: יוסי זמיר)

מורשת. עוד במוסף: ראיון עם אביו של היחצן בעל השיטות הידועות לשמצה משה קלוגהפט. בעל חברה לייבוא משחקי קופסה, לומד דף יומי ואוהב להאזין ליהורם גאון ולחזנות. לדבריו, משום שהוא אדם דתי, "לא אייבא משחקים לא צנועים או משחקים שמעודדים ביטויי אלימות ושנאה". אם לא היה סוחר צעצועים, הוא היה "שמח להיות איש חינוך. תחום שמאוד מדבר אלי".