בסוף חודש יולי האחרון, כעשרים יום לפני פתיחת הקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות עיריית אילת, הופיעה בפייסבוק ובטוויטר בובה כתומה במשקפי שמש. "נעים מאוד", הכריזה, "אני מני ממון ואני ראש העיר המיועד של אילת".

אל הביטחון העצמי הנחרץ של המועמד הבובתי לראשות העירייה התלוותה תפיסת עולם חדה. "אני פה כדי לדאוג לאינטרסים האישיים שלי ובעלי הכספים", הודיע. "בבחירות הקרובות בוחרים 'גזל'. כי פוליטיקאי מושחת ימכור את אילת בזול. מני ממון ימכור את אילת ביוקר!".

מאותו רגע ועד למועד הבחירות ניהלה הבובה הסאטירית קמפיין שקידם במרץ את מכירת האינטרס הציבורי באילת לבעלי ההון. יותר רווחים מהזרמת נפט, פחות דאגה לסביבה, בריאות ותחבורה. בחזית התקשורתית של הקמפיין ניצב הדובר הנאמן, אחי טופל, ששיגר את ההודעות לעיתונות, עמד בקשר עם הכתבים המסקרים את הדרום וניסה לשחד כל אחד ואחד מהם כדי שיפרסמו אייטמים על הניצחון הצפוי של מני ממון.

עם סגירת הקלפיות, כשבוועדת הבחירות המרכזית הודיעו על בחירתו של אלי לנקרי לראשות העירייה, מני ממון חגג ניצחון משלו. ביקום המקביל שבו פעל הקמפיין של ממון, מדובר בצעד מתבקש, אך עבור האנשים שעומדים מאחורי מסעה של הבובה הכתומה אל ראשות עיריית העיר הדרומית - המבחן האמיתי יהיה בעוד שנתיים, אז יערך סבב נוסף של בחירות לראשות העירייה ויתברר האם המפעל הסאטירי שקרם עור וגידים במהירות שיא הצליח גם לבנות גשרים אל הפוליטיקה הממשית.

ערן (ערנסקי) שפירא, הבובנאי שיצר את מני ממון ומי שגילם לאורך הקמפיין את דמותו של הדובר אחי טופל, יושב בחצר ביתו בכפר-סבא ומתבונן לאחור בגאווה על היצירה שסייע לברוא. כבוגר שנה א' בית-הספר לבובנאות בהנהלת דבורה צפריר, מני ממון היתה הבובה הראשונה שיצר שלא עבור עצמו. כדובר לשעבר של ארגונים סביבתיים, הקמפיין שניהל עבור הבובה הסאטירית היה הזדמנות בשבילו לעשות תיקון.

שחיתות לפרצוף

מני ממון נולד כחודשיים לפני הבחירות, בשיחת טלפון שקיבל שפירא מחבר אילתי, פעיל חברתי, אשר התייאש מהמצב הפוליטי בעיר. החוק הנורבגי הפך את ראש העירייה הקודם מאיר יצחק-הלוי לחבר-כנסת, והמתמודדים העיקריים על מילוי מקומו לשנתיים הבאות, עד למועד בחירות נוספות יחד עם כל יתר הרשויות המקומיות בישראל, היו סגנו אלי לנקרי וקודמו גבי קדוש.

"אין לנו למי להצביע", אמר האילתי לשפירא, "אנחנו מרגישים שאף אחד לא מדבר על הנושאים שחשובים לאנשים שגרים באילת". כמו כל יתר המעורבים בקמפיין של מני ממון (מלבד שפירא), גם שמו של הפעיל החברתי שמור במערכת. אילת עיר קטנה, וכיוון שמני ממון ניצח רק בבחירות הוירטואליות של היקום המקביל שבו הוא קיים, משתתפי המיזם שגרים בה מעדיפים להישאר בעילום שם. כל יתר האנשים שתרמו מזמנם לקמפיין וגרים מחוץ לעיר, מעדיפים את האנונימיות כדי שבקדמת הבמה יופיעו המצוקות של תושבי אילת ולא הסיפור על התל-אביבים שהתגייסו למענם.

הפעיל האילתי היה מבואס, אבל לא מיואש. היה לו ולחבריו רעיון כיצד בכל זאת ניתן להחדיר לשיח הציבורי בשבועות שלפני הבחירות את הסוגיות שמעסיקות את תושבי העיר. סדרת סרטוני רשת על בובה של נהגת מונית אילתית בשם מימי, שרוצה לרוץ לראשות העיר ומדברת על כל מה שהמועמדים לראשות העיר שותקים לגביו: הזיהום הפוטנציאלי מעסקת הנפט של חברת קצא"א עם חברת MED RED, להזרמת נפט גולמי מנמל אשקלון לנמל אילת כדי לעקוף את תעלת סואץ; תוחלת החיים הקצרה של האילתים, שאינם זוכים לשירותי בריאות ראויים בעירם; השלכות סגירת שדה דב על הפרנסה של תושבי העיר והיעדר קווים של תחבורה ציבורית באילת עצמה; בעיות חינוך, רווחה, פשיעה, זנות. בקיצור, כל מה שהמועמדים מתרחקים ממנו כמו מאש. הפעיל האילתי גם ידע מי יוכל להפוך את הרעיון על הבובה מימי למציאות.

"נדלקתי מיד על הרעיון", נזכר שפירא. "לבובות יש תפקיד היסטורי ארכיטיפי - לומר את האמת", הוא מסביר. "הם תמיד שימשו כלי להגיד דברים שאנשים פשוט לא יכולים להגיד. כמו שבוב דילן אמר: 'רק בנאדם עם מסיכה יגיד לך את האמת'". אבל להגיד את האמת זה לא מספיק, חשב שפירא. לדבריו, "להגיד 'אני אתנגד לעסקת קצא"א' לא אומר בעצם שום דבר". לכן הציע לקחת את הרעיון של האילתים ולהפוך אותו על הראש.

במקום סרטונים על בובה שרוצה לרוץ לראשות העיר, שפירא הציע להפיק קמפיין בחירות של ממש סביב בובה שמתנהלת כמו פוליטיקאית לכל דבר. במקום בובה שמדברת בשם התושבים ולמענם, שפירא הציע בובה שמדברת בשם האינטרסים של ההון הגדול, ומוציאה לאור את מה שמאחורי מלל הקמפיינים השגור.

"כשהשיח הוא כל כך שטחי, סאטירה היא הכלי שגם מאפשר לשים את הנושאים על השולחן בצורה הכי חריפה וגם מספק הגנה", הוא אומר. "הצעתי להם שנכין דף מסרים אמיתי, נרשום את הנקודות החשובות, ואז ניקח אותו ונעשה לו את ההיפוך. מי שאנחנו תוקפים יהיה מי שאנחנו אוהבים ומי שאנחנו מחבקים חיבוק דב יהיה מי שאנחנו רוצים לאתגר". האילתים התלהבו.

"אי לקיחת הקרדיט הוא חלק מהאמירה", טוען שפירא. "כשלוקחים קרדיט מתעסקים בשמות ודופקים את הדיון בנושאים עצמם"

כיוון שהזמן דחק, שפירא וחבריו ניגשו מיד למלאכה. ראשית הגיע הבובנאי לאילת לפגישה עם חבורת התושבים שאסף סביבו הפעיל החברתי, כדי לשמוע מפיהם על המצוקות שמטרידות אותם ולהבטיח שהמסרים בקמפיין ישרתו באופן המיטבי את אנשי העיר. את עלות הקמפיין העריך בפניהם בכ-10,000 שקלים. שבריר מעלות קמפיינים פוליטיים בימינו. מחצית לבניית הבובה ("עבדתי עליה 120 שעות נטו, והייתי שמח לעוד 50 ככה בנחת") ומחצית להפצה, חולצות, שלטים וכדומה. הפעילים באילת התחייבו להזרים את הסכום מכיסם והוא יצא לדרך.

בשלב הבא החל שפירא בסדרת התייעצויות עם בובנאים, עיתונאים, דוברים ויועצים פוליטיים, כדי שיסייעו לו בבניית הבובה והקמפיין. בין השמות שאיתם נועץ גם כמה ידועים, אך הוחלט מראש לשמור את העוסקים במלאכה מאחורי הקלעים. "אי לקיחת הקרדיט הוא חלק מהאמירה", טוען שפירא. "כשלוקחים קרדיט מתעסקים בשמות ודופקים את הדיון בנושאים עצמם". לאחר כמה שבועות של עבודה אינטנסיבית, פרץ מני ממון אל העולם.

במהלך הקמפיין הודיע ראש העיר המיועד והבובתי כי נפגש עם ראש הממשלה ושר החוץ ודחק בהם להגדיל את שינוע הנפט דרך מפרץ אילת ("'לא ייתכן', אמר מני ממון בהצהרה לתקשורת הזרה, 'שמדינת ישראל תיכנע לאינטרסים הרחבים וארוכי הטווח של הארגונים הירוקים במקום להיכנע, כראוי, לאינטרסים הצרים וקצרי הרואי של הירוק האמיתי: הדולר!'");

הוא הפציר ברשויות "להפעיל יד קשה נגד מחאת החקלאים" ("אין שום סיבה לקיים חקלאות ולסייע לחקלאים במדינת ישראל. העתיד של המדינה ושל אילת הוא ביבוא, בשינוע, באוניות, בנפט - לא בחסה ולא באבוקדו. רשימת גזל דורשת: לייבא הכל, ולייבא עכשיו!");

פנה ישירות לבוחריו ("אילתים יקרים, אתם לא אזרחים פה ובטח שלא שותפים, תנו למני ממון לדפוק אתכם כמו שצריך… לפחות אני גלוי. אני טוב בכסף ומעולה בקומבינות, תקשיבו לי אני יהפוך את הים לשחור מרוב נפט, אני אתן לקצא"א להשחיל לכם את הצינור… בקלפי הקרוב בוחרים 'גזל'");

קרא לפטר את השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג "לפני שתגרום נזק בלתי הפיך לשינוי האקלים!"; הבטיח כראש עיר לקדם פתיחת בתי קזינו באילת ("הקהל מחא כפיים בהתלהבות כשמני הצהיר שיפתח מגמת דילרים - חמש יחידות! - בכל תיכון באילת"); דרש לבטל את כל התחבורה הציבורית בעיר ("למי אין אוטו? לילדים, לזקנים ולאוכלוסיות מוחלשות ומתקשות אחרות - ולכן, כל מי שמקדם תחב"צ מקדם זקנה, חולשה וקושי");

הציע לעקור את שונית האלמוגים, "לצבוע אותה מחדש ולהפוך אותה לתצוגה נודדת שתעבור בין הקניונים באילת ובאמירויות, תמחיש ותנגיש למבקרים את יופיה וחשיבותה של השונית. וכל זה בלי הניג'וס הנוראי של החול והים"; ותבע "לסגור את שרידי מערכת הבריאות שעוד נותרו באילת" ("במשך שנים ניסינו באילת לבטל את מערכת הבריאות, זאת כדי להרחיק מעירנו האהובה אנשים חולים, שלא יכולים לעבוד ולשלם מיסים. למרות כל זאת - שרדו כמה מתקנים עלובים בבעלותכם בשטח השיפוט המוניציפאלי שלי והם מושכים אליהם ערב רב של חולים שמכבידים על התקציב העירוני").

שפירא בנה את מני ממון כך שתוכל גם לצאת מהאולפן אל הרחוב האילתי, להיפגש עם התושבים וללחוץ להם ידיים. "באילת מני ממון הוא סלב", הוא אומר. "זה רץ בטירוף בווטסאפים. אין אילתי שלא מכיר אותו להערכתי. הרבה חברה אילתים הצטלמו בקלפי עם פתק 'גזל' והסימן של הדולר של מני. ציירו, הצטלמו והעלו בפייסבוק. מבחינת הנראות של הקמפיין, אני לא חושב שמישהו העריך שהוא עלה פחות מ-15 אלף שקל, אבל לפעמים כשעושים דברים באהבה הם נראים מיליון דולר".

ללא קרדיט

לצד הקמפיין הוירטואלי ברשתות החברתיות, ניהל שפירא בכובעו כדובר אחי טופל דין ודברים עם עיתונאים מהזרם המרכזי ומערכות כלי התקשורת ממוסדות. לשפירא ניסיון עשיר בדברור מאבקים חברתיים. יליד 1974, הוא הגיע לדוברות מהאקטיביזם הסביבתי. הוא היה ממובילי המאבק המוצלח על הצלת עמק ססגון ודברר בין היתר גם את המאבק ההיסטורי על חוף פלמחים ואת הקמפיין של החברה להגנת הטבע נגד מסילת הרכבת לאילת. לבסוף מאס במקצוע ("הקפדתי שלא תהיה לי קריירה") ועבר לעבודות כפיים, מבנייה על פיגומים ועד לשטיפת פאנלים סולאריים על גגות ברחבי הארץ.

הקמפיין של מני ממון אילץ אותו לחזור לעבודת הדברור. "הלוואי שהיה מישהו אחר", הוא אומר. "אבל למרות שידעתי שאני לא אוהב את זה, הבנתי שאני הבן אדם והחלטתי שאני נכנס לזה בעיניים פקוחות. כשדיבררתי נושאים במגזר השלישי, בעיקר בתנועה הסביבתית, הרבה פעמים ראיתי איך נושא נופל כי דובר של ארגון אחד נלחם נגד דובר של ארגון שני על הקרדיט, כי זה מה שחשוב להם. הם סופרים אייטמים ועל שם מי האייטם".

במקרה של מני ממון הפתרון היה להתעקש שלא לקחת קרדיט. בדיעבד, זה היה גם האתגר הגדול ביותר שניצב בפניו. מרבית העיתונאים שאיתם יצר קשר דרשו לקבל קודם כל את הסיפור שמאחורי הסיפור. את השמות של האנשים שיצרו את הקמפיין. שפירא, בתיאום עם חבריו למיזם, התעקש לפעול אך ורק בתור הדמות של אחי טופל ולשמור על אנונימיות מוחלטת עד ליום הבחירות.

פן נוסף של עבודת הדברור, שהיה מאוס על שפירא בתקופה שבה זה היה מקצועו, נגע ליחסים ארוכי הטווח בין דובר לעיתונאי. "כשהתחלנו לדבר על הקמפיין הזה שאלתי למי ללכת, לצפריר רינת? לעמיר בן-דוד? אמרו לי 'עמיר בן-דוד כבר לא'". בן-דוד, שהיה במשך תקופה ארוכה כתב הסביבה של "ידיעות אחרונות", חצה לפני שלוש שנים את המתרס והפך לאיש יחסי-הציבור של תאגיד האנרגיה נובל, שהפעיל את מאגר לוויתן (תוארו הרשמי בחברה הוא "מנהל אחריות תאגידית וקשרי קהילה"), ובהמשך של תאגיד האנרגיה שברון, שרכש את נובל ישראל.

"צחקו עלי שנורא התפלאתי לגלות על מה שקרה לעמיר בן-דוד. כמה רציתי בזמנו להכניס אייטמים אצלו כי הוא היה ב'ידיעות אחרונות' וזו היתה התפוצה הכי גדולה. אני עד עכשיו עם בחילה לחשוב איך אייטמים שאני הבאתי לו בנו לו את הכוח ללכת היום להיות גרינוושר של שברון. בכלל, כשאתה נכנס ללופ הזה ואתה מבין כמה הכל מבוסס מערכות יחסים של עיתונאים ודוברים אתה לא יכול שלא לחשוב מי מהעיתונאים שדיברתי איתם מתכנן אקזיט כמו עמיר בן-דוד ואיזה מערכות יחסים עם דוברים אחרים משפיעות עליו עכשיו ולא העניין עצמו. זה מייאש".

עמיר בן-דוד העדיף שלא להגיב לפניית "העין השביעית" אלא להפנות לדוברת אור משה ממשרד פליישר יחסי-ציבור, אשר לא מסרה תגובה.

"בגלל שהייתי משוחרר מהיחסים עם העיתונאים לא היססתי לנסות, בתור אחי טופל כמובן, לשחד אותם", מוסיף שפירא

בקמפיין של מני ממון, שפירא היה משוחרר מהצורך לנסות לשמור על יחסים טובים עם העיתונאים שמולם עבד. בשל כך החליט להישאר לכל אורך הדרך בתפקיד אחי טופל. "הטלפון שלי הופיע על נייר המכתבים שייצרנו למני ממון וגם בפולו אפים שעשיתי שמרתי על נראות של דובר אמיתי. התעקשתי על מה שמכונה בתיאטרון 'הקיר הרביעי'".

רוב העיתונאים שעמם יצר קשר, מספר שפירא, השתעשעו לשתי שניות מהבדיחה ואז רצו לדעת מי הוא באמת ומה הסיפור מאחורי הקמפיין. עניינה אותם הזווית התקשורתית, לא הסוגיות שמטרידות את תושבי אילת.

"היו בודדים שזרמו איתי והתעניינו בנושאים", אומר שפירא ומציין לטובה את אילנה קוריאל, כתבת הדרום ואיכות הסביבה של ynet ו"ידיעות אחרונות", ואת אסף פוזיילוב, כתב הדרום של חטיבת החדשות בתאגיד השידור הישראלי. קוריאל דיווחה על הקמפיין של ממון לפני ואחרי שהכריז על עצמו כמנצח. פוזיילוב הגדיל לעשות וראיין את ממון בתוכניתו "כאן דרום" שמשודרת בכאן ב'. "בובה, כל הקטע שלה זה ויזואלי, והוא ראיין בובה ברדיו שזה מבחינתי... אני מסיר את הכובע בפניו", אומר שפירא. "הוא לא התעניין לרגע בסיפור של מי ואיך אלא לקח את הסאטירה שהבאנו וניגש משם לדבר על הנושאים".

"בגלל שהייתי משוחרר מהיחסים עם העיתונאים לא היססתי לנסות, בתור אחי טופל כמובן, לשחד אותם", מוסיף שפירא. "קודם כל הייתי מתנצל כדובר שיודע שהלקוח שלי הוא טיפה בעייתי, הייתי אומר להם 'יש מצב שהוא ינסה לפנות אליכם ישירות ולקנות אייטמים מפנקים. אפשר לעשות את זה בשקט דרכי, אפשר בביטקוין, אפשר במזומן'. זה היה השיח. יש את אלה שחסמו ישר. יש את אלה שצוחקים ואומרים לי 'טוב, ספר לי מי אתה'. ואני ממשיך 'אני אחי טופל, הדובר של מני ממון' ומנסה לגלגל את כל הסיפור של השוחד. מאחורי זה עומדת האמירה 'אתם לא תכתבו על אילת והבעיות שלה אם לא ישלמו לכם'. ואני חושב שזה דיבר בעד עצמו.

"אסף פוזיילוב זרם איתי בכיף. השחקן שגילם את מני ממון שינה את התמונה שלו בטלפון למני, ובזמן שאני מתכתב עם פוזיילוב ממון שולח לו הודעה מוקלטת, 'פוזיילוב, כאן מני ממון. דבר אלי. כמה? אל תהיה הארד טו גט. הכל בסדר, הכל בשקט, דבר עם הדובר שלי'.

"הקושי להביא מישהו לכתוב על אילת או לסקר משהו שקשור באילת הוא לא נתפס"

"זה מצחיק כי זה אמיתי. ניסיתי לשחד את העיתונאים אבל בסוף, אתה כדובר, אתה באמת רוצה לשחד את העיתונאים. אתה מנהל מערכת יחסים איתם, אתה רוצה שהם יפרסמו את האייטמים שלך והם רוצים שתביא להם את האייטמים, שאם יש לך אייטם טוב תביא להם בלעדיות, שתביא להם את הג'וס".

רוב העיתונאים, כאמור, דרשו לדעת קודם כל מי עומד מאחורי מני ממון. כתב "אולפן שישי" יגאל מוסקו, מספר שפירא, קיבל הצעת שוחד והגיב ב"זה לא מצחיק" עם שלושה סימני קריאה. "כיבדתי את זה", אומר שפירא. "סוג של התנצלתי בפניו. חלום שלי היה שיגאל מוסקו יבוא לפגוש את האנשים האלה, שיבוא לספר כמו שהוא מספר.

"הגדיל לעשות העיתון 'ידיעות אילת' והכתב המיתולוגי שלהם עזרא ארבלי, שהודיע נחרצות שהוא לא מוכן לכתוב מילה על הסיפור הזה אם אנחנו לא אומרים לו מי האנשים שעומדים מאחורי זה, אחד לאחד. כמובן שאמרתי לו שזה רק מעיד עליו ועל העיתון שלו. כי היתה פה הזדמנות גם לעיתונאי הזה שגר באילת וכותב שם עשרות שנים לקחת את הסאטירה הזו וסוף סוף לדבר על הנושאים האמיתיים של העיר, לתת להם כפולה. הוא היה מקבל ראיון מלא עם מני ממון שמאפשר לעלות את כל הנושאים ואיפה אם לא בעיתון של האילתים?".

ארבלי מסר בתגובה: "קמפיין מני ממון היה קמפיין סאטירי, שלעניות דעתי, לא היה לו מקום בתוך סיקור מערכת הבחירות שהתקיימה באילת. מתוך זהירות עיתונאית, ביקשתי לשוחח עם מי שעומד מאחורי הקמפיין כדי ללמוד מי האדם. וזאת, תוך התחייבות שלא אחשוף את שמו אולם נעניתי בשלילה. הבנתי גם, שמי שעומד מאחורי הקמפיין, הוא גורם המתנגד נמרצות להסכם העברת הנפט בין חברת קצא"א לבין איחוד האמירויות. נושא זה קיבל ומקבל אצלי במה וסיקור נרחב, ללא קשר למערכת הבחירות".

לקום מהכורסה

היתה גם תשומת לב תקשורתית שהדובר שפירא, לא בדמותו של אחי טופל, פחות אהב. באתר "זמן ישראל" הופיעה ביום הבחירות ידיעה מאת עומר שרביט שפורסמה במקור תחת הכותרת "עמותת צלול מממנת את קמפיין 'מני ממון' לראשות העיר אילת". העמותה, טוען שפירא, השתתפה אמנם בקמפיין ב-6,000 שקלים, אבל עשתה זאת מלכתחילה שלא על מנת לקבל קרדיט, אחרי שהקמפיין כבר יצא לדרך עם התחייבות של הפעילים באילת להחזיר את הכסף. "אם היה פונה אלי ארגון סביבה ומבקש לבנות בובה לדבר כזה בטח ובטח שלא הייתי ממשכן את החיים שלי לשישה שבועות ובטח שלא בשביל 5,000 שקל", מדגיש שפירא. "בשביל אנשים שקמו מהכורסה אני קמתי מהכורסה".

הדיווח ב"זמן ישראל" נושא היום כותרת פחות נחרצת ("עמותת צלול משתתפת במימון קמפיין 'מני ממון' באילת"), אך לדברי שפירא מי שמראש דחף את המסגור כאילו הקמפיין הוא במימון העמותה הסביבתית הוא לא אחר מאשר דובר קצא"א, רונן משה. "הדובר של קצא"א לא ישן שבועיים מהרגע שראה את היצור הכתום הזה מסתובב ברשת", טוען שפירא. "את ארגוני הסביבה הוא לא סופר, הוא יודע לעבוד מולם, הם נובחים והשיירה עוברת. ופתאום מגיע מין גורם כזה שעומדים מאחוריו אנשים פרטיים, שהכלי שלו הוא סאטירה, והוא לא מחויב לשום פוליטיקלי קורקטיות, אלא אומר את הדברים בצורה הכי חריפה".

רונן משה מסר בתגובה: "מעולם לא שמעתי את השם של הבן אדם המוזכר בכתבתכם וסביר להניח שאלמלא פנייתכם אליי לעולם גם לא הייתי שומע אודותיו. כעת משנודע לי על קיומו אני מאחל לו הרבה הצלחה ובריאות".

הדיווח שהופיע ב"זמן ישראל", לתפיסת שפירא, הוא דוגמה מייצגת לסיקור הלקוי של המתרחש באילת. סיקור שלא מתעניין באמת במה שמתרחש בעיר. "רוב האייטמים שתראה על אילת כתבו אותם מהמזגן במרכז", הוא אומר. "וכשאתה רואה את גופי השידור באילת, זה יהיה בכנס לשכת עורכי הדין או כנס אגודת העיתונאים, וגם אז השידור הוא מהלובי במלון. וזה פשוט מייאש. חייתי הרבה שנים באזור הזה והייתי מעורב במאבקים ציבוריים. הקושי להביא מישהו לכתוב על אילת או לסקר משהו שקשור באילת הוא לא נתפס".

שפירא מספר שבשנת 2007, כשהשתתף במאבק על עמק ססגון, בניסיון לסכל את תוכניתו של איש העסקים יואב איגרא לבנות מלון בלב שמורת הטבע תוך חריגה בהיקף ניכר ממכסת הבינוי המותרת, ניסה לשכנע עיתונאים להגיע למקום ולראות במו עיניהם את הטבע שעלול להיפגע.

ההזדמנות נקרתה לדרכו בסוף אותה שנה, כשבאילת, הרחוקה כרבע שעת נסיעה מהעמק, התקיים בפעם הראשונה כנס אילת לעיתונות בהשתתפות מאות אנשי תקשורת מהמרכז. בסיוע מכר מהעיר הדרומית ארגנו שפירא וחבריו שיירת ג'יפים כדי לקחת את העיתונאים לאזור תמנע. הם הגיעו עם פלאיירים למלון הילטון מלכת שבא באילת והציעו למאות משתתפי הכנס טיול חינם לאזור עמק ססגון. "רק שלושה עיתונאים הגיעו", הוא נזכר, "ניצן הורוביץ, מיקי רוזנטל ורותם אברוצקי". בדיעבד, הוא מספר, היה ערך גם בהגעתם של השלושה. כמה חודשים לאחר מכן, כשב"אולפן שישי" שודרה כתבה מאת ענת סרגוסטי שצידדה בעמדת יזם הנדל"ן, יכול היה הורוביץ להגיע ל"תיק תקשורת" ולבקר את הכתבה על סמך מראה עיניו.

"גשו לפרק את הדבר הזה שנקרא קצא"א. זה סיפור שאי אפשר שימשיך להיות במחשכים"

14 שנה אחרי אותו הכנס, הסיקור של אילת לא השתנה. "היחס לאילת הוא כמו למלון עובדים", מגדיר זאת שפירא. "בשבילנו הישראלים, אילת היא משאב נופש. אנחנו באים לשם לחופשה אבל העיר עצמה והבעיות שלה הם כמו המטבח בקייטרינג. אם אתה מגיע למטבח באירוע, זה כי הגעת לשם בטעות".

כשרק התחיל את קמפיין מני ממון, אמרו לשפירא שבובה חייבת טלוויזיה ושצוות הטלוויזיה היחיד שיטרח לסקר אותם יהיה של דמוקרטTV, הערוץ שמפעילה חל"צ דרכנו. ואכן, העיתונאי ישראל פריי היה כתב הטלוויזיה היחיד בישראל שהגיע לאילת עם צוות שידור לתוכנית מיוחדת על הבחירות, שכללה בין היתר ראיון עם מני ממון ועם שפירא.

"אני רוצה להגיד עוד משהו על העיתונות העצמאית", אומר שפירא. "בתור צרכן תקשורת כמובן שיותר מעניין אותי לקרוא ואשים יותר משקל על מה שכתוב ב'עין השביעית' או ב'מקום הכי חם'. עיתונאים עצמאיים כמו אור-לי ברלב, אני מרגיש שהם שליחי ציבור שלי. אבל גם הם לא יבואו עד אילת בשביל לסקר את מה שקורה בעיר. שרון שפורר, שהיא מבחינתי אולי העיתונאית הכי חשובה היום בארץ, תגיע כשיש את כנס לשכת עורכי-הדין אבל לא בשביל לבדוק מה זה הסיפור הזה של קצא"א. פרשת הצוללות זה באמת סיפור ענק עם המון כסף אבל על ההסכם שיזרים עשרות מיכליות נפט למפרץ אנחנו לא יודעים כמעט כלום. חבר'ה, גשו לעשות את העבודה הזו, גשו לפרק את הדבר הזה שנקרא קצא"א. זה סיפור שאי אפשר שימשיך להיות במחשכים".

אתה יודע שיש מגבלות מיוחדות של הצנזורה על סיקור קצא"א.

"אני אומר תכתוב כל יום שהצנזורה מגבילה. תילחם על זה. גם בצוללות הצנזורה מונעת ואתה לא נותן לנושא הזה לרדת. נכון שיש צנזורה אבל נכון שאפשר גם להילחם בצנזורה, בשביל מה אתם עיתונאים ועיתונאים עצמאים אם לא בשביל לעשות את זה? יש חיסיון על דיונים, על פרוטוקולים, אבל עדיין קשה להתנער מההרגשה שרחוק מהעין רחוק מהלב ושעצם הריחוק עצמו גורם לתת סיקור.

"זו היתה גם ההרגשה שלי כאקטיביסט, שפרנסי המקומות האלה יודעים את זה. הם יודעים שלא יבואו עיתונאים לסקר אותם. הם יודעים שגם להב 433 לא יגיעו כי זה רחוק ולא חסר שחיתויות ליד הבית פה קרוב. ולא חסר מאבקים על שקיפות, אתה קופץ שניה לבלפור והסתדרת. יש לך מספיק בערימות. אז כן, בשביל זה קמתי מהכורסה וגם בשביל זה אני יושב איתך פה עכשיו כי כן חשוב לי שהעיתונות, במיוחד העצמאית, תיקח את ההיבט הזה ותבין שאי אפשר לחפש מתחת לפנס. יש מיליון דוגמאות. המלון של רוני דואק בשחורת זה סיפור ענק. מי יכתוב את הסיפור הזה כשיש לך סיפורים פה ליד הבית? אז כשתשמע על המלון הזה זו תהיה כתבת צרכנות".

איך השפיע מני ממון על הקמפיין של המועמדים האמיתיים?

"האימפקט היה מדהים. קודם כל מספיק להסתכל על הקריאייטיב של המועמדים האחרים, שקראו אחד לשני בובה על חוט. אגב, כבובנאי חשוב לי להגיד שלמני אין חוטים. הוא בובה מסוג אחר. הוא לא מריונטה של אף אחד. דבר נוסף, ממה ששמענו בעיר, כל צד היה בטוח שהצד השני עומד מאחורי מני ממון, ושזה נועד לתקוף אותו".

הוא הצליח לשנות גם את המסרים של המועמדים?

"אני יכול להעריך שההצהרות שלהם בכל מה שקשור לעסקת קצא"א קשורות לצורה החריפה שהעלינו את זה, אבל אני לא מתרגש מההצהרות שלהם, אני חושב שההצהרות שלהם נוסחו על ידי יועצי תקשורת ולא מחייבות אותם בעצם לכלום".

ועכשיו, אחרי שמני ממון נבחר לראשות העיר, מה התוכניות שלו?

"קודם כל הוא לא נבחר, להיבחר זה ללוזרים. הוא קנה את הבחירות. הוא שילם במקומות הנכונים וכל מה שהבטיח הוא יקיים. בפועל, מני ממון הולך להמשיך ולהגיב למציאות באילת ואני מאמין שהאילתים יחכו לזה בכיליון עיניים. כשעשינו את השיחה הראשונה על החשיבה האסטרטגית, שאלנו את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים. אמרנו שאנחנו מכוונים לזה שעוד שנתיים, בבחירות הבאות למועצה ולראשות העירייה, יהיה מועמד אמיתי שירוץ עם הנושאים הלאה, שיקח את הדברים הלאה וידבר בשם התושבים של העיר שלו. ושאולי יווצר באילת משהו שהוא כמו 'עיר לכולנו' בתל אביב, שאמנם לא הדיחה את חולדאי אבל נכנסה למועצה ואני חושב שאפשר לראות היום בתל-אביב את ההשפעה שלה ואיך חלק מהתוכניות שלהם, כמו שבילי אופנים, התממשו.

"נכון שהמון דברים אחרים לא קרו אבל עדיין היתה שם השפעה אמיתית שבאה מהאנשים האמיתיים ולא מבעלי אינטרסים. אני חושב שזה בגדול הסיפור של אילת, שזה מקום שיש בו המון אינטרסים והמון בחישה מלמעלה וחייבים להתחיל לספור את האנשים שחיים שם. הם האנשים שצריכים לקבל את הכוח".