השנאה

"הממשלה הנוכחית, שמרכיביה מבקשים להרוס כל חלקה טובה בארץ הקודש ועם ישראל, ממחישה היטב את תקופת הסבל, הגלות, הצר והמצוק", נפתח מאמר המערכת של "המבשר", "העיתון של היהדות הנאמנה". "ואכן תקופה קשה עוברת על יהודי ארץ הקודש. שנאת הדת והתורה, שומריה ונוטריה, עוברת כל גבול. כל פעם בתואנה אחרת, וגם הגבלות בשימוש בכלים חד-פעמיים סובבת סביב הציבור החרדי".

"את המחיר האמיתי על הכלים החד-פעמיים אנחנו לא משלמים בקופה. אנחנו משלמים אותו בבריאות שלנו, בהרס הטבע וחופי הים, ובהיטלי ההטמנה של הפסולת", כותבת אילנה קוריאל בפתח מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", "במובן הזה המס, שצפוי להעלות את מחירי הכלים ב-100%, הוא תיקון של כשל שוק קיים.

"ישראל היא מדינה שמכורה לחד-פעמי, ובניגוד למה שחושבים, מדובר בהתמכרות חוצת מגזרים: חרדים, חילונים, ערבים. כולם צורכים חד-פעמי. לפי הערכות, השוק הפרטי מוציא 3.1 מיליארד שקל בשנה על כלים חד-פעמיים מפלסטיק, ומשתמש ביותר מ-68 אלף טון כלים כאלה בשנה. 27% מהם נצרכים במגזר החרדי, 14% בחברה הערבית, ו־59% במגזר הכללי. זו התמכרות שצריך להפסיק. ואם אנחנו לא מבינים את זה דרך חינוך – נבין דרך הכיס".

עצים

"שנתיים עברו מאז גל השריפות האימתני שהיה ביערות האמזונס, ונדמה שאנחנו מתחילים לחזות בממדים ההרסניים של האסון", כותב אלעד זרט ב"ממון". "מחקר חדש שניטר את פליטות הפחמן הדו-חמצני באזור הטרופי הגדול בעולם מגלה שיער הגשם פולט מיליארד טון CO2 בשנה – יותר מכפי שהוא קולט.

"[...] רוב פליטות הפחמן הדו-חמצני מגיעות מדלקי מחצבים שבהם אנחנו משתמשים לייצור חשמל, חימום ותחבורה. לצמחים יש תפקיד חשוב באיזון הפליטות האלה. כחלק מתהליך הפוטוסינתזה, הצמחים והעצים משתמשים באנרגיית השמש כדי להפוך פחמן דו-חמצני לסוכרים, פעולה שמכונה 'קיבוע פחמן'. קיבוע הפחמן הוא התהליך המרכזי שמוריד את רמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה".

זרט מצטט נתונים שלפיהם "שריפת יער מייצרת פי שלושה יותר CO2 ממה שהיער סופג, ובמקומות שבהם 30% ויותר מהיער נכרתים, אנו רואים פליטת פחמן גבוהה פי 10 יותר ממקומות שבהם פחות מ-20% נכרתים".

"על רקע הנתונים העגומים", ממשיך זרט, "יש מקום לשאול, מדוע בישראל נוהגים ביד קלה על ההדק בכל הנוגע לכריתת עצים בערים ובשטחים המיועדים לנדל"ן, ולמה אין תכנון נכון של נטיעת עצים במרכזי ערים ובשכונות שנבנות. העצים חשובים הן ליצירת צל והורדת החום והן לספיחת פחמן דו-חמצני, אבל נדמה שבארץ לא עושים דבר בעניין".

המתעניינים מוזמנים לעקוב אחרי הפרויקט העיתונאי של "שקוף" בנושא.

רגע עם ציפורי

האם יש בישראל עיתונאי שהוא מספיק רקוב כדי לכתוב בטור אחד נגד הרפורמה למלחמה בעישון, נגד הרפורמה להפחתת הריכוזיות בשוק הבנקאות ונגד הרפורמה להפחתת השימוש בפלסטיק? כן! קוראים לו אלי ציפורי וניתן לקרוא את הגיגיו במוסף "עסקים" של "מעריב". הפרחים למו"ל אלי עזור.

סחר נשק

"קו ישיר מחבר בין המאבק נגד חברת NSO והחרם מצד חברת הגלידות האמריקאית. הם כולם חלק מקמפיין שנועד לצייר את ישראל כמקור הרוע בעולם ולפגוע בלגיטימיות שלה להתקיים ולפעול", כותב מרדכי גולדמן ב"המבשר". "הבשורות הרעות", הוא ממשיך, הן ש"זה רק יחמיר".

לא רק בעיתון חרדי קטן, גם בעיתון הנפוץ במדינה מתגייסים מכל הלב לעזרת סוחרי הנשק הישראלים, ובהרבה יותר תנופה. דמותו הדובית של מנכ"ל NSO, שלו חוליו, מודפסת בגדול על פני כל עמוד השער של מוסף סוף השבוע של "ישראל היום" לצד ציטוט המנוסח בעילגות: "בסוף יש את קטאר או BDS – יש מי שלא רוצה שייבאו לפה גלידות או שייצאו טכנולוגיות".

הראיון מקבל גם הפניה מכובדת מהשער הראשי. "ראיון מיוחד", מגדירים אותו שם, למרות שחוליו והדובר שלו התפוצצו השבוע על התקשורת הישראלית כמו פצצת מצרר. אם יש משהו מיוחד בשירותים של "ישראל היום" והמראיין יואב לימור, הרי שזו רמת ההתרפסות בפני חברת הריגול.

מה לעיתון חרדי קטן, שצר עולמו כעולם אברך או עסקן חרדיים, לחברת סייבר התקפי מהרצליה? מדוע דחוף ללבלר עיתונות חרדי להתפנות מעסקי חצרנות או קרבות חצר ולהתייחס לשערורייה בינלאומית שמוקדיה במדינות הרחק מכאן? קו ישיר מחבר בין הצורך של עסקנים ורבנים חרדים לצייר את ישראל כקורבן תמידי, שעיר לעזאזל, חף ותם, לבין אורח החיים שסיגלו לעצמם בישראל, של תלות והתבדלות. אם הקוזאקים של הפריץ עדיין משתוללים בחוץ, קל יותר לשכנע את היהדות הנאמנה להישאר ספונים בגטו.

ויש עוד סיבה. הטענה הנואלת שלפיה המלחמה במגפת הפלסטיק נובעת משנאה מיוחדת לציבור החרדי דומה מבחינה זו לטיעון הדמגוגי שלפיו הביקורת על סוחרי המוות נובעת משנאה מיוחדת לישראל. היא מגיעה ממי שעולמם כה צר, עד שאין בו דבר מלבדם, וכל התרחשות מתפרשת לפי יחסה אליהם. כך מספקים נחמה והעצמה, שליליות כמובן. אנחנו, היהודים הנאמנים, גם הקורבן התמידי וגם מרכז העולם. גם מסכנים וגם הכי חשובים.

מילא. אבל מה התירוץ של "ישראל היום"? לא מדובר בעיתון חרדי, והבעלים שלו, המולטי-מיליארדרית מרים אדלסון, לא בונה על עסקאות פרסום סמוי עם NSO. מדוע העורכים ב"ישראל היום" ממהרים לשרת את המולטי-מיליונרים הצעירים מהרצליה? ובכן, גטו זה גטו, גם אם לא לובשים בו שחורים.

ומה באשר לעצם העניין? כבר עסקנו כאן ב"עין השביעית" השבוע בפירוק טענות היחצן של NSO, והדברים תקפים גם כעת. הטענה של חוליו, שותפיו ויחצניו, שלפיה הפרסומים החוזרים ונשנים על מעלליהם נגד עיתונאים, פעילי זכויות אדם, פוליטיקאים ועוד הם כולם פרי מזימה אנטישמית מסתורית, היא קשקוש מהסוג המקומם ביותר. אין דבר חזירי יותר ממי שמנצלים את זכר הקורבנות היהודים שנפלו בהמוניהם במשך ההיסטוריה על מזבח השנאה האנטישמית כדי לכסות על העובדה שידיהם מגואלות בדם שהם עזרו לשפוך מתוך בצע כסף.

לטענה אחרת של NSO, נגד נכונות הפרסום האחרון, של תאגיד העיתונות הבינלאומי "פורבידן סטוריז" וארגון אמנסטי, יש לפחות בסיס במציאות. הפרסום על רשימת 50 אלף מספרי הטלפון סבל מחוסר בהירות – בשל חיפזון בפרסומו, רשלנות עיתונאית, צורך לשמור על מקורות או כולם ביחד – שאִפשר ל-NSO לבסס עליו אסטרטגיית יח"צ. מהפרסום המקורי אפשר היה להבין כי כל 50 אלף המספרים, בהם מספרים של עיתונאים ועד מנהיגי מדינות, הם של מכשירי טלפון שנחדרו בידי NSO.

בפועל, חידדו המפרסמים אחרי שהתחקיר עורר הדים בינלאומיים, מדובר במספרים שגופי ביון מדינתיים, ככל שניתן להבין, הביעו בהם עניין כמטרות למעקב. מאחר שאותם מתעניינים הם גם לקוחות של NSO, הדבר מעיד על כך ש-NSO, וחשוב מכך – משרד הביטחון הישראלי – מאשר לספק למי שמעוניינים לרגל אחרי עיתונאים, פעילים ופוליטיקאים, את הטכנולוגיה הייעודית. זאת בלי קשר לשאלה אם מכשירי הטלפון נחדרו בפועל (לפי התחקיר, עקבות של תוכנת פגסוס של NSO אכן נמצאו על כמה מכשירים, אבל את רובם המכריע כלל אי-אפשר היה להשיג לבדיקה).

ב-NSO חגגו על הפער והוציאו הכחשה גורפת. הודעת דובר שתורגמה באופן לקוי תרמה לבלגן. אבל השורה התחתונה לא השתנתה, ואין חולק שהיא נכונה, גם לא NSO: מדינת ישראל, באמצעות משרד הביטחון, מספקת לרודנים ולשלטונות דכאניים טכנולוגיות שבאמצעותן הם מטרידים, מענים והורגים את מי שמנסה לבקר אותם. מי שגוזר בדרך קופון שמן הן חברות כמו NSO וקומץ יזמי נשק שהופכים למולטי-מיליונרים, ועוד עשור בטח יפתחו כאן מוזיאון, פקולטה או עיתון ויגישו תביעות דיבה נגד מי שיקראו להם סוחרי נשק.

אם יש משהו שכן צריך לקחת מהטענות של NSO זה שהם לגמרי לא לבד. כפי שציינו עיתונאים ישראלים שכתבו על הפרשה בשבוע האחרון, בישראל פועלות עוד חברות "סייבר התקפי", שנהנות מכך ש-NSO סופגת עבורן את האש. הגיע הזמן להוציא גם אותן מהאפלה שהן נהנות לרבוץ בה.

בינתיים, ב"ידיעות אחרונות", חושף רונן ברגמן – שגם חשף לאחרונה שחברות הסייבר ורינט וקנדירו קיבלו רישיון למכור נשק סייבר לסעודיה – עדות היסטורית לעלילותיהם של בחורינו הטובים מול אזרחים לא חמושים, עוד כשהיינו סתם התקפיים, בלי סייבר.

בעיתון ממתגים את המסמך שנחשף כ"מסמך הגולגלות": "מאי 1986, מלון גראנד ביץ': ראש השב"כ אברהם שלום ובכיר הארגון יוסי גינוסר נפגשים. המטרה: למנוע את העמדתם לדין של בכירי השב"כ באשמת הריגת המחבלים מקו 300 וטיוח הפרשה. האמצעי: ניסוח 'מסמך סחיטה' שמפרט עינויים, התנקשויות ורצח אזרחים שביצע השב"כ – ושחשיפתם במסגרת משפט היתה מחוללת סערה בינלאומית. התוצאה: חנינה לכל המעורבים מהנשיא חיים הרצוג". הקריאה מומלצת.

סימנייה

עוד כתבה מעוררת עניין מתפרסמת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "כך מנהלים חני בלייוויס, היועצת הפוליטית של נתניהו, וקובי צרפתי, שהיה מעורב בהפעלת מועדוני מין, את מנגנון הצללים של הליכוד", נכתב על השער בהפניה לכתבה של עידו שברצטוך ואיתי אילנאי.

"זו חני בלייוויס, היועצת הפוליטית של ראש הממשלה לשעבר, ואחת הנשים המקורבות ביותר לזוג נתניהו. לצדה פועל עוזרה הנאמן קובי צרפתי, מי ש'7 ימים' חושף כי היה בעברו מעורב בעסקי מועדוני המין של דרום תל-אביב. השיטה: באמצעות אינספור הקלטות ומעקבים אישיים, בלייוויס 'בונה תיק' לשרים, ח"כים
ופעילים, ומעבירה את המידע היישר לשרה נתניהו.

"הכוח שלה היה כל-כך עצום, עד שהיא מסוגלת פשוט לצרוח על שרים מול כולם, להביא לפיטורי בכירים, לקבוע איזה ראש עיר יקבל תמיכה, ובכלל, ליצור סכסוכים וקרעים בצמרת הליכוד. עכשיו, כשבמפלגה עושים חשבון נפש, האם גם תקופת בלייוויס מתקרבת לקיצה? בלייוטיס: 'שקרים והכפשות מכוערות'", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה.

דברים שרואים משם

"המשבר הכלכלי ברשות הולך ומחריף, ולבנט יש עניין בהישרדות שלה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל מאמר של עמוס הראל. "מצבה הכלכלי הנואש של הרשות מדאיג את האמריקאים והישראלים. הכנסות הרשות ממסים ומסיוע חיצוני יורדות, הגירעון שלה גדל בקצב מהיר ואפילו הבנקים הפלסטיניים חוששים לתת לה עוד אשראי. וכך מוצא עצמו נפתלי בנט, ראש ממשלה ימני ומנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, דן בקדחתנות בדרכים להבטיח את הישרדותה של הנהגת הרשות", כותב הראל.

"'דברים שרואים מכאן, לא רואים משם', כתב יעקב רוטבליט וציטט אריאל שרון, זמן קצר לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-2001", ממשיך הראל, "שרון ניצח בבחירות על רקע התסכול הציבורי מהתגברות הטרור באינתיפאדה השנייה, אבל כשהתיישב בכיסא גילה שהחיים מורכבים מכפי שחשב. גם בנט מגלה זאת כעת — ולא שבנימין נתניהו בהכרח היה נוהג אחרת". המכתם "דברים שרואים משם" חוזר גם בטורו של יוסי ורטר, בעמוד 3 של העיתון.

מינויו של נפתלי בנט, מכל האנשים, לראש ממשלת ישראל, העמידה את "הארץ" במבחן דומה לזה של שותפיו הפוליטיים של בנט משמאל. האם יסקרו אותו בביקורתיות המתבקשת, הן מהפרקטיקה העיתונאית, אך גם על רקע הפער הגדול בין עמדותיו האידיאולוגיות המוצהרות לבין אלו של העיתון, או שיעשו לו הנחות כאום המרכזי ב"ממשלת השינוי" שהחזירה לשמאל את הייצוג הפוליטי? אחרי הכל, דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

ובכן, לפחות לפי גיליון "הארץ" היום, נראה שבנט בהחלט לא יכול לסמוך על שקט תעשייתי משמאל.

ורטר פותח את טורו בתיאור של בנט כ"מנהיג ללא מפלגה אמיתית ובלי בסיס בוחרים מובחן", "פוליטיקאי צעיר ושאפתן, שאין לו מפלגה של ממש. רק שם, והסכמי עבר שהשתנו על-פי הצורך הרגעי מבחירות בזק לבחירות בזק. אין לו קהל מוגדר, אין לו בסיס בוחרים". את הקמפיין של בנט ואיילת שקד הוא מתאר כ"מביך ואינפנטילי שבו פיזזו עם בשמים ויונים כל הדרך אל מתחת לאחוז החסימה". בנט "צריך למצוא לעצמו מחוז בחירה חדש ולבנות לעצמו מפלגה בת-קיימא, כמעט מאפס. זהו הליך מורכב, כמו החלפת דם בגוף. הכלי נשאר, התוכן מתחלף".

"מגפת הקורונה, שהפכה את בנט לקול האופוזיציוני הבולט ביותר נגד נתניהו בשנה שעברה, ממחישה על גופו של רה"מ היטב את התובנה השחוקה 'דברים שרואים משם (וגו')'", ממשיך ורטר, "כיום הוא נתפס כהססן, כך גם ממשלתו. ההחלטיות התחלפה בהתלבטות. החשש שלו ושל שריו לאבד נקודות אצל הציבור מביא אותם בדיוק לשם: לאיבוד נקודות, אבל על חוסר מנהיגות. דברים אינם נחתכים, אלא נענים במסמוסים, בדחיית החלטות ובפיזור סיסמאות. נתניהו לפחות נתן תחושה שיש בעל בית, גם אם גדש את סאת היח"צ העצמי, עם ההופעות הפומפוזיות שלו בפריים טיים".

"נדמה שברבים ממהלכיו, בנט מונע מהשאלה מה נתניהו היה עושה במקומו, יותר מכפי שהוא מוכן להודות", כותב עמוס הראל בקשר לפליטה של בנט על "חופש פולחן" ליהודים בהר הבית, שממנה נאלץ לסגת. "המעידות הללו אינן מבשרות טובות. בעיקר, מוטב שיזכור שנקלע לתפקידו כמעט במקרה, כתוצאה מהתרחשות פוליטית בעלת הסתברות מינימלית. בנט נמצא בשלטון תודות לברית בלתי אפשרית של ניגודים, שבאה לעולם מסיבה אחת בלבד – כדי לסלק מהשלטון את האיש שהוא עדיין כה ירא ממנו. [...]

"הסיכון החמור ביותר כרגע לממשלה נעוץ כנראה בהתפשטות המחודשת של נגיף הקורונה. אף שבנט מציג עצמו כמומחה לטיפול במגפה (ובעצם, לניצחון עליה), האמת היא שלאורך המשבר הוא זגזג ללא הכרה בגישתו. בראשיתו, כשר ביטחון, תבע בצדק פעולה מהירה, קידום בדיקות המוניות ומתן תפקיד מרכזי יותר לצה"ל. בשלב מאוחר יותר, כבר מחוץ לממשלה, המעיט בחשיבות הסיכון הנשקף מהנגיף והתמקד בפיצוי הכלכלי לעסקים ועובדים שנפגעו.

"היה גם שלב, קצר לזכותו, שבו נשבה במקסם השווא של מאחזי העיניים המבטיחים להנהיג בישראל 'אפס קורונה', אם רק נעצור כולנו את חיינו ונשימתנו לכמה חודשים. כראש ממשלה, בנט שוב נוקט כרגע בעמדה הפוכה: ממשלתו מגיבה לעלייה בתחלואה באיפוק מסוים, המשקף גם בלבול".

והראל מוסיף: "מי שממהר לנסות ולנצל זאת הוא קודמו בתפקיד. [...] נתניהו ייאחז בכל קנה קש שיזדמן לידיו. ככל שהתחלואה תוסיף ותעלה, הוא יזנב בממשלה ויירד לחייה, בטענה שהיא מפקירה את חיי האזרחים, מבלי להזכיר שיותר מ-6,400 מהם מתו מקורונה תחת משמרתו".

לא רק ב"הארץ", גם ב"ידיעות אחרונות" נהנים היום לחבוט בבנט ובממשלתו. סימה קדמון ממחזרת גם היא את "דברים שרואים מכאן" ונוזפת בראש הממשלה על אופן הטיפול במגפה, ואילו עמיחי אתאלי ואיתמר אייכנר כותבים על "ממשלת הג'ובים", לאור ניפוחה של הממשלה במינויים נוספים (אלי אבידר שר המודיעין, יאיר גולן סגן שרת הכלכלה), בשתי ידיעות נפרדות שגם מקבלות כותרת בשער.

ב"מעריב", לעומת זאת, מפגינים נאמנות ל"ממשלת השינוי". כותרת הידיעה על ניפוח הממשלה היא "מינויים נגד משבר".

קורונה

הגבלות הקורונה ממשיכות לחזור, והעיתונים מדווחים. "קבינט הקורונה אישר את חידוש מתווה התו הירוק", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". הטון רגוע וענייני, בניגוד לצווחנות ההיסטרית המאפיינת בדרך כלל את העיתונות החרדית. בנושאי בריאות לא משחקים שם. בהמשך הגיליון לא פחות מ-14(!) ידיעות שיווקיות המהללות את קופות החולים מכבי וכללית.

אגב, בלי קשר (לבריאות או לעיתונות), בגיליון הצנום של "המבשר" נדפסות עוד פרסומות המתחזות לכתבות המקדמות, בין היתר, מוצרי טבק של פיליפ-מוריס, חטיפים של אסם, חברת תיווך נדל"ן, בנק לאומי, נופש באלפים וקונצרן כשרות לבשר.

"סרבני החיסונים מסכנים את החופש של כולנו", נכתב בין מרכאות בכותרת על שער "ישראל היום", ציטוט של "רה"מ". בעיתון כנראה טרם קלטו את השם. כותרת המשנה מדווחת כי "הקבינט החליט על החזרת התו הירוק, ורה"מ תקף בחריפות את מתנגדי החיסונים. נתונים: ירידה דרמטית ביעילות החיסון במניעת הדבקה". לא ברור אם מחבר הכותרת ניסח אותה כך כדי ללעוג לבנט, או שלא רצה לבגוד במסורת הארוכה של כותרות מגושמות שהתפתחה בחינמון.

ב"מעריב" הדברים מגיעים לכותרת הראשית, "נאום הסרבנים". "ראש הממשלה נפתלי בנט תוקף את מתנגדי החיסונים". ב"ידיעות אחרונות" זו כותרת קטנה יותר על השער: "בנט נגד סרבני החיסונים".

רק ב"הארץ" נותנים את הבימה לנתונים ולא להצהרות. "משרד הבריאות הודיע שהחיסון יעיל נגד הידבקות רק ב-40%, אבל ייתכן שהנתון מוטה", נכתב בכותרת שמפנה לידיעה של עידו אפרתי. "הנתונים של משרד הבריאות עלולים להיות מוטים מאחר שבדיקות רבות נערכו במוקדי התפרצויות ובריכוזים של אוכלוסייה מבוגרת, ובשל מיעוט בדיקות בקרב אוכלוסייה צעירה ומחוסנת", מבארת כותרת הידיעה עצמה.

עוד כותרת ראשית

ראיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם שר המשפטים גדעון סער מגיע לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הציטוט שנבחר: "הקואליציה מקדמת את 'חוק נתניהו' – נאשם בפלילים לא יוכל להרכיב ממשלה".

היגיון עיתונאי

"עם הפיכתה לאירוע סטרילי ומאולץ, האולימפיאדה שתיפתח הערב מתקשה לעורר עניין או התרגשות", כותב רענן שקד בטור במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". גם ב"ישראל היום" סבורים כך: "השקט העגמומי ברחובות טוקיו נשמע למרחקים. התחלואה ביפן מזנקת, והציבור נרתע מהחגיגה". ובכל זאת, בחינמון מעניקים לתובנה הזו את הכותרת הראשית (ואת שער המוסף השבועי).

טרמינולוגיה

ב"ישראל היום" מפרסמים ראיון עם קצין צה"ל שלחם יחד עם הדר גולדין, שנהרג באחד מסבבי הלחימה ברצוע עזה. החמאס תפס את גופתו של גולדין, כמו של חללי צה"ל אחרים, ומחזיק בהן כקלף מיקוח. משפחותיהם של החללים מנהלות מאז קרב ציבורי להחזרת הגופות לישראל.

מדובר בנושא שיש סביבו מחלוקת לגיטימית: מהו המחיר שצריך לשלם הציבור הישראלי תמורת החזרתן ארצה של גופות חיילים? זהו ויכוח לגיטימי שאפשר לנהל בצורה עניינית, אבל לא אם עיתון מרכזי בישראל מכנה בכותרת הכתבה את החיילים – המתים, כזכור – בתואר "שבויים". הניסיון לטשטש את העובדה כי גולדין, או אורון שאול, אינם עוד בין החיים, אינו רק אנטי-עיתונאי ומזהם את השיח הציבורי בעניינם, אלא גם מזלזל מיניה וביה במי שהקריבו עבור המדינה את הקורבן היקר ביותר.

הסברה

אחת מכתבות הפרסום הסמוי (פרסומות שמתחזות לכתבות עיתונאיות) שמתפרסמות היום ב"מעריב" ("בשיתוף עם שוש רוטנברג") מקדמת בחור עם שיניים לבנות מדי בשם דניאל פומרנץ, שאחרי שכשל בהחדרת מותג הפורנוגרפיה "פלייבוי" לישראל עבר לנהל עמותה שעוסקת ב-Hasbara. הנה אם כן התורה כולה על רגל אחת: קנה לך כתבה, ועשית לך הסברה.

אידיוטיזם

פעם, עיתונאים שהיו בעצם יחצנים היו מנסים להסתיר את הבושה ולהעמיד פנים. אפילו בתחומים מטומטמים כמו רכילות סלבס, ה"עיתונאים" התייחסו לעצמם ככאלה, ולא נופפו בראש חוצות בפרקטיקות האופייניות למקצוע, הווה אומר לשבת במשרד ולחכות שהסוכן של הסלב יתקשר אליך כדי להורות לך לאן לשלוח את צלם ה"פפרצי".

למעשה, בזמנים רחוקים יותר, היו כתבי רכילות ידוענים שאכן התנהלו כעיתונאים, עם מקורות, ועם פרסומים שלא היו יוזמה של מושאי הסיקור ואפילו הביכו או הכעיסו אותם לעתים. התוצרת היתה אולי דבילית באותה המידה, אבל גם אם טימטמו את ציבור הצרכנים, לפחות לא שיקרו לו. ובכן אלו היו כאמור זמנים רחוקים, וכעת אנחנו בזמנים אחרים לגמרי, שבהם, מתברר, לא צריך אפילו להעמיד פנים.

הנה למשל בפתח מוסף השבת של "ישראל היום", מיקום שמבטיח כי לפחות בעל תפקיד אחד המתקרא "עורך" קרא אותו לפני הפרסום, מתפרסם אוסף מלים בחתימתו של ערן סויסה, כתב רכילות של החינמון. הסוגיה שבה עוסק הטור נוגעת להתנהגות הראויה של יולדות סמוך למועד הלידה, אולם סויסה, כצפוי, לא מסוגל לתרום שום תוכן, משמעות או מידע בעניין, ומקדיש את הבימה שהוענקה לו כדי לשבח כוכבנית מסוימת על כך שזיהתה היטב שמדובר בסוגיה שנויה במחלוקת וככזאת, מניבה תשומת לב ויחסי-ציבור.

בתוך כך, סויסה מתאר ללא שמץ של מודעות עצמית כיצד נרתם למסע יחסי-הציבור הנ"ל, שלח צלם לכתובת שניתנה לו כדי לצלם את הידוענית האקס-הריונית ופִרסם אייטם. הסיומת מהממת ממש: "אין לי טענות למיכל. להפך, המהלך ראוי להערכה, ועוד ילמדו עליו בבית-ספר ליחסי-ציבור. יש לי הערה אחת לכל הטוקבקיסטים שזועקים באוטומטיות 'צאו לה מהרחם' ו'צאו לה מהחיים'. רק תזכרו שלפעמים, יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק".

האם סויסה לא מבין שהוא הפרה במשל, או שהוא מבין אבל לא רואה בכך פסול? ואולי הניסיון לחפש משמעות ברצף האותיות בחתימתו הוא יומרה אומללה שנידונה לכישלון מראש? אני מהמר שהתשובה היא כן, כן וכן.

וידוי

"כידוע לכם, בעל טור זה נוהג להתעסק בזוטות, עניינים קטנוניים וטורדניים שאינם מעסיקים את רוב אזרחי המדינה", פותח יאיר ניצני את טורו הקבוע בפתח המוסף השבועי של "ישראל היום", "הייתי שמח כמובן לעסוק בעניינים חשובים יותר, אבל כמו שאמר ביאליק, 'צר עולמי כעולם נמלה', ובניגוד לנמלה, אני גם לא מאוד חרוץ, כך שאין לי הבנה או יכולת לתרום לדיון בעניינים שברומו של עולם". טוב שיש "ישראל היום"!

אבד בתרגום

"'צעד גדול': ישראל שוב חברה בארגון האיחוד האפריקני", חוגגת כותרת ידיעה של אריאל כהנא ב"ישראל היום" הצלחה דיפלומטית של הממשלה החדשה, לאחר שממשלת נתניהו נכשלה בכך. "ישראל חזרה לארגון האיחוד האפריקני – ארגון הגג החשוב ביותר של 55 מדינות היבשת", כותב כהנא. "ישראל הוצאה מהארגון כצעד הזדהות עם הפלשתינים, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. בשנים האחרונות נעשו שני נסיונות מצד ישראל לחזור לארגון, שנענו בשלילה".

שמו של שר החוץ לפיד מוזכר בצנעה במרכז האייטם, שמו של נתניהו נפקד כליל. אפשר לדמיין איך אותה ידיעה היתה נכתבת וממוסגרת אם היה מדובר בכישלון של לפיד והישג של נתניהו.

ספר

פרופ' עדי וולפסון כותב במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" על ספרו החדש של ביל גייטס, "אסון אקלימי". "הספר של גייטס הוא nice to have, אבל אין בו אף חידוש או בשורה אמיתית. יתרה מכך, גייטס מנסה לשכנע אותנו שהשינוי הגדול יצוץ מחדשנות ויזמות, כלומר מעוד טכנולוגיה חדשה, וממהלכים פוליטיים
גדולים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, כשהוא כמעט שלא מתמודד עם הסוגיה העיקרית שמונחת לפתחנו: שינוי תפיסות והרגלים. כלומר, לפי גייטס, למרות שאנחנו, כל אחת ואחד מאיתנו, אחראים למשבר האקלים, ולמרות שאנחנו הנפגעים העיקריים – אין לנו כמעט אחריות".

מעבר לעניין שבביקורת עצמה, מעניין גם שהספר יוצא בישראל בהוצאת ידיעות-ספרים, ושמודעה המקדמת את מכירתו מתפרסמת במוסף אחר של העיתון.

לא רק החרדים

"העבדות מעסיקה אותם יותר מרדיפות היהודים ורצח שישה מיליונים", מתלונן אמנון לורד על הציבור האמריקאי, בטורו במוסף השבועי של "ישראל היום".