הכסף של מי שולט בערוצי התקשורת הערביים, באיזו מידה הוא קשור למאבקים פוליטיים בין מדינות ערב ואיך כל זה קשור לנורמליזציה מול ישראל? השאלות הגדולות הללו מתבטאות באופן יפה בסיפורו של אדם אחד – היוטיובר המצרי אחמד אל־ע'נדור (أحمد الغندور) שידוע בכינוי "א-דחיח" (الدحيح), הנפרש בכתבתו של האני מוחמד במגזין התקשורת האינטרנטי "דרג'".

א-דחיח הוא צעיר מצרי, בוגר האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, שיוצר סרטונים משעשעים העוסקים בנושאים מגוונים במדעי הטבע, החברה והרוח. הסרטונים שלו עוסקים בטווח מגוון של נושאים, ממלחמות העולם ועד למערכת העיכול, מדילמת האסיר ועד למאמינים בכך שכדור הארץ שטוח, מחייהם של כרישים ועד לתולדות הפרעונים, מרפואת הנפש ועד לפעולתה של השפה - המשותף לכל הסרטונים הוא שהמידע בהם מועבר באופן קומי ונגיש, תוך שימוש בתלבושות, באביזרים ובהומור.

א-דחיח זוכה לפופולריות רבה בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט, אך גם לתגובות שליליות, בעיקר מכיוונם של גורמים דתיים המאשימים אותו בכפירה ובאתיאיזם משום שהוא יוצר סרטונים על מדע ומדבר על תכנים חילוניים. אולם לאחרונה סופג א-דחיח ביקורת מסוג אחר: הוא מואשם בנורמליזציה עם ישראל. המתקפה התקשורתית האחרונה כלפיו הגיעה משום שאת העונה החדשה של תוכניתו הוא משדר בערוץ New Media Academy (להלן NMA), השייך לאיחוד האמירויות.

בסוף שנת 2020 הודיע שליט דובאי, מוחמד בן ראשד, על פתיחתו של NMA כמיזם חדשני שמלמד צעירים ליצור תוכן דיגיטלי. באתר האינטרנט של המיזם מוצעים קורסים אינטרנטיים שונים ומוצגים שיתופי פעולה עם יוצרים מובילים בעולם הערבי. הערוץ נוסד כמענה תחרותי לערוצים הקאטרים המקבילים, במיוחד AJ+, ערוץ התוכן הדיגיטלי של "אל-ג'זירה".

בתחילת דרכו לא זכה NMA להתעניינות מיוחדת ולא הצליח לתפוס תאוצה, ולכן גייסו את היוטיובר המצרי המפורסם. ההחלטה התגלתה כמוצלחת: עם עליית העונה החדשה של תוכניתו בערוץ, נוספו ל-NMA כחצי מיליון עוקבים בפייסבוק ויותר מחצי מיליון צופים ביוטיוב. בפרק הראשון של העונה החדשה צפו שבעה מיליון איש.

אולם מיד לאחר הופעתו בערוץ האמירותי, עלו ברשתות החברתיות קריאות המאשימות את א-דחיח בנורמליזציה מול ישראל: לא בשל התכנים שבהם הוא עוסק, שכלל אינם קשורים לפוליטיקה, אלא משום שבחר לשדר בערוץ השייך לאיחוד האמירויות, שהצטרף ל"הסכמי אברהם" עם ישראל. ההאשטאג "החרימו את א-דחיח" התפשט במהירות בשדה הקוצים הווירטואלי.

האמירויות מגייסים, ה-BDS מחרים

"הגענו למצב שבו הכסף שמממן את כלי התקשורת הוא רק כסף פוליטי", אומר העיתונאי המצרי אחמד נאג'י א-סג'אל, "והדבר יוצר לחצים, כפי שניתן לראות במתקפה על א-דחיח". הוא אמנם ממהר לסייג ואומר כי חרם על כלי תקשורת, כל עוד אינו נעשה באלימות, הוא חלק מחופש הביטוי, אך בכל מקרה ברור שא-דחיח ויוצרים אחרים שמפיקים תוכן איכותי ובעל ערך לימודי, משלמים את המחיר על הפוליטיזציה של אמצעי התקשורת.

א-דחיח עצמו עבר דרך ארוכה בין פלטפורמות שידור וערוצים שונים. לאחר שהתחיל בשנת 2014 בתור יוטיובר עצמאי וזכה להמוני צפיות ושיתופים, חתם על חוזה עם AJ+, של אל־ג'זירה. אל-ג'זירה מתיימרת להיות  גוף התקשורת היחיד העצמאי פוליטית בעולם הערבי, אך ממומנת, כידוע, ע"י שליטי קטאר.

אלא שב"אל-ג'זירה" הפסיקו את החוזה עם א-דחיח, לטענתם, בשל התקציב הגבוה שדרש להפקת התוכניות שלו, והוא עבר לשדר בערוץ "שאהד" הסעודי, אך שם דרשו ממנו לשנות את הפורמט של סרטונים קצרים בני עד 10 דקות ולסגור את האפשרות לצפייה ללא תשלום, והשידוך התבטל.

כלי התקשורת המצריים היו סגורים בפני א-דחיח, משום שהיה חתום ב"אל-ג'זירה" ולכן נחשב למשתף פעולה עם הקאטרים, התומכים באחים המוסלמים. גופי התקשורת במצרים, המושפעים מהשלטון הנוכחי, מסרבים לשדר את תוכניתו או אפילו לארח אותו בתוכניות אחרות. למרבה האבסורד, הדבר לא חסך ממנו ביקורת מן הצד השני, התומך באחים המוסלמים. אלו ראו בו, כאמור, כופר מפני שעסק במדע ובנושאים חילוניים. יש גם הטוענים שזו היתה הסיבה לכך שהורחק מ-AJ+, ולא רק בשל סיבות כלכליות.

כך הגיע בסופו של דבר א-דחיח לחוזה עם NMA. הערוץ שנוי במחלוקת במצרים לא רק מפני שהוא שייך לאמירויות, היריבות הגדולות הן של מחנה "אל-ג'זירה" והן של השלטון המצרי הנוכחי, אלא גם משום ששמו של הערוץ נקשר בזה של הבלוגר הפלסטיני-ישראלי נסיר יאסין, המפורסם בעולו כולו בשם נאס-דיילי. יאסין, יליד עראבה שבישראל, למד הנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטת הרווארד אך נטש את התעשייה, החל ליצור סרטונים ממקומות שונים בעולם והפך לאחד היוטיוברים המצליחים ביותר. למרות שהוא ממעט לעסוק בנושאים פוליטיים, הוא נחשב בשיח הציבורי הערבי לפרו-ישראלי או לפחות ללא פרו-פלסטיני.

בתחילת דרכם התייעצו ב-NMA עם יוצרי תוכן דיגיטלי מצליחים שונים, ביניהם יאסין, שפתח סניף של "נאס-דיילי" בדובאי. לאחר שיאסין הוחרם על ידי תנועת ה-BDS, הדרך להחרמת הערוץ כולו, ומשם גם להחרמת א-דחיח, היתה קצרה.

האשמה סלקטיבית

לפי עדותו של א-דחיח עצמו, התוכן של תוכניותיו אינו עומד להשתנות בעקבות המעבר לערוץ החדש. לדבריו, הוא "אינו שופר תעמולה של אף אחד", כפי שגם לא היה בעבר. התוכנית שלו תישאר מדעית ועיונית בלבד, ואין לו כוונה לדבר על אף נושא שקשור לפוליטיקה או לנורמליזציה עם ישראל. עמדה זו תואמת את הצהרת הערוץ עצמו, לפיה מטרתו היא קידום התוכן הערבי האינטרנטי ויוצריו. לדבריהם, שיתוף הפעולה עם "נאס דיילי" של יאסין היה נקודתי ומקצועי, ולמעשה כבר הסתיים.

תגובתו של א-דחיח, טוען מוחמד בכתבה ב"דרג'", מעידה כי צפה את הביקורת עליו, מה שמחזק את הטענה שהמעבר בין הערוצים הוא בעיקר משיקולים כלכליים.

כך או כך, יצא שא-דחיח עבר בין שלוש המדינות העיקריות שהכסף הפוליטי שלהן מממן את אמצעי התקשורת – קטאר, סעודיה ולבסוף איחוד האמירויות. הוא תמיד הופיע בכלי תקשורת חדשים וניסיוניים יחסית, ואלה ניצלו את קהל הצופים שצבר ביוטיוב כדי להגביר את הפופולריות שלהם. מדוע א-דחיח לא הואשם בנורמליזציה עד כה, כששידר בערוצים אחרים?

ד"ר אחמד אנור, מומחה לענייני ישראל, חושב גם הוא שהמניע של א-דחיח למעבר בין הערוצים היה בעיקר כלכלי, וכי קשה להסיק מכך על עמדותיו הפוליטיות. הוא פשוט משדר היכן שמשלמים לו יותר. אנור סבור שאכן תמוה שרק עכשיו מאשימים את א-דחיח בנורמליזציה – הרי לפני כן הוא שידר ב"אל־ג'זירה", גוף גדול וחשוב בהרבה, שמארח בכירים ישראלים בערוץ כבר שנים – למשל את אביחי אדרעי, דובר צה"ל בערבית. הם גם היו הראשונים שאירחו בזמנו פוליטיקאי ישראל - שמעון פרס.

מכאן, טוען האני מוחמד, שההאשמה בנורמליזציה מול ישראל הופכת לריקה מתוכן. זוהי פשוט דרך נוחה לתקוף את האויבים שלך או את בעלי האינטרסים המנוגדים. כך נוצר המצב האבסורדי שבו כל אחד יכול להיות מואשם על ידי כל אחד בנורמליזציה: איחוד האמירויות מאשימה את הנהגת חמאס בנורמליזציה מפני שהם מקיימים תיאום ביטחוני עם ישראל; חמאס מאשימה את אבו דאבי בנורמליזציה מפני שחתמו על הסכם שלום; הקאטרים מאשימים את כולם בנורמליזציה אף שהם היו הראשונים לראיין בכירים ישראלים מתחום הביטחון בערוץ הטלוויזיה "אל־ג'זירה", וכך הלאה.

המשמעות האמיתית של המונח נורמליזציה נשחקת בין ההאשמות ההדדיות המצטברות הללו. האישום הופך ריק מתוכן, כלי למנגנונים קפיטליסטיים ופוליטיים להרוויח על חשבון יוצרי תוכן עצמאיים ובעיקר על חשבון הצופים שלהם, שמפסידים מידע איכותי בגלל האשמות כאלה.

רגשי נחיתות לאומיים

מוחמד מצטט מקור מחברת ההפקה של א-דחיח, לפיו גופי תקשורת רבים לא רצו לשדר את תוכניתו בגלל עלויות ההפקה הגבוהות שלה, ומאותה סיבה הוא גם לא היה יכול להמשיך לשדר עצמאית ביוטיוב. לדבריו, אנשי האמירויות רצו לחתום עימו על חוזה עוד לפני הסכם השלום ועוד לפני שיצרו קשר עם "נאס-דיילי".

נקודה מעניינת נוספת שמעלה אותו מקור היא שהרשתות המצריות לא היו צד באף משא ומתן לגבי התוכנית, ולא הציעו לשדר אותו בערוצים מצריים. זה מסביר גם את הכעס של חלק מהצופים שהשליכו "שאיפות לאומיות" כלשהן על א-דחיח, והאשימו אותו בכך שהוא תומך באחים המוסלמים, או להיפך, שהוא חילוני מדי.

בסיכומו של דבר, נותר לתהות על משמעותו של המונח "נורמליזציה" בעידן התקשורת הדיגיטלית, כשכבר אין פירושה רק הקמת שגרירויות או מינוי נספחי תרבות. טשטוש הגבולות שנוצר על ידי האינטרנט נוגע גם לתחום זה, ומאפשר להרחיב או לצמצם את הגדרת ה"נורמליזציה" בהתאם לאינטרס של המאשים בה.

כעסם של רבים מהמצרים, שמתחבא מאחורי האישום הריק ב"נורמליזציה", כלל אינו קשור באמת ליחסים עם ישראל. הרי כידוע, למצרים עצמה יש הסכם שלום עם ישראל כבר שנים רבות. האישום בנורמליזציה, מסכם מוחמד, יכול לשמש תירוץ למתקפה על א-דחיח המצרי מפני שהוא משתף פעולה עם מדינות שמתחרות במצרים על השליטה התקשורתית והתרבותית בעולם הערבי, כחלק מהתהליך המתמשך של ירידת קרנה כשליטה התרבותית של העולם הערבי.

נטע איפרגן היא מתרגמת וכותבת בצוות "פרויקט אופק" במכון ון ליר בירושלים