משה נתן (צילום: אבי שמחוני, "במחנה")

משה נתן (צילום: אבי שמחוני, "במחנה")

משה נתן נולד ב-1943 בפלובדי שבבולגריה, ובגיל שש עלה עם הוריו למעברת פרדס-חנה. עשר שנים העביר שם, עם אביו החולה ואמו פועלת המטווייה. הצפייה בתיאטרון היתה לו מפלט מהחיים הקשים.

"המעברה גילמה את העוני, התיאטרון היה מקדש מעט", סיפר בתוכנית רדיו אוטוביוגרפית שערך בגלי-צה"ל, בשם "הגשה עצמית". נתן הסביר כך את נהייתו לכתיבת ביקורת תיאטרון בתחילה ואחר-כך ביקורת קולנוע, ז'אנר שהפך לתו ההיכר שלו כעיתונאי.

מן המעברה עבר למוסד חינוכי בקיבוץ בצפון, וממנו יצא, מעת לעת, לחיפה כדי לצפות בקולנוע. ב"חופי הכרך" עם מרלון ברנדו, ב"קדמת עדן" וב"מרד הנעורים" עם ג'יימס דין. בחיפה התוודע לעולם הקולנוע, ומאז נכרתה בינו ובין הקולנוע ברית עולם.

משה נתן התגלה ככותב מוכשר. מי שעודד אותו לכתיבה היה מורהו לספרות, המשורר נתן זך. "המורה היחיד שהיה לי באמת", כינה אותו נתן. למרות כישוריו אלה, עם גיוסו לצה"ל הצטרף ללהקה צבאית לאחר ששר היטב את שירו של ידידיה אדמון (גורוכוב) "שדמתי".

לאחר שירות קצר בלהקה הצבאית הצטרף לעיתון "במחנה". נתן לא היה חובב גדול של חיי צבא, ובכתיבתו על ההווי הצבאי פיתח סגנון אישי המתאר דמות אנושית בתוך החיים הצבאיים שמסביב.

כדי להתוודע לסגנון כתיבתו, ניתן לקרוא את ספרו "המלחמה על ירושלים", שהיו מי שהכתירו כספר הטוב ביותר שנכתב על מלחמת ששת-הימים. הספר יצא לאור בשנת 1968, פרי ראיונות של נתן עם 400 לוחמים. אקורד הסיום של הספר הוא ראיון עם הצנחן אריאל (הזמר והתמלילן מאיר אריאל ז"ל), שכתב, בעקבות "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, את השיר "ירושלים של ברזל".

שורותיו של מאיר אריאל תיארו בצורה מדויקת את עמדתו של נתן, שאותה הביע גם בתוכנית הרדיו האישית שלו, ואין תימה שבחר כך לסיים את ספרו: "רגע אחד רבותי – רציתי להגיד להם – יש לנו היום את הכותל המערבי, אבל לא לפני שיש לנו כך וכך אמהות שכולות. עם ישראל, עכשיו אתה יכול להיכנס לירושלים העתיקה, אבל לפניך נכנסה פה עופרת בגוף החברים שלי".

בן 20, הכיר נתן מקרוב את המחזאי נסים אלוני, והקשר ההדוק ביניהם נמשך 16 שנים ברציפות. "הוא לא רק אחד ממרכזי ההתעניינות שלי כמבקר תיאטרון, אלא חלק מן הביוגרפיה שלי", אמר בתוכנית הרדיו שלו וחשף בכך את הערכתו הגדולה ליצירתו של אלוני.

ב-1970 החל לכתוב ב"מעריב" ביקורות וכתבות על קולנוע ותיאטרון, שגילמו בתוכן את מטען התרבות שספג במהלך השנים. עורכיו זוכרים אותו אומר: "הכתבות בעיתון הן פיסת הנצח שלי".

נתן ערך, במקביל, תוכניות תרבות בגלי-צה"ל ובהן תוכנית על "חייו ומותו של בארי חזק", "חייו ומותו של המשורר והסופר דוד פוגל", ו"חייו בארץ ישראל ומותו של י.ח. ברנר" במלאות 50 שנה להירצחו (1971). במשך חצי שנה הקליט את בני העלייה השנייה שהכירו מקרוב את ברנר והנציח בכך את בני הדור ההוא.

ב-1979 נהרג בתאונת דרכים ברמת-אביב, בעת שרץ אחר אוטובס שעצר בתחנה של קו 25, ונטמן למחרת בבית-העלמין של חולון.