רות בונדי (צילום: משה שי)

רות בונדי (צילום: משה שי)

הסופרת והעיתונאית רות בונדי נולדה בשנת 1923 בפראג, צ'כוסלובקיה. במלחמת העולם השנייה היתה אסירה בגטו טרזין, במחנה הריכוז בירקנאו ובברגן-בלזן. היא ואחותה היו הניצולות היחידות ממשפחתה. ב-1949 עלתה ארצה כמתנדבת גח"ל, כשהיא דוברת צ'כית, גרמנית ואנגלית.

את דרכה העיתונאית החלה כמתרגמת מאנגלית לצ'כית בסוכנות UP. בישראל למדה עברית באולפן והחלה לעבוד כעיתונאית בעיתון המפלגתי "הדור" של מפא"י, משם עברה לעיתון "אמר", עיתון בעברית למתחילים, ובהמשך התקבלה לעבודה ב"דבר" ככתבת שטח בחיפה ואחר-כך ככותבת במוסף "דבר השבוע". היא עבדה בעיתונות הישראלית במשך למעלה מ-30 שנה, והינה כלת פרס סוקולוב. בונדי היתה האשה הראשונה שזכתה בפרס זה.

בונדי פירסמה ב"דבר השבוע", מוסף סוף-השבוע של "דבר", טור סאטירי בגוון אישי בשם "יהיה טוב", שהעלה לישראל, בין היתר, את הז'אנר המרכז-אירופי של האשק (ירוסלב) וצ'אפק (קארל), שני הסופרים הנערצים עליה. היא היתה, באותה עת, חברת צוות בתכנית הסאטירה הרדיופונית "שלושה בסירה אחת", ששודרה בקול-ישראל בשנות ה-50 לפני הצהריים של ימי שבת, ושהשתתפו בה גם, בין היתר, חיים חפר ודן בן-אמוץ.

הנה, למשל, דוגמאות מתוך טוריה לסגנון ההומור המאופק, האינטלקטואלי, המרכז-אירופי שלה, נטול רעמי הצחוק המתגלגל: "איפה אותם הזמנים הטובים שלא אכלנו לשובע פשוט משום שלא היה מה לאכול", או "המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב: מכל קצווי תבל".

בונדי פירסמה גם כמה ביוגרפיות, ביניהן "השליח" על אנצו סירני, שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית; "רופא לכל אדם", על חיים שיבא; ו"פליקס", על פנחס רוזן. ספרה "אדלשטיין נגד הזמן", על זקן היהודים בגטו טרזין, יעקב אדלשטיין, הוא מחקר מקיף על יהדות צ'כיה בתקופת השואה. הספר, כך סיפרה, שימש לה גם כלי טיפולי להתמודדות עם זכר אימי השואה. בספר זה התמודדה בין השאר עם הטענה כי "היודנראטים" היו עשויים מקשה אחת. מסקנתה: "רק מתוך יהירות נעדרת אהבה לאדם – אדם נבוך, כושל, תועה – אפשר להגיע, כדוגמת חנה ארנדט, לחריצת פסק דין כולל על היהודים המסייעים להשמדתם". בספר עסקה גם ביחסם הבעייתי של הישראלים הוותיקים לעולים ניצולי השואה.

בצד עבודתה העיתונאית תירגמה לעברית את מיטב הסופרים הצ'כים, ביניהם קארל צ'אפק, ירוסלב האשק, מילן קונדרה ובוהומיל הרבל (פרס השרה לאמנויות ומדע הוענק לה על התרגום לספרו "שירתתי את מלך אנגליה"), ורבים אחרים.

ראש עיריית ת"א מרדכי נמיר מעניק את פרס סוקולוב לשנת 1996 לרות בונדי, כתבת "דבר השבוע", 1996 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

ראש עיריית ת"א מרדכי נמיר מעניק את פרס סוקולוב לשנת 1996 לרות בונדי, כתבת "דבר השבוע", 1996 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

בונדי היא הבולטת שבמתרגמות הספרות הצ'כית לעברית. עד היום פירסמה כ-35 תרגומים ו-20 ספרים פרי עטה. פסגת עבודת התרגום שלה (ושל עמיתה, חיים איזק) היא ללא ספק "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק. בונדי גם לימדה במשך שנים הבעה בכתב בחוג ללימודי עיתונות שנוסד באוניברסיטת תל-אביב על-ידי שלום רוזנפלד ואף כתבה ספר על כתיבה עיתונאית.

אהבתה לפראג ("בעיני להיוולד בפראג כמוהו כתואר אצולה", היא כותבת באוטוביוגרפיה שלה, "שברים שלמים") היא חלק מנשמתה, שם ראשית תרבותה וחייה, "שהרי עולה חדש הוא תמיד עולה חדש, לפחות בעיני ילדיו, כל ימי חייו" (רות בונדי, "לפתע בלב המזרח", עמ' 11).

היום, בגיל 87, היא עדיין מתרגמת את מיטב הספרות הצ'כית, חוקרת ומרצה על יהדות צ'כיה בשואה, ואישיות נערצת בצ'כיה בזכות ספריה שיצאו בשנים האחרונות בצ'כית וזכו שם להצלחה רבה. זו סגירת המעגל של מי שנמלטה לפני למעלה מ-60 שנה מן השואה והמשטר הסובייטי, פתחה בקריירת כתיבה בשפה חדשה וזרה, ולמדה לשלוט בה ביד רמה.