עמית סגל טוען שאנחנו מספרים את סיפור הפרעות באופן "לא נכון": כלומר שהנרטיב חלקי, פגום, לא מאוזן. אם הבנתי נכון, טענתו העניינית (תכף נגיע לצד הלא-ענייני) היא שאנחנו שוכחים "מי התחיל", ונוטים לערבב בין התוקף למותקף, בין התוקפן למתגונן. מתברר שכל אחד רואה נרטיב מעט שונה. אחד חושב שהוא התחיל אתמול, שני לפני שבוע, שלישי לפני עשור. אחד חושב שיש פה זרע שנאה שנטמן ולִבלב, שני חושב שמישהו השקה את הזרע הזה.
סגל לא רק זכאי להשמיע עמדה זו, אני חושב שראוי להקשיב לה, ולבחון אותה. היא אינה עמדה "שופרית" גם אם היא אינה נכונה בעיני וגם אם היא מחביאה נטייה להמעיט במעשי היהודים. לא נתניהו שתל לו אותה – אני מאמין לו שכך הוא באמת חושב.
אבל המסקנה של סגל אינה שצריך לשנות את הסיקור, להחליף את הדיסקט, להפגין יד קשה יותר כלפי פורעים. המסקנה שלו היא שצריך להרוג אותם.
כשסגל כותב בציוץ שהפורעים הערבים צריכים "לספור את מתיהם", הוא בעצם קורא לסוג של טבח. הוא קורא לנקמה. מדינת חוק לא נוקמת, אפילו בפושעים. במדינת חוק עוצרים מפירי סדר, ולעתים, מתוך מגננה, גם פוגעים בהם תוך כדי כך.
סגל הוא גם עיתונאי מכובד בחדשות 12 וגם צייצן כפייתי ברשתות החברתיות. זה ערבוב מוכר, אבל בעייתי. דואליות שרבים מאיתנו מתמודדים איתה (גם אני, למרות שאני הרבה הרבה פחות פופולרי ברשתות).
אם הציוץ המסית שלו היה רגע של אובדן עשתונות, תקלה בשיקול דעת, או ביטוי לזעם – אפשר היה להבין. לו היה מוחק את הדברים וכותב הבהרה, אפשר היה למחול. אבל סגל חזר על הדברים, בשידור, ולשם האיזון גרס שאותו הדבר צריך לקרות גם אצל המתפרעים היהודים. כלומר, גם הם צריכים לספור את מתיהם.
"אמרתי שחבל שפורעי לוד לא סופרים את מתיהם, ואני עומד מאחורי זה. וחבל גם שפורעי בת-ים לא סופרים את מתיהם" (דקה 7:36 לסרטון שסגל שיתף מתוך שידורי חדשות 12 אתמול).
ואם מישהו חשב שאחרי השידור סגל הלך הביתה, הירהר במעשיו, ואולי התחרט קמעה – הגיע פוסט ויראלי שבו שיתף את התפרעותו באולפן תחת הכותרת "האמת, כל האמת ורק האמת". הפוסט גרף עד כה 31 אלף שיתופים ולמעלה מ-100 אלף לייקים. ההמון מריע.
אם כן, זאת "האמת" של העיתונאי עמית סגל: התפרעות דינה מוות. לא מעצר, לא הרגעה, לא פגיעה מידתית, לא חקירה, לא העמדה לדין. מוות. דין המתפרע ברחובות ערינו כדין מחבל חמאס בעזה. ואם זה כך כעת בלוד, אז מן הסתם אותו הדבר כאשר נכים יתפרעו בעזריאלי, אתיופים יתפרעו בראשון-לציון, מהגרים יתפרעו בדרום תל-אביב ותומכי נתניהו יתפרעו מול בלפור. מוות לכולם.
שימו לב: לספור את המתים. לא את העצורים, לא את האסורים, לא את הנפגעים ממטח מכת"זית, לא את הפצועים מכדורי גומי או מאלות. רק מוות יצילנו.
כאשר טוקבקיסט מוסת או אספסוף קורא "מוות לערבים" או "מוות ליהודים", זה דבר אחד. אנחנו מבינים שהשנאה וההסתה מדברים מגרונו. כשעיתונאי (ועוד בכיר) מתבטא כאחרון האספסוף הוא בוגד במקצועו, מועל בשליחותו, עובר עבירה אתית חמורה מאוד. עיתונאי כזה לא יכול להמשיך לשדר.
אני רוצה לשוב ולהדגיש: לסגל יש זכות לתמוך בנתניהו, לשפרר אותו, לאתרג את בנט, להיות ימני, להיות אולטרה-ימני, לבוז לשמאלנים, לבוז לי. זכותו להיות עיתונאי מרגיז. זכותו אפילו לתבוע אנשים חלשים על ימין ועל שמאל (למרות שלדעתי אצל סגל זה הגיע לדרגה של בריונות, אבל זכותו).
אבל עיתונאי שקורא למוות אקראי של אנשים – גם מתפרעים – אינו עיתונאי "מרגיז". הוא עיתונאי המנצל את הבמה שלו כדי לדרוש הקזת דם. הוא דומה לאימאם, קאדי, רב או כומר המשלהב את המתפללים במסגד, בית-כנסת או כנסייה לצאת אחרי התפילה ולהרוג.
לא בכדי אני משתמש בהשוואה הזאת – יש אנשים שנשבעים אמונים לסגל ולתבונתו (הבלתי ניתנת להכחשה). סגל טיפח עם השנים עדה של מעריצים. תבונתו, ידענותו, השליטה המסחררת שלו במדיום, תרמו את חלקם המוצדק לכך. אבל סגל נותר ילדון מפונק וחסר אחריות. הוא לא מבין שעם כוח צריכה לבוא גם משמעת עצמית. לעוצמה צריכה להתלוות גם מידה של ריסון.
בכיתה של הבן שלי, הלומד באחת הערים המעורבות (לא נציין איזה), נשלחים בימים האחרונים מסרים מטורפים לבוא לכיכר העיר עם נשק ולהתפרע. חלק מהמסרים האלה מלובים על-ידי גורמים חיצוניים, חלקם תוצאה של אווירה, חלקם טסטוסטרון גועש. נדרש רק גפרור קטן כדי להצית את הזעם היוקד בלבבות. על העיתונות חלה חובה מוגברת לא להשמיע הצהרות מלהיטות ומכלילות המלבות אלימות.
עיתונאי בערוץ מסחרי הוא מותג עצמאי מבחינה כלכלית – אבל ציבורי מבחינת המעמד. זה אופיו ההיברידי של המקצוע המוזר הזה. מבחינה זו אין הבדל גדול בין עיתונאי בגלי-צה"ל, בתאגיד השידור הציבורי, בחדשות 12 או באתר "זמן ישראל", שבו אני כרגע מועסק. כולנו סוג של "אנשי ציבור" בהגדרה בלתי רשמית. לכולנו מידה של אחריות ונראות שעולה על זו של אזרח שאינו עיתונאי.
בגלל מעמדנו הכמו-ציבורי, אמירות של עיתונאים מקבלות הרבה יותר תשומת לב מאשר אמירות של "סתם" אנשים, למרות שאין הבדל חוקי ביניהן. לכן כולם מתרגשים כל-כך כשקובי מידן אומר שהוא "מתבייש להיות ישראלי" או כשירון לונדון מעיר שאינו עצוב בגלל האסון במירון.
אבל אם כל אמירה קטנה על מזוזה או דגל מצד עיתונאי גורמת ל"זעזוע" נוראי שמצדיק דיון קשקשני באולפנים במשך יומיים, אזי הקריאה של סגל להציף את הרחובות במתים צריכה לגרום להשעייתו ולבירור מעמיק.
הפחד של הנהגת חדשות 12 לטלטל את הספינה המצליחה גורם לכך שבאולפן יושבים עיתונאים כעוסים, או נבוכים, או אולי מפוחדים, כמו אילנה דיין או מוחמד מג'אדלה, שמנסים להשחיל משפט בזמן שסגל מתלהם. כן, זה רייטינג לא רע, ומחזה די משעשע לפרקים. ואילנה ומוחמד ילדים גדולים ומקצועיים. הם לא זקוקים להגנה. אבל כמו שמג'אדלה היטיב להגדיר, אחרי שנאלץ להתחנן שסגל ייתן לו להשלים משפט, "מעולם לא שמעתי עיתונאי שקורא למוות". אין פה סוגיה של עמדה.
גם אני עיתונאי 25 שנה. גם אני לא זוכר עיתונאי שקרא להרג שיטתי של מתפרעים.
עיתונאי חדשות 12 לא יכולים לשתוק עוד. כן, מותר להם להגן על חופש הביטוי של סגל. מותר להם לאתרג אותו כנכס של הערוץ – ברייטינג, ביוקרה, בגיוון ובהכנסות. אבל אם הם עיתונאים, אסור להם להסכים שהמחזה הזה יחזור על עצמו.