יחסיו של העולם הערבי עם איראן מעולם לא היו פשוטים. מחד גיסא, חלקים גדולים מאוכלוסיית איראן קיבלו על עצמם את דת האסלאם כבר בשנים הראשונות להיווסדה, וכבר בימי הביניים המוקדמים נקשר גורלם של האיראנים בגורל העולם הערבי שהתפשט במהירות עם הדת שאת בשורתה הפיץ. מאידך גיסא, בין איראן דוברת הפרסית לבין העולם הערבי חוצצים פערי שפה, תרבות, היסטוריה ומוצא אתני אשר במרוצת השנים מיקמו את איראן ואת העולם הערבי בעמדת אחרוּת זה כלפי זה. לא בכדי פירושה של המילה הערבית "עג'מי" הוא "לא-ערבי" או "זר" ובה בעת גם "פרסי".
אמנם איראן איננה המדינה היחידה שבה האוכלוסייה מוסלמית ולא-ערבית, ואף לא הגדולה ביותר, אלא שבניגוד למדינות מוסלמיות מאוכלסות כמו אינדונזיה, פקיסטן או בנגלדש, איראן שונה מן העולם הערבי מסיבה נוספת: תשע עשיריות מאוכלוסייתה המוסלמית של איראן משתייכים לזרם האסלאם השיעי, בעוד שהרוב המוחץ של הערבים המוסלמים מקבלים על עצמם את גרסתו הסונית של האסלאם.
הבדלים אלה עיצבו את יחסי איראן והעולם הערבי לאורך הדורות, אולם בעשורים האחרונים נראה היה כי הם אינם מולידים עוינות מיוחדת. מרבית הציבור הערבי, כך נראה, לא החזיק בדעות שליליות לגבי קיומה של איראן ולא דן לכף חובה את תפקידה באזור המזרח התיכון ובעולם. והנה, משנת 2011 ובהתמדה עד היום, סקרי דעת קהל מהעולם הערבי מראים שדמותה של איראן הולכת ומתכערת בעיניים ערביות.
פלסטינים חמושים לצד כרזות עם דמותו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, 4.1.20 (צילום: חסן ג'די)
מה ממדי התופעה וכיצד היא באה לידי ביטוי במדינות ערביות שונות? מה גרם לכך, והאם לאיראן עצמה יש חלק בליבוי האיבה הערבית כלפיה? על השאלות הללו ביקשו לענות במחקר שערכו לאחרונה ד"ר מֶהְרָאן קַמְרָוַא, מומחה לממשל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בקטאר וחָמִידֶה דּוֹרְזָאדֶה, אנליסטית ומומחית לאיראן. להלן תקציר מסקנות המחקר שפורסם באנגלית ובערבית על ידי המרכז הערבי למחקרי מדיניות שמושבו בקטאר.
כאמור, עד ל-2011 לא נראה היה שלאיראן ישנה בעיית תדמית בדעת הקהל הערבית. הנהגת איראן, למשל, לא סבלה מפחיתות כבוד בעיני הציבור הערבי. בסקרים שנערכו בשנים 2006, 2008 ו-2011 נשיא איראן דאז מחמוד אחמדינג'אד תפס מקום בשלישייה הפותחת את רשימת ראשי המדינות הנערצים בעולם, לצד דמויות כמו חסן נסראללה, ז'אק שיראק, בשאר אל-אסד ורג'פ טייפ ארדואן.
עד 2011 אף החזיק העולם הערבי בעמדה אוהדת למדי באשר לתוכנית הגרעין של איראן: ב-2006 סברו כשני שלישים מן הציבור הערבי שלאיראן הזכות ליישם את תוכנית הגרעין, וכמחצית ממנו אף האמינו שהמזרח התיכון יהיה מקום טוב יותר אם ברשות איראן יימצא נשק כזה. האחוז הגדול ביותר של תומכים בתוכנית הגרעין האיראנית נמדד דווקא בערב הסעודית, אשר כיום מובילה על יתר מדינות ערב בעוינות הציבורית כלפי איראן. איראן, כך נראה, לא הייתה מוקצה בעולם הערבי, ובפרט לא בקרב מדינות המפרץ.
אלא שבשנת 2011 החל המצב להשתנות. ערבים רבים זוכרים את אותה שנה כראשיתן של מחאות האביב הערבי, ורואים בה את רגע הניצחון של הדמוקרטיה ושל החירות ואת ערש לידתה של אזרחיות ערבית חדשה. מקבלי ההחלטות באיראן, לעומת זאת, נקטו עמדה אוהדת פחות כלפי המחאות. הם מיעטו להתייחס אליהן וכאשר נאלצו לעשות זאת העדיפו לכנות אותן "התעוררות אסלאמית". בהמשך, איראן עלתה על מסלול התנגשות עם המוחים ועם דעת הקהל של רוב הציבור הערבי כשהעניקה תמיכה בלתי מסויגת לנשיא הסורי אל-אסד – מי שלימים ייעשה סמל לדיכוי האכזרי של המחאה.
בשנים הבאות הוסיפה איראן לחבל במו ידיה בתדמיתה בעיני עולם הערבי. שורת צעדי מדיניות שנקטה ציירו אותה כמי שמעוררת מחדש את המתח הוותיק בין סונים לשיעים. את מעורבותה בלחימה בסוריה היא הצדיקה בטענה שמעורבות זו חיונית כדי להגן על המקומות הקדושים לשיעה במדינה. טענות אלה לא נותרו בגדר תעמולה, ואיראן אף גייסה במרץ אנשי מיליציה שיעים מאפגניסטן, מפקיסטן ומעיראק כדי להטילם כחיל משלוח אל הלחימה לצד כוחות אל-אסד בסוריה.
לא אחת איראן אף ליבתה באופן יזום את המתחים העדתיים בשם שיקולים פוליטיים, ועל רקע זה יש להבין מדוע אפשרה להמון מוסת להסתער על שגרירות סעודיה בטהראן בשנת 2016. ובקיצור, אם איראן נתפסת מאז שנת 2011 כסכנה לאזור, הרי שיש לה חלק לא מבוטל באשמה לכך.
אולם לא פחות מאיראן עצמה, להשחרתה בעיני הציבור הערבי אחראיות גם מדינות במפרץ הפרסי כמו סעודיה, כווית ובחריין. בשנת 2011 שליטי מדינות מפרציות אלה נחרדו לנוכח המחאות שהחלו להתפשט ברחבי העולם הערבי; הם ידעו היטב כמה הן מסכנות את יציבות שלטונם בהיותם, רובם ככולם, שליטים אוטוקרטים ששוללים מאוכלוסייתם זכויות פוליטיות בסיסיות ושואבים לגיטימיות פוליטית מרווחי נפט ומתמיכת מדינות זרות.
התרחיש המאיים ביותר, מבחינת אותם שליטים שכולם סונים, היה של מחאה אזרחית רחבה שתכלול מוחים סונים ושיעים גם יחד, ובכך תזכה ללגיטימיות גדולה במיוחד. לפיכך, אותם שליטים קיוו להעמיק את המתחים העדתיים בקרב אזרחיהם ולמנוע מהם להתאחד. והם אמנם עשו זאת, באמצעות שיח פלגני אנטי-שיעי. הנפגעת העיקרית הייתה כמובן איראן השיעית; אולם באורח פרדוקסאלי, בשל פעולותיה שתוארו לעיל, דווקא היא נתפסה בתור חלוצת הפלגנות, ועד היום שיעור מכובד מקרב האזרחים הערבים רואים את איראן כאשמה המרכזית בהעמקת המתחים העדתיים באזור.
נשיא איראן חסן רוחאני, מטה האומות המאוחדות בניו-יורק (אמיר לוי)
נסיבות אלה הביאו לפיחות חריף במעמדה של איראן בדעת הקהל הערבית כבר בשנת 2011. בסקר שנערך באותה שנה דיווחו כמעט 70% מהנשאלים בשש מדינות ערביות כי הם מחזיקים בעמדות שליליות כלפי מדיניותה של איראן במזרח התיכון. בקרב נשאלים סעודים הגיע שיעור זה ל-80%.
באותה שנה רוב כמעט מוחלט של נשאלים מסעודיה ומאיחוד האמירויות סברו כי תוכנית הגרעין של איראן צריכה להדאיג את מדינתם, שכן היא מערערת את היציבות באזור. בשנים הבאות התברר כי עמדות אלה קונות להן שביתה הולכת וגוברת בדעת הקהל הערבית בכלל: בשנת 2011, רק 4% מן הנשאלים סברו שאיראן היא הסכנה הגדולה ביותר לביטחון העולם הערבי; בתוך עשור שילש שיעור זה את עצמו. מי שנהנתה מן ההפקר, יצוין במאמר מוסגר, היא ישראל: משנת 2011 ועד השנה שעברה, שיעור הנשאלים שהעניקו לישראל את התואר המפוקפק של הסכנה העיקרית לביטחון האזור הצטמק מ־51 ל-37 אחוזים.
הגם שאיראן עדיין רחוקה מלהיחשב באופן גורף כסכנה המרכזית לעולם הערבי, בעשור האחרון יותר ויותר ערבים רואים באור שלילי את פעילותה באזור. בין השנים 2014-2016 גדל מספרם מ-52 ל-71 אחוזים. בשנים האחרונות המגמה אמנם נבלמה, אולם היא עדיין מהווה את עמדת הרוב בעולם הערבי ורווחת ביותר במדינות כמו עיראק, מצרים ומדינות המפרץ.
לא פחות מן המדיניות האזורית של איראן, גם תוכנית הגרעין שלה סבלה בעשור האחרון מנזק תדמיתי בעולם הערבי. כך מעיד שיעור הנשאלים הגבוה יחסית - כ-44 אחוזים מן הנשאלים שהביעו עמדה - שהביע תמיכה בהחלטה האמריקאית לסגת מהסכם הגרעין עם איראן בשנת 2018. למעשה, תוצאות הסקרים מגלות שכמעט בכל מדד ובכל תחום איראן סובלת מפגיעה תדמיתית כלשהי בעולם הערבי.
עם זאת, ממדי הנזקים משתנים בשעה שמתמקדים במדינות שונות, באוכלוסיות שונות ובשאלות שונות. כך, למשל, מדינות המפרץ מובילות במידת העוינות הציבורית כלפי איראן. עם זאת, קטאר היא מדינה מפרצית שחורגת באופן עקבי מכלל זה, וברבים מן הסקרים נשאלים מקרב אזרחיה מסמנים את המידה המזערית של עוינות כלפי איראן. שיעור הנשאלים הקטארים הרואים את איראן כאיום על היציבות האזורית או כגורם מחרחר מתח עדתי הוא הנמוך ביותר בין מדינות ערב. בקרב הקטארים אף נרשמה ההתנגדות הרבה ביותר לפרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין.
גם כאן הנסיבות הגיאופוליטיות עשויות להסביר את התוצאה החריגה בהשוואה למדינות המפרץ: משתקפת בהן העובדה שהיחסים בין איראן לקטאר התהדקו מאוד בשנים האחרונות ובפרט בשנת 2017, עת איראן שימשה למשך זמן מה כשער הייצוא של קטאר לעולם לאחר שיתר מדינות המפרץ החליטו להחרים אותה.
תופעה אחרת שמתגלה בבחינת התוצאות מקרוב היא השוני בתשובותיהם של נשאלים בני עדות דתיות וקבוצות אתניות שונות, אפילו אלו מהם שחיים באותה מדינה. בעיראק, למשל, מפלס העוינות כלפי איראן הוא כאמור גבוה למדי, אולם הוא איננו אחיד כלל וכלל: בקרב הציבור המוסלמי הסוני, וכן בקרב המיעוטים האתניים הכורדים והטורקמנים במדינה, איראן נתפסת כסכנה לאזור באופן כמעט מוחלט. ההפך נכון בקרב הנשאלים השיעים. שונות מעט הן דעותיו של הציבור העיראקי לגבי השאלה אם איראן מסכנת את עיראק באופן מיוחד. במקרה זה, גם מרבית הציבור השיעי סבור שאכן כך; אולם בשיעורים מובהקים הרבה פחות מהקונצנזוס המוחלט שקיים בקרב אוכלוסיית יתר העדות. אשר לכורדים, להם ישנה סיבה נוספת למשטמה כלפי איראן: מאמציה הקדחתניים של האחרונה היו אחת הסיבות המרכזיות לכישלון הניסיון שלהם להשיג עצמאות מעיראק לחבל כורדיסטן בשנת 2017.
מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה (צילום מסך)
התמונה בלבנון, שגם היא מדינה מוכת מתחים עדתיים, איננה שונה בהרבה. בקרב האוכלוסייה השיעית במדינה רוב עצום מביע תמיכה במדיניות האזורית של איראן, ואילו יתר העדות הדתיות – סונים, נוצרים מארונים ודרוזים – רואים אותה באור שלילי בשיעורים כמעט מוחלטים. אולם בשעה שהללו רואים את איראן כגורם שמסכן את לבנון בפרט כפי שהוא מסכן את האזור בכלל, השיעים בלבנון מאמינים שההפך הוא הנכון, ושלא כאחיהם השיעים העיראקים – רובם סבורים שאיראן מיטיבה עם מדינתם בפרט ועם האזור בכלל.
עובדה זו איננה מפתיעה אם מביאים בחשבון שעיקר פעילותה של איראן בלבנון קשור בתמיכה בבעל בריתה - ארגון חזבאללה, אשר זוכה להגמוניה ללא עוררין בקרב הציבור השיעי. נראה שרק היכן שנוכחותה של איראן מורגשת בפועל, כלומר בקרב הציבור השיעי התומך בחזבאללה, רק שם אוהדים הערבים את איראן באופן מובהק.
באופן רחב יותר ניתן אפוא לטעון שהעוינות לאיראן והאהדה כלפיה אינן מתפתחות בתודעתו של האזרח הערבי מבעד למגע ישיר עם איראן. מי שמעצבים אותם הם שליטים ואליטות מקומיות, אשר לפי טיב יחסיהם הגיאופוליטיים עם איראן מתווכים את דימויה של איראן באופנים שונים לתודעה הציבורית.
בציבור השיעי בעיראק, שבקרבו בעלי בריתה של איראן אינם כה פופולאריים, איראן איננה זוכה למעמד בלתי מעורער כמו בלבנון. לעומת זאת בעיני הציבור בקטאר, שמרביתו דווקא סוני, איראן זוכה למעמד מכובד בשל קשריה הטובים עם השליטים המקומיים. אף שככלל איראן משקיעה משאבים רבים בגורמים שונים בהנהגה הפלסטינית, אף אחד מאותם גורמים אינו אוהד מספיק את איראן או שאיננו פופולארי מספיק בקרב הציבור הפלסטיני. כך קורה שבקרב הציבור הפלסטיני, מרבית הנשאלים השיבו כי פעילותה של איראן מזיקה להם באופן ישיר. דומה אפוא שללא סמכות מקומית הגמונית שמייצגת את האינטרס האיראני, לאיראנים קשה עד מאוד לייפות את תדמיתם בעולם הערבי.
האם איראן מתקרבת במהירות לנידוי מן העולם הערבי כפי שעולה מתוצאות המחקר? כפי שמציינים גם המחברים, בהיעדר נתונים עדכניים קשה לקבוע זאת בוודאות. בשנתיים האחרונות נראה כי חלוצות השנאה לאיראן - איחוד האמירויות ובמידת מה גם סעודיה, דווקא פירשו מחדש את מפת האינטרסים האזורית והן בוחנות בזהירות אפשרות של פיוס. יתר על כן, חילופי הממשל בארצות הברית פתחו שוב את הדיון בהסכם הגרעין עם איראן, ואם אכן יחודש ההסכם, הדבר צפוי להשפיע עמוקות על מעמדה של איראן באזור.
כפי שמראה מחקר זה, מעמדה של איראן בדעת הקהל הערבית תלוי במפת היחסים הגיאופוליטיים יותר משהוא תלוי ביחסיה של איראן עם האזרח הערבי, לחיוב ולשלילה. קצב ההשתנות המהיר של האינטרסים הסבוכים מבטיח שלתדמיתה של איראן עוד נכונו שינויים.
מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון-ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום