ביום שלישי חטף ראש הממשלה בנימין נתניהו את ישיבת הממשלה ומינה שלא כדין שר משפטים ממפלגתו. באותו יום שודרה בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר חקירתו של שעיה סגל במשטרה, שתיאר שגרה מושחתת של עבודה עבור בנימין ושרה נתניהו. נתניהו ניסה למנוע את השידור, אך כשל. באותו יום, בערוץ המקביל, התקיים באחת התוכניות דיון על ישיבת הממשלה בהשתתפות עמית סגל, העיתונאי הפופולרי ביותר, המשמש צינור לאוורור חומרים מבלפור. סגל השווה את ההפגנות נגד כהונתו של נתניהו הנאשם בפלילים להסתערות של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול בוושינגטון.

מי שצפה בכל אלו ודאי שכח שמה שמייחד את ישראל הוא דווקא המאבק הפלילי בשחיתות. מאבק יוצא דופן לחיוב בשחיתות של הבכירים ביותר – ראשי ממשלות, נשיאים, שרים וראשי ערים. מאבק פלילי נגד שוחד, מרמה והפרת אמונים. אהוד אולמרט, אריה דרעי, אריאל שרון, משה קצב, בנימין בן-אליעזר, אברהם הירשזון, שלמה בניזרי, שלמה לחיאני, צבי בר, שמעון שבס, פאינה קירשנבאום, והרשימה נמשכת עוד ועוד.

מדוע דווקא בישראל מתנהל מאבק משמעותי בשחיתות ציבורית, שהגיע כעת אפילו לטפל בשחיתות בתקשורת המרכזית? הרשימה לעיל לכאורה אומרת: נו, מה? בגלל השחיתות העצומה שיש כאן! נכון, השחיתות בישראל נרחבת, משמעותית ומסוכנת, אך אם המצב פה היה כל-כך גרוע, לא היינו נאבקים בשחיתות. אל תשלו את עצמכם ששחיתות עצומה יכולה לדור במקום אחד עם מאבק פלילי בבכירים ביותר.

שחיתות נרחבת ומפושטת יש גם במדינות אחרות שנחשבות מתקדמות. ושם דווקא אין מאבק רציני בשחיתות, ודאי לא כזה שכולל היבטים פליליים

כדי למנוע אי-הבנות אבהיר ששחיתות נרחבת ומפושטת יש גם במדינות אחרות שנחשבות מתקדמות. ושם דווקא אין מאבק רציני בשחיתות, ודאי לא כזה שכולל היבטים פליליים. בצרפת, למשל, נשיא המדינה ניקולא סרקוזי היה מעורב בשחיתות חמורה שכללה קבלת תרומות לא חוקיות מלוב, אך לכל אורך כהונתו נהנה מחסינות.

דונלד טראמפ מושחת מכף רגל ועד ראש ופעל בצורה מושחתת גם במהלך כהונתו, אך לא נחקר על-ידי המשטרה, לא הואשם בפלילים ולא מתנהל נגדו משפט. רופרט מרדוק הוא איל עיתונות בקנה מידה גלובלי, והוא מעורב בפרשות שונות ומשונות, כמה מהן מסמרות שיער. אבל לא הוגשו נגדו אישומים פליליים. אלו כמובן רק דוגמאות מקצה קודקודה של הפירמידה.

אז מה בכל זאת ההסבר לכך שאנחנו יוצאי דופן במאבק בשחיתות הציבורית והתקשורתית? נתניהו וחסידיו השוטים יגידו "תפירת תיקים". לפי פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט, התשובה היא כוחנות של מערכת אכיפת החוק. בעלי נטיות פסאודו-סוציולוגיות, פסאודו-היסטוריות או סתם פסאודו, יאשימו את המלחמה שאסרה "ישראל הראשונה" על "ישראל השנייה".

החולשה הגדולה של ההסברים הללו היא שהם לא מסתדרים עם העובדות. הם שקריים במקרה הרע או טעויות גסות הנובעות מבורות והטיה אידיאולוגית במקרה הטוב. אין בישראל "תפירת תיקים", כפי שמעיד המגוון הגדול של אישי ציבור שמצאו עצמם נחקרים ומואשמים (העדות המצולמת שהביא שלשום דרוקר היתה הוכחה ישירה לכך שטענת הליכוד כי על שעיה סגל הופעל לחץ בלתי מידתי בחקירתו היא שקרית בעליל).

מהו אפוא ההסבר לכך שאנו לא רק מושחתים אלא גם נאבקים בשחיתות? התשובה נעוצה, בין היתר, בטיבה ומצוינותה של מערכת אכיפת החוק

להפך. המשטרה והפרקליטות דווקא חסות על בכירים כמו נתניהו ונוהגות בהם לא אחת בכפפות של משי (די להזכיר את האופן שבו חקרו אותו ואת אשתו, את העובדה שלא הועמדה לדין, את ההכרזה כי הוא אינו חשוד בפרשת הצוללות או את ההחלטה לסגור את תיק המניות).

עבור מי שמתחברים לניתוח הפשטני של דמויות כמו אבישי בן-חיים נזכיר כי המאבק בשחיתות קרם עור וגידים דווקא כאשר על הכוונת היתה "ישראל הראשונה": מאשר ידלין, אברהם עופר ויעקב לוינסון ועד חשבון הדולרים של רבין. למעשה, היתה זו המלחמה בשחיתות שבמידה רבה העלתה את "ישראל השנייה" (נניח) לשלטון.

מהו אפוא ההסבר לכך שאנו לא רק מושחתים אלא גם נאבקים בשחיתות? התשובה נעוצה, בין היתר, בטיבה ומצוינותה של מערכת אכיפת החוק. כן כן, מצוינותה. זו לא שגיאת הקלדה או הזיה היישר ממגדל השן. מאז הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, בשלהי כהונתו כיועץ משפטי לממשלה, מאיר שמגר החל למסד מאבק תקיף בשחיתות של הבכירים ביותר. בבית-המשפט העליון גם השופטים אימצו גישה אחרת – משה לנדוי התבלט אז בסלידתו משחיתות – ומאז המערכת רואה במאבק בשחיתות חלק חשוב מתפקידה. אבל זה רק חלק מההסבר.

ברמה עמוקה יותר, אי-אפשר להבין את ישראל ואת תפקודה של מערכת אכיפת החוק במאבק בשחיתות בלי לקחת בחשבון כמה עיתונאים, עורכים ומו"לים. המאבק הפלילי בבכירים לא היה נמשך אילולא עיתונאים ספורים היו מחויבים לדבר. מחויבים באמת ובתמים למאבק בשחיתות של הבכירים.

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לא היה פועל בכפפות ברזל במקרים כמו פרשת מרכז ההשקעות אילולא היו מי שהחמיאו לו ופרגנו לו בתקשורת, וגם סייעו כשהיה צריך במידע והכוונה. המשטרה לא היתה יודעת על ההתנהלות המופקרת בבלפור אילולא היו עיתונאים שמדווחים עליה. "תיק 1000" לא היה בא לעולם אילולא היה עיתונאי אחד שמתעקש לדווח על "ביביטורס", ולפני כן על מפעל המינויים המושחתים של אולמרט. כן, רביב דרוקר.

דרוקר נלחם למלא את תפקידו וחובתו הציבורית. ותפקידו הוא להגיד אמת לכוח, ולהגיד אמת לכוח זה לצעוק כאשר מי שמחזיק בכוח מנצל אותו לרעה להפיק טובות הנאה אישיות

דרוקר, כמו גידי וייץ וגיא רולניק, לא נלחם בשחיתות של נתניהו רק או בעיקר כי הוא שונא אותו, או כדי לעזור למישהו ספציפי לרשת אותו. דרוקר עושה זאת כי הוא נלחם בשחיתות, וכי להבנתו נתניהו מושחת ומשחית. ליתר דיוק, דרוקר נלחם כדי למלא את תפקידו ואת חובתו הציבורית. ותפקידו הוא להגיד אמת לכוח; ולהגיד אמת לכוח זה לצעוק כשמי שמחזיק בכוח מנצלו לרעה להפקת טובות הנאה אישיות. מי שמחזיק בכוח בשלטון, בהון, וגם בעיתון.

לכן מלחמה בשחיתות היא גם לכתוב על שומרי סף שמועלים בתפקידם: מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס למשל, או מו"ל "וואלה" שאול אלוביץ' – כמו שעשה גידי וייץ כשחשף לראשונה את אחורי הקלעים של עסקיו. זה לצאת נגד התקשורת כשהיא הופכת לחלק ממבנה הכוח במקום להיות שומר סף. לכן כבר לפני שנים דרוקר חקר לעומק את הנעשה ב"ישראל היום", לכן הוא יצא, גם אם בצורה חלקית ומאוחרת, נגד "ידיעות אחרונות", כולל בראיון שנתן לגיא רולניק, שמוביל את המאבק נגד שחיתות ציבורית בכלל ושחיתות בעיתונות בפרט.

מה שמייחד את דרוקר הוא לא רק כישרון וחריצות וסקופים מהממים וחשיפות כמו פרשת הצוללות. מה שמייחד את דרוקר הוא מחויבות לעיתונאות. והמחויבות הזאת באה לידי ביטוי גם כשהיא מתנגשת עם האג'נדה הספציפית שהוא מבקש לקדם. כן, כמובן שיש לו אג'נדה, ויש לו עמדה פוליטית ברורה שנטועה בשמאל.

מאליו מובן, בלי קשר לאג'נדה, שכמו כל בן-אנוש שמעורב בצורה כה משמעותית בחיים הציבוריים דרוקר גם לא חף מטעויות, לפעמים קשות, המגלות את מגבלות תפיסתו הפוליטית. כך כאשר הוא מלבין את אהוד אולמרט, שהורשע בפלילים, ומתייחס אליו כאל פרשן לגיטימי, או כשהוא משיא עצות פוליטיות היפר-ריאליסטיות מעל גבי העיתון למרצ ולמפלגות השמאל.

אם להבהיר את הנקודה על דרך הניגוד, לא זכור לי שעמית סגל – שמאמין שאם חלק מהציבור מפגין נגד הממשלה הדבר משול להסתערות האלימה על גבעת הקפיטול – פרסם חשיפה שפגעה במנהיג מהימין. דרוקר, כמו גם גידי וייץ וגיא רולניק, יבקרו גם את המנהיגים של המחנה שלהם ללא כחל וסרק; התפיסה שלהם נטועה עמוק במסורת הדמוקרטית והליברלית, והם יבחינו הבחן היטב בין השתתפות פוליטית לאלימות פוליטית פשיסטית למחצה.

וזה גם אולי מה שמבחין היום בין עיתונאי מוכשר וידוע בימין לבין עיתונאי מוכשר וידוע בשמאל. בהתנגשות בין קידום ערכי הימין למחויבות לעיתונות, העיתונאי הימני יבחר בימין. דרוקר, וייץ, רולניק ועיתונאים ואנשי עיתונות נוספים, בהם איש "העין השביעית" אבנר הופשטיין, יבחרו בעיתונות. הם יבקרו אותה כאשר צריך, ולא רק כאשר היא נגד האג'נדה הפוליטית או האישית שלהם.

בעוד שהעיתונאים הימנים מדברים גבוהה-גבוהה על ריבונות העם, ובעוד ש"השמאל" איבד כל אמון ביכולתו להשיג את תמיכת הציבור, העיתונאים הטובים באמת לא איבדו את התקווה הזאת בדעת הקהל. הם לא איבדו את האמונה שיש טעם להגיד אמת לכוח, כי הם לא איבדו את האמונה בתרבות של התדיינות. והם לא איבדו את האמונה בכך שבסוף רוב האזרחים יפעלו לטובת האינטרס הציבורי. נגד השחיתות.

זה במידה מסוימת גם מה שהופך אותם לסוג של שמאל, ודאי מה שהופך אותם לעיתונאים טובים כל-כך. אנחנו צריכים לשאוב מהם עידוד, ולא לאבד את התקווה בעצמנו, גם אחרי שראש הממשלה רומס את שלטון החוק ברגל גסה, וגם אחרי שאנחנו שומעים מה נאמר בחקירות נגד נתניהו ורעייתו – בזכות דרוקר.