"או אני או ארנון צוקרמן, תחליט".

אלו היו דבריו של פרופסור ראובן ירון, יו"ר הועד המנהל של רשות השידור דאז, בתחילת קיץ 1979 אל ראש הממשלה מנחם בגין בפניו הציב אולטימטום זה.

הימים: לאחר המהפך הפוליטי הגדול (1977) שידעה ישראל. ירון היה מועמד מספר 47 ברשימת הליכוד לכנסת בבחירות 1977 ומונה לתפקיד היו"ר ב-1978 ואני, מנכ"ל הטלוויזיה משנת 1973 ועד לאותו יום, מנהל מוערך, נחשבתי לפתע לאויב השלטון. "שמאלן".

זה היה אני מול יו"ר הועד המנהל. נציג המערכת הפוליטית השולטת.

יכולתי לשתף פעולה. אילו נהגתי כך יתכן כי המשך כהונתי לקדנציה שלישית של שלוש שנים היה מתקבל במסדרונות הפוליטיים כדבר טבעי ומובן מאליו. אבל סירבתי. והמחיר לא איחר לבוא: בהצבעה שנערכה הוחלט שכהונתי לא תוארך.

על מה אדם חושב באותם רגעים? האם הוא בוחר להיכנע לעלבון? האם הוא מדחיק ועושה רציונליזציה? ואולי בכלל רווח לו? הייתי לגמרי שלם עם עצמי ואם זה המחיר, יהי כך.

שני העקרונות שהצבתי לעצמי ולאורם התהלכתי: להיות נאמן לעצמי תוך הליכה אחרי משאלות הלב, אך בה בעת לשמור בכל מחיר על היושרה הפנימית ועל ערכי המוסר. אני מאמין שהיה לי מצפן פנימי שהוליך אותי, התגובות שלי ברגעי משבר היו בדרך כלל מהירות וחדות, מעין אבחנה אינסטינקטיבית כמעט בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע.

בגיל צעיר יחסית (39) הגעתי לניהול הטלוויזיה הישראלית במדינה שבה יש רק ערוץ אחד ומאה אחוזי רייטינג לכל תכנית. אחריות כבדה. חוללתי ביחד עם צוות נהדר מהפכה תקשורתית. במהלך שש שנים השקעתי את כל שהיה בי - על ידי שמירת החוק, ערכי הדמוקרטיה ויושרה מקצועית, וכל זה נלקח ביום אחד בפראות אלימה ומסיבות שאינן קשורות לאיכות הניהול שלי. ועדיין, גם באותו הרגע ידעתי שלו הייתי נכנע לשקר הייתי אולי ממשיך לזכות כלפי חוץ בתהילה ובכבוד אבל בפנים הכל היה נותר חלול, מביש ומזויף.

בפער הזה בין הכישלון וההצלחה, בין שמירה על הקול האותנטי והמצפון תוך מלחמה בקולות המקטינים, המקבעים והמייאשים, בפער הזה אני מנהל את חיי וממנו שאבתי ועדיין אני שואב את כוחי. 

 רגע לפני שהשידורים מתחילים

עלתה השאלה - האם הטלוויזיה צריכה להיות גוף עצמאי או לחיות בכפיפה אחת עם הרדיו? סוגייה זו הביאה למחלוקת ולמאבקים. הלחצים למיזוג תחת כנפי רשות השידור הגיעו מעובדי הרדיו הוותיקים. כיסוי מלחמת ששת הימים הביא להם באותם ימים יוקרה רבה, והם ראו את המשך התפתחותם המקצועית בטלוויזיה. ההכרח לקלוט אנשי רדיו שהממד הוויזואלי של עבודת השידור נעלם מהם, לא הוסיף ליכולת היצירתית של הטלוויזיה בראשית דרכה.

סוגיות נוספות עלו על הפרק, כמו למשל, המבנה הארגוני של רשות השידור. ולבסוף, כמובן, שלל הבעיות הפוליטיות הכרוכות בשליטה בגוף חדש זה, במיוחד בתחום החדשות וענייני היום.

בכל אלו התבוננתי בצער אבל כמי שנפשו כבר קשורה ומעורבת בתחום מרתק זה כמשתתף ועוזר מעמדת הסמנכ"ל. ולכן, כשהדבר הבא בכל זאת התרחש באותם ימים, התעוררה לרגע תקוותי: ישראל רינגל מהבעלים של "סרטי רול" הציע להפיק סדרה לטלוויזיה המבוססת על ספרו של אהרון מגד "חדווה ואני".

התנהלו דיונים רבים אצל המנכ"ל האם הטלוויזיה בשלה להפקה של סדרת דרמה, מה גם שההשקעה הכספית הייתה באופן יחסי גבוהה. אני מאד תמכתי ברעיון. חשבתי שלחם חוקה של טלוויזיה הוא להפיק סדרות דרמטיות. בסופן של ההתלבטויות סוכם להפיק את סדרת המקור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית בשם "חדוה ושלומיק". אולי לא סדרה מושלמת אבל בכל זאת עיבוד ראשון לספר, עם תסריטאים, במאי, שחקנים מקצועיים ושיר נושא אהוב ומוכר עד היום.

אלא שהתגובות ציננו את התלהבותי.

מילא זו של הדה בושס (מבקרת התרבות המיתולוגית של "הארץ" באותם ימים) שקטלה את התוכנית באכזריות, אבל הייתי משוכנע שבארגון עצמו, בטלוויזיה עצמה, יבינו שזוהי סנונית ראשונה של סדרת מקור אותה יש לטפח בעדינות ובלהט. סדרות טלוויזיה דרמטיות הן לב ליבה של הטלוויזיה.

התגובה הייתה הפוכה. שני סופרים ישבו בוועד המנהל: נתן שחם וחנוך ברטוב. שניהם מוכשרים מאוד, מוערכים מאוד, היית מצפה שיעודדו יצירה ישראלית, שיפתחו את שער הזהב לדרמה הישראלית, אבל למרבה התדהמה שניהם התרעמו: מה פתאום שידרו את הקשקוש הזה? הביקורת שלהם הייתה חמורה וחד-משמעית.

האם קינאת סופרים דיברה מגרונם? איני יודע, העובדות המרות מצביעות על תוצאה הרת אסון לדרמה העברית: שנים ארוכות של קיפאון יחלפו עד שמישהו יעז להפיק סדרת דרמה מקורית חדשה אחרת.

האם אני יכול לעשות זאת?

השנה 1973, מסתמן שיציעו לי את תפקיד מנהל הטלוויזיה. האם אני רוצה לקחת על עצמי אתגר כזה? האם אוכל לפעול בחופשיות על-פי אמות מידה מקצועיות ותמטיות החשובות בעיני?

למזלי לא הייתי קשור לאיש במערכת הפוליטית. לא הייתי חייב דבר לאיש ואיש לא היה חייב לי דבר. אבל העובדות מורכבות מספיק גם כך:

במדינה חד-ערוצית יש ציבור שבוי ומעורב. מספר שעות השידור קטן ויש לתת מענה לכל גווני האוכלוסייה (בלתי אפשרי, ובשנים אלו ללא פתרון). עיתונות וביקורת עוינים הרואים בטלוויזיה תחרות קשה ואויב שצריך להקטין יכולותיו. כוח אדם מיוחד במינו, רגיש, אינדיבידואליסטי, אגוצנטרי, מתוסכל לפרקים, אגרסיבי, בצד יומרות מוגזמות ביחס לכישורים בינוניים למדי.

קושי להתמודד עם צורך באינטגרציה מרחיקת לכת של כוח אדם ומכונות, יצירתיות ועמידה בלוח זמנים קפדני בשעה שממול ניצבים ועדי העובדים היודעים לנצל כל ואקום ניהולי על מנת לקדם את ענייניהם. אמצעי הפקה ותקציב דלים מאד, מתחת לכל סטנדרט מקובל בשידור ציבורי במערב. וכאילו לא די בזאת, מבנה ארגוני שאינו מעניק למנהל הטלוויזיה שליטה בכלי הניהול. מאבקי כוח פנימיים, וניסיונות התערבות בכל תהליכי העבודה בשל ביורוקרטיה בלתי יעילה זו.

לכל זה נוספת מערכת פוליטית עצבנית ובלתי בטוחה בעצמה המשליכה על השידור את כישלונותיה.  ומוסדות ציבוריים שאינם תומכים אלא להיפך עומדים נגד ולא עם הגוף המשדר.

האם אני מוכן להיכנס לביצה הזאת? ואם כן, האם אני יכול לעשות זאת?

לא הייתי עיתונאי ולא אדם יוצר ובעיקר לא הייתי בטוח שיש לי די עומק אינטלקטואלי ותרבותי כדי לנהל את ערוץ הטלוויזיה היחידי בישראל. אבל היה לי בטחון שאני יודע מה צריך לעשות. בשלוש השנים בהם הייתי סמנכ"ל למדתי להבין את רשות השידור על כל גווניה הגלויים והנסתרים, הכרתי את המנגנונים המפעילים אותה, המוסדות הציבוריים, הפוליטיים, המקצועיים, ועדי העובדים, המערכת הכלכלית, המנהיגים הבלתי פורמליים בארגון, העיתונות הכתובה, הציוד, מבנה ההפקות, המאפיינים של קבוצות העובדים, מערכות הלחצים ועוד. ובכל זאת, ידעתי שלפני משימה כמעט בדיונית. ותפקיד שהוא חוד החנית של התקשורת הישראלית בשנים הבאות.

ב-1970 ערכתי בהזמנת CBS סיור לימודים בתחנות שלהם ברחבי ארצות הברית, זו כמובן הייתה טלוויזיה מסחרית מקצועית מאד ובאותם ימים רווחית מאד. שם למדתי לראשונה מה זה RATING ומה חשיבותו. בעיני המנהלים שם הרייטינג היה חזות הכול. שם גם הבנתי מדוע הקימו בעצתם תחנה שאיננה מתאימה למדינה אלא לתחנה מקומית אזורית.

גיבוש עמדות ניהוליות

לפני כניסתי לתפקיד שאלתי את עצמי: איזה מין מנהל אני רוצה להיות? מה צריך להיות לי חשוב יותר מכל? מה העיקרון המרכזי שלאורו אפסע חרף הקשיים וההתנגדויות?

בקיץ של 1971 השתתפתי בקורס אינטנסיבי של קרוב לשלושה חדשים בבי.בי.סי, המגדלור של השידור הציבורי. זה היה קורס בינלאומי למנהלים בכירים בשידור, אירוע מכונן עבורי שהעניק לי תובנות מרתקות אשר ליוו אותי שנים רבות. את התשובה לשאלתי קיבלתי שם, כששמעתי את המשפט עליו חזרו מנהלי הבי.בי.סי לא פעם: "הבי.בי.סי. הוא עצמאי".

כך ארצה גם אני לנהוג, חשבתי, אשתדל ככל יכולתי שהטלוויזיה לא תושפע משיקולים זרים, לא תתקפל מול פוליטיקאים זועמים, לא תתחנף לאיש, תשרת אלא את הציבור. את כל הקשת המגוונת של הציבור, לא רק את הקונצנזוס.

את החיזוק לכך ואת הקו המנחה שנחרט בתודעתי כבסיס ניהולי ראוי שאבתי מהרצאתו של מנכ"ל הבי.בי.סי דאז צ'ארלס ג'י.קארן. תמצית הניהול, אמר, היא בהנהגת בני אדם כך שיוכלו ליישם את הכשרונות שלהם בעשיית תכניות. זה העיקר. אין זה מחובתו של המנהל לומר כי תכנית מסוימת חייבת להיות מופקת אולם חובתו היא ליצור את התנאים בהם ניתן יהיה לצפות מאנשים כי יפיקו תכניות באופן חופשי.

אין כמעט תכנית שאין לה השלכות פוליטיות במיוחד בחדשות ועניני היום. המנהל חייב לזכור כי בכך שהוא מאפשר חופש מבחינת התכנים הוא מקשה על עצמו בגיוס משאבים אבל אסור לו לעולם לוותר על עצמאות המערכת. קיים לעיתים הפיתוי להיכנע לסחיטה פוליטית ואפילו עדינה ביותר. צריך לזכור שזהו ציווי מוחלט לעולם לא להיכנע לשום פיתוי מסוג זה מפני שזה יהרוס את כל המטרות בעלות הערך של השידור הציבורי. ההתחייבות של המשדר היא לשדר לכולם. לעולם לא לשכוח כי "כולם" מכיל הרבה קבוצות מיעוט מבחינה פוליטית, תרבותית וחברתית.

אלה חלק מהדוגמאות הרבות שהוסיפו לי תובנות מעמיקות בניהול של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית וכאשר הייתי נתקל בבעיה של יחסי שידור-מימשל, בעיות אתיות, שמירה על עצמאות, מתן כיסוי הוגן לכל הגוונים בציבור או החלטות במצבי משבר - הייתי חוזר ללקחים שקיבלתי מהמפגשים הנהדרים החד-פעמיים שחלקם נערכו "אחד על אחד".

ומי היו האנשים מעוררי ההשראה האלו איתם נפגשנו להרצאות, שיחות, שו"ת? מנהלים ויוצרים מיתולוגיים של הבי.בי.סי, אנשים כמו סיר היו גרין (אחיו של הסופר גרהם גרין), מי שהיה מנכ"ל ה-בי.בי.סי בשנים 1960-1969, שכתב לימים את הדו"ח הראשון על השינויים הדרושים ברשות השידור. הוא הוזמן על ידי יגאל אלון שהיה אז שר החינוך הממונה על רשות השידור. דיויד אטנבורו שהתפרסם בסרטי הטבע שלו והיה באותם ימים מנהל התכניות של הבי.בי.סי. לורד היל, מי שהיה באופן נדיר ביותר יו"ר רשות השידור העצמאית ב-1963 ולאחר מכן בשנים 1967-1972 יו"ר הועד המנהל של ה-בי.בי.סי. היו וולדון, אחד היוצרים החשובים שהיה מנהל הטלוויזיה של ה-בי.בי.סי בשנים 1968-1975. צ'ארלס קארן, מנכ"ל ה-בי.בי.סי בשנים 1969-1977. כל אלו היו מאושיות השידור הבריטי בכל הזמנים. 

כניסה לתפקיד

ביום שנבחרתי ראיין אותי מוטי קירשנבאום לתוכנית "מבט לחדשות". באותה תקופה שודרה סדרת טלוויזיה אמריקאית בשם "משימה בלתי אפשרית". אמרתי שאני מאמין שאהפוך את המשימה הבלתי אפשרית, לאפשרית.

רוב האנשים חוששים משינוי. הרוב, מטבעם, אוהבים להיצמד אל המוכר והידוע גם אם אינו נכון או מוצלח. בעיניי, שינוי היא מילת המפתח, הסביבה שלנו משתנה ללא הרף ובמהירויות שההיסטוריה לא ידעה כמותן וארגונים צריכים לעבור כל הזמן שינויים ולהתאים אותם לאתגרים החדשים מסביב. דבר אחד היה לי ברור, אם אני רוצה לחולל מהפך בארגון ולצאת לדרך חדשה, דברים מהותיים חייבים להשתנות. התכנים, כמובן, אבל לפני הכל - הצוות המוביל של מנהלי המחלקות. ידעתי שיהיה עלי לטפח את האנשים היצירתיים בטלוויזיה ולאפשר ליוצרים מחוץ לטלוויזיה להשתתף בתוכניות וביצירתן. אלמנטים אלה, של תוכן וצוות, היו שזורים זה בזה. 

כשקיבלתי לידי את ניהול הטלוויזיה, המצב, כאמור, היה חמור ומוזנח. העובדים ישבו במדרגות וריכלו, בקושי עבדו, היו משברי אמון קשים בין ההנהלות הקודמות והעובדים. החלטתי לנסות לפעול תחילה עם אלה שחשבתי שהם המוכשרים ביותר, וידעתי שהם כמהים לעשייה יצירתית אם רק יקבלו את הכלים.

קראתי למוטי קירשנבאום ושאלתי אותו - מה החלום שלך?

קירשנבאום אמר: סרטים תיעודיים.

יפה מאוד אמרתי אבל זה לא מעניין אותי בשלב זה. אתה תעבוד שלושה חודשים על כל סרט עבור שעת שידור אחת. לא מתאים. אני צריך תכנית איכותית חדשנית, עם נוכחות קבועה על המסך.

אוקי, אמר מוטי, אני רוצה לעשות סאטירה, אבל, הוסיף, אני רוצה לנסוע ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך.

מונטי פייטון הייתה סידרת הטלוויזיה הנערצת על מוטי והוא רצה לנסוע לאנגליה וגם לאמריקה. לדבר עם המפיקים ועם הכותבים. ללמוד את התהליך כולו. ברשות השידור לא היה מקובל לממן נסיעות כאלה ואני אמרתי לו מיד בסדר, עוד לפני שקיבלתי אישור מהמנכ"ל אלמוג שיחסיו עם מוטי היו מורכבים. פניו של מוטי הביעו תדהמה מהולה בחשדנות, נראה אותך מצליח לעשות זאת, הוא היה נסער משום שהייתה לו ביקורת איומה על רשות השידור ועל ההנהלה ולא האמין שיקבל את מבוקשו.

תוך שבועיים הוא נסע לאירופה ואז לאמריקה. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בלוס אנג'לס והוא שב מיד ארצה אבל הספיק ללמוד. ואכן, "ניקוי ראש" הושפעה בין היתר מסדרת הטלוויזיה של חבורת מונטי פייטון, מהגרפיקה והפתיח ודרך הסאטירה הצולבת פרות קדושות.

גם עם ירון לונדון נהגתי כך. שאלתי אותו מה היה רוצה לעשות לו היה מקבל יד חופשית? הוא אמר: ראיונות באולפן של אחד על אחד. התחלנו עם "טנדו", תכנית ראיונות עמוקה ומרתקת בזכותו של ירון. אינטליגנטי, סקרן, בעל חוש הומור שאף התכונן כיאות לפני כל ראיון. מאוחר יותר הופקה "עלי כותרת". תכנית הלילה המאוחרת הראשונה בטלוויזיה.

לא מעט בעיות התעוררו בגלל התוכנית הזו. ירון, לדעתי, הוא המראיין המעניין והרהוט ביותר בטלוויזיה, אבל לעיתים היה נטול גבולות. יום אחד, למשל, הוא הזמין את האמן הקונספטואלי אביטל גבע בן קיבוץ עין שמר שהביא לשון של פרה לאולפן. האמן עמד מאחורי הקלעים וירון ראיין את לשון הפרה. בעוד האמן עונה לשאלותיו מבלי שהוא נראה. אביטל הסביר שמבחינתו הלשון המדברת מצביעה על הפערים בין הדיבורים למעשים.

למותר לציין שזו הייתה פרה קדושה והיו לשונות רעות שהתנפלו עלינו בששון.

בפעם אחרת ביצע דני ליטני שיר של יהונתן גפן, "ערבי נשאר ערבי", שתיאר באופן סאטירי את יחסינו לערבים, הדבר עורר מהומה ציבורית רבה. באוקטובר 1979, חודשיים לאחר שעזבתי, ירדה התוכנית בשל חילוקי דעות בין ירון ללפיד.

הייתי מנהל הטלוויזיה באחת התקופות הסוערות ביותר בישראל, ממלחמת יום כיפור, 1973, ועד להסכם השלום עם מצרים, 1979, ובדרך המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, במאי 1977. היינו בתקופה של ערוץ טלוויזיה אחד המשדר בשחור לבן, ללא ערוצים מתחרים, ללא שידורי לוין או כבלים, ללא רשתות חברתיות, אינטרנט או טלפונים סלולריים. קשה היום לתאר מציאות תקשורתית כזאת.

כפועל יוצא, האחריות של ניהול ערוץ טלוויזיה יחיד במדינה בה כל אזרח הוא מנהל תכניות ומערכת הפוליטית מורכבת המערימה קשיים ולחצים - הוא באמת כמעט בלתי אפשרי. 

ואז פרצה המלחמה

השעה: שש בבוקר, התאריך: השישי באוקטובר 1973.

רק חודשיים עברו מאז כניסתי לתפקיד ועל קו הטלפון השר ישראל גלילי: עומדת לפרוץ מלחמה, הוא אומר, צריך להכין את האולפן להודעת ראש הממשלה גולדה מאיר החל מהשעה שתיים.

מלחמה. מנהל טלוויזיה חדש בתפקיד. אחריות.

הודעתי מיד למנהל החדשות צבי גיל, למהנדס התחנה ולראש שירותי ההפקה להתארגן לשידור ומיהרתי לשם.

את המתח ניסיתי לפנות הצידה לטובת חשיבה צלולה: ראשית יש להרכיב צוותים של כתבים, צלמים ואנשי קול שיתלוו לכוחות הלוחמים בכל החזיתות וישלחו בחזרה חומרים מצולמים בכל דרך שיוכלו. ארבעה עשר צוותים מצוידים נשלחו מיד לכל החזיתות.

ומה עכשיו? מה משדרים? אין כל אינפורמציה על מה שקורה, אנחנו לנפשנו. מצב חירום כזה לא היה ידוע לנו וגורם ההפתעה הוסיף למבוכה. ישבתי עם מנהל התוכניות יצחק (צחי) שמעוני והתחלנו לחשוב על לוח תוכניות שיענה לצרכים.

בשמונה בערב עמד להיות משודר בשידור חי מברצלונה משחק הגמר של אליפות אירופה בכדורסל יוגוסלביה נגד ספרד. דן שילון, כתב הספורט שאמור היה להעביר את השידור, התקשר ושאל אותי מה לעשות. בשלב זה משדרים כרגיל, אמרתי. הוא חשב שהשתגעתי, יש מלחמה ואתה רוצה לשדר משחק כדורסל? כן, השבתי, אין לנו כל אינפורמציה ובשלב זה של חוסר ידיעה מוטב לשדר עסקים כרגיל. כמובן שתהייה עדיפות לחדשות אבל כל זמן שאין, ועד שנחליט מה משדרים, ניצמד ללוח הרגיל. בדיעבד, ההחלטה התבררה כנכונה.

בשש שידרנו בשידור חי את דבר ראש הממשלה גולדה מאיר ובתשע בערב את דברי שר הביטחון משה דיין.

בלוח השידורים היומי זכו החדשות לקדימות הראשונה. בכל פעם שהצטברו חדשות פרצנו במבזקים, חוץ ממהדורות ארוכות המתוכננות לאורך היום. שידרנו כל יום בין 09:00 ל-24:00. בבקרים שידרנו בשיתוף עם הטלוויזיה הלימודית משדרים למשפחה ולילדים. כל ערב שידרנו תכנית בידור מרכזית בשידור חי מאולפני הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב, כאשר מיטב האמנים באו בהתנדבות לשיר, לשחק, לבדר. הקמנו אולפן חדשות נוסף בבית סוקולוב בתל אביב ומשם שודרו ראיונות עם ראשי המדינה והצבא ופרשנויות על הנעשה. בשעות הערב המאוחרות יותר שידרנו סרטים וסדרות להפגת המתח והעברת הזמן.

היום זה אולי נראה מובן מאליו, אבל לפני המלחמה היו שעות השידור מחולקות בין הטלוויזיה הלימודית ששידרה מהבוקר עד 17:30 אחרי הצהריים ובין הערוץ הראשון ששידר מ-17:30 ועד 10:30 בלילה. שעות אלו כללו שידורים לילדים ולנוער, שידורי תוכניות וחדשות בשפה הערבית ונותרו רק שעתיים וחצי ביום (מהשעה 20:00 ועד תום השידורים) לכל השידורים בעברית כולל מהדורת החדשות. עם פרוץ המלחמה התחלנו לשדר בשמונה בבוקר (כאשר הזמן של שידורי הלימודית נתון לנו לפריצות של החדשות בכל עת) ועד לחצות, כל יום כולל שבת. השינויים האלה ואחרים נותרו בעינם גם בסיומה של המלחמה מה שאיפשר סוף סוף את גיוונו של לוח השידורים.

הגבלת השידורים עד עשר וחצי נבעה, בין השאר, בשל התעקשות יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מטעם מפא"י ישראל קרגמן שטען שאי אפשר לשדר כל כך מאוחר מפני שאנשים צריכים להשכים קום לעבודה וצריך לאפשר להם שעות שינה מספיקות.

בימים רגילים, כל יציאה לשטח עם מכונית שידור נחשבה להפקה מסובכת ומסורבלת המתפרשת על פני שבוע ימים. חבורה של כעשרים טכנאים ואנשי צוות נשלחו למשימות, ועד שהגיעו לשטח ועד שהתקפלו וארזו וחזרו... עברו יובלות.  עכשיו הצרכים הכתיבו התנהלות אחרת, הצוותים ירדו לשטח ועברו במהירות ממקום למקום. הגמישות המבצעית הפכה פניה והעובדים נתנו את כל שביכולתם.

ושוב יש לזכור: הייתה זו תקופה ללא טלפונים סלולריים, שידורי לוין היו בתחילת הדרך ומאד יקרים, לא היו עדיין מצלמות אלקטרוניות ניידות וקלות לשימוש ולתנועה, וכן, משדרים בשחור-לבן. עולם אחר. בשטח משדרים בפילם. חומר הגלם צריך להגיע למעבדה בירושלים, ויש לפתח אותו - בהנחה שהגיע במצב תקין, ואז לערוך. קיים מרחק של שעות רבות ולפעמים יום יומיים מרגע צילום האירוע ועד שהוא משודר. כל זה הצריך לוגיסטיקה מורכבת.

הקמנו שני מוקדים, אחד בצפון והשני בדרום שידאגו לשלוח חומרי גלם וציוד לכתבים ולקבל מהם חומר שצולם ולדאוג שיגיע לירושלים במהירות האפשרית. פשוט זה לא היה. קשה ממרחק הזמן ועם הטכנולוגיות הזמינות של היום אפילו לדמיין מצב כזה.

עם פרוץ המלחמה חזר מוטי קירשנבאום  מהסיור הלימודי שלו בחו"ל, ועלה לצפון עם אחד הצוותים. נסעתי לבסיס הקדמי שלנו במטולה וכפיתי עליו לחזור לירושלים להיות העורך הראשי של החדשות. חשבתי שזה השידור החשוב ביותר ונדרש עבורו את האדם הטוב ביותר. ואמנם מוטי ישב יום ולילה באולפן החדשות כל ימי המלחמה.

מלחמת יום הכיפורים הייתה טבילת האש הראשונה של הטלוויזיה הישראלית. הרגשנו את עצמנו מיד כאחראים לא רק למתן אינפורמציה אלא, אולי אף יותר, כאחראים למילוי הצרכים החברתיים והפסיכולוגיים של ציבור הצופים בעורף. הפעלנו לוח שידורים לאורך כל היום עד חצות. התוכניות לפני הצהריים הופנו בעיקר לילדים ולבני נוער שהושבתו מלימודים ובשעות הערב פנינו למבוגרים. החדשות היו השלד העיקרי עם מהדורות מסכמות בערב כאשר ביניהן סרטי פעולה, תוכניות בידור בשידור ישיר מן האולפן ותוכניות מקוריות אחרות.

ניסינו לאתר את הפרופורציות של זמן שידור העונה לדרישות ולצרכי הציבור במגמה לספק שלושה צרכים: מתן אינפורמציה ופירושה - משדרים העוזרים להבין מה קורה; הפחתת המתח, העברת זמן, אסקפיזם; חיזוק הסולידריות וההזדהות עם הצבא והמדינה, הגברת האינטגרציה החברתית.

יומיים אחר פרוץ המלחמה ביקשנו מצוות מחקר של המכון למחקר חברתי שימושי בשיתוף עם המחלקה לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בראשות פרופ' אליהוא כץ והגב' ציונה פלד, לבצע בשבילנו מספר סקרים מהירים שיבדקו האם ההנחות שלנו לגבי צרכי ציבור הצופים הן נכונות. שמחנו ללמוד כי הסקרים נתנו חיזוק רב לדרך המעשית בה הלכנו.

הטלוויזיה המונופוליסטית של אותם ימים גילתה את הפוטנציאל שלה בעתות חירום ותרמה תרומה מכרעת וכמעט בלעדית לסיפוק צרכי האוכלוסייה בעורף. מצב כזה בתולדות התקשורת בישראל הוא כמעט חד פעמי. מצב בו יש כלי תקשורת המונים בעל עצמה שמשמש מקור סמכות, מקור להזדהות, לסולידריות, לתחושה של גורל משותף ומאחד, מקור מידע אחד מרכזי שסומכים עליו.

דדו

השעה הייתה עשר בלילה, יומיים לפני סיום קרבות מלחמת יום הכיפורים. נכנסתי לביתו התל אביבי של חיים חפר אשר הזמין אותי מבלי לומר מדוע. דקה אחרי עמד בדלת הרמטכ"ל דדו שהגיע היישר מזירת הקרבות בסיני, מאובק, עיניו אדומות, עייף מאוד. בשטף הסביר לי את מהלכי המלחמה מנקודת ראותו. רק אחרי דקות ארוכות הבנתי מה רצונו ושהוא מתכונן ליום שאחרי.

היה לי מאד עצוב לראות ולשמוע את האיש הגאה, הלוחם, המפקד, האדם, במין מצב של תבוסה, מצב שבו אתה צריך להסביר את עצמך לאנשים שלעולם לא יבינו באמת מה עובר עליך. סיימנו את השיחה במעט יותר אופטימיות כאשר דדו אמר שצריך לשקם את המוראל של הצבא ושאל במה אוכל לעזור. הבטחתי לו שאחשוב.

החלטנו להפיק תוכניות בידור מבסיסי צה"ל עם החיילים. אחת התוכניות הוקלטה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. מפקד חיל האויר האלוף בני פלד התנה את שידור התוכנית באישורו, מעולם לא הסכמתי לתנאי כזה אבל במקרה הזה, חשבתי, מה איכפת לי, בסך הכל תכנית בידור, והסכמתי.

המפקד הגיע לאולפן בירושלים והקרנתי לו את התוכנית שהייתה מהנה מאד. ואז, בסיום ההקרנה הוא אמר: "אני לא מאשר את השידור". דממה נפלה באולפן, שאלתי "למה?".

"זה לא חיל אוויר", השיב. לא הבנתי והמתנתי להסבר והוא, רק על משפט אחד חזר שוב ושוב: "זה לא חיל אוויר!".

אמרתי לו שהסכמתי שצריך את אישורו ואכבד את מה שסוכם אבל אני חייב לקבל הסבר. אמר בכעס שבמלחמה חיל האוויר לא היה יכול למלא את תפקידו כי מה שדרשו ממנו היה לסייע לכוחות היבשה במקום להשמיד בסיסי טילים, שדות תעופה ותשתיות של האויב. השתדלתי להיות מנומס אבל חשתי חסר סבלנות ושוב שאלתי מה עם התכנית. ואז הוא אמר: "הם כולם שם עם שיער ארוך וזה לא חיל האוויר". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הסברתי לו שהתזמורת היא באמת לא של חיל אוויר והנגנים, באופנה של אז, עם שיער ארוך והשאר, עם שיער ארוך, הם אנשי מילואים. הוא לא השתכנע והמשיך להתעקש. בסופו של דבר לאחר עוד שעה של דיבורים התרצה. בתוך תוכו רצה שתשודר תכנית מבסיס חיל אוויר וכנראה שבכל זאת הלחץ הסביבתי עזר.

 והרי החדשות ועיקרן תחילה

ללא קשר למלחמה, עיקר מעייני היו נתונים לחדשות. זו התוכנית שנראתה לי החשובה מכל. גם משום שהייתה בעלת אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר, בעלת נוכחות יומית קבועה ובעיקר משום שקבעה את סדר היום הציבורי, דיווחה מידי ערב לציבור על הקורה סביבו בנושאים המשפיעים על חייו. כאן, חשבתי, עלינו להיות הכי טובים.

כשנכנסתי לתפקיד לא היה ניהול מאורגן וסיסטמתי של מערכת החדשות, המהדורה הייתה אוסף אקראי של כתבות, לא הייתה עריכה הדוקה, נהלי עבודת המערכת והכתבים היו לקויים במהותם, מגישי החדשות התחלפו כל יום.

למגישי החדשות במהלך השבוע היה מעמד של סלב-על. משום שאז הייתה רק תחנה אחת וכולם הכירו אותם, היו נערצים ככוכבים הוליוודיים. כל זה העניק להם תחושת של זחיחות ויהירות עם אשליית חשיבות ושליטה. הם סידרו ביניהם חלוקה לפי נוחיותם: אני מגיש יומיים בשבוע, אני מגיש בלילה ושלא תעז לגעת בי. אני כוכב על. הם היו משוכנעים שאלה נחלות פרטיות שאי אפשר יהיה לחיות בלעדיהם. אני חשבתי אחרת.

על סגולותיו של חיים יבין עמדתי עוד לפני מינויי כמנהל הטלוויזיה. הוא היה בחור הגון, מקצוען מהמדרגה הראשונה, עובד מסור והחדשות זרמו בדמו. במלחמת יום כיפור שימש ככתב בניו-יורק. כשחזר שמחתי שהסכים ליוזמת דן שילון להגיש את החדשות בכל יום וגם לשמש כעורך. זה היה חידוש ענק: דמות אחת מופיעה על המסך מדי יום. כמו באנגליה, כמו בארה"ב והציבור מזדהה וצופה.

דן שילון נבחר למנהל מחלקת החדשות. שילון היה אחראי, עד למינויו, על שידורי הספורט. ואני ספגתי ביקורת קשה על המהלך: איך אתה לוקח מישהו מהספורט ומעביר לחדשות? התנפלו עלי. ידעתי שספורט, זאת אולי לא הבינו, הינו ביה"ס להפקה הכי גדול שיש. להפיק משדרי ספורט, לעמוד במגרש עם מצלמות רבות ולהחליט מה מצולם, מה משודר, ואף לקריין זאת, זה לא עניין פשוט כלל.

בנוסף לכל אלה היה דן כתב חדשות מעולה. שילון אירגן וניהל את החדשות ביד רמה ומקצועית לעילא ולעילא. המבנה המערכתי, דרכי העבודה והסטנדרטים המקצועיים שהטמיע נשמרו ושמרו על מערכת החדשות עוד שנים אחרי שסיים את תפקידו. זה היה המינוי הטוב ביותר שעשיתי ודן היה מנהל החדשות הטוב ביותר שהיה בטלוויזיה. יש לו חושים מחודדים ביותר לחדשות, הוא כריזמטי ויודע לקבל החלטות.

העריכה, ההפקה, הכתבים, העורך ומגיש החדשות הקבוע והמקצועי, כל אלו החלו לתת אותותיהם בשידורי הערוץ. החדשות החלו לצבור כוח ולהיות מקצועיים כמו שנדרש ומצופה מתחנה לאומית. כאשר דב יודקובסקי, העורך של "ידיעות אחרונות", אמר לי שהוא לא סוגר את העיתון עד שהוא צופה ב"מבט לחדשות" שלנו, ידעתי שאנחנו במקום הנכון.

בארגונים רבים ראיתי מנהלים שבוחרים לצוות הכפופים להם אנשים שדומים להם או ש"פחותים" מהם. אני בחרתי את אלו שהבחנתי שיש להם ברק בעיניים, שהם מוכשרים, יצירתיים, שאינם קונפורמיסטים. אלה בדרך כלל אנשים שלא קל לעבוד איתם אבל אפשר לנצח איתם. מעולם לא חיפשתי קרדיט לעצמי. לא התראיינתי  בתקשורת, לא אמרתי עשיתי כך וכך... ושמחתי מאוד כשהצלחתי להרכיב צוות כה איכותי. 

סוף מלחמת יום כיפור – וסוף לדברור

על מנת להבין את ההקשר התרבותי והפוליטי שבו פעלנו אז (בשונה ממערכת השידור הגלובלית של היום) ואת המורכבות המקצועית העיתונאית של יחסי שלטון-מדיה במדינה של טלוויזיה צעירה שיש בה רק ערוץ אחד, כדאי לחזור לכמה צמתים דרמטיים בשידור הציבורי.

אחד מהם התרחש בסיומה של מלחמת יום כיפור.

בשעה שנבחרתי למנהל החדש של הטלוויזיה הישראלית, היה כאמור ערוץ טלוויזיה אחד, מונופוליסטי, עם קהל צופים נאמן, שבוי, בלי שלט ביד, כולו סביב מדורת השבט של מבט לחדשות. בימים רגילים היה הרייטינג הממוצע 70 ובימים מיוחדים הגיע ל- 90. הייתה לנו תחושה חזקה של אחריות ביחד עם שליחות עיתונאית. האמנו בזכות הציבור לדעת ובחובה שלנו להביא לציבור את כל המידע על פי קריטריונים עיתונאיים מקצועיים מערביים, גם אם אמת זו או אחרת לא הייתה נוחה לשלטון. סעיף 4 של חוק רשות השידור קובע: "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה".

סעיף זה שימש כמצפן שלנו. התקיימנו מתוך מאבק בלתי פוסק לשמירת עצמאותה המערכתית של הטלוויזיה. האמנו שצריך לתת לצופים מה שאנחנו מאמינים שהיא תמונה נאמנה ככל הניתן של העולם סביב לו, זו חובתנו לציבור. אגב, סביב הסעיף הזה היה ויכוח בכנסת. בנוסח המקורי נאמר: "של כל ההשקפות והדעות". המילה "כל" הורדה מהנוסח הסופי כדי אולי להגביל משהו. לא ראיתי בכך מגבלה. לשדר את לב הקונצנזוס זה קל והסכנות קטנות.

חשבתי שמחובתנו למתוח את הנושאים מהמרכז לקצוות ככל שניתן. בלי זה אי אפשר היה לשדר ולדווח לציבור על קבוצות חוץ פרלמנטריות באותה תקופה כמו "גוש אמונים", התנועה לארץ ישראל השלמה, שלום עכשיו או הפנתרים השחורים. וגם לא את הנעשה בשטחים קילומטרים ספורים מאיתנו. היציאה מהמרכז הבטוח ניכרה גם בתכניות בידור ותרבות. ראינו כחובה ללכת לפני המחנה ולא להזדנב מאחריו.

כל ממשלות ישראל מעולם לא הבינו כיצד יתכן שהטלוויזיה הממלכתית אינה נשמעת להוראותיהן ואינה כפופה לרצונן. באחד הדיונים בממשלה על רשות השידור אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: "מה עושים אנשי הטלוויזיה? הם מעלים אנשים המתאימים לדעותיהם. מצד שני עושים את התכנית כאילו שמה שמעניין את הציבור הוא בהתאם להשקפות הפוליטיות שלהם". שמעון פרס כראש האופוזיציה לפני הבחירות במאי 1981 אמר: "אני אומר זאת חד משמעית: הטלוויזיה ממלאת תפקיד של ליבוי יצרים. יש לנו הרגשה, שהפחד והשיתוק ירדו על המכשיר הזה, אחרי הבחירות נצטרך להסיק את המסקנות המשתמעות. הקמת ערוץ נוסף אחד לפחות, והפיכת הטלוויזיה לחופשית ומדווחת אמת".

ראש הממשלה מנחם בגין אמר: "נתקבצה שם קבוצה השונאת את העם מבחינה פיזיולוגית אם לא זואולוגית. ממש שנאה כבושה שמנסה לעשות הכול כדי שהממשלה הזאת לא תיבחר מחדש על ידי השתקת הקול או התמונה". אני מזכיר את כל הפרטים הללו כרקע להחלטות שעשינו באותם ימים טעונים.

על היחסים המורכבים בין רשות השידור הממלכתית לצה"ל ניתן ללמוד מסיקור סופה של מלחמת יום כיפור. עוד לפני המלחמה היה לרשות השידור הסכם עם צה"ל שקבע את דרכי הסיקור של רשות השידור בנושאים הקשורים להם. ההסכם בקצרה אמר שהטלוויזיה תוכל לסקר את הנעשה בצה"ל באופן חופשי בתנאי שתהיה לדובר צה"ל הסמכות לאסור פרסום, לשנות הדגשים, להוציא קטעים וכו'. זאת בנוסף להחלטות הצנזורה הצבאית החלה על כל כלי התקשורת בישראל בהסכם בין צה"ל לבין העיתונות, אשר עיקרה בנושאים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

מעולם לא אהבנו ברשות השידור את ההסדר הזה שנקרא "דברור", שנתן סמכות לדובר צה"ל לפסול קטעים אשר לדעתו פגעו במורל הצבאי או הלאומי, מעבר למגבלות הצנזורה. במשך המלחמה היו הסדרים אלה בתוקף. היתרון הברור בהסדרים אלה היה מתן של תנועה חופשית של צוותי טלוויזיה בכל החזיתות בצמוד לכוחות הלוחמים. מובן כי בתקופת מלחמה התקיים תיאום הדוק עם גורמי צה"ל בקשר למסירת אינפורמציה חדשותית לציבור כחלק מן המאמץ הלאומי הכולל.

למשל, תיאמנו עם הדובר את עיתוי ההודעות על הנופלים ומספרי הנופלים, לא הראינו בתקופת הקרבות תמונות של הרוגים או פצועים, לא שידרנו תמונות וקולות מחדרי המלחמה וכו'. בסוף ינואר 1974 נחתם בקילומטר ה-101 הסכם הפרדת הכוחות בחזית המצרית, וכוחות צה"ל החלו לסגת מעמדותיהם מן העבר המערבי של תעלת סואץ ולהיערך בקווים החדשים עליהם הוסכם.

בימים אלה של תחילת התהליך של פינוי הכוחות פורסמו כמובן העובדות בעיתונות בליווי תמונות המתארות את תחילת התהליך. גם אנחנו בטלוויזיה הכנו כתבה מצולמת המתארת את תחילת הפינוי. להפתעתנו הודיע לנו דובר צה"ל כי הוא מתנגד לשידור הכתבה. ביקשנו נימוקים, התשובה הייתה "זאת ההוראה". הסיבה הייתה ככל הנראה רצונו של שר הביטחון למנוע שידור תמונות של נסיגת כוחות צה"ל מאיזור התעלה שלאחר כל אבדות המלחמה ייראה על ידי הציבור כהמשך הכישלון.

אהבו לקרוא לתהליך "הפרדת כוחות" ולא נסיגה. אנחנו חשבנו כי אין כל הצדקה מקצועית, עניינית או לאומית שלא לשדר את הכתבה כשבעמודים הראשונים בכל העיתונים הופיעו כתבות נרחבות בנושא בליווי תמונות.

החלטתי לשדר את הכתבה באותו ערב במהדורת החדשות המרכזית. מיד לאחר שידור הכתבה התקשר אלי שר הביטחון דאז משה דיין, והודיע לי כי מאחר והפרנו את ההסכם עם צה"ל הוא דורש ממני להוציא את כל צוותי הטלוויזיה הפרושים ביחידות צה"ל. ניסיתי להתווכח, לעכב את ההחלטה עד שניפגש, הוא לא הסכים, אמרתי לו: אתה אחראי על הצבא ואעשה מה שאתה מבקש.

בשיחת בירור שערכתי איתו למחרת, העמיד שר הביטחון את הדברים כך: "או שניתן לכם זכות תנועה חופשית, אבל תהיה לנו זכות וטו על השידור, או שננהג בכם כמו בכל שאר רשתות התקשורת הזרה ללא כל עדיפות, ותהיו כפופים לכל ההיתרים הדרושים לכניסה לסיקור צה"ל".

את הסכם הדברור לא אהבנו מפני חשבנו שהפירוש שהצבא נותן לביטחון בנושאים הקשורים למורל הלאומי או הצבאי נמצאים בשטח אפור המאפשר לצבא למנוע שידורים שאינם נוחים לו. כדי להבטיח שלא ישודרו עניינים העלולים לפגוע בביטחון המדינה מספיקה הצנזורה הצבאית, ואין צורך שהצבא יתערב בהכרעות ערכיות. חלק מן ההפתעה הציבורית הגדולה של פרוץ מלחמת יום כיפור נבע משיתוף פעולה משתק של מפקדי הצבא והתקשורת. ולכן הסכמתי מיד שמעמדנו יהיה זהה לזה של הרשתות הזרות וכך בא לקיצו, לשמחתי, הסכם "הדברור".

החלטות ניהוליות רבות נאלצתי לקבל במהלך ששת שנות ניהול הטלוויזיה הישראלית. חלקן תחת לחץ כבד ובזמן אמת, חלקן הרות גורל ביחס לתקדימים הנוגעים לאוטונומיות של הארגון, בעשור הראשון לקיומה, קבעה הטלוויזיה לטוב ולרע את מערכת היחסים העתידית, בינה לבין המערכות הפוליטיות. היא קבעה קווים אדומים שהפכו לנורמות מקובלות, באשר למידת עצמאותה כגוף משדר, ובדבר מחויבויותיה החברתיות והתרבותיות. נורמות שחוזקו לא אחת בפסקי דין של בית המשפט העליון.

האחריות הייתה גדולה והמורכבות בלתי נתפסת. איך משלבים דיווחים על המציאות תוך התחשבות בגורמים פסיכולוגיים, סוציולוגיים והומניסטיים?

 1974 טרור ויזואלי בבית שאן

החלטה ניהולית: לא מה לשדר, אלא מה לא לשדר?!

ב-19 בנובמבר 1974 בשעה 5:00 חדרה חוליית מחבלים לעיירה בית שאן. החולייה נכנסה לאחד הבתים, פרצה לדירה בקומה השנייה בבניין בן שלוש קומות, הורגת בדרכה ובדירה עצמה ארבעה בני אדם. ככל הנראה התכוונו לפיגוע מיקוח, אבל רוב האנשים הצליחו לחמוק דרך יציאות שונות של הבניין ולא נפגעו. כשעה וחצי מאוחר יותר הגיעה למקום יחידה צבאית למלחמה בטרור, ובשעה 8:00 לערך פרצה לבניין. לאחר קרב קצר הרגה היחידה את המחבלים שהיו בדירה. מיד לאחר הפעולה עזב הצבא את המקום.

ארבע גופות נותרו בזירת האירוע. בשעה עשר התאספו כאלף מתושבי בית שאן מסביב לבית המותקף. ההמון הזועם קרא קריאות גנאי נופף בסכינים ודרש לקבל את גופות המחבלים. מול ההמון עמדו כמה עשרות שוטרים מקומיים אשר ניסו למנוע את הכניסה לבית. מספר אנשים הצליחו לחדור לבניין, תפשו גופות, חבטו בהם ואחר כך השליכו אותם מהקומה העליונה אל ההמון הנסער. אלה הבעירו בינתיים אש וזרקו את הגופות אל המדורה בקריאות נקם. ניסיון של מכונת כיבוי אש לפזר את ההמונים כשל. בשעה מאוחרת יותר התברר כי אחת הגופות הייתה של אחד מדיירי הבית. היא לא זוהתה על ידי התושבים.

ההתחבטות שעמדה בפני באותם רגעים נראית אולי היום קצת מוזרה – מה לשדר? האם, שאלתי את עצמי, האם נכון וראוי לשדר את הפורנוגרפיה האיומה הזו כשם שעשו אגב, התחנות הזרות, או רק לתאר את הנעשה במילים?

הסיקור של הרשתות הזרות כלל את ההמון החג מסביב למדורות עם סכינים שלופות וצעקות לנקמה. תימרות העשן העולות מהן ושריפת הגופות על ידי ההמון.

האינטואיציה שלי אמרה לי לא לשדר את הקניבליזם הזה על-ידי תמונות. לאחר דיון הסכימו איתי מנהל החדשות והכתב והחלטתי רק לתאר במילים את מה שאירע. האירוע ששודר על ידי הטלוויזיה הישראלית, אם כן, לא כלל את תמונות סצנת שריפת הגופות על ידי ההמון.

יש לציין שבאותה תקופה, טרום עידן הטלוויזיה הגלובלית, הסיקור המקומי היה שונה מסיקור כתבי החוץ. בעוד כתב החוץ צריך לשלוח למערכת בלונדון, בפריז או בטוקיו, דקה או שתיים של שידור ללא שום מעורבות רגשית או אחרת, הרי הכתב המקומי מחויב לסביבתו החברתית והוא רגיש להקשרים המקומיים. כמה שבועות לאחר מכן, בתכנית שתיארה איך רואים אותנו בעולם, שודר האירוע במלואו.

שנה לאחר מכן בהרצאה בסימפוזיון בינלאומי בירושלים שהתקיים באוקטובר 1975 ודן באספקטים הצבאיים של הקונפליקט הישראלי-ערבי, הצגתי את המקרה והסברתי את השיקולים שלנו לגבי הצגת או מניעת תמונות זוועה אלה מן הצופים בישראל. את מערכת התחושות שפעלו עלינו באותו יום ובמיוחד באותן דקות של החלטה.

ברקע היו פעולות חבלה כמו בקרית שמונה, מעלות, מלון "סבוי" בתל אביב, ככר ציון בירושלים, אירועים שמדינת ישראל התמודדה איתם כל הזמן וכך כמובן גם הסיקור הטלוויזיוני. מול הנימוקים של אמינות השידור והחובה להציג לציבור הצופים את המציאות, עמדו נימוקים אחרים: לא צריך להביא לבתים תמונות זוועה, יש לשמור על פניהם של תושבי בית שאן, ולמעשה על פני החברה הישראלית כולה, מצב הרוח הציבורי נמוך ואין צורך להנמיכו יותר. בסיכום הדברים אמרתי שאינני בטוח שהשיקולים העיתונאיים מקצועיים שלי היו נכונים. חשוב להדגיש כי במקרה זה לא הופעל עלינו כל לחץ פוליטי וגם הצנזורה הצבאית התירה את החומר לשידור.

כתב ה"ניו יורק טיימס" מתח ביקורת על ההחלטה: "אני מבין שהיו לך ספקות מנקודת מבט עיתונאית. אני מניח כי רוב העיתונאים הנמצאים כאן יהיו שותפים לספקות אבל יחשבו שההחלטה הייתה שגויה. ומה שיותר מדאיג אותי הוא הקריטריון שדיברת עליו - המוראל הציבורי. נראה לי שתפקיד המדיה בשעה כזאת הוא להראות מה באמת קרה לטוב או לרע, בתקווה שזה ייצור תגובה בציבור. כל חברה משלה את עצמה אם היא חושבת שהריכוך של החדשות יעזור להגן על טובת הציבור. האם תסכים שיש אולי שני צדדים לעניין מוראל הציבור?".

בדיעבד, אני חושב שהעיתונאי של ה"ניו יורק טיימס" צדק. היום, במערכת רב-ערוצית עם מאות ערוצים בינלאומיים, נושא כזה לא היה מעורר כל דילמה: עיתונאית, מוסרית או מוראלית. התיאורים היו צבעוניים, ארוכים, קרובים, והיו מביאים את כל האימה הביתה, כמקובל היום. אז, בשנות השבעים, זו הייתה דילמה מוסרית. הייתה לנו תחושה חזקה של אחריות ושליחות ציבורית. פעמים רבות שאלנו את עצמנו "מי שמכם?". היינו קבוצה הומוגנית למדי של אנשים צעירים, אשכנזים, ילידי הארץ, רובם גברים, אולי קצת זחוחים מתוקף מעמדנו כמובילים ערוץ טלוויזיה יחיד ומונופוליסטי, ממלכתי אבל לא ממשלתי, הנאבק בכל כוחו על שמירת עצמאותו המערכתית מול כוחות פוליטיים המאיימים עליו כל בוקר מחדש.

בשל כל אלה הייתה אז להחלטה לא לשדר שריפת הגופות משמעות כה גדולה, במיוחד שבעניין זה כאמור לא הופעל עלינו כל לחץ חיצוני. היום השיקולים האלה נראים מגוחכים משהו. מבחינתי זו הייתה החלטה מוסרית אסתטית ואולי בחינת "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים וגו'".

הבחירות לכנסת התשיעית  17 במאי 1977 – החלטה דרמטית

החלטנו לסקר הפעם בדרך אחרת את תוצאות הבחירות, כמקובל באנגליה ובארה"ב. כלומר, באמצעות קלפיות מדגם שינבאו את התוצאות כדי שאפשר יהיה לשדר את התוצאות כבר בעשר בלילה. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה שתוצאות הבחירות שודרו באופן כזה. מי יכול היה לשער שזו תהיה גם הפעם הראשונה בה יעלה הליכוד לשלטון לאחר עשרות שנים של הגמוניה של מפלגות הפועלים ומפא"י בראשן. אלה היו הבחירות המשפיעות ביותר בתולדות המדינה ולא היה לנו מושג מה עומד להתרחש.

על הפקת קלפיות המדגם והשידור היה מופקד אלכס גלעדי אשר מונה על-ידי למפיק האירועים המיוחדים. כך היה אחראי על הפקת ביקור סאדאת, האירוויזיון וכמובן אירועי הספורט הגדולים. התוכן הופקד בידי דן שילון מנהל החדשות.

התוצאות החלו להגיע, המנתח שלהן ובונה המדגם היה הסטטיסטיקאי חנוך סמית, שהחל להסתובב בעצבנות. משהו לא בסדר עם המדגם, אמר בבהלה. השעה הייתה בערך תשע, עליתי לחדרי שם נפגשתי עם דן שילון.

דן הציג בפני את תוצאות המדגם ולפיהם הליכוד מנצח בבחירות בהפרש גדול. למותר לציין שנדהמתי ואמרתי לו שזה נראה לי "קשקוש". הוא שאל אותי אם לשדר או לא ואמרתי לו שאני מציע לא לשדר אלא לחכות לבוקר לתוצאות האמת. הוא שאל: זו החלטה או המלצה? השבתי: זו המלצה אבל אם תחליט אחרת ותיפול אתן לך את כל הגיבוי. ירדתי מיד לאולפן. בדקתי עם חנוך סמית הסטטיסטיקאי ועורך המדגם את התוצאות. הן נראו מובהקות ובפער ממשי. מאחר ובמשך כל היום הסתובבתי בין קלפיות המדגם יחד עם אלכס גלעדי מפיק המשדר והתרשמנו שאנשים שמים פעמיים את אותו הפתק, פעם בקלפיות האמת ופעם בקלפיות המדגם, נראה היה לי שהתוצאות אמינות ככל שיכולתי לשפוט. החלטתי לצאת לשידור עם התוצאות בעשר כמתוכנן.

ההחלטה לצאת עם התוצאות הייתה מיוחדת במינה. אם שידרנו וטעינו זו תהיה קטסטרופה. אם לא נשדר והתוצאות נכונות זו תהיה קטסטרופה אחרת. עם כל הפקפוקים האמנתי במערכת שהקמנו ובאנשים המופקדים עליה. תוצאות המדגם היו כמעט מדויקות מול תוצאות האמת. זה היה ה"מהפך" המפורסם של חיים יבין ששינה את פני המדינה.

מניקוי ראש (1974-76) ועד חירבת חיזעה (1978)

"ניקוי ראש"

תכנית הסאטירה "ניקוי ראש" בהפקתו של מוטי קירשנבאום, היה אחד המשדרים הפופולריים ביותר בתולדות הטלוויזיה. אחת לשבועיים בימי חמישי בערב נצמד רוב הציבור למקלט הטלוויזיה. אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית היו מארגנים את סדר יומם כך שיוכלו לצפות בתוכנית. התנועה ברחובות הייתה דלה, והמסעדות ובתי הקולנוע ריקים למחצה. התוכנית עוררה מחלוקות והסאטירה הזו גררה אחריה דיונים סוערים בכנסת ובממשלה. היו כאלה שטענו שהתוכנית תרמה למהפך הפוליטי ולעליית הליכוד, במאי 1977. שמעון פרס טען זאת בפני.

לא התערבתי בזמן ההקלטות עצמן אבל כשסיימו לצלם ולערוך, מוטי ואני היינו יושבים לבד, צופים ומתווכחים. רק פעמים בודדות ביטלנו קטע לפני השידור, זכור לי במיוחד ביטול קטע על גולדה שהיה מוגזם ופוגעני. ההפקה הייתה יקרה מאד ביחס לאמצעים שעמדו לרשותנו. נתתי להם את האולפן לרשותם והעובדים האחרים התלוננו שזה לא הוגן. אין בעיה, אמרתי לכולם, תביאו הפקות איכותיות כאלו, תקבלו כל מה שתרצו. לדאבוני לא הביאו.

אחרי השידור הראשון הציבור היה נבוך. בעיני חלק מהציבור זה מצא חן מאוד והם צחקו בכל ליבם ואצל חלק אחר נוצר בלבול ואי הבנה. מה הם עשו כאן? שאלו, מה זה הקשקוש הזה? מכיוון שהתוכנית הציגה סגנון חדשני, לא הבינו מה זה בדיוק "הדבר" הזה, זה סיפור? זה סרט? אחר כך כבר הרוב נכבשו בקסם.

הפוליטיקאים הגיחו בזעם מיד לאחר השידור השלישי, כשהבינו את פוטנציאל ההשפעה של התוכנית. הממסד הפוליטי מימין ומשמאל לא אהב את התוכנית וחלקו אף הטיף להפסקתה. אחרי כל שידור של "ניקוי ראש" בישיבת הממשלה השבועית  נזרקו שאלות לאוויר: מה הם עושים? איך מעיזים? זו הייתה התוכנית הראשונה בטלוויזיה שהתייחסה למערכת הפוליטית ולפועלים בתוכה ללא כפפות וללא משוא פנים. ומשום כך ניצבה מולה בקו האש הראשון.

אבל, ובשונה מהיום, אף שר לא העלה בדעתו להצר את צעדינו. אולי מפני שהייתה כאן רמה מקצועית מרשימה שלא היו רגילים אליה בארץ. והציבור הצביע בשלט. התכנים היו לעיתים אכזריים ובוטים אבל הכל נעשה באופן מוקפד ומאוד אינטליגנטי.

אפילו בגין שהתוכנית הרגיזה אותו לפעמים, הבין שאין כל אפשרות להתערב. וגם אם היו מחאות – חלקן בשל אי הבנה, התוכנית הייתה אהובה על הציבור שהתלהב מן ההומור החריף, מהתעוזה, מן המקצועיות ומהחידוש שהיה בה, בשימוש במדיום שבעצמו היה חדש יחסית.

באחת התוכניות הוצגה דמותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין עשויה מקרטון והמשתתפים קורעים את הבובה לקרעים. כוונת התוכנית הייתה אמנם למתוח ביקורת על אלה התוקפים את רבין בצורה ברוטלית, אבל רוב הציבור ראה בכך גסות והסתה נגד ראש הממשלה. למרות כל חילוקי הדעות זכה מפיק התוכנית מוטי קירשנבאום - לימים מנכ"ל רשות השידור, בפרס ישראל על  "יצירתו הטלוויזיונית המקורית למן סרטיו התיעודיים ועד הסדרה 'ניקוי ראש', סדרה המשתפת את הצופה בראיה ביקורתית ובמבט רענן על הנעשה סביבו. וזאת בתוכנית ברמה בינלאומית ומתוך שימוש מקורי במדיום", כדברי חבר השופטים.

"חירבת חיזעה"

בעוד "ניקוי ראש" מסמלת פריצת דרך טלוויזיונית ומעוררת מחלוקת, נכון לטלוויזיה ניסיון נוסף: שידור של תכנית אחת, שהעמיד במבחן - אולי יותר מכל אירוע אחר באותם ימים, את עצמאותה של רשות השידור. במסגרת שידורי מחלקת הדרמה של הטלוויזיה הוחלט להפיק תכנית דרמה על פי סיפור קצר של ס. יזהר, המתאר את כיבושו של כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות ואת גירוש תושביו אל מעבר לגבול, דבר המעורר ויכוח בין אחד החיילים לחבריו על צדקתו ומוסריותו של המעשה.

עצם הידיעה על הפקת הסרט "חירבת חיזעה" עוררה סערה במערכת הפוליטית. שאילתות הועלו במליאת הכנסת והובע בהם החשש כי יגרם נזק תעמולתי קשה למדינת ישראל.

מועד השידור נקבע ל-16 בינואר 1978. ומכאן התחוללה דרמה גם מאחורי הקלעים.

יומן שידורים, תחילת ינואר:

ג'ודי לוץ, מנהלת המחלקה הדוקומנטרית, מעלה ספק אם זה הזמן המתאים לשידור כאשר יום לפני השידור מיועדת להתכנס ועדת המשך המו"מ עם מצרים בהשתתפות שני שרי החוץ. התייעצתי עם מוטי, לו זה לא מפריע אבל איננו חד משמעי, חיים שור (עורך "על המשמר", חבר קיבוץ שובל וחבר הוועד המנהל) בעד דחייה. אני עצמי נוטה לדחות אבל יודע שזה לא נכון.

התייעצתי עם המנכ"ל לבני, הוא חושב שהעיתוי גרוע מאד והוא מציע להביא את הנושא לוועד המנהל. אמרתי לו שהתייעצות כזאת פירושה היא אי הקרנתה של התכנית גם בעתיד ומוטב שההחלטה תהייה שלנו. דעתי התקבלה עליו. בקרוב עומד להתמנות  ועד מנהל חדש, אני מבין שעלי למצוא מועד מתאים עד אז. אינני שלם עם דחייה אבל כאשר עומדים על דיונים מכריעים בעניין "ערביי ארץ ישראל" (כמו שבגין מכנה אותם) אולי יהיה זה מוזר שערוץ הטלוויזיה הממלכתי יצא עם סרט כזה כאשר התהליך המדיני נקטע לכאורה בשל עניין פינוי ההתיישבות מפיתחת רפיח.

ידעתי כל הזמן שאנחנו מחזיקים חומר נפץ ביד. חשבתי שכוחו של הסיפור הוא במוסריותו העומדת עד היום. ואולי היום יותר מכל יום אחר, היה צורך לחברה שתתעמת עם השידור. אינני יכול לראות בכך אלא כוח ועצמה אדירה - היכולת להתמודד עם בעיות מוסריות מכאיבות בשעות קשות. התגובה הציבורית הייתה מחרידה ומאיימת. הגדיל לעשות טומי לפיד (לימים מנכ"ל רשות השידור) ב"מעריב". למחרת ההקרנה כתב, בין היתר: "אילו בראש ההסברה של פת"ח ניצב גאון לא יכול היה להצליח יותר. אילו את התעמולה הערבית ניהל גבלס לא יכול היה להמציא דבר כזה, אילו בטלוויזיה שלנו ישב גיס חמישי - לא היה יכול לעשות שירות טוב יותר לאויבי המדינה".

ה-12 בפברואר 1978:

לאחר דחיות רבות ודיונים סוערים, אישרה מליאת רשות השידור, הגוף העליון שסמכותו לאשר תכנים על פי החוק, את התכנית לשידור.

שעתיים לפני מועד השידור:

שני חברי הוועד המנהל מגישים ערר (על פי סעיף 21 לחוק רשות השידור) לשר הממונה, זבולון המר, על החלטה שהתקבלה בניגוד לדעתם. השר רשאי לעכב את ביצוע ההחלטה ולהעבירה או להחלטת הממשלה או להחזירה למליאת הרשות. המר מחליט מסיבות השמורות איתו לא לערב את הממשלה בענייני הרשות (מזל גדול כי זה כנראה לא היה עובר) ומעביר את ההחלטה למליאה.

בשעה היעודה לשידור:

העובדים - בניגוד לדעתי, מחשיכים במחאה את המסך.

למחרת:

מליאת רשות השידור מתכנסת ומאשרת ברוב של 18 מול 4 את השידור.

ב- 13.2.78 שודרה הדרמה "חירבת חיזעה".

 החשבון, כמובן, לא איחר לבוא. כאשר הגיע הזמן למנות מליאה חדשה לרשות השידור, דאג שר החינוך והתרבות זבולון המר, שהיה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, לכך שבמליאה יהיו רוב לכאלה הקרובים לו בהשקפותיו לגבי ישוב ארץ ישראל, גם אם נימנו על מפלגות האופוזיציה. זהו הצעד הראשון של כוונת הממשלה לאחר המהפך הפוליטי בבחירות 1977 להשלטת סדר חדש ברשות השידור, ובפרט בטלוויזיה.

הבנתי היכן אנחנו נמצאים, קיימת סכנה אמיתית מצד אלה שאין להם ספקות, שיודעים הכל יותר טוב. להבחין בין טוב לרע, אמת ושקר גם בערכים, גם בתרבות, גם בפוליטיקה. בכל הם יודעים טוב יותר מה נכון יותר ובבירור. עברו מאז שנים רבות, הכתובת הייתה כל הזמן על הקיר.

ללא ספק, זו הייתה אבן דרך לקראת סיומה של תקופה.

בכ"ט בנובמבר 1978 שידרה הטלוויזיה הירדנית את הסרט. הוועד המנהל רתח. שכן לאחר השידור אצלנו הוא החליט לא למכור את הסרט ולא למסור אותו לאף מדינה בעולם. ולכן קיבלתי טלפון נזעם. "מסרת לירדנים את הסרט", הואשמתי בהאשמה אווילית ומרושעת.

לא, אמרתי בשלווה, הירדנים פשוט הקליטו את זה מהאוויר...

היום, עשרות שנים מאוחר יותר, עם ההתפתחות הגדולה בתחום התקשורת ולאחר שנשחטו הרבה פרות קדושות, יתכן וכל האירועים האלה נראים נאיביים. בקונטקסט של אותם ימים, לפני מלחמת לבנון, כאשר פגישה עם אנשי אש"ף נחשבה לעבירה פלילית, לפני הסכם השלום עם מצרים, לפני האינתיפאדה, לפני הסכמי אוסלו ולפני רצח רבין, כאשר המדינה כולה צופה בערוץ טלוויזיה אחד ללא כל אלטרנטיבה, היו לשידורי הטלוויזיה משמעות אחרת בעיני הציבור, ובעיקר בעיני הפוליטיקאים.

בעיקרו של דבר התכנים ולוח השידורים בטלוויזיה היו פרי האמונה שעצמאות רשות השידור וקיום הנורמות העיתונאיות המקצועיות הם חובתנו כמופקדים על השידור הציבורי, אחרת יתמוטט הכל.

לאורך השנים  אמרתי למנהלים ובעיקר לאנשי החדשות: לעולם על תוותרו על מה שאתם חושבים שנכון להביא לשידור. אם מקנן בכם ספק התייעצו עם הממונים עליכם, את הפוליטיקאים הלוחצים תשלחו אלי. אם תתחילו לוותר בדברים קטנים שלכאורה לא כדאי לריב עליהם תיצרו סחף שלא תהייה לכם שליטה עליו, ואז תגיעו למצב בו תסתכלו בראי ותשאלו את עצמכם - איך הגענו לזה? לכן לא לוותר גם בדברים הקטנים.

אנחנו רואים היום איך תהליכים פוליטיים שוחקים את הנורמות, את מה שפעם נחשב מעשה שלא ייעשה - לכביכול קונצנזוס. איך הם מכרסמים את אושיות הדמוקרטיה. זה מתחיל במינוי לא ראוי ומסתיים בחוקי חסינות, במצלמות בקלפיות ובחוק הלאום. פעם היו החשודים בשחיתות מתאבדים (לוינסון, עופר), היום הם השלטון.

 ביקור סדאת 1977

במוצאי שבת 19 בנובמבר 1977, נחת סאדאת בשדה התעופה בן גוריון. החלטתי שהטלוויזיה הישראלית תעביר את הביקור כולו בשידור חי בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה המצרית וכך הפך האירוע כולו למה שחוקרי התקשורת מגדירים "אירוע מדיה".

אחד המאפיינים של אירוע מדיה על פי הפרופסורים לתקשורת אליהוא כץ ודניאל דיין, הוא מין היתר שהציבור מקבל לעזוב את עיסוקיו הרגילים ולצפות בטלוויזיה. ואמנם, בנחיתתו של סאדאת בנמל התעופה בן גוריון צפו כמעט כל תושבי ישראל. זה היה אחד הרגעים הטלוויזיונים המרגשים ביותר שחוויתי. השידור החי נמשך ארבעים ושמונה שעות בכל אתרי הביקור: הנאום בכנסת, הפגישה עם גולדה מאיר, הביקור ביד ושם, התפילה במסגד אל-אקצה, ועד לנחיתתו בחזרה בנמל התעופה של קהיר שהועברה לישראל על ידי הטלוויזיה המצרית. כהוקרה על שידור התפילה מאל אקצה שלח לי סאדאת מאפרת כסף עם חתימתו חרוטה במרכזה.

הביקור הסתיים ביום שני בערב ואנחנו סיקרנו את האירוע עד נחיתת מטוסו של סאדאת בקהיר. מחיאות כפיים ספונטניות באולפן ליוו את הנחיתה בעיניים דומעות, הרגשנו שאנחנו מסקרים היסטוריה בהתהוותה. אלכס גלעדי התכונן לביקור סאדאת בגין שמועות שהתרוצצו בין אנשי תקשורת בארץ ובעולם. הוא הכין תיק הפקה מפורט וההפקה בניצוחו ובעזרת צוות מקצועי מיומן הייתה הצלחה רבתי.

למרות הביקורת בעיתונות על סיקור הנחיתה וההגעה לירושלים במוצאי שבת, נראה לי שההצלחה בתנאי הציוד וכוח האדם שעמד לרשותנו הייתה בלתי רגילה. השידור החי שלנו הועבר בכל העולם וקיבלנו עשרות ברכות מאנשי מקצוע בעולם, בעיקר מאירופה. המבצע תפש אותנו בדיוק בתקופה של חילופים אישיים דרמטיים במחלקת החדשות. חיים יבין מונה למנהל החדשות ויעקב אחימאיר לעורך "מבט", הכול היה בתהליכי שינוי ועל אף שנפגמה עבודת המערכת, העניינים הפנימיים לא השפיעו על השידור.

בדרכי שלום (ערמומיות)

עכשיו כאשר סאדאת חזר לקהיר התחילה העיתונות הכתובה לשלוח כתבים עם דרכונים זרים למצרים כדי לדווח משם על משמעויות הביקור. ניסינו במשך כמה ימים להשיג ויזות כניסה למצרים לאחד הכתבים שלנו ללא הצלחה. ישבנו עד שעה מאוחרת ביום שישי אחרי הצהרים ולא הצלחנו למצוא פתרון. היו שהציעו לצאת לדרך ללא ויזה. פסלתי זאת מיד. לא יתכן שהערוץ הממלכתי של ישראל ינהג כך.

בשבת בבוקר הוציא אותי מהמיטה צלצול טלפון, על הקו היה אלכס גלעדי, הוא אמר: אהוד יערי ואני נמצאים בשדה התעופה באתונה בדרכנו לקהיר ואנחנו מבקשים את ברכתך. הגבתי בחומרה אמרתי להם שאין להם אפילו חצי ברכת דרך, העניין חמור ואין להם אישור ממני. הם אמרו שהם עושים את זה באופן פרטי ועל חשבונם, הוספתי ואמרתי שהתנגדותי היא לא לצרכי כיסוי, על זה ענה אהוד "אני יודע, אני מכיר אותך".

בכל זאת נסעו והגיעו לקהיר במוצאי שבת בחנוכה, בנובמבר בסביבות 19:00. דיברתי איתם ואמרתי להם כי למרות הדבר החמור שעשו שעליו יתנו את הדין בשובם, בינתיים הם עובדים לכל דבר ועניין מבחינתי ויקבלו את כל הסיוע שיצטרכו ובכפיפות למערכת החדשות.

בצהריים זומנתי יחד עם המנכ"ל והיו"ר לשר הממונה זבולון המר. הוא הציע תוך אזהרות שנעכב את הדיווח ליומיים שלושה. אמרתי לו שזה אנטי שידור ואנטי עיתונות. אפשר להחזיר אותם אם הממשלה רוצה, מהלך שאינני ממליץ עליו, אולם אם הם נשארים שם חובה עלינו להעניק להם את כל הסיוע ולשדר. הוועד המנהל אימץ את הצעת השר בניגוד לעמדתי והכתבה לא שודרה. ביקשתי שיכנסו שוב את הוועד המנהל, לא יתכן, טענתי, שהמערכת הפוליטית תכתיב לוועד המנהל כיצד לנהוג בשידור. היו"ר סירב.

עובדי החדשות רצו להשבית את החדשות אבל לאחר שיחה איתם הסכימו להמתין עוד יום. התברר לי שדיין התרעם על כך מאד בישיבת הממשלה, טען שהמצרים לא מאמינים איך מגיעים כתבים של הטלוויזיה הישראלית ללא ידיעת הממשלה וכי זה מפריע לתהליך השלום. זו הייתה כמובן שטות, אינני יודע מה הרתיח אותו באמת. הכתבה שכללה הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת של קהיר, ראיון עם גדול סופרי מצרים נג'יב מחפוז - איננה משודרת.

בינתיים מתברר שאהוד יערי זייף את חתימתו של חיים יבין למשרד הפנים על מנת שינפיק להם דרכונים ברי תוקף ביום שישי כאשר המשרד סגור. זה היה חמור ביותר והתלבטתי האם להחזיר אותם מיד לארץ, החלטתי להתאפק, להנמיך את הטמפרטורה ולעשות את כל הבירורים כאשר יחזרו. בסופו של דבר שודרה הכתבה שנעשתה והועברה לישראל בעזרתה של הטלוויזיה המצרית. כאשר חזרו כל העניין טופל בדרך משמעתית עם עונש סימלי. ה"רווח" שלנו בסופו של דבר היה ששידרנו מקהיר וייסדנו שיתוף פעולה עם הטלוויזיה המצרית.

הסכם השלום עם מצרים נחתם ב-26.3.79 על מדשאת הבית הלבן על ידי הנשיא קרטר, הנשיא סאדאת וראש הממשלה בגין.

ההתנגדויות מחריפות

לכבוד יום העצמאות תשל"ז (1976) היה אמור הרמטכ"ל מוטה גור להתראיין בטלוויזיה. כל ראיון של איש צבא היה צריך לעבור אישור של הצנזורה. בנוסף לכך היה הסכם של רשות השידור עם צה"ל כי ראיונות כאלה צריכים לעבור גם את אישורו של דובר צה"ל. אולם כאן מדובר היה בראש הצבא, שבוודאי אינו זקוק לאישורו של הדובר.

דן שילון, מנהל החדשות באותם ימים, אמר לרמטכ"ל שמבחינתו לאחר אישור הצנזורה זה מספיק אבל גור השיב כי הראיון צריך לעבור גם את אישורו של שר הביטחון, שמעון פרס. שילון, מהיר בתגובותיו, לא הסכים להתערבות פוליטית והרמטכ"ל יצא עם האיפור על פניו עוד לפני שהריאיון הוקלט, ועזב בזעם את בניין הטלוויזיה.

התקרית הפכה למחרת היום לאירוע תקשורתי-פוליטי. היו שטענו שלא יתכן שהטלוויזיה תפגע כך ברמטכ"ל ובמיוחד בראיון ליום העצמאות והיו שחשבו שטוב עשתה הטלוויזיה ששמרה על אי תלות פוליטית בהחלטות המערכת. דיונים בנושא התקיימו בכנסת אולם נקבעה וחוזקה שוב הנורמה שאין התערבות פוליטית בחדשות.

בשנות השבעים הייתה הסיסמה "המאפיה השמאלנית השתלטה על רשות השידור". אחרי המהפך של 1977 נשמעו איומים כלפי רשות השידור בסגנון: "תצטרכו להסתגל לסגנון חדש", "נחסל את המאפיה השמאלנית", "ננקה את האורוות" וכד'. ואמנם הממשלה מינתה לרשות השידור מנהלים מטעמה שנשלחו לנקות את האורוות מן "המאפיה השמאלנית", מה שקרה בפועל הוא שהם הצליחו לחסל או לפחות לעכב את ההתפתחות היצירתית של הטלוויזיה לשנים רבות.

אין ממשל המאושר מן התקשורת. התקשורת במדינה דמוקרטית בין יתר תפקידיה הוא לבקר את השלטון. לעולם אין התקשורת יכולה לספק את השלטון ובוודאי שלא את כל השרים וחברי הכנסת והפקידים. תמיד ישנם פוליטיקאים תקשורתיים יותר ותקשורתיים פחות. ישנם מקופחים, ממורמרים ומקנאים ומתקיפים ומתחנפים, מאחר והתקשורת ובמיוחד הטלוויזיה הם לפוליטיקאים כאוויר לנשימה, בחינת לא הופעת - אינך קיים - הרי הם מנסים לחנך ולכפוף את הטלוויזיה לצרכיהם, וכך הם תוקפים מימין ומשמאל ומקווים כי בדרך זו יפעילו עליה לחצים או יכרסמו בלגיטימיות שלה בעיני הציבור.

אנחנו לא חשבנו במושגים של ימין ושמאל. ממשלות המערך או ממשלות הליכוד היו מבחינת התייחסותנו לחדשות ותכנים אותו הדבר. התוכניות הביקורתיות ביותר היו אחרי מלחמת יום כיפור כאשר הממשלה היא בראשות גולדה מאיר. מטבע הדברים אנשים יוצרים כמו גם עיתונאים הם אנשים רגישים יותר, ספקניים יותר וחדורי אמונה בשליחותם המקצועית, כן, רובם ליברלים בדרך חשיבתם, וככאלה הם רגישים יותר לזכויות הפרט, לזכויות המיעוט, לעוולות חברתיות, לשלטון החוק ואז לפתע הם הופכים ל"מאפיה שמאלנית".

שנות השבעים בטלוויזיה הישראלית היו אולי שנות התמימות, שנים שעיצבו את הנורמות של הטלוויזיה בניסיון לפעול על פי הכללים שהיו נהוגים במתוקנות שבמדינות הדמוקרטיה המערבית. ללא שנים קשות אלה במאבק על דמותה ועצמאותה של הטלוויזיה, היא בוודאי לא הייתה יכולה למלא את תפקידיה בעתיד. היסודות לתוכניות כמו אלו של אילנה דיין ורביב דרוקר מתאפשרות היום הודות למלחמה על עצמאותה של הטלוויזיה.

גדול הלוחצים בתקופתי היה שמעון פרס. יום אחד נקראתי על-ידו למשרד הביטחון. הוא הכניס אותי לאיזה חדר צדדי שהיה בו מסך טלוויזיה וערך לי הקרנה. בזה אחר זה הקרין לי את כל הקטעים ששודרו בחדשות בשבועיים האחרונים על אירועי השטחים. אתה רואה? אמר בכעס, תראה איזה אימפקט יש לזה, מה אתם עושים? זה דבר נורא!

אמרתי לו שני דברים: האחד, שאני לא יכול לא לשדר דברים שמתרחשים עשרה ק"מ מהבית. שאם יש הפגנות ואם זורקים אבנים ונהרגים אנשים חובה עלינו לשקף את זה לציבור. ושתיים, אני מזמין אותך לבוא אלינו מחר, גם אני רוצה להראות לך משהו.

למחרת כשהגיע הקרנתי לו מקבץ שערכתי מן השידורים של אותם אירועים כפי שסוקרו על ידי הרשתות הזרות, שכמובן לא הייתה להן כל צנזורה או איפוק. פרס היה המום. הוא לא ידע את נפשו, מלמל דברים סתומים ומאז השתתקה הביקורת שלו.

ב-1974 היה פרס לתקופה קצרה שר המידע (ההסברה), הוא הגיע לביקור בטלוויזיה ואמר לי בוא נתחיל לתאם, אמרתי לו לתאם מה? הוא הבין שזה לא ילך ואז החל לרמוז בדרך עוקפת, אתה צריך ציוד, נכון? אני אדאג לך למיליונים שאתה צריך ואנחנו נתאם בינינו. אמרתי לו אין לנו שום תיאום עם הממשלה, אנחנו נשמח לקיים דיאלוג. בסופו של דבר לא היה לא תיאום ולא דיאלוג.

המאבקים הללו של שנות השבעים - שידורים בשבת, "חירבת חיזעה", "ניקוי ראש", הריאיון של מוטה גור ועוד, סללו את הדרך לגיבושן של נורמות בתחום השידורים שאיפשרו זרימה חופשית וללא משוא פנים של מידע, השקפות ודעות של כל הקשת הפוליטית, החברתית והתרבותית.

ב-1978 מונה ראובן ירון, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, מועמד מספר 47 ברשימת מועמדי הליכוד בבחירות לכנסת ב-1977, ליו"ר רשות השידור. הוא החליף את וולטר איתן. באפריל 1979 התמנה יוסף לפיד למנכ"ל הרשות (יאיר לפיד המרבה להזכיר את אביו בהקשרים שונים אמר שהוא בא מבית ימני והמינוי של אביו למנכ"ל רשות השידור היה מינוי ישיר של בגין). הוא החליף את יצחק לבני.

יצחק ליבני מת ב-12 בפברואר 2017 . זה נחת עלי בפתאומיות וגרם לי לעצב רב. לבני היה עורך "במחנה" ומפקד גלי צה"ל, הוא הפך את גלי צה"ל מתחנת רדיו איזוטרית לתחנה המואזנת ביותר בישראל על ידי כך שהפך אותה לפלורליסיטית, תרבותית, עם שעות שידור מסביב לשעון, מקום בו צמחו עיתונאים המאיישים היום תפקידים מרכזיים בתחנות הרדיו והטלוויזיה.

מבנה השפה שלנו קובע את האופן שבו אנו חושבים על העולם הממשי, קבע ויטגנשטיין, ומרגע שחל איסור על שימוש במילים מסוימות ברור שמדובר גם בשינוי תודעתי. ב 1984 של אורוול מוצאות עוד ועוד מילים מהשפה מתוך מטרה לצמצם את יכולת החשיבה והטלת הספק של ההמון.

ב17.4.77 התקיימו בחירות והליכוד עלה לשלטון. השפה הייתה הדבר הראשון שהשלטון דרש לשנות. ההוראות הוטלו בזו אחר זו:

אסור יותר לומר השטחים, או השטחים המוחזקים, או הגדה המערבית, יש לומר רק יהודה ושומרון, לא מתנחלים אלא מתיישבים וכו'... השיח השתנה וזה אכן היה סמן מדאיג שביטא שינויים מהותיים יותר. למשל חשדות בלתי פוסקים מצד השלטון (בין היתר שבטח אנחנו העברנו לירדן את הסרט על "חירבת חיזעה").

השנה האחרונה שלי בטלוויזיה הייתה הקשה מכולן: דן שילון היה שליחנו בניו-יורק, מוטי קירשנבאום היה נוכח רק לפרקים, הצוות המעולה שהשלים איש את רעהו, בעצם התפרק. מעת לעת ערכתי רשימות על ההתרחשויות:

23.5.79: המאבק התחיל מוקדם יותר ממה שציפיתי, ברור לי שמול טומי לפיד, שליח השלטון, שמונה למנכ"ל רשות השידור, המלחמה תהייה קשה, הוא הגיע כדי לנקות עבורם את ה"אורוות" מ"המאפיה השמאלנית". הוא פיקח, ערמומי, מנסה למשוך אליו בחלקת שפתיים ובסיפורי חצאי אמיתות. הוא לא יוכל להכיל אותי. אני יותר מדי עצמאי בשבילו והוא יודע שלא אתן לו להתערב ולצנזר תכנים במיוחד בחדשות. הוא אומר למי שמקשיב לו, שהוא לא יכול לעבוד איתי, לדבריו אני לא מדווח, לא ברור לי מה פירוש לדווח במושגים שלו. הוא בא לעשות את דבר השלטון בגיבוי השלטון, כך קל להיות "חזק".

האמת היא שאני רוצה לסיים את התפקיד ממילא אבל אינני מתכוון לוותר להם. עומד כאן למבחן דבר יקר ששקדנו עליו בשש השנים האחרונות, לקיים טלוויזיה בלתי תלויה, עצמאית, הפועלת מתוך אחריות ממלכתית, פועלת על פי ערכים מקצועיים בסטנדרטים גבוהים, מנסה לשקף נאמנה את הדיון הציבורי על כל גווניו ובעיקר בצורה הוגנת. כל זה עומד להיעלם.

שש שנים שאני עומד בראש הטלוויזיה הם למעלה ממחצית חייה, אולי באמת צריך לתת לאחרים שינסו, אולי יעשו אחרת והכל יהיה טוב יותר. אלא שבנקודת הזמן הזאת זהו מאבק על דמות עצמנו, על הדמוקרטיה הצעירה והשברירית שלנו, על העתיד שלנו ושל ילדינו, ואולי אני טועה?

16.6.79: בגין ואריק אמרו אמת: "הקרב על ארץ ישראל התחיל", הוא כולל גם אותי. ב"מעריב" של שבת 15.6.79 אומר שרון: "בנושא ההתנחלויות חברו נגדנו האמריקאים, הערבים והגרועים שבשמאלני ישראל ואליהם מסתפחים אנשים טובים ותמימים שנפשותיהם הורעלו מן הארס הנוטף מן הטלוויזיה".

אני מחליט שאני לא מוותר להם, אני התמים, המאמין, החולם, הנלחם על דמות החברה, על רמת המוסר הציבורי, על השלום, על הצדק, על השוויון, אני אחראי להרעלת אנשים טובים ותמימים? כן, אנחנו נותנים אפשרות לוויכוח הציבורי להתנהל בחופשיות ובהגינות תוך שיקוף הספקטרום הפוליטי על כל גווניו, אחרת לשם מה אנחנו קיימים? הם רק רוצים שלא נטריד אותם עם מה שהם קוראים יהודה ושומרון, לא עם אלוני מורה ולא עם קרית ארבע, הם רוצים לספח את כל ארץ ישראל בשקט, תוך דיכוי, בהפקעת אדמות, בהפיכת הפלשתינאים למס עובד.

זה נראה כהולך על מסלול התנגשות בסוף תפרוץ כאן מלחמת אחים, מילולית היא כבר קיימת. אני מרגיש את עצמי מופקד על אחד המבצרים האחרונים של הדמוקרטיה שלנו, אם המבצר הזה יכבש, ויש לכך את כל הסיכויים, ייעלם כלי הביטוי החשוב, העצמאי באמת, היחיד כמעט במדינה.

ואז החל המאבק הפוליטי לקראת החלטת הוועד המנהל לאשר לי קדנציה נוספת. ההפתעה הגדולה בשבילי הייתה כמות המעורבות הפוליטית שהתנהלה בקשר לסילוקי. הייתי אז עדיין נאיבי, לא מאמין שהימין באמת חושב שאנחנו אויבי המדינה.

חברי הועד המנהל: פרופ. ראובן ירון, מנהל בית הספרים הלאומי ומועמד הליכוד לבחירות לכנסת 1977. עו"ד אהרון פאפו מהקצה הימני של המפה הפוליטית. עו"ד מיכה ינון, עסקן של המפד"ל. צבי זינדר מנהל קול ישראל לשעבר, נציג המפלגה החדשה ד"ש. עו"ד אריאל וינשטיין, נציג המפלגה הליברלית. דני בלוך נציג המערך, עיתונאי "דבר". ניסים אלמוג, נציג המערך, עסקן מפלגתי. היה ברור שירון ("או אני או הוא"), פאפו ("תפטר את יבין ואתמוך בך") וינון נציגו של המר, יצביעו נגד. דני בלוך וניסים אלמוג בעד והמפתח הוא בידי זינדר ווינשטיין.

בדו"ח שהגיש סיר היו גרין, מי שהיה מנכ"ל הבי.בי.סי בשנות השישים ולאחר מכן חבר הוועד המנהל שלו, לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות שהיה גם השר הממונה על רשות השידור, נאמר בין השאר: "בעשר שנותי כמנכ"ל ובשתי שנותי כחבר הוועד המנהל, לא שמעתי אף פעם מישהו מחברי הוועד טוען טענה או מביע דעה מנקודת מבטה של מפלגה שהוא עשוי להשתייך אליה. חברי הוועד המנהל שם ראו את עצמם כנציגי הציבור כולו ולא כנציגי חלקים או מפלגות שבו". נראה שיש בגישה זו יתרונות רבים מבחינת האינטרס הציבורי ושל הפעלת מערכת שידור המצווה כשהיא לעצמה על אוביקטיביות פוליטית. בתרבות פוליטית שונה מתקיימים כללי משחק שונים.

15.7: התקיימה פגישה בין בגין ראש הממשלה, יגאל ידין מנהיג ד"ש וזבולון המר שר החינוך והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. ידין הודיע שיקיים התייעצות עם חבריו למפלגה על הצבעתם בוועד המנהל. בישיבת הוועד המנהל החליטו לדחות בשבוע את מועד הישיבה לדיון בהארכת כהונתי ל-23.7 ב-11:00 ואם יהיה צורך ימשיכו ב-16:00. בכירי ד"ש התכנסו היום אבל לא קיבלו החלטה. למחרת  ב-8:30 מתכנסים השרים הליברלים אבל הם דחו את ההחלטה לאחרי הצהריים, יש סיכוי שיחליטו נגדי. קבעתי פגישה נוספת עם אריאל וינשטיין נציג הליברלים לאחה"צ, להפתעתי זימן לפגישה את לפיד. שוב הסברתי מדוע אני לא מוכן להצעתם להאריך את המינוי לשנה. לפיד אמר שהוא מסכים איתי, אבל חבל, ויש כוחות עליונים וכו'. בישיבת הליברלים אחרי הצהרים לא הוחלט לאחר שאריאל איים בהתפטרות ואריה דולצ'ין (מבכירי המפלגה הליברלית) היה בעדי.

דן מרגלית שידר אצלנו תכנית ראיונות. הוא הגיע אלי בהתנדבות לספר לי מה קורה בעניני בחלונות הפוליטיים ובה בעת שאל אותי איך המצב כפי שאני רואה אותו. שיחק כידיד שרוצה לעזור. בוקר אחד נכנס אלי הכתב הפרלמנטרי שלנו וסיפר לי שדן מרגלית עושה לובי אצל חברי הכנסת תוך כדי השמצות עלי על מנת לקבל את התפקיד שלי. נודע לי גם שהוא המועמד של שר החינוך המר לתפקיד. קראתי לו לשיחה  וביקשתי הסבר. הוא החוויר, גמגם, ולבסוף אמר שממילא אין לי סיכוי אז למה שהוא לא יחליף אותי. סילקתי אותו מחדרי. הוא לא החליף אותי. לאחר זמן הוא ביקש לעשות סולחה, הזמין אותי לצהרים, נפגשתי איתו.

בבוקר ה-23.7 הבניין שומם. כולם  יצאו להפגנה מול חדר הישיבות של הוועד המנהל. בעוד עשר דקות, ב-11:00, צריכה להתחיל הישיבה, אין כמובן כל סיכוי שמשהו ישתנה. אני מנסה לכתוב משהו שיהיה הודעה שלי לעיתונות, כתבתי כבר שתי טיוטות והן לא טובות בעיני. מרחוק נראה שיש הרבה אנשים, שלטים וכתובות, יש כנראה רבים המודאגים מעתיד הטלוויזיה. לקראת הצהרים מזמנים אותי לישיבת הוועד המנהל, עלתה שם הצעה להאריך לי את המינוי בשנה, לפני שידונו הם רוצים לדעת את עמדתי. הסברתי להם את עמדתי ותמהתי כיצד מציעים לי הצעה שאין החלטה לגביה, כמובן שסירבתי.

בחוץ עמדו עשרות רבות של עובדים עם שלטים ועם שירה. הדיונים נמשכו 7 שעות והוחלט ברוב של 4 נגד שניים ואחד נמנע לא להאריך את כהונתי. כאמור, אנשי המפתח היו נציג הליברלים אריאל וינשטיין שנמנע וצבי זינדר נציג ד"ש שהצביע נגד. נציגי הקואליציה הצביעו נגד, אריאל שידע שלא משנה איך יצביע - התוצאה תהייה שלילית מבחינתו, נמנע וכך בנה לעצמו מפלט בין מצפונו המקצועי לבין חובתו למפלגה. זינדר "הליברל" נציגו של ידין "הליברל" הצביע נגד.

הודעתי מיד כי בנסיבות האלה לא אוכל לקבל על עצמי אחריות לשידורים ואני מגיש את התפטרותי מרשות השידור. לפיד הודיע שהוא ימלא את מקומי.

הייתה לי הקלה מסוימת, במצב העניינים ממילא לא היה לזה טעם רב, אני לא כועס, לא נרגז, אין לי טענות לאיש. אני בעיקר עצוב על הכיוון שאליה הולכת המדינה.

בהודעה לעיתונות שפרסמתי כתבתי בין השאר: "אף ממשלה איננה מרוצה מכלי תקשורת בלתי תלויים. מבחינה זו ממשלת ליכוד כממשלת מערך רוצה בכלי תקשורת בו ישמע קולה. קל לעשות שימוש אופורטוניסטי בטלוויזיה, אילו נהגתי כך יתכן כי המשך כהונתי היה מתקבל במסדרונות הפוליטיים כדבר טבעי ומובן מאליו. החלטת הוועד המנהל מהיום מסמנת מגמה ברורה לצמצום עצמאותה של רשות השידור בכיוון להפיכתה לכלי שהשלטון יהיה מרוצה ממנו.

"החלטת הועד המנהל מהיום, אם כי היא מדברת בי, איננה נוגעת בי אישית. אם לא יעמוד הציבור על המשמר, אם לא ישכיל לתבוע בתוקף את זכותו היסודית לתקשורת ציבורית אמינה ועצמאית, לזרימה חופשית של דעות ורעיונות, הוא עלול לצרף את עצמו במו ידיו אל חברה גדולה של מדינות שאזרחיהן מקבלים אך ורק אינפורמציה מטעם".

העובדים תלו שלט גדול לרוחב בניין הטלוויזיה: "פה נקבר חופש העיתונות". ב"מבט לחדשות" בערב חתם את הכתבה על ישיבת ההדחה ואת השידור חיים יבין במילים: "ארנון צוקרמן, המנהל שהיה, יום עצוב לטלוויזיה הישראלית".

אחת התגובות המעניינות שקיבלתי לאחר החלטת הוועד המנהל הייתה ממי שהיה יו"ר רשות השידור בתקופתי, וולטר איתן. וולטר נולד במינכן ב-1910 בשם וולטר אטינגהאוזן והיה המנכ"ל הראשון של משרד החוץ למעלה מעשר שנים תחת משה שרת ואח"כ גולדה מאיר. בגיל 4 עבר עם הוריו לאנגליה, למד מדעי הרוח באוקספורד, היה שותף במאמץ לפיצוח צופן האניגמה. ב-1946 עלה לארץ. הוא היה איש הקשר לוועדת החקירה של האו"מ שהביאה להחלטה על החלוקה, הוא עמד בראש משלחת ישראל להסכמי שביתת הנשק ברודוס ב-1949. בין 1960-1970 היה שגריר ישראל בפריז. חיבבתי את ולטר, אדם שידע לחיות את החיים הטובים ולכאורה נדמה היה שכל צרות העולם מגיעות עד לבד החיצוני של כותנתו, מה שכמובן היה רק כלפי חוץ. והנה כך הוא כותב במכתב אישי לכתובתי הפרטית ב-27.7.79:

לארנון שלום,

אני יושב כאן מנותק לגמרי מן העולם (בחופשה במיקונוס, יון) אבל שמעתי את אשר קרה איתך ונדהמתי, ממש נדהמתי. זה זמן רב לא שמעתי על דבר כה מגעיל מכל הבחינות. אינני יכול להשתחרר מהרגשת בושה. אינני יודע פרטים רבים אבל מה ששמעתי משגרירנו באתונה הספיק לי (אין לי כאן עיתונים מהארץ). מאז שנודע לי העניין קשה לי לחשוב על דבר אחר, נורא שאין לנציגי ציבור אומץ לב אזרחי ונוראה הפוליטיזציה של רשות השידור. זה עושה צחוק מהחוק. מבחינת הזמן והמקום אני אמנם רחוק מהנעשה ברשות, אבל אני סובל ממש כשאני רואה עד היכן הגיעו הענינים. אין לי ספק כי אתה אישית תצא מהפרשה האיומה הזו מחוזק מבחינות רבות ולא תחסר לך הפרנסה אך אין זה העיקר, כפי שתסכים. הייתי מסוגל לכתוב רבבות מילים על החרפה הזו אבל אסתפק בשורות אלה פן אחלה מהענין. אל תשיב (אין לך אפילו לאן!) אך בשובי נתראה ואקווה כי בינתיים יקרו לוועד המנהל הזה דברים אשר יזעזעו אותו.

שלך כתמיד

ו.א.

מדהימים אותי במיוחד חוסר היושר והצביעות המאפיינת את האנשים. אם תחשוב כי אני נאיבי, לא איכפת לי!.

 כשקיבלתי לידי את ניהול הטלוויזיה הבנתי שיש שלוש קטגוריות מרכזיות שאתה רוצה ששתיים מהם לפחות יהיו לצידך: הציבור, עובדי הטלוויזיה והפוליטיקאים. הראשונים במעלת החשיבות נראו לי הציבור והעובדים, הפוליטיקאים.. הרבה פחות!

"עצמאות רשתות השידור בבריטניה נעוצה בהתאפקות שהתאפקו ממשלות בזו אחר זו, ואפשר שיימצא מי שיאשים אותם במורך רוח בשל כך. החירויות הללו תלויות אף הן ברגישותם של אנשי השידור לטעמו של הציבור ולרגשותיו, ובחוש האחריות שלהם. במהלך השנים הכירו אנשי השידור בכך שזכותם לחלוש על צינור תקשורת נדיר ואדיר מטיל עליהם חובות ומגבלות, שאינם חלות דווקא על עיתונאים ועל מו"לים הפועלים בתוך מציאות של שוק חפשי".

זאת אמר ביולי 1971 שר הדואר והתקשורת השמרני של בריטניה סר כריסטופר צ'אטווי.

בעיקרון זה אולי נכון, אבל קודם כל שתתאפק הממשלה.

מתוך הספר "זר מכאן", שראה אור ב-2020 בהוצאת כרמל, ירושלים. עורכת: אלה מושקוביץ-וייס