בשבת, ה-26 בדצמבר 2009, לפנות בוקר, הקיפו חיילי דובדבן שלוש דירות בשכם. בדירות שהו שלושה מבוקשים שהיו מעורבים, לפי מידע מודיעיני, בפיגוע הירי שבמהלכו נהרג יומיים קודם לכן מאיר חי משבי-שומרון. בשלוש הזירות סירבו המבוקשים לצאת מהבית, ונורו למוות. בידיהם נמצא נשק, אך הם לא פתחו באש. האירוע הביא לתגובה פלסטינית חריפה ולטענה כי השלושה הוצאו, למעשה, להורג.

אתר "הארץ" הביא את דבריו של "גורם בכיר בצה"ל", שהכחיש כי מדובר בהוצאות להורג ואמר כי יש הוראות פתיחה באש המיוחדות למבצע שבו פועלים מול מחבל כאשר יש מידע מודיעיני מבוסס שהוא חמוש. כשמבוקש כזה אינו מסגיר את עצמו ואינו נכנע, אמר הגורם הבכיר, "הכוח רשאי לפגוע ולנטרל את האיום על כוחותינו במהלך המעצר, וזה מה שנעשה בהתאם לנוהלי הקרב של היחידה".

השאלה אם צה"ל נוקט מדיניות של חיסול חשודים בפיגועים אינה חדשה. כבר שנתיים וחצי קודם לכן, ב-20 ביוני 2007, פורסמה הודעת דובר צה"ל שלפיה שני מחבלים חמושים, שהשתייכו לג'יהאד-האסלאמי, נהרגו בפעילות משותפת של צה"ל ומשמר-הגבול באזור ג'נין. השניים פתחו באש לעבר הכוח בזמן הפעולה, ובתגובה ירה הכוח לעברם והרגם. השניים היו מעורבים, לטענת צה"ל, בתכנון פיגועי התאבדות בישראל. אחד מהשניים היה זיאד מלאישה, שנחשב אז למבוקש בכיר.

17 חודשים לאחר מכן, ב-28 בנובמבר 2008, פירסם מוסף "הארץ" כתבה מאת אורי בלאו, שהתייחסה לאירוע שבו נהרג מלאישה, ובכותרתה הוכרז: "מסמכים סודיים שהגיעו לידי מוסף 'הארץ' חושפים: צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם".

ואכן בכתבה, שהופצה הן במהדורה המודפסת והן באתר "הארץ", הוצגו צילומים של שני מסמכים, שעל כל אחד מהם הופיע בבירור הסיווג "סודי ביותר". במסמך אחד, שמקורו בפיקוד המרכז, הבליטה מערכת העיתון קטע שממנו משתמע כי במקרה שבמהלך מבצע מזוהה המבוקש זיאד מלאישה, יש לכוח אישור "לבצע יירוט" על-פי הערכת מצב במהלך המשימה. התאריך שעל המסמך מחוק, אך בגוף הכתבה נכתב התאריך המדויק שבו התקיים הדיון המתועד במסמך: כשלושה חודשים לפני החיסול.

המסמך השני שהוצג בכתבה, מקורו בלשכת הרמטכ"ל. התאריך שעליו אינו מחוק, והודגש קטע שבו הרמטכ"ל מורה לשקול מחדש את מועד הביצוע, בגלל הפגישות המדיניות שהיו צפויות להתקיים באותו שבוע.

החומר הזה, כמו חומרים אחרים שנאספו לצורך התחקיר, שימש בסיס לשאלות שהוצגו לפני פרשן משפטי ושני משפטנים, שתגובותיהם הובאו בכתבה.

קצין מודיעין: גרון עמוק בפיקוד מרכז

למחרת פרסום הכתבה, בשבת ה-29 בנובמבר 2008, הופיע באתר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מאמר מאת יהונתן דחוח-הלוי, שכותרתו: "ההדלפות מתוך מערכת הביטחון סכנה חמורה לביטחון הלאומי". במאמרו (או שמא מדובר בפוסט, שכן הוא נכתב ב"בלוג הפורום האסטרטגי" שבאתר המרכז) מציין הכותב כי מסמכים סודיים ביותר פורסמו לאחרונה בעיתונות, ובהם שני המסמכים הללו.

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, הפועל משנת 1976 ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי. נשיא המרכז הוא ד"ר דורי גולד. יהונתן דחוח-הלוי הוא עמית מחקר במרכז, סא"ל (מיל') בחיל המודיעין ולשעבר יועץ במשרד החוץ וראש אגף המידע בדובר צה"ל.

דחוח-הלוי מחמיא לאורי בלאו, ש"עושה את עבודתו העיתונאית, השיג מסמכים מקוריים והצליח לעורר דיון ציבורי בנושאים עקרוניים", ומציין כי הצלחתו המרשימה של בלאו היא כשלונו המוחלט של צה"ל בתחום אבטחת המידע.

כאיש מודיעין לשעבר, דחוח-הלוי מנתח את המסמכים שפירסם "הארץ" ומעריך כי "הגרון העמוק" שעליו נשען הכתב "נמצא בסבירות גבוהה במפקדת פיקוד המרכז, ולו (או לה) גישה ללשכת מפקד פיקוד המרכז או הרשאה למערכת המחשב של הלשכה".

"המכנה המשותף של המסמכים שחשף אורי בלאו הינו פיקוד המרכז", כותב דחוח-הלוי. "שניים מהם נכתבו במפקדת פיקוד המרכז ואחד נשלח למפקד פיקוד המרכז. לשכת מפקד פיקוד המרכז הינה הגורם היחיד שקיבל את כל שלושת המסמכים".

דחוח-הלוי גם מנתח את צילום המסמכים המופיעים בכתבת המוסף. הוא לומד ממראם כי "אין מדובר בעותק המקורי שנשלח בדואר מלשכת הרמטכ"ל למפקד פיקוד המרכז, או בעותק הדואר האלקטרוני שתויק בלשכת פיקוד המרכז, שכן על המסמכים אין סימני סיכות שידוך או חירור ואין מופיעה חותמת המציינת את מועד קבלת המסמך".

הוא אף מניח ש"הארץ" לא מחק סימנים אלה מתוך כוונה לשמור על אותנטיות המסמך. "במקומות אחרים בהם רצה להסתיר את המקור בחר עיתון 'הארץ' למחוק בצבע שחור את הכתוב ולא להעלימו בכלים גרפיים של תוכנת מחשב". הנחה הגיונית כשלעצמה, אלא אם המקור הוא שמחק את התאריך.

דחוח-הלוי מעריך כי אופי המסמכים שפירסם בלאו עשוי לשפוך אור על המניע של הגרון העמוק הפועל ככל הנראה במפקדת פיקוד המרכז. "סביר להניח כי 'הגרון העמוק' מעוניין באמצעות המסמכים לקדם אג'נדה פוליטית ולעורר ביקורת ציבורית נרחבת בישראל ובעולם נגד מדיניות הסיכול הממוקד של צה"ל נגד פעילי טרור".

המקרה של ראובן פדהצור

היחסים בין העיתונות לצבא הם הדוקים מטבעם. גם כאשר העיתונות הצייתנית והמדובררת של ראשית ימי המדינה הפכה לעיתונות ביקורתית וחושפנית, מרקם הקשרים בין צה"ל לעיתונות נשאר רחב, עמוק ולעתים אינטימי.

אני מנחש כי גם ברגע זה מצויים העתקים של חומר מסווג – וחומר רגיש בכלל – בידי עיתונאים פעילים. החומר הזה נמסר לידיהם מן הסתם על-ידי גורמים בכירים (ובכירים פחות) בצה"ל ובמערכת הביטחון, מתוך אמון שייעשה בו שימוש זהיר ונבון. לעתים נמסר חומר מסווג לעיון העיתונאים כדי לשרת עניין שמערכת הביטחון מבקשת לקדם לצורכי פנים או חוץ, ולעתים נמסר חומר מסווג על-ידי גורם יחיד במערכת כדי לקדם את עמדותיו, השקפותיו, ביקורתו – או אפילו את קשריו הטובים עם העיתונאי. רבים מן הליקויים שחשפה העיתונות בצה"ל ובמערכת הביטחון נחשפו בדרך זו.

מקובל להניח כי עיתונאי שמקבל הדלפות מתוך המערכת יעשה בהן שימוש זהיר. משום כך המדליפים בררנים בדרך כלל כשהם מעבירים חומר לעיתונאי. במקרה של יחסים בין מקור צבאי לעיתונאי, האמון נבנה לרוב בהדרגה. מעטים המקרים שבהם נמסר חומר לוהט לידיו של עיתונאי שאין עימו מערכת יחסים ארוכת טווח.

החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת הביטחון לוקח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי, מצדו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו; לא רק למנוע זיהוי אפשרי של המקור ברבים, אלא גם לגונן עליו מאפשרות שתיערך נגדו חקירה פנימית על-ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות.

מסמך לוהט הוא חרב פיפיות. עיתונאי מנוסה יודע להיזהר ממנו ולהשתמש בו כקצה חוט לחקירה עצמאית, שתלבין את המידע תוך שימוש במקורות אחרים, גם אם בכך תביא לפרסום פסקני פחות. יש אינספור דרכים להלבין מידע ולטשטש מקורות. אחת הידועות שבהן היא להציג את גרעין המידע בפני כל אחד משותפי הסוד ולקבל את תגובתם. כל תגובה שהיא פחות מ"לא היה ולא נברא" תשמש נדבך בחשיפת המידע ("אם אינך יכול, אל תאמר לי שום דבר שאינך יכול", יאמר הכתב למגיב, "רק תציל אותי אם אני הולך לכתוב שטויות"; או "כבר קיבלתי למעשה אישור לכך, ורק רציתי לוודא שאני מדייק"...). לפעמים די בשתיקה של הצד שמעבר לקו כדי שהכתב יוכל לעבור בבטחה למגיב הבא.

אזכור קיומם של מסמכים סודיים בידי הכתב היא טעות קשה. על-פי החוק, אסור לשום אדם שאינו מוסמך להחזיק מסמכים, אפילו הוא עיתונאי. צה"ל יכול להשתגע ולתבוע עיתונאי שמסתמך על מסמכים סודיים. וכבר קרה מקרה, בנובמבר 1993, שגורם בכיר בחיל האוויר הגיש תלונה פלילית נגד הפרשן הצבאי ראובן פדהצור, על הפצת מידע שמקורו במסמכים סודיים. פדהצור הציג אז בראיון לתוכנית הטלוויזיה "רשת חוקרת" נתונים לא מחמיאים על ביצועי טיל הפטריוט במלחמת המפרץ (שאגב, עברו צנזורה). פדהצור נחקר ביחידה הארצית לחקירת פשעים, ורק כעבור שנה של התדיינות נמרצת בין בא-כוחו עו"ד גלעד שר לפרקליטות המחוז, נסגר התיק נגדו מחוסר עניין לציבור.

אין לי ספק כי ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם במוסף "הארץ" ללא כל אזכור של המסמכים. אבל גם אם היה הצורך לאזכרם, ניתן היה לעשות זאת באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין בהם, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור.

הכתב היה חייב לעמוד על כך שלא לפרסם אף אחד מן המסמכים שבידיו, ובוודאי שכך חייבים היו לנהוג עורכי המוסף והעיתון. כלל יסוד בעבודת עיתונאי ועיתון הוא הימנעות מפרסום מידע רגיש שפרסומו עלול לפגוע בוודאות קרובה במקור, יהיו מניעיו אשר יהיו ותהיה התנהגותו אשר תהא.

דניאל אלסברג היה נמק בכלא הישראלי

מבחינת ערכי זכות הציבור לדעת, המרחק בינינו ובין אמריקה גדול הרבה יותר מרוחבו של האוקיאנוס. אילו דניאל אלסברג, האיש שהעביר את מסמכי הפנטגון ל"ניו-יורק טיימס" ב-1971, היה עושה דבר דומה בישראל, הוא היה מן הסתם נמק בכלא, גם אם גילו מתקרב היום ל-80. כאן אין חוקה ואין אפילו חוק יסוד שיאפשר להביא לידיעת הציבור מידע חיוני. בוודאי לא משהו הדומה לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שעל-פיו ניתן לפרסם מידע החשוב לציבור כדי להבין את מדיניות ממשלתו. כך שגם פרסום מידע מאלף על מדיניות קלוקלת שהצבא נוקט לא יפטור מקור מעונש.

אלופי הוצאת המסמכים המסווגים מן המערכת הם אלופי המערכת. הם הראשונים שלוקחים מהמשרד עותקי מסמכים מסווגים, עוד הרבה לפני שהתיישנו דיים כדי להיפתח לציבור, ומבקשים בבוא הרגע להביאם לפרסום, במסגרת ההבאה לדפוס של זכרונותיהם. קל למצוא בממוּארים של ראשי המערכות – מאלופים ועד רמטכ"לים דרך ראשי אמ"ן, שב"כ ומוסד למיניהם – עקבות של קלסרי מסמכים מסווגים, גם אם הזכרונות הללו עברו צנזורה.

אין קריטריון ברור לסיווג מסמכים צבאיים, כך שאין גם דרגות שונות של חומרה בענישה על פרסום מסמכים על-פי סיווגם. נראה שגם לא תהיינה במקרה של משפט שום נסיבות מקלות למקור שמבקש להביא מידע לטובת הציבור לעומת מקור שחושף מסמכים כדי לפאר את שמו.