הדבר האחרון שצריכה עגלה הגולשת במדרון הוא שיעמיסו עליה מטען נוסף. ואכן, אל מול מציאות ישראלית מייאשת, יש אי נוחות בדרישה מהאג'נדה הפוליטית שלנו שתכיל נושא אחד נוסף, גם אם הוא הוגדר לאחרונה על ידי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כאיום הקיומי האולטימטיבי של תקופתנו.
צנזורה עצמית, זו הכופה התעלמות מאסון האקלים והתמוטטות הטבע, נאחזת בסיבות רבות. לנגד עיניה מיליון מובטלים, מגיפה עם אלפי חולים, מערכת פוליטית כושלת, מושחתת, חסרת אחריות ובושה, שהרוויחה ביושר חוסר אמון ציבורי; ובנוסף פעורים להם פצעים פתוחים של כיבוש, עוני, קיטוב והזנחה.
הכרוניקה הזו אינה חדשה, מאז ומעולם היה דומיננטי ההגיון שדחק את הנושא האקולוגי לשוליים החברתיים והפוליטים. ובכל זאת, העובדה שהשיח הפוליטי הישראלי של שנת 2021 מרשה לעצמו להיות כמעט חף מאזכור למצב החירום האקלימי, מרגישה כיריקה בפרצופנו.
ציוצי בחירות בטוויטר של מועמדים המכוונים לגרוף קולות צעירים, לא ממלאים את הוואקום הפוליטי הזה. ריק שהוא עדות לעליבות הדינוזאורים הטוענים לכתר, שגם כשהם מתאמצים, לא מצליחים לומר משהו קוהרנטי על הנושא מעבר לסיסמאות נבובות על דאגה לכדור הארץ ולדורות הבאים.
המאובנות הפוליטית וההתנהלות המפוהקת אל מול אסון האקלים אינם הפתעה. הם נמצאים בהלימה לאיחור ולהיסוס שבו התקבל הנושא באקדמיה, בתקשורת, בתעשיה ובשיח הפרוגרסיבי בישראל
הציפיה התמימה שלנו שפוליטיקאים יביטו מערבה, יתרשמו מגלי ההלם שמשגר הממשל האמריקאי החדש, ויזדרזו להוביל את הנושא אצלנו, אין לה על מה לסמוך. החותרים למנהיגות אצלנו מעולם לא נדרשו להתחמש בסדר יום עדכני. בורות, נמנום והכחשה, מרכיבים את שדה הכוח של המועמד הישראלי, שמשכנע את עצמו לא רק שהוא תותח על, אלא ובעיקר כי מה שהיה הוא שיהיה.
המאובנות הפוליטית וההתנהלות המפוהקת אל מול אסון האקלים אינם הפתעה. הם נמצאים בהלימה לאיחור ולהיסוס שבו התקבל הנושא באקדמיה, בתקשורת, בתעשיה ובשיח הפרוגרסיבי בישראל. לא רק המערכות הפוליטיות שלנו מתקשות לעשות את קפיצת המודעות האקולוגית, שמתרחשת בעולם, אלא גם אנו, ונשאלת השאלה מדוע?
הסיבה הראשונה נעוצה אולי בסטריאוטיפ המקובע בנו לגבי דמות השליח נושא הבשורה. הרי אם הפגיעה ביציבות האקלימית היא אכן איום מהמעלה הראשונה, אנו אומרים לעצמנו, אם מדובר אכן בסכנה מוחשית לביטחון התזונתי של תושבי המדינה ובאסון הומניטרי הולך ומתהווה של מיליוני פליטי אקלים מורעבים העומדים לצבוא על גבולותינו, מן הסתם מי שהיה מבשר לנו עליה לא היתה נערה עם צמות משבדיה, וגם לא הח"כית הטריה מיקי חיימוביץ ביומה הראשון בכנסת.
לא, כובד הבשורה לא היה מונח על כתפים שבריריות. מי שהיה נושא אותו, ובטון חירום השמור למעמדים מיוחדים, היה הנץ האקלימי, ראש הממשלה, כשמאחוריו צמרת הקודקודים המופקדים על הבטחון הלאומי. המסר שהם היו נושאים היה פשוט: או שנשתנה או שנתמוטט. ואם רגע כזה נדמה מופרך שווה להציץ מעבר לים לדברי צאר האקלים ג'ון קרי, שהכריז "משבר האקלים הוא עניין של חיים ומוות, כשלון אינו אופציה". והמשיך אותו שר ההגנה החדש, לויד אוסטין, שהכריז על הטמעת ניתוח סיכונים אקלימי באסטרטגית ההגנה האמריקאית.
כחברה פוסט טראומטית עם ביוגרפית אסונות ארוכה, הקשב הציבורי שלנו בדרך כלל מחודד לכל איום, במיוחד לכזה הטוען לתואר "קיומי". אולם התואר הזה שמור אצלנו לפלישת צבאות ערב במלחמת 48', לרבבות טילים סורים המכוונים אלינו ולאיום הגרעין האיראני. אלה זכרונות היסטוריים צרובים, מטופחים, שטוענים לאקסלוסיביות. המכנה המשותף להם הוא שה"קיומי" מזוהה באופן אוטומטי עם ה"בטחוני".
מושג ה"בטחון" נהנה במוחנו מרשת עשירה של אסוציאציות, מחיילים חמושים ועד מטוס ה-F35. אף לא אחת מהן היא "יציבות אקלימית". מסיבה זו קשה לנו לעשות את הקפיצה המתבקשת ולזהות שהאקולוגי הוא הוא הבטחוני. העובדה שקישור זה אינו קיים אצלנו מולידה התנגדויות, מלעג ועד הדחקה לשוליים. בבסיסן של תגובות אלה עומד קושי אמיתי, פיזי, קוגניטיבי, שמונע מאיתנו מלתפוס שפרימת היציבות האקלימית היא האיום הקיומי האולטימטיבי.
אין לנו מילים
ג'ורג לייקוף, הבלשן הקוגניטיבי הנודע, כתב ב-2010 מאמר שכותרתו היא "מדוע זה חשוב כיצד אנחנו ממסגרים את הסביבה" ("why it matters how we frame the environment") ובו הסביר כי עובדות אינן מספיקות כדי להגיע למסקנה נכונה בנושא חדש ומורכב. עובדות, מתברר, חייבות להתאים למסגרת חשיבה ולתבניות קיימות. בהיעדרן, יזכו העובדות להתעלמות.
בנושא ההתמוטטות האקולוגית, כתב לייקוף, אנו סובלים מ"היפוקוגניציה", מושג שהאנתרופולוג רוברט לוי הכניס ללקסיקון ב-1973. מצב של היפוקוגניציה הוא מצב של היעדר, חוסר ייצוג שפתי, קוגניטיבי, הנדרש לתיאור רעיון, תפיסה או חוויה. זהו שטח מת בתפיסה שלנו. לפי לייקוף, אנחנו לא מחזיקים במוחנו מסגרת מושגית שיכולה לתפוס את המציאות החדשה של קריסת מערכות הטבע. אין לנו לקסיקון רגשי בשביל האירוע הזה ואנו מגששים אחר מילים עבורו.
אנחנו לא מחזיקים במוחנו מסגרת מושגית שיכולה לתפוס את המציאות החדשה של קריסת מערכות הטבע. אין לנו לקסיקון רגשי בשביל האירוע הזה ואנו מגששים אחר מילים עבורו
מסיבה זו יש לנו קושי לתקשר את הנושא, ויש לנו קושי לחבר את דוחות מדעני האו"ם לתמונה אחת. אנחנו לא מצליחים להתגייס לנושא כי איננו מסוגלים להרגיש את מה שאנו לא מצליחים להמשיג לעצמנו. בהעדר תבניות רקע של חינוך מדעי, או עניין ספציפי בתחום, אנו כבולים לארסנל הקוגניטיבי שלנו. כדי להתגבר על הבעיה, אומר לייקוף, חובה לעשות לנושא מסגור נכון, כזה שיתחבר לתבניות קיימות שכבר עובדות. רק אז יכול להיווצר חיבור רגשי עוצמתי.
מסגור כזה היה יכול להיות הצנחת נושא האקלים לזירה המוכרת של ביטחון לאומי ובריאות הציבור, ומיתוג האקלים כמכפיל ומשלש איומים במזרח התיכון. איומים על בטחון המזון, על פוריות האדמה, על בריאות הציבור, מבצורות, שריפות, שטפונות וחדירת נגיפים, הם איומים קונקרטים. אלה איומים שאם יחריפו יתגלגלו למתקפה מסוכנת על הדמוקרטיה עד שיביאו לקריסתה. חיבורים אלה, אם היו נעשים, בויברטו הנכון, היו מכניסים את נושא האקלים בדלת הראשית לשיח הישראלי.
ההבנה של הפגיעה השיטתית שלנו בטבע היתה יוצאת נשכרת אם היינו טורחים למסגר ולרתום אותה לאתוס הישראלי של קדושת האדמה, זו שנקנית בדם בניה. או אז הפגיעה שלנו בה על ידי הרעלתה בכימיקלים, אטימתה באספלט, פציעתה בחריש עמוק והזנחתה חשופה לשמש, לרוח ולסחף, היתה נחווית כפגיעה בבסיס הקיום שלנו.
התגברות על תחושת ההזרה והריחוק אל מול בעיות אקולוגיות של אסון האקלים והתמוטטות הטבע, היא דרך קשירת חוטים אל סיפורי העל שמפעילים אותנו. אבל זה בדיוק מה שלא עשינו.
הטעות של מספרי הסיפורים הירוקים
גמגום השיח הסביבתי-אקלימי שלנו, חב חוב גדול למילים הכושלות שבחרנו. הבחירה במונחים מעורפלים, שמכסים יותר משחושפים, שימשה חיפוי למציאות של פיתוח שגוי ויצרה מסך עשן שהקשה להבין את עוצמת הסיפור. מונחים כמו "איכות הסביבה", "הגנת הסביבה", "קיימות", "פיתוח בר קיימא", לא יצרו מסגור נכון ולא סייעו להבנת מסלול ההרס המערכתי. הצנחת דימויים ירוקים, מיובאים, הוסיפה את חלקה ותרמה לנידחות השיח האקלימי.
כדי שהאיום האקלימי ייארג לתודעה הוא דורש תיווך וסיוע בחיבור הנקודות לסיפור אחד ברור, הנשען על עוגנים מרכזיים לנרטיב הישראלי. מאמץ כזה לא רק שלא נעשה, אלא עוכב.
מספרי הסיפורים הירוקים האמינו באמת ובתמים כי את נושא האקלים יש לזנוח משום שאת האנרגיות יש לנתב למה שניתן לנצח בו, אך היו לקורבן של הצלחתם
משך שנים רבות, רבות מדי, ההתעלמות מנושא האקלים על ידי מספרי הסיפורים הירוקים, היינו, משרד הגנת הסביבה והארגונים הירוקים, היתה מדיניות מכוונת. החשיבה היתה שעדיף להתמקד במאבקים מקומיים ולא בנושאים גדולים, גלובליים ומורכבים כמו התחממות אקלימית. נושאים שסכנתם היא שירחיקו את הציבור ולא יקרבו אותו אל הנושאים שעל המדוכה. העלאת סוגיית האקלים, סברו, עלולה לגרוע מהקשב לנושאי הסביבה ובכך לגרום נזק למאבקים מקומים. וכך יצא שלא נעשה מאמץ כלל לקרב את הנושא ולהפוך אותו לקליט לאוזן הישראלית.
מספרי הסיפורים הירוקים האמינו באמת ובתמים כי את האקלים יש לזנוח משום שאת האנרגיות יש לנתב למה שניתן לנצח בו, אך היו לקורבן של הצלחתם. הכניסה המאוחרת של האקלים והזרתו התאימו מאד לשחקנים האחרים על המגרש. מבני כוח של הון-שלטון-עיתון נהנו ועדיין נהנים מהעיכוב הלאומי בהבנה של משבר האקלים. שימור היפוקוגניציה, מצב של כשל תפיסתי ציבורי, מבטיח להרחיק מהשיח תפיסות חדשות, בעלות פוטנציאל משבש חיובי.
בורות מטופחת זו אפשרה למכור לנו, לפני עשור, ללא מחאה משמעותית, את תשתיות גז המתאן - "הגז הטבעי" - כ"אנרגיה ירוקה מאד" באריזת "ביטחון ועצמאות אנרגטיים". והיא מאפשרת גם כיום התנהלות צינית וזחוחה של ראש הממשלה ומשרד האנרגיה, המצהירים על "מהפכה של ממש" באנרגיות מתחדשות ועל היותנו "מובילים בעולם" בתחום זה, כשבו בזמן הם מקדמים בכספי ציבור פרויקטי תשתית מגלומנים שכובלים אותנו, עשרות שנים קדימה, לתשתיות אנטי-אקולוגיות של דלקי מאובנים.
אבל אם יש מקום אחד שהעיכוב בהבנה משחק לידיו יותר מכל, הרי הוא המגרש הפוליטי על סוכני הסטטוס-קוו שבו. הקטנת ומסגור הנושא לכזה שדורש רק קפיצה טכנולוגית ותיקוני מיסוי, רק מאריכים את חיי השיטה הקיימת. אולם אסון האקלים וההתמוטטות האקולוגית אינם נושאים שדרך הטיפול בהם קוסמטית. לפנינו מחלה מערכתית שדורשת טיפול שהולם את מימדיה.
הטראנספורמציה הנדרשת מערערת על השיח הישן, כי היא מציגה את כשלי השיטה ואת המחירים הבלתי נסבלים לה, וככזו היא איום על ההגמוניה השלטת. התנהלות של גרירת רגלים, זריקת סיסמאות ירוקות א-לה יאיר לפיד, לאוויר הטוויטר, תכליתה לקנות זמן לשחקנים פוליטים שרוצים לשמר ויכוחים אנכרוניסטים, מחנאות היסטורית ולמנוע כניסה של שיח שובר שורות וסדר יום. העיכוב בהבנה מאפשר להסתיר את משבר הזהות של המבנה הכלכלי-פוליטי, שעומד חסר מילים אל מול נושא משבש ומנתץ.
"מעולם לא הכבידה ההיסטוריה על רעיונות בעוצמה רבה כל כך", כתב הפילוסוף עמנואל לווינס לפני מלחמת העולם השניה. ואכן, הפוטנציאל המשבש הגדול ביותר של המגה-איום שהגיח מן הטבע, הוא זה הפוליטי. הוא מניע דינמיקה שקוראת לנו להשיל מעלינו שיטה שיש לה תרומה ישירה לסבל מתגבר, דינמיקה שדורשת מאיתנו לשים על השולחן שאלות חדשות. עם הזמנה זו אנו נכנסים למרחב בו לא היינו מעולם, חובתנו להשפיע על הטקסט הבסיסי שלו.