"ישנם אנשים תמימים במדינה, הסבורים כי כל שירות חשאי הוא פסול מעיקרו [...] לא פחות מסוכנים הם התמימים מן העבר השני של המתרס, המנסים להתעטף באצטלה של קדושה כאשר מדובר באחד הענפים שלהם, ומאמינים כי הם אינם יכולים לטעות [...] כי הם טלית שכולה תכלת [...] ואם בכל זאת קורה תקר ומתגלה פגם יסודי אצלם, הם מוכנים לגייס את מלוא כוחם כדי למנוע את הפרסום, בטענה שהפרסום יביא נזק לבטחון המדינה. הם חושבים והם רוצים שגם נאמין להם שלא המשגה שלהם, כי אם הפרסום הוא שיזיק".
הדברים הללו נכתבו בראשית מאי 1959 ונועדו להתפרסם כמאמר המערכת ב"מעריב". אלא שהצנזורה הטביעה על הטקסט את החותמת "נפסל". תוכנו מצוטט בספר "ביטחון ודמוקרטיה" שכתב איסר הראל ז"ל, מי שהיה הממונה על שירותי הביטחון – השב"כ והמוסד גם יחד – באותן שנים.
מאמר המערכת שלא ראה אור עסק בדרמה שליוותה את מדינת ישראל במשך שנים ארוכות, פרשת "מיסטר איקס", או "האסיר איקס". לימים התברר כי מאחורי הכינוי הזה הוסתרה דמותו של מרדכי (מוטקה) קידר, שבקריירה שלו, כך קבעו השופטים, היתה מעורבת שליחות מודיעין חשאית עם מעשים פליליים.
מעלליו של קידר עדיין שנויים במחלוקת: לאחר שחרורו מהכלא הציג עצמו כמי שנרדף על-ידי מערכת הביטחון ורשויות החוק, וגישה זו אומצה על-ידי עיתונאים לא מעטים. מנגד, הוא הורשע בבית-משפט ונידון למאסר עולם, ובמשך שנים היה כלוא ומבודד כ"מיסטר איקס". על-פי הראל, היה זה עונש הולם למי ש"הורשע ברצח ברוטלי וזדוני ובשוד קורבן מזימתו השטנית".
קידר שירת בפלוגה הימית של הפלמ"ח וגויס ב-1956 לאגף המודיעין, על אף שנחשד בראשית שנות ה-50 בשוד בנק בעפולה ובעבירות נוספות. הוא עבר בהצלחה את ההכשרה לעבודת הביון ונשלח לחו"ל. על-פי פרסומים שונים, שהופיעו שנים רבות אחר-כך, הוא היה אמור לצאת למשימה במדינה ערבית כלשהי, לאחר שיבסס את זהותו כאיש עסקים בארגנטינה.
זמן לא רב לאחר שהגיע לארגנטינה נועד עם איש קשר יהודי מקומי שהתנדב לסייע לו במשימתו, שכר עבורו חדר מסתור לפגישות ואף, לטענת הראל, הלווה לו סכום כסף גדול שנדרש כביכול כדי לשלם ל"גנרל ערבי בכיר". זמן קצר אחר-כך נמצאה גופתו של היהודי באותה חדר – והכסף נעלם.
קידר נחשד מיד בביצוע הרצח. בנובמבר 1957הוא הוזמן ארצה לכאורה בעניין אחר, ונעצר עם הגיעו לנמל התעופה בלוד. תחת צו מעצר מינהלי הוחזק חצי שנה בצינוק, ועוד כשנה בבידוד. איש מקרוביו או מכריו לא ידע על כך. רק כאשר נתקל קידר במקרה בכלא בידידה שלו, שהגיעה לבקר עציר אחר, הצליח להעביר החוצה מסר ראשון על מעצרו.
כשנחשף המעצר, פעלו הרשויות כדי למנוע כל אזכור בעיתונות על פעילותו המודיעינית. שמו ועובדת מעצרו הותרו לפרסום, אך לכתבים נמסר שהוחזר ארצה כדי להיחקר על חלקו בשוד בעפולה ב-1951, על רצח נהג מונית בחדרה ב-1950 ועל עבירות אחרות מאותה תקופה. מקריאת עיתוני התקופה ניכר כי החוקרים גילו נדיבות רבה בהזרמת מידע על חקירת הפרשות. מישהו, כנראה, ביקש להפנות את מירב תשומת הלב לעברו של קידר. פרקליטו התלונן בפני היועץ המשפטי לממשלה כי הפרסומים הללו יוצרים אווירה של "השמצות סיטוניות" נגד החשוד, באופן שעלול לפגוע בזכותו למשפט הוגן.
מאמר המערכת של "מעריב" נפסל משום שהפנה אצבע מאשימה כלפי השירותים החשאיים על גיוסו של קידר לשירות למרות החשדות הקודמים על מעורבות במעשים פליליים שנים קודם לכן. באותו מאמר שלא צלח את הצנזורה נכתב עוד: "למרות שקופה של שרצים היתה תלויה על צווארו, הוא נבחר לשליחות בחו"ל [...] עצם העובדה שזרוע שלטונית אחרת הופעלה בשם 'בטחון המדינה' כדי למנוע מעיתונינו את הפרסום שאיש הדרוש במקרי שוד ורצח היה בשליחות רשמית של המדינה, אף היא תובעת חקירה [...] האחראים למשגה זה אינם יכולים להתעטף באצטלה של עניינים 'קדושים' וחשאיים".
לאחר ימים אחדים התירה אמנם הצנזורה לפרסם כי מדובר באדם שחזר מ"שליחות רשמית בחו"ל", אך ללא אזכור מערכת הביטחון. יחד עם זאת, כאשר הובא להארכת מעצרו, כביכול בחשדות למעשים פליליים בחדרה ובעפולה, דרשה התביעה לאסור לפרסם את פרטי הפרשה – והשופט נענה. על כך הגיב "מעריב" במאמר מערכת חריף, שהפעם זכה להתפרסם:
"ישנם במדינה הזאת ענייני ביטחון ועניינים אחרים שפרסומם עלול להזיק למדינה [...] והעיתונאים משתפים פעולה ברצון כדי למנוע פרסומים העשויים להזיק לביטחון. אך מי מעוניין להרחיב את איסורי הפרסום? מי מעוניין להרחיב את שטח האיפולים שלא לצורך? מי מעוניין להשתמש בבתי-הדין לא כאמצעי להבהרת פרשיות, אלא לאי-הבהרתן? האם לא הגיע הזמן שמישהו במדינה הזאת, בעל סמכות משפטית ומוסרית, ישים קץ לאיפולים אלה?".
מתוך "מעריב", 5.12.1985
ההצגה האמיתית נמשכה מאחורי הקלעים: משפטו של קידר התנהל בדלתיים סגורות בבית-דין צבאי, שקיים את ישיבותיו על-פי גרסה אחת ב"בית-אריזה ישן בפרדס". ב-1962 – יותר מארבע שנים לאחר שהובא ארצה – הורשע ברצח ובשוד של היהודי שסייע לו ונידון למאסר עולם. שום פרט מאלה לא פורסם בעיתונות. הוא היה ונותר במשך שבע משנות ישיבתו בכלא רק "האסיר איקס", או "מיסטר איקס", שהוחזק באגף מיוחד, שכונה לימים "אגף האיקסים", שבו הוחזקו אסירים בטחוניים בבידוד מוחלט, לעתים כאשר אפילו הסוהרים אינם יודעים את זהותם. באותו כלא, בשמו דאז "כלא רמלה" והיום כלא איילון, הוחזק גם האסיר איקס של שנות האלפיים.
ב-1974, 17 שנה לאחר שנעצר בחטף עם ירידתו מהמטוס, שוחרר קידר מהכלא וסיפורו החל להיחשף בהדרגה. בראיונות עיתונאיים תיאר כיצד שרד את השנים הארוכות של בידוד בתוככי הכלא. ב"על המשמר" כתבה דורית גפן כי גם אם אכן ביצע קידר את המעשים שיוחסו לו, "הרי הדעת אינה סובלת כי במדינת ישראל יינקטו אמצעים כה מדכאים וכה בלתי אנושיים נגד אסיר – ויהיה פשעו אשר יהיה".
חודשים לאחר שחרורו ניצל קידר מפגש של שר הביטחון דאז שמעון פרס עם סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב כדי להציג את טענותיו. הוא טען כי משפטו היה מבוים, וכי בכלא, כשנחלץ מהבידוד, סיפרו לאסירים הערבים כי הוא איש ביטחון לשעבר, ואילו ליהודים אמרו כי הוא נאשם בעבירות בטחוניות. כשיצא משערי הכלא, כך אמר, הבין כי גם בחוץ המצב דומה.
"הציבור אינו יודע ואינו יכול לדעת בשל מה נכלאתי למשך 17 שנה בכלא. יש איסור פרסום על כך. הציבור יכול להסיק מכך רק מסקנה חד-משמעית: בהתאם לנתונים שהעניין הוא חסוי ושנידונתי למאסר עולם – רק סביר שהאשמות נגדי היו בטחוניות ובוודאי מן הסוג השמור ביותר [...] מדוע לא יפרסמו הגורמים המוסמכים שמרדכי קידר לא הואשם אף פעם בעבירות בטחוניות, קל וחומר לא נשפט ולא הורשע על עבירות בטחוניות?", צוטט קידר באחד העיתונים.
מספרי הצנזור המשיכו לחתוך גם ב-1975. בשבועון הסטודנטים "פי האתון" פורסם ראיון עם קידר, אך המראיין העיד כי 95% מהטקסט נפסלו על-ידי הצנזורה הצבאית. השבועון פירסם, כתחליף, סיפור בדיוני כביכול על "מישקה קידרון", שמגלה כי חוקריו מנסים לטפול עליו אשמה ברצח יהודי בשם "יעקוב פרוינד". טכניקה זו נוצלה שנים קודם לכן על-ידי אורי אבנרי ב"העולם הזה" בשיאה של פרשת לבון. הצנזורה אסרה אז לדווח על פרטי "עסק הביש" – ההפעלה הכושלת ב-1954 של רשת יהודים במצרים לביצוע פיגועים כדי לשבש את יחסי קהיר עם וושינגטון ולונדון. עורך "העולם הזה" העתיק את האירועים למאבק בין יוון לטורקיה, תחת הכותרת "פרשת אלכסיס".
קידר עזב את הארץ ושב אליה, בין היתר בניסיון לטהר את שמו. הוא פנה כמה פעמים לבתי-משפט ואף עתר לבג"ץ, אך פסק דינו על הרצח בארגנטינה לא בוטל. השאלות בדבר דרך הטיפול בפרשה, ובמיוחד ההצדקה וההיגיון בשימוש בצנזורה ובאיסורי פרסום, שבו ועלו במרוצת השנים שוב ושוב, גם בפרשות אחרות.
"במדינה בה האינסטנציה המשפטית העליונה היא בית-דין צבאי בדלתיים סגורות, ובה אפשרי לכלוא בן-אדם במשך שבע שנים בתא מבודד – הכל יכול לקרות בה", כתב אלי תבור ב"העולם הזה" בשנות ה-70, כאשר נרתם השבועון למאבקו של קידר. "בכל עימות שהוא, העיקרון הוא שהצד הצודק יכול להרוויח מגילוי דברים, והצד הלא צודק יכול להימנע מהפסד על-ידי העלמת הדברים".
השבועון גם ציטט את פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שקבע כי גם בלי להיכנס לפרטי ההאשמות נגד קידר, מדובר ב"פרשה של התעללות באדם ועבירה על יסודות החוק והמשפט, ואין צורך לומר זכויות האדם [...] זה לא אינטרס בטחוני! אלה אינטרסים שלטוניים בעטיפה של אינטרסים בטחוניים. ועל זה עוברת הציבוריות אצלנו בשתיקה!".