ביום שאחרי ההתנתקות
התעוררתי מוקדם והרגשתי כאילו לא ישנתי ולו דקה אחת בלילה הזה, אחד מאותם הלילות החמים, הלחים והמחניקים של אוגוסט. פתחתי את החלון. הים נראה כחול ורגוע, מתעלם לחלוטין מהסערה הגדולה המתחוללת כאן, על רצועת החוף הצפופה בעולם ושמה עזה.
בטלוויזיה הקטנה שבפינת החדר ריצדו תמונות שצולמו ממש מעבר לפינה, באחד ממחנות הפליטים הסמוכים למלון שלי. אל-ג'זירה הקטארית שידרה בשידור חי מהרצועה כבר משעות הבוקר המוקדמות, והכתבים היו פרושים במגוון לוקיישנים כדי לא להחמיץ ולו פיסת התרחשות אחת. רובם היו פלסטינים מעזה – ואיל דחדוח, היבא עקילה, סיף אל-דין שאהין, סמיר אבו-שמאלה ואחרים. בעולם הערבי וכאן בעזה הם היו הכוכבים הגדולים.
בשנים שחלפו מאז ראיתי את השינויים שחלו באחדים מהם. היו כאלה שדעותיהם הקצינו, היו שפנו לדת, אחרים הפסיקו לשדר בגלל משברים אישיים ותחושת עייפות. אבל אז, בקיץ 2005, היתה אל-ג'זירה בשיא כוחה והכתבים – צעירים ונלהבים.
הגעתי לעזה כיממה לפני כן. כל היום הקודם צילמנו, ערכנו ושידרנו. סיימנו בשעת לילה מאוחרת, וכשנכנסתי לחדרי במלון אל-דירה קרסתי מיד על המיטה ונרדמתי מבלי להעיף מבט מהחלון או להתבונן בחלל החדר. במערכת תמיד צחקו עלי כשסיפרתי שגם בעזה, בבית-לחם וכמובן ברמאללה ישנם בתי-מלון מעוצבים ואכסניות יפות, ואפילו היתה להם בדיחה קבועה בעניין: "מהו הנופש האידיאלי בעיני קסניה? סופ"ש בבית-מלון חמישה כוכבים בשכם".
גם במחסום ביציאה מרמאללה נתקלתי פעם בחיילת שבדקה את השקית שבידי והבחינה בכמה פריטי לבוש שקניתי בקניון בעיר. "יש להם קניונים? אנשים עושים שם שופינג? את עושה שם שופינג?" – היא נדהמה לשמוע שמעבר למחסום מתקיימים חיים שכוללים גם זוטות כמו שופינג, ויש קניונים שבהם בני נוער מסתובבים אחרי שעות בית-הספר ומכלים את זמנם ואת כספם של הוריהם, בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם.
ככה זה כשההקשר הבלעדי שבו שומעים על הפלסטינים – ובעצם על ערבים בכלל – הוא בטחוני, וכשמתבוננים בצד השני דרך הכוונת. לא פלא שצירוף המלים "בית-מלון בעזה" נשמע לרבים מחברי כמו בדיחה מוזרה.
החדר שלי במלון היה יפהפה. אלמלא "המצב", המלון החביב הזה היה יכול בקלות להתמלא בתיירים ישראלים וזרים המשוועים לאותנטיות, לנוחות ולקרבה אל חוף הים. האם החוף הנשקף כעת מחלוני שונה כל-כך מחופי תל-אביב או ביירות, הזרועים בשמשיות צבעוניות ובתיירים שרובצים על החול? התשובה הלא מנחמת היתה "כן".
לא הרחק מהמלון שכן מחנה הפליטים א-שאטי, או כפי שכינו אותו הכתבים הזרים באנגלית – "Beach Camp". מי ששמע את השם הזה לראשונה אולי סבר בטעות שמדובר במחנה קיץ עליז של גולשים, אך למעשה ה"ביץ' קמפ" הספציפי הזה היה מקום מדכא ועלוב ששכנו בו אלפי פלסטינים שנמלטו לעזה מערים ומכפרים בדרום הארץ בעקבות המלחמה ב-1948.
שני פלסטינים מתבוננים לכיוון ציר פילדלפי שהפריד בין עזה למצרים, ספטמבר 2005 (צילום: יוסי זמיר)
ביום האתמול, כאשר צילמתי כתבה שעסקה בהכנות לקראת העידן החדש בעזה, ביקרתי גם ב"ביץ' קמפ". על כל עמוד חשמל, על כל בית מגורים וחלון ראווה, התנוססו דגלים ירוקים. בעצם, עזה כולה נצבעה ירוק – דגלי תנועת החמאס – והביץ' קמפ לא חרג מן הכלל.
כמו במקומות אחרים ברצועת עזה, לצד הדגלים נתלו גם תמונות ענק של ראשי החמאס – השייח' אחמד יאסין, שחוסל במרץ 2004, עבד אל-עזיז א-רנטיסי, שחוסל כחודש לאחר מכן, ואינספור פנים צעירות של אנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם שביצעו פיגועי טרור מחרידים בלב הערים הישראליות. בפינות הרחוב המשיכו להימכר מחזיקי מפתחות עם דמויותיהם של יחיא עייש "המהנדס", שהיה אחראי לפיגועי האוטובוסים בשנות התשעים, של סלאח שחאדה – עובד סוציאלי לשעבר שהפך לרב-מרצחים, מיוזמי "הקסאמים" – ושל השייח' יאסין, האב הרוחני והמייסד של החמאס.
הטלפון בחדר צלצל. הצלם הפלסטיני שעבדתי איתו בעזה המתין לי למטה. בעזה לא היתה קליטה סלולרית בטלפון הנייד שלי, ולכן אפשר היה לתקשר איתי רק דרך הטלפון הקווי שבחדר או באמצעות דלפק הקבלה שבבית-המלון. כל שהייתי צריכה לעשות הוא לרכוש כרטיס סים של חברת ג'וואל המקומית, אך משום מה מעולם לא עשיתי זאת. במקומות הסמוכים לגבול, כמו בית-חנון או בית-לאהיה, המנויים של חברת אורנג' קלטו לא רע, אך ככלל, לעזה הסלולרית כבר מזמן היה קיום עצמאי ונפרד מישראל.
העברתי את מספרו של הצלם למערכת ולאמא שלי, והרגשתי מנותקת לגמרי מהעולם, לטוב ולרע. עזה היתה עולם אחר, יקום מקביל ליקום הישראלי שלי, והטלפון שנדם לאחר שחציתי את הגבול היה עוד סממן לכך. במרוצת השנים העולם שמעבר למחסום רק הלך והתרחק מישראל, אף שהיה קרוב אליה כל-כך מבחינה גיאוגרפית.
כשירדתי לאכול ארוחת בוקר לא מצאתי אפילו שולחן פנוי אחד. לתקשורת הבינלאומית והערבית היה פה ייצוג רחב ביותר. רבים מן העיתונאים ממש עברו להתגורר בעזה מאז שהחל פינוי היישובים הישראליים בגוש קטיף, אך עד עכשיו התרחש כל האקשן מהעבר השני של הגבול, בעוד עזה עוקבת בדריכות אחרי ההתפתחויות. היום, לאחר שהחייל הישראלי האחרון טרק את השער ונעל אותו היטב מאחוריו, החל רשמית עידן חדש ברצועה. הפרק הנוכחי ביחסי ישראל ועזה, שנמשך 38 שנים, הגיע לסיומו, אם כי ההתנתקות כמובן לא היתה שוות ערך לניתוק מלא בין עזה לישראל. [...]
השמש תידום בין עזה לרפיח
מחוץ למלון כבר חנתה פיאט קטנה שנשאה את הכיתוב "תקשורת" באנגלית ובערבית, ובתוכה המתין לי אברהים, הצלם העזתי שעבדתי איתו פעמים רבות. אברהים התגורר עם משפחתו הגדולה בבית מטופח ונאה בצפון הרצועה, והיה אחד הצלמים הטובים שיצא לי לעבוד איתם לאורך השנים. שקט, מקצועי, בעל עין חדה וחושים מעולים – הוא תמיד מצא את הזוויות הבלתי צפויות והצליח להוציא את המקסימום מכל לוקיישן. אהבתי לעבוד איתו וידעתי שגם בארגונים הפלסטיניים מכירים ומכבדים אותו, כך שבחברתו הרגשתי בטוחה ומוגנת הרבה יותר.
אברהים הציע שניסע לכיוון העיר רפיח, לגבול עם מצרים. המטרה היתה להגיע לגבול הבינלאומי החדש של עזה, שלאחר הנסיגה הישראלית הפך לגבול פלסטיני-מצרי, ולבחון את המצב החדש שזה עתה נוצר שם.
היינו צריכים לחזור לעיר עזה בסביבות השעה חמש אחר הצהריים כדי לכתוב, לקריין ולערוך את הכתבה, להעביר את החומרים למערכת ולהתכונן לשידור החי שהיה מתוכנן לשעה שמונה בערב. כמה זמן תיקח הנסיעה בין עזה לרפיח? המרחק בין שתי הערים לא עלה על שלושים קילומטר, אך בפועל ידענו שכדי להגיע מצפון הרצועה לדרומה חייבים לעבור את המחסום הצבאי 'אבו-הולי', ואף אחד לא ידע להעריך כמה זמן זה עלול לקחת.
"הפעם לא יהיה שום מחסום", הזכיר לי אברהים וחייך חיוך רחב. נכון, הרי צה"ל עזב את עזה, ומשמעות הדבר היא שאין יותר מחסומים המפרידים בין עיר לעיר ברצועה. כמה מאחיותיו של אברהים התגוררו עם משפחותיהן בדרום הרצועה. לפעמים כדי לבקר אותן היה עומד שעות ארוכות במחסום הצבאי שביתר את הרצועה לשניים, לעתים גם חזר על עקבותיו כי החיילים לא אִפשרו מעבר לצד השני.
האם מעתה והלאה אפשר יהיה לנסוע ללא שום הפרעה ובלי שום מחסום ישראלי מצפון הרצועה לדרומה ולעבור את עזה כולה – כשבעים קילומטר – בפחות משעה? אני דמיינתי בעיני רוחי נסיעה מהירה (למרות איכות הכבישים הירודה הנהגים העזתים נסעו מהר, מהר) אך תוך דקות ספורות כבר עמדנו בפקק ענק שלא היתה לו התחלה וככל הנראה – גם לא היה לו סוף. מכוניות רבות הצטופפו מאחורינו ומלפנינו, רבות מהן מעוטרות בדגלי פלסטין ורבות אף יותר בדגלים הירוקים של החמאס, וכולן עמדו בפקק אינסופי בדרך לדרום הרצועה.
רחוב ברפיח העזתית, ספטמבר 2005 (צילום: יוסי זמיר)
בצדי הכביש התרוצצו ילדים קטנים שמכרו לנהגים התקועים דגלים ובקבוקי מים או הציעו לנקות את השמשות. שאלנו אותם אם הפקק מסתיים בקרוב. הילדים גיחכו ונדו בראשם. "ככה זה נמשך עד רפיח", אמר אחד מהם, ילד גבוה ושחום שככל הנראה פיקד על הילדים האחרים ודיבר כאילו היה המבוגר האחראי. הילדים האלה התרוצצו עם מרכולתם, חילקו ביניהם את זרם הרכבים ותפקדו כמו צבא קטן ומאורגן.
ביום הזה הילדים עשו קופה יפה, כי אלפים מתושבי הרצועה יצאו לנסיעה ברכבם הפרטי, באוטובוס או אפילו על גבו של חמור על מנת לראות במו עיניהם את המציאות המשתנה לאחר 38 שנות שליטה ישראלית בעזה. הם רצו לראות בעצמם אם מחסום "אבו אל-הולי" הידוע לשמצה אכן הוסר, התכוונו להגיע עד לגבול ובעיקר רצו לטעום את טעמה של החירות החדשה הזאת, גם אם היתה תחומה ומוגבלת מאוד.
בעת שהזדחלנו בתוך הפקק הספקתי לשוחח עם כמה מהנהגים והנוסעים. אברהים יצא מהאוטו, פרק את הציוד, צילם את הראיונות, קיפל את הציוד – וכל זה נעשה מבלי שהתקדמנו עם הרכב אפילו בסנטימטר אחד. כמה מהמרואיינים סיפרו שהם כבר ערכו סיבוב אחד כזה בשעות הבוקר ועכשיו נוסעים שוב "רק כי הם יכולים". הרכבים הישנים והמאובקים היו מלאים עד אפס מקום בבני המשפחה, כולל הילדים הסקרנים שהציצו מהחלון הפתוח ונופפו בידיהם.
כאשר עברנו מצפון לצומת גוש קטיף, במקום שם ניצב עד לאחרונה מחסום אבו אל-הולי, ראינו שנשאר ממנו רק תל עפר קטן ובו נעוצים דגלים ירוקים של חמאס ודגלים שחורים של הג'יהאד האסלאמי, כסמל לניצחון על האויב שהיה ואיננו. הירוק והשחור שלטו בנוף באופן כמעט בלעדי.
לצדי הדרך עמדו שוטרים פלסטינים. הם נראו נבוכים ולא בטוחים בעצמם. היה ניכר על פניהם שלא ידעו מדוע הוצבו כאן, מה תפקידם ומה עליהם לעשות במקרה שבמקום יתפתחו לפתע מהומות או קרבות. בחודשים שקדמו להתנתקות התרבו בעזה מקרי האלימות, ותגרות בין תומכי פת"ח לחמאס היו עניין שבשגרה.
חטיפות של עיתונאים החלו עוד קודם, והיה ברור ששתי היריבות הנצחיות – פת"ח וחמאס – רק מחכות לשעת כושר כדי לבוא חשבון זו עם זו. אך האם המתח הזה אכן יגרום לעלייה משמעותית במפלס האלימות דווקא היום, כאשר עזה סוף-סוף
חוגגת את שחרורה מהנוכחות הישראלית לאחר כמעט ארבעה עשורים? על השאלה הזאת אף אחד לא יכול היה לענות.
המשכנו בנסיעה המייגעת והאיטית בפקק האינסופי עד שהגענו לפאתי רפיח. חנינו בשדה פתוח, כי ידענו שאם ניכנס עם המכונית לתוככי העיר הקטנה שהוצפה באלפי כלי רכב נאבד עוד זמן יקר. התקדמנו ברגל, ובדרך עברנו ליד כפר קטן ובו ראינו נשים תולות כביסה, ילדות וילדים ששיחקו בגולות בחוץ וזקנים ששתו תה וקפה כאילו הדרמה הגדולה לא התרחשה ממש מתחת לאפם.
אבו-באסם, אחד הקשישים שלגמו בניחותא את הקפה שלהם, אמר לי שאיננו מתרגש כי הוא אינו מאמין שהישראלים באמת יעזבו. "אינני יודע איך, אבל הם יישארו פה עוד תקופה ארוכה, ולא ניפרד מהם לא היום ולא מחר. כל המסח'רה הזאת לא שווה כלום. הסוף שנהיה ביחד ככה עד יום הדין" – הוא התבונן בשוויון נפש על הטור הארוך של המכוניות שהשתרך לכיוון הגבול. ההתלהבות שאפפה באותו יום את עזה כולה לא דבקה בו.
סיימנו לראיין את האיש המבוגר שאצבעותיו לא פסקו לרגע לעבור על כדורי המסבח'ה העשויה מענבר צהוב שקוף, והמשכנו בדרכנו. עשרות זוגות עיניים סקרניות של ילדים וילדות ליוו אותנו ושמעתי כיצד אחד מהם לחש לחברו "איגנביה" – זרה, כאשר הוא מבטא את האות ג' בדיוק כמו השכנים המצרים של עזה.
ברגל התקדמנו הרבה יותר מהר מאשר בטור הארוך של המכוניות שהוסיף להזדחל בכביש, אף שהיינו עמוסים בציוד צילום כבד – הצלם סחב את מצלמת הבטא הגדולה שלו ואת החצובה, ואני – את התאורה ועוד תיק עם קלטות, סוללות, מיקרופון וכל מה שנצטרך בהמשך.
צעדנו אל עבר הגבול שניצב לפנינו, וכבר הבחנו בדגלים המצריים מן העבר השני, מתנפנפים ברוח החמה. הדגלים הפלסטיניים טרם נתלו, אך הדגל הישראלי כבר הורד. לפנינו היתה גדר חומה וגבוהה שלידה התגודדו אלפי פלסטינים – גברים, נשים וטף. מרחוק זה נראה כמו כוורת גדולה, רוחשת פעילות.
מיד שמתי לב שרבים מבין אלה שירדו מהמכוניות וצעדו אל עבר הגבול נשאו על גבם תיקי ענק, תרמילים או כלי בית שונים ומשונים. אחת הנשים החזיקה בידיה קערת אלומיניום ענקית, ובתה הקטנה עזרה לה לסחוב עוד כמה חפצים. אחרים אחזו בידיהם סוללות ישנות, חלקי גנרטורים, מאווררים ומוצרי חשמל משומשים. הסתכלתי על אברהים, אך הוא משך בכתפיו. גם הוא לא הבין מה פשר העניין.
ככל שהתקרבנו לגדר, ראינו שתנועת האנשים ברובה מתנקזת אל עבר צדה הימני. ניגשנו למקום כדי לבדוק מה בדיוק קורה וראינו שבגדר הגבול שהפרידה בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית נפער חור, פתח קטן שאפשר מעבר של בני אדם אל העבר השני בתנאי שיתכופפו מעט. לא היה ברור מי יצר את הפרצה ובאילו נסיבות, אך הבנו מיד שכל אלה שסחבו עמם כלי בית ומוצרי חשמל לכיוון הגבול היו מודעים היטב לקיומה.
הערכתי שבקצב כזה ייקח לנו כמה שעות לעבור לצד השני כדי לצלם את הנעשה שם, אך אברהים לא איבד תקווה. הוא נדחף אל לב ההמון תוך שהוא מגן עלי, הרים את המצלמה הגדולה מעל לראשו וצעק בקולו הרועם "סחאפה, סחאפה" – (עיתונאים). אינני בטוחה שתכסיס מעין זה היה עולה בידנו אילו ניסינו זאת בישראל, ואולי בתגובה דווקא היינו נזרקים מתוך הטור החוצה, אך ברגע שנאמרו על-ידו מילות הקסם האנשים שהצטופפו ליד הפתח בגדר זזו מעט ויצרו מעין מסדרון קטן שאִפשר לנו לעבור בתוכו. כמו ביציאת מצרים, רק בדיוק להפך.
שמעתי כמה אנשים מתלחששים בינם לבין עצמם ואומרים את המלה "אל-ג'זירה". לא הייתי דומה לאף אחת מהכתבות או המגישות של הערוץ הקטארי, אבל זה לא שינה דבר. היה זה הערוץ הערבי הפופולרי והמשפיע ביותר באותה עת, ואצל רבים הוא שימש כשם נרדף לעיתונות כולה.
תוך מספר שניות כבר עמדנו ליד הפתח הצר, וצילמנו מהר פתיח לכתבה שלי. סיפרתי שמעתה ואילך העזתים יכולים לעבור למצרים בלי לעבור במסוף הגבול, בלי מסמכים ולמען האמת – גם ללא שום פיקוח. בסוף נתגלה שהפתיח לא היה מוצלח ולא היה ניתן להשתמש בו. מיהרנו, כיוון שהמעבר שלנו התאפשר בזכות מחווה של רצון טוב וידענו שעלינו להזדרז ולא לעצבן את ההמון שהתבונן בנו באיפוק מתוח. שני צעדים – וכבר היינו בצד המצרי של הגבול.
פלסטינים ומצרים מסתובבים בחופשיות ליד ציר פילדלפי שהפריד בין עזה למצרים, ספטמבר 2005 (צילום: יוסי זמיר)
רפיח המצרית לא היתה יפה יותר או מפותחת יותר בהשוואה לתאומה הפלסטינית שלה. אותן חורבות שמהן הציצו פני ילדים וילדות בכל הגילים, אותם כבישי עפר צרים ומשובשים, אותם מבנים חומים וסתמיים ששימשו את המשטרה ואת הצבא.
בפעם הראשונה שבה נסעתי למצרים באוטובוס תיירים דרך מסוף רפיח, בשנת 1995, נדהמתי מהעוני ששרר בעיר הגבול שכלל לא נראתה כעיר אלא יותר כקובץ של בתים בשלבים שונים של התפוררות שפוזרו בשטח ללא שום קשר ביניהם. לא הרבה השתנה מאז, רק שהפעם רפיח שקקה חיים, אולי בפעם הראשונה בתולדותיה. ראינו קרובי משפחה שחיבקו את הדודים, את האחים ואת הנכדים שלא ראו מספר שנים. ראינו נערים ונערות פלסטינים צעירים שהיו המומים מכך שלראשונה בחייהם עברו את הגבול למדינה אחרת.
לא כולם התלהבו. נערה צעירה עם חיג'אב צבעוני שנכרך כמו מגדל על ראשה נראתה אבודה למדי. שאלנו אותה אם תרצה להתראיין, והדבר הראשון שאמרה היה: "אז איפה החו"ל? הכל נראה בדיוק אותו דבר כמו אצלנו!". כנראה שהנערה הצעירה הזאת חלמה על כך שמיד מעבר לגבול היא תפגוש חיים אחרים, נוצצים הרבה יותר, כמו בסרטים המצריים. אך רפיח המצרית כלל לא דמתה ל"חוץ לארץ", ונראתה יותר כמו השתקפות של התאומה הפלסטינית שלה. אכזבה.
כל העת הזו אנשי משמר הגבול המצרים עמדו להם בניחותא, התבוננו במתרחש ולא ניסו למנוע מהאנשים לעבור הלוך ושוב דרך הפרצה. יותר מאוחר נודע לי שהם קיבלו הוראה לא לירות ולא למנוע את המעבר דרך הגדר. אך מחוץ לרפיח המצרית המצב כבר היה אחר – הפלסטינים שניסו להתרחק עוד ולהגיע לאזור התעלה נתפסו ונשלחו בחזרה למקום שממנו באו.
הפעילות העסקית המאולתרת בנקודת הגבול תססה. ערימות של שמיכות וכלי בית, חלקי חילוף למכשירי חשמל, אריזות ענק של אורז, שמן ומארזי חטיפים החליפו ידיים במהירות הבזק. אמנם המעבר שאִפשר זאת נפתח רק לפני זמן קצר, אבל נראה היה שכל עזה וכל תושבי רפיח המצרית היו כאן כדי להפיק תועלת מהאירוע הנדיר. עבור סחורה ניתן היה לשלם בכל מטבע שהוא – שקלים ישראליים, לירות מצריות, דינרים ירדניים או דולרים אמריקאיים. הוצאתי כמה שקלים וקניתי אריזה של צ'יפס מצרי טעים שנקרא "צ'יפסאווי" – מזכרת קטנה מביקור חטוף ב"חוץ לעזה".
מה עוד העבירו מצד לצד באותו יום ומי הצליח לעבור ולאן? שאלה טובה, ולא בטוח שיש למישהו מענה עליה. האם עם השמיכות ועם הציוד לתינוקות חצו את הגבול גם אנשי הזרוע הצבאית של חמאס? האם נכנסו לעזה מדריכי טרור שניצלו את הרגע ונשאו עמם טכנולוגיות חדישות שהצעידו את הטרור קדימה? ייתכן מאוד שכן. עם זאת, כבר היו אז בנמצא אמצעים אחרים כדי להבריח בני אדם ואמל"ח לעזה – מנהרות טרור כבר נחפרו מעזה והובילו אל הצד המצרי, כך שמי שרצה לעבור – עבר בלאו הכי.
מבלי ששמתי לב התארכו הצללים ליד הגדר והשמש כבר לא סִנוורה ולא צרבה את העור. הגיע הזמן לסיים את ההרפתקה ולחזור לעזה. תור של "יציאת מצרים" שהתארך מול הפתח בדרך חזרה הסביר פנים ל"סחאפה" הרבה פחות מקודמו, ואברהים נאלץ להתחנן, לצעוק ולקלל לא מעט כדי שנוכל לפלס את דרכנו אל עבר הפתח הקטן. בסופו של דבר עברנו את הגבול וצעדנו דקות ארוכות בתקווה שהרכב עדיין מחכה לנו במקום שבו השארנו אותו, ולא פורק בינתיים לחלקיו.
בדרך חזרה אברהים נהג בעודי כותבת את הכתבה בפנקס הקטן שלי. בהמשך עוד הייתי צריכה לעבור גם על החומרים שצילמנו כדי לסמן מתוכם את הקטעים הטובים ביותר, אך שתי הסוללות שהיו ברשותו של אברהים כבר התרוקנו. בשל כך, בחדר העריכה נאלצתי לאלתר לפי הזיכרון, מכיוון שהעורך טרם ראה את החומרים המצולמים.
תמיד כשהגעתי לחדר העריכה לאחר יום צילומים ארוך ומעניין חשתי תסכול, כי אף פעם לא עמד לרשותי די זמן כדי לעבור ביסודיות על כל החומרים, ללמוד אותם, לסמן את כל הפריימים המוצלחים ולברור בפינצטה את הטובים ביותר. כל עבודת השטח, שלעתים נמשכה כ-12 שעות, נדחסה לשעה או אפילו פחות של עריכה – ולעתים קרובות הרגשתי שאפשר היה להוציא את המיטב מהחומרים הללו אילו רק עמד לרשותי עוד קצת זמן.
בפתח המהדורה הראשית בשעה שמונה בערב הקריאה המגישה את הפתיח לכתבה שהעברתי מעזה, כשברקע מבצבצות פני, אדומות ומיוזעות, מתוך הפרצה הקטנה שבגדר, ומאחורי גבי עומדת אשה מבוגרת שנושאת על ראשה אמבט פלסטיק כחול לתינוק.
בעוד הפרשנים באולפן דנים ומתווכחים בלהט על אירועי היום ועל משמעותם, חשבתי אני על אותה אשה ועל נשים וגברים אחרים שראיתי במהלך היום נוהרים לגבול, נוסעים הלוך וחזור בכביש סלאח אל-דין, מצטלמים ליד המחסום שאיננו, לוגמים מהחופש – כל אלה היו גיבוריה של הכתבה שלי שנכנסו בשעת השיא לאלפי בתים בישראל וסיפרו את סיפורה הפרטי של שמחת העניים שלהם.
פרק מתוך "על עקבים במזרח התיכון" מאת קסניה סבטלובה, שראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2020