יום שני, 12 בספטמבר 1949, תור של אזרחים המבקשים לצפות בדיוני הכנסת השתרך מחוץ למשכנו הזמני של בית-המחוקקים הישראלי בקולנוע קסם על חופה של תל-אביב. בחור צעיר וגבה קומה בשם אברהם צפתי תופס את מקומו בתור ההולך ומתקצר.

צפתי, לבוש ז'קט חום רחב ממדים יחסית לגופו הצנום, מחזיק בידו מזוודה. בכניסה לבניין נשאל האורח בנוגע לתוכן המזוודה, והוא מוציא מספר עלונים בנוגע לתוכנית לשלום עולמי שבמרכזה בנייה מחדש של בית-המקדש בירושלים. הסדרנים מפנים את האורח התמהוני אל המלתחה, כדי שיפקיד את המזוודה בטרם יעלה ליציע הקהל.

צפתי נכנס לבדו למלתחה, בודק כי אין בולשים אחריו, ובמהירות מוציא מתחת לעלונים הרבים רובה סטן ומחסנית. הוא טוען את הרובה, ומחביא אותו בזריזות מתחת לז'קט הרחב. צפתי אוסף כמה חוברות ומחזיק אותן בידו כדי לא לעורר חשד בנוגע לאופן שבו מונח הז'קט על גופו.

הוא עולה ליציע, אך לאכזבתו מגלה כי ראש הממשלה אינו נמצא באולם. הוא נע בעצבנות על כסאו ומחליף מקומות כדי לשפר את נקודת המבט שלו על המליאה. סדרן הכנסת יצחק ציגלר מתחיל לחשוד באורח עם ההתנהגות החשודה וצופה בו ממרחק. רחש עולה מן המליאה כאשר בן-גוריון נכנס לאולם ותופס את מקומו בראש שולחן הממשלה.

צפתי אינו מאבד רגע: הוא מזנק אל תא הנשיא בקצה היציע, הסמוך לכיסאו של ראש הממשלה, שולף את רובה הסטן הטעון ומכוון אותו לראשו של בן-גוריון. מהומה פורצת ביציע כשהסדרן ציגלר מתנפל על צפתי ונאבק בו על הרצפה. כמה מאורחי היציע נמלטים מהמקום, ואילו אחרים מסייעים לציגלר להכניע את צפתי. אחד מהם טען אחר-כך שבזמן המאבק שמע את צפתי אומר: "אני אהרוג את בן-גוריון".

הכנסת מפסיקה את דיוניה, וכוח משטרה שמוזעק למקום מפנה את צפתי לחקירה בתחנת המשטרה הסמוכה. בחקירה טוען צפתי כי לא התכוון לירות בראש הממשלה אלא רק למשוך תשומת לב לתוכנית השלום העולמי שהגה, והסביר כי אף חשב לבצע מעשה אובדני במקום.

באותו ערב מיהרה לשכת העיתונות הממשלתית, הכפופה למשרד ראש הממשלה, להוציא הודעה רשמית בדבר האירוע. בתקופה של משבר כלכלי קשה ומצב בטחוני מאתגר ניסתה ההודעה הרשמית להפחית מעוצמת ההתרחשויות. בהודעה שהופצה לעיתונאים נכתב כי ביציע הכנסת נתפס אדם בשם אברהם צפתי כשברשותו רובה סטן.

"אהרוג את בן-גוריון"

בזמן שבו התרחש האירוע החריג שהו ביציע העיתונאים נציגים של רוב העיתונים בישראל, שהגיעו לשם כדי לדווח על סיום המושב הראשון של הכנסת. למחרת, דיווחיהם מבית המחוקקים זכו לכותרות בעמודים הראשונים ועיצבו את התודעה בנוגע לאירוע, איש-איש בדרכו שלו.

כתב "חרות", עיתונה של מפלגת הימין שבן-גוריון פסל מכל שותפות פוליטית, ניסח כותרת דרמטית. "נסיון התנקשות בראש הממשלה בכנסת", הכריזה הכותרת בעמודו הראשון של העיתון. מתחתיה, בכותרת המשנה, נכתב כי המתנקש בלתי שפוי. העורכים סייגו את ההגדרה הזאת והצמידו לה את המלים "לפי הודעה רשמית", כאילו כדי להטיל בכך ספק.

העיתון "קול העם", בטאונה של המפלגה הקומוניסטית, שגם אותה פסל בן-גוריון כשותפה לגיטימית, נתן אף הוא לאירוע כותרת דרמטית בעמודו הראשון: "מטורף ניסה להתנקש בשרי הממשלה בישיבת הכנסת".

הכותרת הבהירה כי מדובר בחולה נפש, ובכך הרחיקה את האפשרות שמדובר בהתנקשות פוליטית – נושא רגיש עבור עיתונה של תנועה שנחשדה כסוכנת זרה של משטר סטאלין. מאידך הודגש עצם נסיון ההתנקשות, ובהמשך הכתבה מוזכר כי נטען שצפתי צעק: "אני רוצה להרוג את בן-גוריון".

"הצפה", עיתונה של הציונות הדתית, אימץ את אותו הקו, עם הכותרת הסנסציונית "סוכלה התנקשות דמים בכנסת". בהמשך הכתבה טען כתב העיתון בביטחון כי בכוונו את הרובה קרא צפתי "אהרוג את בן-גוריון".

"צעיר לא שפוי בדעתו"

אל מול עיתונים אלו נקטו עיתוני מפלגות הפועלים קו שונה לגמרי. הם ביקשו להמעיט בחומרת האירוע ולמחוק את כוונת החיסול של ראש הממשלה שיוחסה לצפתי. "דבר", עיתונה הנפוץ של מפלגת השלטון מפא"י, ציין את האירוע בכתבה קצרה בתחתית העמוד הראשון. הכותרת שניתנה לדיווח אף היא שונה בתכלית מהכותרות של עיתוני האופוזיציה; נסיון ההתנקשות כלל לא הוזכר, והאירוע שונמך ל"אינצידנט": "צעיר לא שפוי בדעתו גורם לאינצידנט חמור בכנסת".

בדיווח הגיש העיתון את ההודעה הרשמית ככתבה וכלשונה: "בזמן ישיבת הכנסת נמצא ביציע לקהל איש אשר ברשותו נמצא סטן ומחסנית מלאה" – ללא כל אזכור לכיוון הרובה לבן-גוריון ולמהומה שפרצה, או להתבטאות בדבר הרצון לפגוע בראש הממשלה. העיתון אף הציג הערכה שלפיה צפתי ביקש "לאבד עצמו לדעת בפומבי ועל-ידי כך להסב את תשומת לב הקהל בכל העולם לרעיונותיו".

עיתונה של מפ"ם, מפלגה הנמצאת לשמאלה של מפא"י וחברה בכירה במחנה מפלגות הפועלים הציוניות, אימץ גם הוא את אותו הקו. בעיתון המפלגה "על המשמר" נקבע בכותרת, שפורסמה גם כן בחלק התחתון והפחות בולט של העיתון, כי "אברהם צפתי ניסה אמש לאבד עצמו לדעת בכנסת".

"על המשמר" אמנם נתן לאירוע מקום בולט יותר, ולא כינה אותו "אינצידנט", אך ניסה להטיל ספק בכוונה לפגוע בבן-גוריון. בכותרת המשנה צוין כי כשנתפס צפתי, "היו סבורים כי ניסה להתנקש בבן-גוריון" – אך הכתב מיהר לציין כי "המורה שרייבמן שנאבק עם צפתי" סיפר ששמע אותו אומר "אני אהרוג את בן-גוריון", אך שאר האנשים שנחלצו לעזרה "לא יכלו לאשר או להכחיש את המלים הנ"ל".

"ניסיון להתאבד והפרת הסדר בכנסת"

אל מול פערים אלו מעניין לראות כיצד העיתונות המסחרית, הבלתי מפלגתית, התייחסה לאירוע ולנרטיבים השונים לגביו. "מעריב", העיתון בעל התפוצה הגדולה ביותר באותם ימים, העניק לאירוע מקום מרכזי בשער. הדיווח על נסיון ההתנקשות תפס יותר מחצי מהעמוד הראשון, וכלל תמונות של צפתי ושל הרובה שהחזיק.

בחינה של תוכן הכתבה מגלה ניסיון לאזן בין הנרטיבים השונים. כותרת הכתבה הגדירה את צפתי כמתנקש ("המתנקש מהכנסת ייבדק היום על-ידי רופא"). בגוף הכתבה, לעומת זאת, אין אזכור לכוונה מפורשת של צפתי להתנקש בבן-גוריון. ב"מעריב" גם הטילו ספק בעצם קיומו של נסיון ההתנקשות, ותיארו את צפתי כאיש "שנאסר אתמול ביציע הכנסת כשביקש כביכול להתנקש בממשלה".

בנוסף, בכתבה שהוקדשה לתיאור ביוגרפי של האיש ורעיונותיו צוין כי "במידה שאפשר לשפוט על-פי החומר שנאסף עד כה [...] לא התכוון צפתי להרוג איש. הגם שהיה מוכן לשלוח יד בנפשו הוא על מנת להציג הקרבה על מזבח רעיונותיו".

"הארץ" גם הוא ניסה לשמור על איזון, בהציגו זה לצד זה את ההודעה הרשמית במסגרת בולטת ואת התיאור של כתב העיתון שהיה במקום. קוראי העיתון יכולים היו לעמוד על ההבדלים. כתב "הארץ" הגיש לקוראיו תיאור דומה מאוד לזה שהתפרסם בעיתוני האופוזיציה. תחת הכותרת "נסיון התנקשות מעל יציע הכנסת" סיפר הכתב על הצעיר שנעמד וכיוון את רובה הסטן לעבר בן-גוריון וחברי הממשלה, וקבע שרק בזכות ערנות עובדי הכנסת "סוכלה המזימה". בנוסף סיפר הכתב כי שמעו את צפתי קורא "אהרוג את בן-גוריון".

בעיתון "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, אימצו לגמרי את הודעת הממשלה ומשרד המשטרה, ללא השארת מקום לספק. האירוע אמנם סוקר בהרחבה בכותרת הראשית של העיתון, אך הכותרת לא עסקה בהתנקשות אלא בצפתי עצמו: "צפתי למשטרה: אצום עד מוות". המתנקש הוצג שם כתמהוני שמטרתו היתה לשים קץ לחייו בכנסת.

לצד זה, בכותרת המשנה של הדיווח ב"ידיעות אחרונות" הודגש כי צפתי יואשם "רק בניסיון להתאבד ובהפרת הסדר בכנסת". בכתבה עצמה תיאר הכתב את צפתי כמי "שעורר סערה בכנסת בהתקרבו אל הבמה ובידו תת-מקלע טעון", ללא כל אזכור לנסיון התנקשות בחברי הממשלה או בבן-גוריון.

חלון הזדמנויות

בימים שהגיעו אחר-כך, העמדה הרשמית של הממשלה ותדרוכי המשטרה מחדר החקירות, שתיארו בחור מעורער בנפשו שביקש לאבד עצמו לדעת, גברו על התיאורים שמיסגרו את התקרית כנסיון התנקשות בראש הממשלה.

צפתי נשלח בתחילה לטיפול פסיכיאטרי, אך חזר במהרה לבית-הכלא כדי לרצות שתי שנות מאסר שנגזרו עליו בגין המהומה והפרת הסדר שעורר. לאחר שסיים לרצות את עונשו הקים צפתי מפלגה בשם "מאזני צדק". הוא מצא את מותו מידי חיילי הלגיון הירדני בעת ניסה לעבור את הגבול כדי לעניין את המלך חוסיין ברעיונותיו.

צמצום האירוע בכנסת לכדי הפרת סדר שירת את הממשלה, שביקשה לשמור על יציבות שלטונית בזמן שהישרדות המדינה היתה תלויה על בלימה. מדיניות זו של הממשלה הובילה גם להתעלמות מהאירוע ואי-הסקת לקחים מתאימים. כוח ביטחון רציני לא הוקם בכנסת, ויציע הקהל נותר ללא כל חיץ שיפריד בינו לבין ראשי ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

שמונה שנים לאחר מכן הגיע ליציע הקהל אורח אחר, משה דואק, כשבאמתחתו שלושה רימונים. בטרם הבחינו בו סדרני הכנסת השליך דואק רימון לעבר שולחן הממשלה וגרם לפציעת ראש הממשלה בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל. מנהיג הציונות הדתית, השר משה שפירא, נפצע אנושות אך בסופו של דבר שרד את האירוע. לאחר מכן הוצב במקום חלון זכוכית משוריין, שחצץ בין יציע המבקרים למליאת הכנסת, והוחלט על הקמת משמר בטחוני לבית המחוקקים, הרי הוא משמר הכנסת.

ד"ר משה פוקסמן-שעל הוא מרצה וחוקר בחוג לפוליטיקה ותקשורת של המכללה האקדמית הדסה