מה הם הלקחים שאת מפיקה מהתנהלות האמריקאים אל מול התקשורת במהלך המלחמה בעיראק?
האסטרטגיה שעליה הלכו האמריקאים היא אסטרטגיית ההצפה. הם החליטו למלא את המסכים. אם התקשורת היא סוג של מראה שמשקפת את המציאות - לא "המראה", לא המראה הבלעדית ולא בהכרח בזווית ישרה ומשקפת במדויק, אבל היא אחת המראות - הם שברו את המראה לאלפי רסיסים וכל פעם הראו לנו רסיס אחר. כל פעם ראינו חלק אחד, קטן ומצומצם - ואי-אפשר להרכיב את המראה הזו בחזרה. זה מרתק. מצד אחד זה עונה, על פניו, על כל הצרכים של התקשורת; התקשורת, בוודאי האלקטרונית, בוודאי בשעת מלחמה, היא יצור רעב שלא יודע שובע - אין גבול לכמה שאתה יכול להאכיל אותו. מצד שני זה נותן משמעות מודרנית ומתוחכמת יותר למושג של ערפל קרב. ראינו כל הזמן את הקרב אבל לא ידענו מהי תמונת המציאות.
מעניין לא פחות מזה היה מה הם בחרו להראות. לא היה קצין צנזורה ולא בטחון שדה עם אף אחד מהכתבים, אבל העיתונאי היה כפוף למפקד הכוח. כל העיתונאים עברו הכשרה, טירונות ממש. מדדו להם זמנים - כמה זמן לוקח עם המצלמה לקפוץ מהטנק וכו'. כך, כשהמפקד אומר לכתב, "את זה אתה לא משדר או אתה מסיט את המצלמה רק לכאן", הוא חייב לכבד את זה, כי זה חלק מכללי המשחק. בדרך זו הם יכלו לשלוט ולכוון את הכוח. עצם זה שהעיתונאי היה חלק מהכוח יצר מגויסות אדירה. העיתונאים כולם דיווחו בגוף ראשון רבים - "היום התקדמנו". הם היו חלק מהעניין. כמעט ולא ראינו גוויות, מעט מאוד פצועים. כן ראינו הרבה מאוד אקטים הומניטריים. המלחמה היא לא מלחמה על טריטוריה, היא מלחמה על הנרטיב. והנרטיב האמריקאי אומר: אנחנו באים כמשחררים ממשטר הדיכוי העריץ של סדאם חוסיין. העיראקים ניסו לבסס נרטיב של האמריקאים ככובשים. מכאן גם פעולות ההתאבדות והתמונות שהעיראקים יצרו, של פגיעה באוכלוסייה אזרחית. אנחנו לומדים מזה המון. אני לא בעד להעתיק את הדברים אחד לאחד, אבל יש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מזה. אחד הדברים המרכזיים שכדאי ללמוד הוא ההבנה האמריקאית לגבי חשיבותה של תכלית המלחמה. לא לכבוש את עיראק אלא לבסס את האמירה הערכית המוסרית שארה"ב באה להילחם נגד משטר דיכוי ולשחרר את העם העיראקי. סביב זה הם בנו את התמונה ואת אסטרטגיית השימוש בתקשורת. צריך ללמוד היטב מה הם עשו.
רות ירון שואלת איפה חשבון הנפש של התקשורת (צילום: יעקב רונן מורד)
ירון אינה סבורה שהתקשורת הישראלית היתה מוכנה לשיתוף פעולה ממין זה. "להיות כפוף למפקד, לעבור טירונות, ליצור תחושת מגויסות שאומרת 'אנחנו'".
האם רצוי ליישם את השיטות האמריקאיות?
בחלק מהמקומות כן. למשל, אני בעד להכניס כתבים לשטח כמה שיותר. אני בעד לשקף, מלשון שקיפות, את פעולות צה"ל בין אם זה בג'נין או בעזה ככל שניתן, אלא אם יש לי סיבה מבצעית שלא לעשות כן. אני הייתי רוצה לראות כמה שיותר כתבים מצטרפים לכוחות. אנחנו נלחמים לחימה אורבנית והחיילים והמפקדים שלנו בדילמות מאוד קשות. הם מסתכלים על פלסטיני והם צריכים להחליט אם זה מחבל מתאבד או שזה פועל פלסטיני ישר-דרך שהולך לעבודה. האם האשה בהריון באמת בהריון או חס וחלילה מתאבדת. אני רוצה שעיתונאים יהיו שם לשקף את המציאות הזו.
תחת חסותו של המפקד?
אני אומרת להצטרף לכוחות, לא בדיוק חיקוי של אחד לאחד. אבל כן במפורש להיות שם ביחד עם הכוחות, לראות את הדברים מזווית הראייה שלנו. איך נראית הלחימה באמת. בוא נראה מה זה שטנק כמעט התפוצץ או חלילה איך ילד נפצע. מה, חיילי צה"ל יורים על ילדים? הם הרי לא עושים את זה. המלחמה שלנו בטרור, במובן זה כמו המלחמה של האמריקאים בעיראק, היא מלחמה על הלגיטימיות של מה שאנחנו עושים ואנחנו צריכים לשקף זאת.
גם האמריקאים וגם בכירים במערכת הביטחון הישראלית מדברים על חשיבותו של המאבק על התודעה. האלוף איילנד צוטט ("הארץ", 7.6.02, "התדמיתנית של צה"ל", אלוף בן) כמי שאמר שתפיסת המציאות חשובה יותר מן המציאות. כיצד את, דוברת צה"ל, מי שאמונה על דימוי צה"ל בארץ ובעולם, רואה את תפקידך ביחס למאבק על התודעה?
הדיס-אינפורמציה שמזין אותנו הצד השני מחייבת אותנו לבדוק כל מקרה באופן יסודי. הצורך להזים את השקרים האלה הוא צורך אמיתי כי זהו מרחב הלגיטימציה לפעולה שלנו. הלגיטימציה חשובה בשלושה מעגלים. ראשית, מבחינת צה"ל - כדי לדעת שמה שאנחנו עושים הוא באמת ערכי ומוסרי. שנית, מבחינת הקונסנזוס והאמון של החברה הישראלית במה שאנחנו עושים. אני חייבת דין וחשבון לציבור הישראלי. שלישית ואחרונה, הלגיטימציה של דעת הקהל הבינלאומית - באמצעות עבודה עם הכתבים הזרים. אם יקבלו את גרסת הפלסטינים, שלפיה צה"ל מפעיל כוח בשרירות, לא יהיה לנו בסיס מוסרי לפעולה. חובתי להגיד את האמת.
כשהצורך בקונסנזוס בציבור הישראלי ובלגיטימציה בינלאומית הם כוחות מניעים, קיים חשש שהמערכת תהיה מעוניינת בגרסאות שמקדמות את המטרה. יש אולי מוטיבציה למערכת לראות ולהציג תמונה מאוד מסוימת של המציאות.
אני לא מקבלת את מה שאתה אומר. אתה רומז שלמערכת יש עניין להציג גרסה שהיא לא האמת. לא. יש ילדים שנפגעו מפגיעה ישירה. יש חפים מפשע. יש לי אינטרס להגיד את זה ולהסביר מה קרה. לבדוק אם היתה דרך למנוע את זה, אם מישהו פעל שלא כהלכה. או להסביר שלא היה מנוס. יש מעט מאוד צבאות שפועלים כך. תשווה עם האמריקאים. נהרגו אלפי עיראקים. אתה רואה אותם מקימים ועדות חקירה? אצלנו יש תחקיר, מוסרים דין וחשבון. לי יש אינטרס לשקף את המציאות. הצד השני פועל כדי לסבך את המציאות ולתת את הנרטיב שלו מפני שהמלחמה היא מלחמה על התודעה.
אז יש פה שני נרטיבים מתחרים? הצד השני מרוויח כשהוא משקר והצד הזה מרוויח כשהוא אומר את האמת?
כדי להרוויח, הצד השני לא בוחל בשקר. אצלי זה קו שאני לא חוצה אותו. ולכן לוקח לי יותר זמן לצאת עם גרסה לאירוע.
בתקשורת הושמעה ביקורת רבה על מה שנראה כמסרים סותרים מצד גורמי ההסברה בזמן המלחמה בעיראק ופיצול מיותר ולא ברור במערך ההסברה. כיצד את מסבירה את התחושה שמדינת ישראל דיברה מגרונות רבים מדי והשמיעה מסרים שונים ואף מנוגדים?
כל אחת מרשתות התקשורת לקחה לעצמה כל מיני "לשעברים" שמדברים מתוך ידע שהיה להם. אלה בהכרח אינם מדברים מתוך ידע שיש להם היום. מומחה לשעבר זה מומחה בלי אחריות. אני לא לוקחת אחריות עליהם. אכן, היו הרבה מסרים מבולבלים מהפרשנים השונים. עשינו סקרים באופן שוטף. שאלנו את האזרח מהו המסר שהוא מבין מדובר צה"ל ופיקוד העורף. המסר היה מורכב כי המציאות היתה מורכבת: הסבירות למתקפה על ישראל מאוד נמוכה, אבל אם חלילה תהיה מתקפה האיום הוא גדול ולכן כדאי שנהיה מוכנים. הציבור הבין את המסר, למרות הבלבול. בלבול שנוצר גם כי התקשורת ניזונה מההבדלים - היא צריכה את הרייטינג, את הסקופ. אם יש קצת הבדלים וקצת ניואנסים, התקשורת מחפשת להעצים אותם. חשוב מזה, הסיפורים האמיתיים לא סופרו. כמה נכתב על הנושא של פתיחת ערכות המגן? המון. אני לא קראתי כתבת תחקיר אחת מסודרת שאומרת בוא נבחן את כל הקונספט - למה יש לנו ערכות מגן? מה התכלית שלהן, בפני מה הן מגינות? בוא נבחן את הרציונל של ערכת המיגון של פיקוד העורף. כתבות רציניות לא היו אבל פרשנות אינסטנט כן. בכל מקרה, לא היתה סתירה מהותית בין הדוברים הרשמיים. לעניין הפיצול - ריבוי קולות לא אומר ריבוי מדיניות. המסרים שיצאו מצה”ל תאמו כולם את אותה המדיניות. לא היית רוצה לחיות במדינה שבה קול אחד. תחת שר הביטחון יש המון גורמים והיה להם פורום כמעט יומי וזה דבר שנכון לעשות.
היכן עובר הגבול בין "המסביר הלאומי" לצה"ל? מדובר באלוף בשירות פעיל (עמוס גלעד - מתאם הפעולות בשטחים) ודובר צה"ל לשעבר. מהי עמדתך בעניין ה"ליהוק" הזה?
האלוף גלעד היה חלק ממערכת התיאום. בעיני לגיטימי שממשלה בוחרת לעצמה את הדובר שלה. אם זה נכון שהוא יהיה במדים או לא, לא לי לענות. ההחלטה לא שלי. מתפקידי כדוברת צה"ל, בכל מקרה, לא נגרע דבר כתוצאה ממינוי ה"מסביר הלאומי".
מה דעתך על הקצאתם של מגישים ממחלקות החדשות של הערוצים השונים לשידורי פיקוד העורף?
באולפן דובר צה"ל לא היה אף עיתונאי. רק חיילים. אני חושבת שעיתונאים צריכים לעשות את העבודה המקצועית שלהם. אני חושבת שדוברים צה"ליים צריכים לעשות את העבודה שלהם ולא צריך לערבב בין שני הדברים.
ב-19.3.03, ערב פרוץ המלחמה, הקדים ערוץ 2 את מתחריו בפרסמו את ההנחיה לפתוח את ערכות המגן ולשאת אותן. הידיעה שודרה ב-20:30 בערוץ 2. כתב ערוץ 1, אלון בן-דוד, פנה לאלוף פיקוד העורף יוסף מישלב אשר הודיע לו כי טרם התקבלו הנחיות חדשות. בשעה 20:55 פורסמו ההנחיות החדשות על-ידי דו"צ. היו מי שטענו שהידיעה שדלפה בטרם עת לכתב ערוץ 2 רוני דניאל היא שגררה את המערכת לקבל את ההחלטה על פתיחת הערכות.
זה מה שגורם חוסר ידע. זו לא האמת. ההחלטה היתה מקצועית ועברה את כל הגורמים המקצועיים בצה"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. מישהו שידר בלי לאמת, בלי לקבל את הגרסה הרשמית, והזדרז לפרסם את הדברים. אסור בתקופה כל-כך רגישה לפרסם דברים כאלה בלי אישור של גורם מוסמך.
▪ ▪ ▪
ירון אינה מאושרת מן השימוש בהדלפות אך היא משלימה עם המציאות. "'מקור בכיר' לא נושא באחריות, לא מזדהה", היא אומרת. "אותי בודקים על כל מלה שלי. עיתונים מוכרים עוד עותקים בזכות הדלפות. זה בסדר? ערכית, מוסרית, מקצועית, זה פסול - אז מה? אלה החיים”. מה שמקומם את ירון הוא העיסוק בשאלת עיתוי קבלת ההחלטות ואופן קבלתן, אשר נראה לה מוגזם. “האם בחנו את ההחלטה באמת או שבחנו את מי אמר למי ומתי? עיתונות מקצועית יורדת מתחת לכותרת - לא תמיד קיבלנו את זה".
כוונת צה"ל להשתלט על שידורי הטלוויזיה והרדיו העמידה את כלי התקשורת על רגליהם האחוריות. היא גם הניבה עתירה לבג"ץ, והכרעה של בית-המשפט לטובת העותרים, עו"ד מיכאל קירש ועופר נאמן. בית-המשפט הגביל את ההשתלטות לערוצים הישראליים 1, 2 ו-10. האמנם הכרחי להשתלט על כל השידורים?
האחריות לבטחון האזרחים היא על צה"ל. על-פי מיטב השיפוט המקצועי שלנו, במקרה של אירוע קשה (כמו התקפת טילים) אנחנו חייבים לדבר עם הציבור כדי לתת לו הנחיות. אני לא מכירה שיטה אחרת אלא באמצעות הטלוויזיה. עולות שאלות של מידתיות: לכמה זמן, האם נכון לעשות את זה עם כל הערוצים? אנחנו דיברנו מלכתחילה על 15 דקות או אם יש סיבה מהותית (סיכון לחיי אדם י"ק) למשוך את זה. אתה חייב להבטיח שכל אזרח, אם הוא צופה בערוץ האופנה או ב"פוקס קידס", יקבל הנחיות מיגון. בית-המשפט פסק אחרת. המשמעות היא שיראו את זה בערוצים הישראליים. עשוי להיות מקרה קיצוני שמי שרואה ערוץ האופנה וגר רחוק מצופר לא יידע שיש צפירה ולא ישים את ערכת המגן.
האם נוסו חלופות?
בדקנו למשל עם הכבלים והלוויין אם הם יודעים להריץ כתוביות שיפנו את הצופים לערוצים הישראליים. מרבית הערוצים לא מסוגלים מסיבות טכנולוגיות.
מי קובע מה זה סיכון לחיי אדם?
טיל כימי שמתפוצץ זה ברור? אוקיי. טיל כימי שלא מתפוצץ זה גם ברור?
הכוונה היא לקשר בין סכנה לחיי אדם ובין השליטה בערוצים. כלומר, מהי סכנה שמצדיקה השתלטות? מהם הקריטריונים ומי קובע אותם?
כשיש לך אחריות, יש לך גם שיקול דעת. אתה סומך על רמטכ"ל ואלוף פיקוד העורף כשהם לוקחים את כולנו לשדה הקרב. תן להם את שיקול הדעת לממש את האחריות שלהם.
אני לא חושב שמישהו חושב שצריך לסמוך על דעת הצבא בכל...
"לא, לא בכל", מודה ירון. אולם, לדעתה, יש לסמוך על הצבא בכל מה שבתחום אחריותו.
השאלה היא האם צה"ל לא נוהג כמי שיש לו אחריות גם על דברים שמחוץ לסמכותו?
לגיטימי להתווכח בחברה דמוקרטית עד כמה המדינה לוקחת אחריות על בטחונם האישי של תושביה. אתה יודע שאנחנו המדינה היחידה בעולם שמחלקת ערכות מגן לכל האוכלוסייה? יש בצה"ל כאלה שטוענים שאנו מופקדים על הביטחון ברמה הלאומית, ולא ברמה האישית.
אך לפי התפיסה המקובלת כיום אחראי צה"ל גם לביטחון האישי. מי שמוטלת עליו האחריות הוא שצריך לקבוע כיצד לממש אותה.
הצורך בהגנה על הביטחון האישי נובע מאיום. זה לא צ'ופר שניתן לאזרחי ישראל. השאלה היא, האם זו יכולה להיות עילה אוטומטית לפגיעה בחירויות?
אני חושבת שפגיעה מידתית לפרק זמן קצוב של חירום היא לגיטימית כדי לממש את האחריות שניתנה לנו.
▪ ▪ ▪
לירון יש ביקורת משלה על התנהלות התקשורת בעימות סביב הכוונה להשתלט על השידורים. "האם חלק מהטיעונים של כלי התקשורת לא נבעו משיקולים עסקיים?", היא שואלת. "אתה קראת על זה? אני לא".
"בימים הראשונים למלחמה", אומרת ירון, "היו פרשנים שכבר סיימו את המלחמה, ושיבחו את האמריקאים. שבוע לאחר מכן, אותם פרשנים מתחו ביקורת על התוכנית האמריקאית הכושלת. שבועיים אחרי עוד אין לנו כל התמונה ואני אומרת - עם זה התמודדתי כדוברת. הצורך של התקשורת והפרשנים למלא את החלל במלל לא תמיד מבוסס, בלשון עדינה, לא תמיד יורד לחקר האמת. גורם נזקים, בראש ובראשונה, לאמינות של המקצוע, לאתיקה ולהגינות שלו ויוצר בעיה גם לנו". לירון ביקורת נוקבת כלפי התקשורת. באופן טבעי, כלפי המערכת שהיא מייצגת היא ביקורתית פחות. במאבק על אמון הציבור, בכל אופן, מצהירה ירון על יתרון מובהק לדובר צה"ל, המעוגן, לדבריה, בסקרים. "על בסיס סקרים מצאתי שהציבור מבין שיש פער בין מה שהתקשורת משדרת ובין המציאות. הציבור מאמין לדובר צה"ל פי שניים מאשר לתקשורת.
זה דבר בריא בחברה דמוקרטית?
כזה בריא מאוד שציבור מאמין למוסדות שלו. תקשורת חופשית היא חלק חשוב מהמוסדות של חברה דמוקרטית. איפה חשבון הנפש של התקשורת?
גיליון 44, מאי 2003