אילו חשבו מייסדי "העין השביעית" שהתקשורת הישראלית חולה, ושהמזור למחלתה הוא הקמת דו־ירחון לענייני תקשורת, הם טעו טעות קשה. 12 שנים ארוכות עברו מאז שהגיליון הראשון יצא לאור, ומצבה של החולה לא השתפר כלל, ובהיבטים מסוימים רק הורע. במבחן התוצאה, המבחן שאנחנו, העיתונאים, כל־כך אוהבים לנופף בו מול אחרים, יש לנו מעט מאוד סיבות לטפיחה עצמית על השכם.
למרבה המזל, מייסדי "העין השביעית" לא לקו בתסביך גדלות. הם לא התיימרו להבריא את התקשורת ממחלותיה. הם ביקשו להציב מולה מראה. תרצה, תתקן את המעוות. לא תרצה, לא תתקן. כתב־העת נועד למלא אותו תפקיד שממלא השלט ביציאה מבסיסי צה"ל, בדרך־כלל בצמוד למראה גדולה: "חייל, שפר הופעתך".
לפני 12 שנה נדמה היה שהסכנה הגדולה המאיימת על התקשורת, ובמשתמע על המשטר הדמוקרטי במדינה, היא הבעלות הצולבת: מעורבותם של בעלי העיתונים בבעלות על הטלוויזיה המסחרית ועל חברות הכבלים. נקודת המוצא היתה הגיונית, ומבוססת על ניסיון שהצטבר במדינות אחרות: כאשר הבעלות על אמצעי התקשורת מרוכזת בידי מעטים, הציבור יוצא נפסד: המידע שהוא מקבל מסונן והדעות מצונזרות על־פי האינטרסים הצרים של בעל־הבית. המדינה, במעמדה כמחוקקת וכרגולטורית, חייבת לעמוד בפרץ.
המאבק לבש ממדים דון־קישוטיים: בעלי העיתונים הצטיירו כדמונים עתירי כוח, דורסניים, שלא בוחלים בשום אמצעי במזימתם להשיג עוד בוחטה, עוד עוצמה פוליטית, עוד נתח מנתחי השלטון. ומולם דווידה לחמן־מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דווידה מול גוליית (עם קצת עזרה מפרופ' ירון אזרחי, המכון הישראלי לדמוקרטיה ו"העין השביעית").
דווידה ניצחה. בעלי העיתונים סולקו מערוץ 2 ונאלצו למכור או להנמיך פרופיל בכבלים. גם כאשר היו שחקנים פעילים בשוק הטלוויזיה, הם נמנעו מלהשפיע על תכני השידורים. ספק אם נדע אי פעם מה פשר הניצחון: האם המאבק נגד בעלי העיתונים אילץ אותם להתרסן ולהתקפל, בניגוד לכוונותיהם ולאופיים, או שהחששות היו מוגזמים, והדמונים התחבאו במקומות אחרים.
במובן מסוים, המאבק היה אנכרוניסטי. התווכחו בלהט על ריכוזיות בעולם שחותר לריבוי ערוצים, פיזור תוכן, יבוא בלתי נשלט של תכנים מבחוץ. בעל עיתון יכול היה לגייס את עיתונו למאבק למען עצמו, כמו במקרה המצער של עופר נמרודי ו"מעריב", אבל הוא לא יכול היה לעשות הרבה יותר מזה.
כניסתה של משפחת נמרודי לשוק התקשורת עוררה חששות כבדים וזעם עצום. החששות היו מוצדקים: אמביציה נטולת רסן דחפה את הנמרודים אל התחום הפלילי. אבל במבט לאחור, הזעם מפנה את מקומו לצער, אולי אפילו לרחמים. יותר משנמרודי הזיק לעיתונו במעשי הבריונות שעליהם הורשע, הוא הזיק בניהול גרוע ובמינויים מופרכים. עופר נמרודי היה ל"מעריב" מה שלוני הרציקוביץ היה לקבוצת הכדורגל של מכבי תל־אביב. למכבי יש תוחלת. האם יש תוחלת ל"מעריב"? לא בטוח.
לפני 12 שנים, עולם התקשורת הישראלי היה מורכב בעיקרו משני ערוצי טלוויזיה, אחד ממלכתי, ששקע לאטו, עטוף ביוהרתו, אטום למתרחש סביבו, ואחד מסחרי, שהתחיל את ההמראה הגדולה שלו חודשיים קודם לכן, בסיקור הרגשני עד דמעות של רצח רבין; משתי תחנות רדיו, אחת ממלכתית, אחת צבאית; ומשלושה עיתונים פרטיים. רוב העיתונאים היו מאוגדים בחוזה הקיבוצי. משכורתם לא היתה מזהירה, אבל מצבם יציב. פיטורים היו מחזה נדיר.
עולם התקשורת הישראלי היום שונה לחלוטין. הוא מורכב ממקבץ של אתרי אינטרנט, שבשביל חלק גדול מהאוכלוסייה מהווים מקור מידע עיקרי. הטלוויזיה חזרה להיות מה שהיתה בראשיתה: בדרך־כלל, מכשיר בידור, שפרנסתו על משחקים והצחקות, קרקס. השפעת העיתונות המודפסת התכווצה בכל העולם, והתכווצה גם בארץ. הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים לקבוע על־פי רצונם איזה מידע יגיע אליהם, על צג המחשב או צג הסלולרי, ואיזה מידע ייחסם. בעתיד הלא רחוק הם יהיו האח הגדול של עצמם.
לכאורה, מובטחת לנו הגדולה בחגיגות הדמוקרטיות בכל הזמנים: נצחון רצונו של הפרט על תכתיבו של הכלל. כך בתיאוריה. בינתיים, אתמול והיום ומחר, זהו נצחונה של הטריוויה על המהות. האינטרנט גרם לכל התקשורת להתפזר לשוליים. התוצאה היא בורות מפליגה בכל מה שנוגע לענייני המדינה. התוצאה הנלווית היא ירידה בסולידריות החברתית. זאת בעיה בכל חברה. במקרה הישראלי הבעיה קשה במיוחד.
יש מי שמתגעגע לימים, שבהם העיתונות הישראלית היתה לוחמנית יותר, חושפת כל פגע, נלחמת בכל ממשלה. עיון בעיתונים ישנים לא מאשש את התזה הזאת. יחסי תקשורת–שלטון בישראל דמו תמיד ליחסים בין הכלבים הנובחים לשיירה העוברת. הכלבים לא הצמיחו שיניים; השיירה לא ירתה בהם. התוצאה היתה דו־קיום סביר: המערכת השלטונית בארץ נגישה לעיתונאים יותר מבכל מדינה אחרת. היא מאפשרת להם לעשות כל מה שבא להם, לבד מדבר אחד: להחליף אותה.
נכון שבמשך השנים חל פיחות מצער במעמדם של התחקירים העיתונאיים. הרייטינג לא מצדיק את ההשקעה, לפחות לא בעיני בעלי־הבית. אפשר להסתפק בתחקירנית עם מצלמה נסתרת שמחככת את שדיה באצבעותיו של רב. אפשר לכתוב מאמר מלא להט לעיתון, שזועק שכולם מושחתים. לא צריך להוכיח: כולם יודעים.
כל זה חלק מובן מאליו מהמוצר העיתונאי. הוא הופך למקומם רק כאשר הוא מתחבר לאג'נדה פוליטית של בעל־בית. פתחתי את רשימת הפרידה הזאת מהמהדורה המודפסת של "העין השביעית" בבעלי־בית ואני מבקש לסיים אותה בבעל־בית. אחד החינמונים שמופצים בארץ בחודשים האחרונים נקרא "ישראל היום". הבעלים הוא שלדון אדלסון, יהודי קשיש, בעל בתי הימורים ובתי־מלון בלאס־וגאס ובמקאו. הצלחתו הכספית של אדלסון לא שנויה במחלוקת: יש שאומדים את נכסיו בעשרים מיליארד דולר, ויש שאומדים אותם בארבעים מיליארד (הוא מעדיף את המספר השני).
שלדון אדלסון. יש לו אג'נדה
ויש לו אג'נדה. בביקור שערכתי באחרונה בארצות־הברית שמעתי משלושה אנשים שונים, מוסמכים למדי, פרטים על האג'נדה הפוליטית שלו: הוא אוהב גדול של ישראל והוא יודע טוב יותר מכל ישראלי מה טוב בשבילה.
בהשקפותיו על הסכסוך הוא ימני קיצוני. הוא משוכנע שישראל מונהגת על־ידי ממשלה מושחתת, לא פטריוטית, לא לגיטימית. אין לו טיפה אחת של סבלנות למי שסבור אחרת: סבלנות היא טרדה שמיליארדרים משוחררים ממנה.
יש מדינות שמקשות על אזרחים זרים להחזיק בבעלותם אמצעי תקשורת. כאשר רוברט מקסוול המנוח קנה את "מעריב" הועלו הצעות ברוח זו גם בארץ.
אפשר לחיות עם מו"ל מכל מקום, בתנאי אחד - שהמניע של המו"ל הזה יהיה כלכלי, לא פוליטי. מיליארדרים עם אג'נדה פוליטית הם רעה חולה בכל מיזם תקשורתי, ובישראל, שהמערכת הפוליטית שלה מכריעה בבעיות קיומיות, על אחת כמה וכמה.
את המניע קל להסתיר. אין אמצעי תקשורת שלא מייפה את מניעיו. במקרה הזה אולי נכון יותר ללכת על מבחן חלופי, מבחן הפתיחות: כמה מהחומר שמתפרסם סותר את האג'נדה של הבעלים. קחו את "הארץ" כדוגמה. לעמוס שוקן, הבעלים, יש השפעה גדולה על הקו של העיתון. אף על פי כן מתפרסמים בו לא מעט כתבות ומאמרים שהכיוון שלהם שונה. הוא הדין בנמרודי, במוזס, או בבעלים של ערוץ 2 וערוץ 10.
המיזם של אדלסון מפרסם, בינתיים, את מה שאדלסון היה רוצה לקרוא - אילו קרא עברית. אותה אג'נדה, יום־יום, עד לעייפה. ככה עושים תעמולה, לא עיתונות: לפי השמועות, אפילו בקזינו מחליפים מפעם לפעם את הז'טונים.
אדלסון כמוהו כפצצה האיראנית: איש איננו יודע בבירור עד לאן הוא מוכן להרחיק לכת. מצד אחד, יש לו די כסף לקנות כל מה שזז בתקשורת בארץ, כולל הקוראים. הוא יכול לא רק להביא להם את עיתונו לדלת הבית, הוא יכול גם לשלם להם תמורת קריאתו. מצד שני, התנהגותו בעבר, הריב שלו עם שותפו להוצאת החינמון "ישראלי", הריב שלו עם נמרודי שביקש למכור לו את "מעריב", מלמדים שהפתיל שלו קצר. יותר משהוא רוצה להשפיע, הוא שונא להפסיד.
יכול להיות שבעוד 12 שנה יכתוב מישהו רשימה ל"העין השביעית" באינטרנט וישאל, ברשעות דקה, מי היה האדלסון הזה שעיצבן כל־כך את הכתב ההוא לפני שנות דור. יכול להיות שבעוד 12 שנה הרשימה לא תיכתב, כי ראש הממשלה שיבחר אדלסון יסגור כל מה שלא נחשב לפטריוטי בלאס־וגאס, כולל "העין השביעית".
גיליון 70, ינואר 2008