העיסוק השולי של התקשורת הערבית בגל המחאה שפרץ באוקטובר בלבנון שיחק לטובתה של המחאה, כך טוען מאמר שפורסם בנובמבר באתר התקשורת הלבנוני העצמאי "דרג'". המחאה לא סוקרה באופן מסיבי בשני הערוצים הערבים הגדולים: "אל-ג'זירה" לא הפך ל"ערוץ המהפכה" כמו שנהג לגבי מחאות במדינות ערביות אחרות, וגם ב"אל-ערביה" נזהרו מלהפוך את המחאות בלבנון לנושא מרכזי.

העיסוק המועט של הערוצים הללו במחאה הלבנונית היא מהישגי המחאה, שכן כך היא לא נקשרה למאבק אזורי שהיא לא מעוניינת להיות קשורה בו. "אל-ג'זירה" ו"אל-ערביה" מייצגים הרי את האינטרסים של קטאר ושל סעודיה, בהתאמה. הכותב מציין שערוץ מקומי מרכזי, "אלמיאדין" הלבנוני, הפך לשופרו של הנשיא המתבצר בארמון בעבדא, וכי גם התנהלות זו היא סימן טוב למוחים.

הערוצים הללו המשיכו כמובן לסקר כרגיל את המתרחש בלבנון, אך שלא כמו במקרים של מחאות אחרות, לא הפכו לחלק אינטגרלי מהמתרחש ובכך גם פגעו לא פעם באינטרסים של המוחים. הכותב מביא דוגמאות שונות למדינות בהן הערוצים הגדולים "תפסו צד" במחאה, למשל במצרים כאשר "אל-ג'זירה" הייתה הערוץ של האחים המוסלמים ואילו "אל-ערביה" ייצגה את שלטון א-סיסי.

המאמר טוען שלא במקרה המחאה בלבנון הצליחה להימנע מלהפוך לעניין מרכזי בערוצי התקשורת הללו. כך למשל הסגנון ה"לא מנומס" של המוחים הקשה על "אל-ג'זירה" בסיקור המחאה, כמו גם מינוין של נשים למנהיגות המחאה והפיכתן לקול מרכזי בה. ערוץ "אל-ערביה" אולי ליברלי יותר בהצגת הפן המגדרי של המחאה הלבנונית, אך מכיוון שלא מצאו קישור ליריבות הסעודית-איראנית, לא התעניינו במחאה יתר על המידה.

לבנון לא לבד: המאמר מצביע על המקום השולי שתפסו שני הערוצים הערבים הגדולים בגל השני של המחאות במדינות כמו לבנון, עיראק, אלג'יר וסודן, שבהן המוחים פעלו באופן אקטיבי כדי שהמחאה לא תהפוך למלחמת אזרחים.

המחאה הלבנונית הראתה שאירועים יכולים להתקיים גם בלי שערוצי התקשורת הגדולים ייצרו אותם. בתוניס למשל, המדינה שניצלה מהגורל של גל המהפכות הערבי הראשון,  חזו מראש במחאה הנוכחית את אפשרות הניצול לרעה על ידי מעורבות תקשורתית. כך החלו לעסוק בתוניס בעניינים שנוגעים למדינה החדשה, כמו זכויות נשים וחוקי ירושה – עניינים שלא מעניינים כלל את "אל-ג'זירה" ונמצאים מחוץ למסגרת הצרה שבתוכה ערוץ זה מבין את המתרחש.

הניסיון המר של העבר גרם לרגישות יתרה כלפי התערבות של כוחות זרים בניסיון לשינוי, וכן להבנה ששינוי לא מחייב הפלה של השלטון. מחאות כאלה, שנדמות "מתונות" יותר, לא מעניינות ערוצים כמו "אל-ג'זירה" ו"אל-ערביה". אלא אם הן נוגעות למאבקים בין דוחא, ריאד וטהרן, כמובן.

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>