שמגר

המכנה המשותף של עיתוני שמחת תורה הוא מאיר שמגר. נשיא בית-המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה בדימוס הלך לעולמו שלשום בגיל 94, והבוקר כל היומונים הכלליים מכבדים את זכרו ומציינים את מותו בהבלטה.

"הקונצנזוס האחרון", מגדיר אותו נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", העיתון היחיד שמעניק לשמגר את הכותרת הראשית. שמגר, כותב ברנע, הוא "האחרון בין מקבלי ההחלטות שכל פלגי החברה הישראלית, בכלל זה הפוליטיקאים, קיבלו את פסיקותיו. גם כאשר חלקו עליו עשו זאת בנימוס, לא כפי שנהגו ביורשיו על כס המשפט. האופי המיוחד של שמגר תרם לכך לא מעט: כבוד ולא יראת כבוד; סמכות ולא כוחנות; ענייניות ולא רטוריקה. אבל היה משהו נוסף, לא פחות משמעותי: הפוליטיקאים ראו בו שותף, לא יריב".

שמגר ומחליפו, אהרן ברק, "היו שותפים בהתייצבות של בית-המשפט לשמירה על זכויות הפרט, זכויות האדם, זכויות מיעוטים. הם היו שותפים גם בהרחבה של סמכויות בג"ץ, שהפכה אותו לפוסק עליון בשורה של נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת", מוסיף ברנע. "פטירתו של שמגר באה בתקופה קשה לבית-המשפט העליון. בית-משפט חזק, סמכותי, ממלכתי, הוא המורשת שלו. חייבים לשמור עליה".

מעמדו הקונצנזואלי של שמגר מקבל הדהוד גם במאמרו של מרדכי קרמניצר מ"הארץ", שפסקאות הפתיחה שלו נדפסות במעלה עמוד השער. "מספרים שכאשר הציגו בפני ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול את מועמדותו של מאיר שמגר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אמרו לו ששירת באצ"ל ושהוא איש [מפלגת] חרות. 'אבל משפטים הוא יודע', הפטיר אשכול בסרקזם, ואישר את המינוי", הוא כותב.

קרמניצר, שמכנה את שמגר "הנפיל שבנפילים", מוסיף כי בעיני נשיא בית-המשפט העליון המנוח "ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת ועל הרשות המחוקקת אינה פוגעת בהפרדת הרשויות אלא דווקא מגלמת את הגשמתה. לכן, פעל שמגר כשופט להרחיב את זכות העמידה, כדי לחזק על-ידי כך את ההגנה על שלטון החוק".

טובה צימוקי ואיתמר אייכנר, שחתומים יחד על הדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות", מכנים את האקטיביזם השיפוטי "מורשתו החשובה ביותר". "אני דוגל בכך שזו לא רק זכותו של בית-המשפט להתערב, אלא גם חובתו, בהיותו מרכז הכובד של יצירת נורמות לציבור", מצטטים העיתונאים מתוך דברים שכתב שמגר. הגישה הזו מודגשת גם בשני טורים שמספקים ל"ידיעות אחרונות" שני נשיאי עליון שבאו אחריו, מרים נאור ואהרן ברק.

השופט מאיר שמגר בבית-המשפט העליון. ירושלים, 2011 (צילום: נתי שוחט)

השופט מאיר שמגר בבית-המשפט העליון. ירושלים, 2011 (צילום: נתי שוחט)

"ידיעות אחרונות" הוא לא רק העיתון שמעניק את ההבלטה הגדולה ביותר לשמגר ומורשתו, הוא גם זה שמספק לה את השטח הנרחב ביותר – חצי מוסף, ועוד עמוד שלם (גרסת הסדין) בקונטרס החדשות. התוצאה מעמיקה ושטחית גם יחד: מצד אחד, חייו ומורשתו מתוארים ומנותחים באריכות; מצד שני, בדומה למיתוג "הקונצנזוס האחרון" של ברנע, הסיקור כמעט חף מביקורת.

ביקורת? כן, הרי לא עבור כולם שמגר היה דמות קונצנזואלית. מהפכת האקטיביזם השיפוטי שמיוחסת לו ולממשיך דרכו היא מושא קבוע לביקורת חריפה בחוגי ימין, ובמשך שנים היא היתה גם מושא לתיעוב ב"ידיעות אחרונות", כשהאג'נדה המשפטית של העיתון הושפעה מבעז אוקון ודניאל פרידמן; בחוגי השמאל יש מי שזוכרים לרעה את האופן שבו שמגר הכשיר משפטית את הכיבוש. שני סוגי הביקורת האלה נעדרים הבוקר כמעט לגמרי מ"ידיעות אחרונות", פעם חלוץ במחנה האנטי-אקטיביזם. גם ב"ישראל היום", לכאורה עיתון בעל אג'נדה ימנית (ועל כך בהמשך), אין זכר לביקורת מהסוג הימני.

ב"הארץ", לעומת זאת, מדגישים שוב ושוב את חלקו של שמגר בהכשרת משטר הכיבוש בשטחים. עופר אדרת, בידיעה החדשותית של "הארץ", מזכיר כבר בפסקת הפתיחה כי מבקריו של שמגר "האשימו אותו במתן הכשר משפטי לכיבוש השטחים". הידיעה עצמה מקיפה ומציגה אותו כדמות חשובה וחד-פעמית – ולא נפגמת מאזכור הביקורת. להפך.

הביקורת משמאל על שמגר חוזרת על עצמה במאמר המערכת של "הארץ", בביקורת הטלוויזיה של אריאנה מלמד, וגם במאמר שמפרסם גדעון לוי במדור הדעות. לוי מכנה את שמגר "אבי אבות השטחים המוחזקים", וטוען כי "אלמלא תרומתו, אולי לא היה הכיבוש מאריך ימים כל-כך".

"שמגר לא היה חלילה מתנחל גס רוח או גזען פרוע", מבהיר לוי. "הוא היה 'בן-גוריון של מערכת המשפט', כפי שספד לו שלשום יפה יורשו, אהרן ברק. ובדיוק כמו דוד בן-גוריון ידע להטביע את חותמו מבלי להותיר עקבות של צדדיו האפלים. גאוניותו האמיתית היתה בעיצוב התדמית הליברלית והנאורה, שלו ושל בית-המשפט.

שמגר אפשר לפלסטינים לפנות לבג"ץ, כותב לוי, אך "מה הועילה זכות העמידה לפלסטינים? כמה פעמים עמד בג"ץ לצדם והגן על זכויותיהם? וכמה פעמים עמד לצד המתנחלים? מתי הוא לא היה חותמת גומי אוטומטית מול מערכת הביטחון? [...] תרומתו של שמגר לשמירת חופש הביטוי, להגנה על זכויות האזרח, לאקטיביזם ולערכים חשובים אחרים לא תישכח לו כמובן. אבל ביום חשבון אי-אפשר שלא לזכור מי הכשיר את העוולות, ומי ידע לעטוף אותן במלים גבוהות של חוק, צדק ושוויון, ערכים שלא היו ולא נבראו בחצרה האחורית האפלה של ישראל, זו ששמגר חיפה עליה, ברוחו ובדמותו".

ב"ידיעות אחרונות", כתבת המשפט הוותיקה טובה צימוקי תורמת גם כתבת סיכום מקיפה למוסף החג, ומתייחסת בה בין היתר לחלקו של שמגר בהגנה על העיתונות. "עיתונות חוקרת, לדידו, היא תנאי הכרחי לשלטון הוגן", כותבת צימוקי. "מאז כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, מראשית שנות השבעים, נמנע בעקביות מלאכוף את חוקי הסוביודיצה נגד עיתונאים שחרגו מהם. תרומתו הגדולה ביותר לחופש העיתונות היתה בפסק דין ציטרין, שהעניק שריון חוקתי לחיסיון העיתונאי – זכותו של עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו בחקירה משטרתית או בבית-המשפט".

צימוקי מגזימה באופן שבו היא מתארת את הלכת ציטרין: בית-המשפט, בתקופתו של שמגר וגם אחריה, מעולם לא נתן "שריון חוקתי" לחיסיון העיתונאי. בית-המשפט בישראל עדיין רשאי להכשיר פעולות חקירה שעוקפות את החיסיון העיתונאי, והוא יכול גם להורות לעיתונאים לחשוף את מקורותיהם. ואם יסרבו, הוא רשאי להטיל עליהם עונשים.

בכל אופן, ב"הארץ" טוען עופר אדרת כי פסק הדין החשוב ביותר של שמגר בתחום חופש הביטוי אינו פסק הדין שהוליד את הלכת ציטרין, אלא זה ש"ניתן בתביעה שהגישה חברת החשמל נגד 'הארץ' בגין פרסום מאמר משנות ה-60 נגד מכונית הפאר של המנכ"ל. שמגר הפך את החלטת בית-המשפט המחוזי, שהורה ל'הארץ' לפצות את החברה והמנכ"ל, אך לאחר מכן, בדיון נוסף, שוב נהפכה ההחלטה על-פיה, ושמגר נותר בדעת מיעוט", כדבריו.

"כך או כך, העמדה שביטא במשפט הזה תרמה לביסוס הערך של חופש הביטוי. 'זכות היסוד של חופש הביטוי היא בעלת חשיבות מכרעת בקביעת אופיו של המשטר... היא תנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות', כתב. לחופש הביטוי העניק שמגר מעמד-על משפטי. 'מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת ביקורת מדינית, חברתית ואחרת על פועלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקרון שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין', כתב בפסק הדין".

ב"ישראל היום", כאמור, נמנעים ממתיחת ביקורת על מורשת שמגר – אך גם נזהרים לא להלל אותו באופן שבו עושים זאת ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" (בניכוי הביקורת על הכשרת הכיבוש). הידיעה על מותו (יאיר אלטמן) היא הגרסה הקבועה של החינמון לסיקור ממלכתי: הדהוד סדרי האבלות (מתי יתקיים טקס האשכבה, ומתי יוכל הציבור לעמוד בפני הארון ולהביע כבוד אחרון), ושלל ציטוטים מתוך הספדים והודעות לעיתונות של פוליטיקאים ובכירי מערכת המשפט.

הטור הנלווה, מאת הפרשן המשפטי אביעד הכהן, מתרכז בעיקר בחלקו של שמגר בבניית מבנה בית-המשפט העליון. הכהן מזכיר בחטף את זכות העמידה של הפלסטינים ואת הלכת ציטרין (אם כי לא נוקב בשמה), וחותם את הטור הלא-ארוך בסיפור משעשע: "במקרה אחד ביקש פרקליט לערער על קולת עונשו של נאשם שהורשע בדחיפת חברו במדרגות במהלך תגרה שהביאה למוות, ונידון לשנתיים מאסר. שמגר, שנחשב למחמיר בפלילים, אמר לפרקליט: 'שנתיים מאסר? זה הכל? בשביל שנתיים מאסר יש לי רשימה ארוכה של אנשים שהייתי שמח לגלגל במדרגות...'".

ב"ידיעות אחרונות", לצד טורי ההספד, מפרסמים גם חלקים נרחבים מתוך ראיון שנתן שמגר לעיתון לפני כשנתיים. הכותרת בשער "7 ימים" היתה אז ציטוט נחרץ מפיו: "כשמדובר במתנות בהיקף גדול של סיגרים ושמפניות, דעתי נחרצת: נתניהו צריך להתפטר". ב"ישראל היום", מנגד, לא מדפיסים היום תזכורת לאמירה הנחרצת הזאת, שהושמעה בעיצומה של החקירה – לפני גיבוש המלצות המשטרה, והרבה לפני כתב החשדות.

במקום זה, מדפיסים שם ציטוטים מתוך ראיון ("נדיר") שנתן שמגר לגדעון אלון, הכתב בכנסת, לפני שמונה שנים. הנושא: תיקון שיטת הממשל. שמגר כיהן אז כיו"ר של פורום שעסק בנושא מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה (שהיה באותה העת גם מו"ל "העין השביעית"). לפיכך, רוב הציטוטים שמודפסים כעת מחדש עוסקים בנושא הזה, שבדיעבד נראה תלוש ממורשתו של המשפטן המנוח.

הדבר הכי קרוב לאזכור הביקורת על נתניהו קבור בטור הספד מאת אוריאל רייכמן, שבו מוסבר ששמגר החזיק ב"עמדה ברורה נגד שחיתות שלטונית, שחיתות של מקורבים ובעלי הון". ההקשר נחסך מהקוראים.

עוד כותרות ראשיות

הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת היום בחדשות חוץ: "הפרלמנט הבריטי שוב הנחיל תבוסה לג'ונסון והכשיל את הברקזיט", מדווח אנשיל פפר. ב"מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט", שני היומונים של אלי עזור, משבצים בכותרת הראשית דברים שאמר מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפיאו, בראיון בלעדי לעורך ה"פוסט" יעקב כץ. התוכן עצמו ("ישראל יכולה לפעול בסוריה") בנאלי ולא מחדש – אך בשני העיתונים מכבדים את הפוליטיקאי האמריקאי ומדפיסים את דבריו בהבלטה.

"ישראל היום", כותרת ראשית", 20.10.2019

"ישראל היום", כותרת ראשית", היום

רק "ישראל היום" מקדיש את כותרתו הראשית לנעשה בזירה הפוליטית. כפי שקורה כמעט מדי יום (למעט במקרים מסוימים של אסונות קטלניים, מבצעים צבאיים וחגים חשובים יותר משמחת תורה), הכותרת הראשית משרתת את צרכיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "בנט: הפלת נתניהו תהיה מכה אנושה למחנה הלאומי", נכתב שם, בעקבות דברים שפרסם אמש השר לשעבר בעמוד הפייסבוק שלו.

ציטוט נוסף מהפוסט של בנט, שמופיע בכותרת המשנה, חוזר על הטרמינולוגיה שהופכת הגשת כתב אישום נגד מי שחשוד בעבריינות סדרתית – מהלך תקין במדינה דמוקרטית, שכשהוא מבוצע נגד בכיר מנהיגיה מעיד על חוסן ובריאות של מערכת אכיפת החוק – לקנוניה אנרכיסטית. "אם מערכת המשפט תפיל את ראש הממשלה, מנהיג הימין הבא יהיה מסורס", נכתב שם.

קוראים שמעוניינים בהרחבה לדברים מופנים לידיעת כל-בו של הכתב יהודה שלזינגר, שמציין כי ביום רביעי הקרוב יפקע המנדט של נתניהו להקמת ממשלה, ומנבא: "כפי שהתחייב נתניהו, הוא מתכוון להחזיר אותו לנשיא" (ולא לבקש עוד שבועיים, כפי שמתיר לו החוק). בהמשך הוא מביא ציטוטים נוספים מתוך הפוסט של בנט, שמהללים את נתניהו ומאמצים את דף המסרים הקבוע שלו ("מרגע כניסתו לפוליטיקה סימנו אותו" וכו').

נפתלי בנט ובנימין נתניהו במליאת הכנסת, 13.11.2017 (צילום: יונתן זינדל)

נפתלי בנט ובנימין נתניהו במליאת הכנסת, 13.11.2017 (צילום: יונתן זינדל)

בנט, מסיבותיו, מעוניין כעת להיחשב כתומך של נתניהו. ייתכן שהוא באמת כזה (לא באמת), אבל יכול גם להיות שהוא פשוט חושב שהתדמית הזו תועיל לו במאבקי הירושה, או בבחירות שעשויות להגיע בקרוב. מה שבטוח, בניגוד לרושם שמתקבל מקריאת הדיווח של שלזינגר ב"ישראל היום" – יש לו גם ביקורת רבה ונוקבת על ראש הממשלה. והוא אפילו דאג לכלול אותה בפוסט המדובר, לצד דף המסרים.

כצפוי, בביביתון צנזרו את החלק הזה והשאירו אותו מחוץ לכתבה. כשירות לקוראי "ישראל היום", דברי הביקורת של בנט מובאים כאן: "גם לי יש ביקורת כלפי נתניהו. לדעתי הוא הרבה להתלונן על הגמוניית השמאל, אך בפועל עשה מעט מאד לשנות משהו: בכל שנותיו הוא העניק גב מלא לאותה מערכת המשפט שכעת רודפת אותו. נראה שהוא פחד מהם, ולכן בלם כל שינוי (שיטת מינוי שופטים, פסקת התגברות וכד'). הוא, כמו קודמיו, פשוט לא עשה כלום!

"הוא לא החיל ריבונות על סנטימטר של ארץ ישראל. לוי אשכול הכניס את ירושלים, מנחם בגין את רמת הגולן. נתניהו – נאדה. הוא מסר שטחי ארץ ישראל לערבים והצביע בעד תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף. הוא הכריז על מדינה פלסטינית בבר-אילן. הוא שחרר המון מחבלים מרצחים, כולל יחיא סינוואר. רבים מהם שבו לרצוח עשרות יהודים, שכבר אינם חיים בינינו. הוא אִפשר תחת משמרתו לחיזבאללה להמשיך להתעצם ברבבות רקטות בשנים 2009–2013, ושחק את ההרתעה של ישראל מול חמאס".

לו היה "ישראל היום" עיתון ימני, כפי שטוענים בכיריו בעקביות, היו דואגים שם לכלול את דברי הביקורת הללו בידיעה – ואולי אף להדגיש אותם. אבל "ישראל היום" אינו עיתון ימני. הוא שופר שמגויס בלעדית להצלחתו (וכיום: הישרדותו) הפוליטית של פוליטיקאי ספציפי, שהוא במקרה גם ימני. לכן צונזרה הביקורת.

עוד כותרת

"פלסטיני נורה למוות סמוך לטול-כרם לאחר שנחשד בנסיון דקירה", מדווחים ב"הארץ" יניב קובוביץ וג'קי חורי, ומציינים כי התקרית אירעה ביום שישי. ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" לא מופיע אזכור כלשהו של המקרה – לא של הירי, ולא של נסיון הדקירה (שהסתיים ללא נפגעים).

מוזס ובזוס

מהדורת החג של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מוקדשת היום לענקית הקמעונאות המקוונת אמזון ולאדם שעומד בראשה, ג'ף בזוס. הרקע: צעדיה הראשונים בישראל. האווירה: חשדנית. אבל בסגנון "ידיעות אחרונות". "מה מסתתר מאחורי החיוך של אמזון", תוהה/מרמזת הכותרת בשער. רועי ברגמן, שערך את המוסף יחד עם איילת להב, מספק את הטקסט הפותח. הוא מכנה בו את אמזון "תמנון" – שם תואר דמוני שהוצמד בעבר גם לבוס שלו, נוני ("תמנונוני") מוזס.

הכתבה עצמה מבוססת בחלקה הגדול על דברים שפורסמו ב"אטלנטיק", ומתרכזת בטפל: התוכניות הגרנדיוזיות והמדוקדקות של בזוס לכיבוש החלל – מסוג הרעיונות שאדם שאינו מדען טילים או אסטרונום משתעשע בהם כשיש לו יותר מדי כסף. לפי הניתוח של ברגמן, אמזון היא בסך הכל הכלי שבאמצעותו בזוס מבקש להתניע ולממן את חלומותיו הנשגבים.

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

סבר פלוצקר, האוטוריטה הכלכלית של "ידיעות אחרונות", תורם טור שנושא את הכותרת "הרומן שלי עם אמזון". פלוצקר מעיד שהרומן שלו עם אמזון הוא ארוך, מספק בנדיבות את סקרנותו, ואף העלה את פריון העבודה שלו בעשרות אחוזים. אבל דברי השבח, הוא מדגיש, מתייחסים רק לעסקי הספרים, הענף שממנו צמחה אמזון לפני שהפכה למפלצת.

פלוצקר, פרשן שביומיום משמש שופר של בעלי הון וחברות דורסניות, מתריע כעת מפני המחיר החברתי שגובה אמזון. "הבשורה של אמזון כסופרמרקט מקוון של סחורות ומוצרים מטרידה מאוד", הוא כותב. "תועלתה החברתית בנוחיות זמנית לצרכן, עלותה החברתית גבוהה [...] היא יוצרת הרגל מגונה של קבלת מוצר מוזמן עד הבית, הרגל שהוא רע לאקלים, בזבזני במשאבים, מחולל עומסים בדרכים ולחץ בלתי נסבל על עובדים, שליחים ונהגים". בהמשך הטור אפשר להיתקל גם במכתמים דוגמת "איום על השוק החופשי ואף על הדמוקרטיה" ו"אמזון אחראית להרס תעשיית הקמעונאות" (כדברי מזכיר האוצר האמריקאי).

"קריאות לפרק את החברה עולות חדשות לבקרים על-ידי גורמים בממשל ורגולטורים בארצות-הברית, ובאירופה מנהלים חקירות כנגד החברה בחשד שעברה על חוקי התחרות וההגבלים העסקיים. בין הדברים המיוחסים לחברה ניתן למצוא דחיקה החוצה מן השוק של ספקים, למשל מוציאים לאור, שסירבו ליישר קו עם החברה ולמכור את המוצרים שלהם דרכה", כותב פלוצקר – אם כי לא מציין שאחד מאותם מוציאים לאור שעשויים להיפגע מכניסת אמזון לישראל הוא הבוס שלו, מר מוזס, שמחזיק בהוצאה משגשגת.

"מוכר הספרים שהקים באינטרנט חנות כשאנשים עוד לא הבינו עד הסוף את הפוטנציאל שלו אולי שואף להיות [קפטן ז'אן-לוק] פיקארד מ'מסע בין כוכבים'", מוסיף רועי ברגמן, "אך דומה היום יותר לאיש הרע מסרטי ג'יימס בונד, כולל השינוי בחייו האישיים, מ'גיק' תואם ביל גייטס ואיש משפחה ל'ארכי-נבל' עם גירושים רועשים, בגידה עם אשת חברו הטוב וכתבות שעוסקות בהתעבות השרירים בזרועותיו".

הביקורת ממשיכה גם מעבר לכפולת העמודים הפותחת. בכתבה אחת מטווחת נווית זומר את הבטחתם של "מומחי אמזון למיניהם" כי "כעת יוכל כל עסק קטן, 'כל חנות נעליים מיפו', כהגדרתם, לפתוח חנות באמזון ולמכור את מרכולתו לכל העולם". היא מראיינת את סיוון אורן, מעצבת טקסטיל מפתח-תקווה, שניסתה למכור כריות דרך אמזון אבל "עברה עימות עם בוטים, קוטלגה כמוכרת חומרי הדברה, נחסמה, שוחררה ואז גילתה שהיא עדיין חסומה".

כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן, בכתבה אחרת, עוסקת בתרמיות הדירוגים וחוות הדעת על מוצרים שמתפרסמות באמזון. איילה אור-אל תורמת כתבה שכותרת המשנה שלה מבטיחה לספר כיצד "שינתה ענקית הקניות ברשת את הרגלי הצריכה של תושבי ארצות-הברית ויצרה אוכלוסייה של מכורים".

מי שיקרא את הכתבה יגלה שהמסגור הזה זר לה: היא לא עוסקת במכורים, אלא באנשים שחסכו זמן וכסף – למשל, תושבת קליפורניה ש"סובלת מבעיות לב ורגליים, שמגבילות אותה ומרתקות אותה לבית", ובזכות אמזון מצליחה כעת לעשות קניות בלי בעיות.

כתבה אחרת של אור-אל עוסקת ב"פרדוקס של אמזון": "ערים קטנות רבות בארצות-הברית, שסובלות מאבטלה, העניקו לחברה תמריצים כדי שתקים בשטחן מרכזי הפצה ותייצר מקומות עבודה. התוצאה: האבטלה ירדה, אבל מצבם הכלכלי של העובדים דווקא החמיר. החברה מעסיקה רבים מהם במשרות חלקיות כדי לא לשלם ביטוח רפואי ודמי חופשה; השכר נמוך, והם נדרשים לקצב עבודה מתיש". הכותרת: "ברכה או קללה?".

מוסף אמזון/בזוס של "ממון" הוא מוצר קלאסי של "ידיעות אחרונות": בכסות של מורה נבוכים לקורא המבולבל מעניקים קבלת פנים לטייקון שעושה את צעדיו הראשונים במדינת ישראל, ועשוי להשפיע עמוקות על כלכלתה באופן כללי – ובאופן נקודתי על כלכלתם של בעלי הבית, בני משפחת מוזס. כמיטב המסורת, יש בה גם אייטמים מאזנים – טיפים לקנייה חכמה, כתבה על ישראליות שדווקא כן הצליחו למכור את מוצריהן דרך אמזון. אבל המסר הכללי צבוע בצהוב ובאדום: ישראל היא השטח שלי, אומר מוזס לבזוס בין השורות, ומי שרוצה לעשות כאן עסקים צריך להתחשב בכך.

ובכל זאת, מוזס של היום הוא לא מוזס של פעם. כתב אישום חמור, אאוטינג כפוי ומשבר כלכלי הפכו אותו לחלש מאי פעם. את האזהרה שהוא משגר היום לבזוס דרך דפי העיתון המודפס שלו אפשר גם לתמצת במסר שונה בתכלית: אני מפחד.

מחאה

"לבנון בוערת", מדווחת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". "עשרות אלפי לבנונים יצאו אתמול לרחובות במה שנראה כמו ההפגנות הסוערות ביותר במדינה מאז 2011. במחאה על קריסת הכלכלה והניסיון של הממשלה להטיל מיסוי מוגזם ומגוכך [כך במקור] על שימוש באפליקציית המסרים ווטסאפ, חסמו המפגינים כבישים ברחבי ביירות, שרפו צמיגים והתעמתו חזיתית עם כוחות המשטרה".

פרי מציינת כי ממשלת לבנון ביקשה להטיל "מס ווטסאפ" בסך 6 דולר לחודש על כל משתמש. "המהלך המוזר נעשה בטענה שהשימוש הנפוץ באפליקציה החינמית פוגע בהכנסות חברות הטלפונים של לבנון, ובמיסוי לממשלה", היא כותבת. יאסר עוקבי, ב"מעריב", מציין כי המס המוצע אמור היה לחול גם על המתחרים – למשל, שירות פייס-טיים של אפל.

"בניגוד למחאות אחרות בלבנון, להפגנות הנוכחיות שמסעירות את המדינה בימים האחרונים הצטרפו בני כל העדות: נוצרים מארונים, דרוזים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ארמנים וצ'רקסים", כותבת פרי. "גם כל שכבות האוכלוסייה נוטלות בהן חלק, החל מקציני מילואים, דרך סטודנטים צעירים ועד קשישים, שיצאו כאחד לכיכרות כשהם אוחזים בתמונות של ראש הממשלה סעד אל-חרירי והשרים, ודרשו מהם להתפטר".

ג'קי חורי מ"הארץ" שוחח עם שני לבנונים לפחות ושמע תיאור דומה. לבנוני שמוגדר בדיווח כ"פעיל חברתי" אמר לחורי כי "השוני בין גל המחאה האחרון לאלה שקדמו לו הוא שבירת המחסומים העדתיים במדינה. כל המנגנון הלבנוני בנוי על חלוקה לעדות, ולאורך השנים המפלגות והכוחות הפוליטיים ניצלו זאת כדי לשלוט באזורים שלהם ולקבור כל אפשרות להתארגנות ומחאה.

"כעת, אמר הפעיל, כל ציבור יוצא נגד המנהיגות שלו, וכולם מוחים יחד בנושאים חברתיים-כלכליים. לדבריו, העובדה הזו מלחיצה את ההנהגה הלבנונית. 'הפחד הוא אמיתי, כי אף אחד לא רוצה להידרדר לעימות חזיתי ואלים שיחזיר את לבנון לימי הביניים. מצד שני, אי-אפשר להמשיך במצב שהעם הלבנוני ברובו קורס תחת הנטל הכלכלי', אמר".

המרואיין של חורי נוגע בנקודה המשותפת למאבקים חברתיים באשר הם: לעתים קרובות, רק כשהמאבק נעשה נחלתם של ציבורים רחבים – כאלה שבדרך כלל אינם עומדים יחד – יש סיכוי לסחוט מהשלטון שינויי עומק שיטרפו את סדר העדיפויות הלאומי. ואם במישור הלאומי קשה להגיע להישגים מהסוג הזה – במישור הבינלאומי על אחת כמה וכמה.

אחרי עשורים בשולי השיח ובכתבות צבע מזדמנות, בחודשים האחרונים הצליחו פעילי הסביבה להבקיע את חומת ההתעלמות של רוב כלי התקשורת ולהעפיל לכותרות הראשיות. להצלחה הזאת יש אפקט מידבק: ברגע שנושא מסוים כובש את סדר היום אצל גופי התקשורת המובילים בעולם, והופך לנושא שיחה אצל הציבור, גם כלי תקשורת שביומיום משרתים אינטרסים הפוכים נאלצים ליישר קו ולהצטרף לשיח.

בהתאם לדינמיקה הזאת, מוסף שמחת תורה של "ידיעות אחרונות" כולל היום עוד כתבה על גרטה תונברג, התיכוניסטית השבדית שמובילה את מחאת האקלים.

הכתבה הנוכחית היא תרגום של כתבת פרופיל מאת דייוויד וולאס-וולס שפורסמה לפני כחודש ב"ניו-יורק מגזין". בדרך לקורא הישראלי הוחלף המסגור: ב"ניו-יורק מגזין" הכותרות תמכו במיתוגה של תונברג כז'אן ד'ארק של ימינו. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, התאמצו להקטין אותה: מהכותרת הילדותית ("עמדה ושאלה למה"), דרך הדיוקן המבויש שנדפס בגדול ועד הציטוט "אני לא מתיימרת לדבר על פוליטיקה [...] אני בסך הכל תלמידת תיכון שחושבת שאנחנו צריכים להקשיב למדענים", שמשובץ בכותרת המשנה.

תונברג עצמה, בראיון, אומרת שהיא שואפת להפיץ את המידע על אסון האקלים לכמה שיותר בני אדם. "אם אנשים יהיו מודעים, הם יתאגדו ויפעילו לחץ על הנציגים בעלי הכוח בעמדות המפתח", היא אומרת.

"אז המכשול היחידי הוא בורות?", שואל המראיין. והיא עונה: "זה מה שאני רואה מניסיון שלי, שאנשים לא יודעים על מעגלי קסמים של שינויי אקלים, על נקודות מפנה או על מכלול כמויות הפחמן הדו-חמצני. אם פשוט תעצור אדם ברחוב ותשאל, 'מה זה מעגל קסמים אקלימי?', הוא לא יידע לענות לך. ולכן, אני חושבת שזו אחת הדרכים – להפיץ מודעות".

התקשורת יודעת לאמץ סלבריטאי מחאה – לעתים כחלק מאג'נדה שמבקשת להעמיק ולהדהד את הסוגיות שעל הפרק, ולעתים קרובות יותר כתחליף לעיסוק בסוגיות עצמן וככסת"ח למקרה שמישהו יתלונן. "ידיעות אחרונות" הוא גוף שבכל פעם שעורכיו מחליטים להעניק בימה לפעילות חברתית ראוי לגשת לתוצרים עם חופן של חשדנות ושני שקים של מלח. לפיכך, הנטייה הטבעית היא לשים את עיסוקו במשבר האקלים – ובתונברג אישית – בסלסילה של ז'אנר הכסת"ח. תמצות של הנושא החם התורן כי כולם כבר מדברים על זה, ואסור שיגידו שדווקא אנחנו קוברים את המחאה.

המונח "ז'אנר הכסת"ח" מבליע בתוכו זלזול ובוז, אבל האמת היא שהדינמיקה שהוא בא לתאר אינה שלילית לחלוטין. המנגנון שהביא את פעילת האקלים הרדיקלית אל שולחן הקפה של קוראי העיתון הנמכר במדינה הוא מנגנון עתיק ומחזורי של נטילת תופעות שוליים והפיכתן לבנות בית אצל הקהל הרחב – זה שלא יצלול לדו"חות מסובכים, ירפרש באובססיביות קבוצות פייסבוק או ינבור באתרי חדשות אלטרנטיביים.

שער "7 ימים", 4.2.1994

שער "7 ימים", 4.2.1994

אבי פיטשון, כיום מבקר האמנות של "הארץ", תיאר את הדינמיקה הזאת בטקסט נשכח שפרסם לפני יותר מעשור בעקבות עיון בספר עיון על תרבות הפאנק. הוא נזכר כיצד בשנות התשעים התראיין יחד עם כמה חברים אנרכיסטים לכתבת שער שפורסמה ב"7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות". הכתבת, אספה פלד, שפטה את חבורת האידיאליסטים המרופטים משום שחרף היומרות האנטי-ממסדיות שלהם – הם בכל זאת שתו "נקטר אפרסקים מסחרי".

דיק הבידג', מחבר ספר העיון שעליו כתב פיטשון, ציין כי תקשורת המיינסטרים ידעה לטפל בפאנקיסטים באחת משתי דרכים. האחת: "לנטרל את האיום הפאנקיסטי על-ידי תיאורו כנורמלי אחרי הכל – 'גם פאנקיסטים שותים נקטר!'". השנייה: לתאר אותם כ"אחרוּת מוגזמת, תמהונות לשמה (כך ודאי היתה מגיבה פלד אם היינו מצהירים בפניה שאנחנו מתנגדים מצפונית לשתיית נקטר, ומעדיפים לשתות מיץ שמרים טבעוני מתוצרת עצמית)".

"אבל הטמעה בתוך המיינסטרים (הפיכת מראה הפאנק לאופנת קניונים) וחשיפה לזלזול תקשורתי אינן תהליכים חד-צדדיים", חרץ פיטשון. "כל אקט הטמעה מסתכן בהפיכת המרד הגלוי לסוס טרויאני בתוך המערכת. המטמיעים מסתכנים בכך שהתכנים שהם מדללים עדיין מכילים ניצוץ של המקור המוטמע – ניצוץ שהוא לעתים חזק דיו כדי לעורר סוכנים רדומים שמעולם לא היו נתקלים בו בדרך אחרת. זה מה שקרה לי בכיתה ו', כשקראתי על הסקס פיסטולס ב'מעריב לנוער'".

לפני עידן האינטרנט, ילד ישראלי באמת נזקק למתווכים כמו "מעריב לנוער" כדי לשמוע על להקת הפאנק המפורסמת בעולם. בימינו, רוב הציבור צורך מידע גם בדרכים עוקפות, ולא תלוי לחלוטין בכלי תקשורת ממסדיים. ובכל זאת, כדי שתופעות ומאבקים יחצו את גבולות הקהל המיידי שלהם – הם עדיין צריכים לעבור דרך עיתונות המיינסטרים, צינור העיכול התודעתי של החברה.

לעתים קרובות, במיוחד בכלי תקשורת כמו "ידיעות אחרונות", התיווך הזה יתבצע באמצעות מעיכת הנרטיב של המוחים ורידודו – אבל זה לא דבר חדש. פועלי העיתונות של מוזס יכולים היו לספק לקוראיהם סיקור איכותי ומעמיק יותר של משבר האקלים, אבל לפעמים מספיק שייכנעו לטרנד חולף ופשוט יציינו את עצם קיומו. בעידן האינטרנט, קוראים שירצו להרחיב את ידיעותיהם או להצטרף למאבק יוכלו לקחת את זה משם.

ענייני תקשורת

עושים לביתם. בשער האחורי של "ממון" מופיעה מודעה בשפה האנגלית: "כלכליסט", יומון הכלכלה של קבוצת מוזס, מכריז על "הזדמנות אקסקלוסיבית" להיחשף ל"מנהיגים עסקיים" וליזם ובעל ההון הבריטי ריצ'רד ברנסון, הפנים והידיים של תשלובת "וירג'ין". הכנס, שיתקיים בשבוע הבא, יונחה על-ידי עיתונאית חדשות 12 דנה ויס, פנים מוכרות במשבצת ההנחיה של ועידות מסחריות. תפקידו המדויק של "כלכליסט" במיזם הנוכחי לא נמסר – לא לקוראי המודעה, ולא למי שיעיין באתר השיווקי שנפתח לרגל האירוע.

אוריינות. במדור הדעות של "הארץ" כותב יובל קרניאל על הסערה התורנית שחולל מחנה נתניהו נגד מבקרי ראש הממשלה בתקשורת. "במהלך תוכנית ששודרה בשבוע שעבר בחדשות 12 אמר אברמוביץ' כי 'כל מי שמודיע שהוא מתמודד לאחר עידן נתניהו, היה רוצה לראות שעידן נתניהו מגיע אל קצו'", מזכיר קרניאל. "בתגובה לכך אמר בן-עמי: 'בעגלא ובזמן קריב – אתה אומר', ועל כך ענה אברמוביץ': 'בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן'.

"כלומר, אברמוביץ' ובן-עמי העירו הערה פרשנית טריוויאלית על כך שהמתמודדים על ראשות הממשלה בליכוד מצפים בכיליון עיניים לסיום כהונתו של נתניהו – מוקדם ככל האפשר. לכאורה לגיטימי לחלוטין ובנאלי לגמרי.

"מה שקרה לאחר מכן היה לא רק התפרצות של מחול שדים רווי במניפולציות – אלא גם שיסוי והסתה פרועים נגד התקשורת. גורמים פוליטיים החלו להפיץ את הטענה ששני העיתונאים אמרו קדיש על נתניהו, כלומר הסיתו לרצח ראש ממשלה. הם התעלמו באופן ציני ומכוון מהעובדה שהביטוי 'בעגלא ובזמן קריב' משמש באופן שגור להבעת משאלה שמשהו יקרה בהקדם האפשרי.

"בעידן הנוכחי, עם רמת השיח המתנהל במרחב הציבורי בישראל בכלל וברשתות החברתיות בפרט, הטענה הזאת, שכולה שקר והכפשה, תפסה אחיזה ולובתה כמו אש בשדה קוצים. [..] מה שקרה בפועל צריך לעורר דאגה עמוקה בקרב החרדים לאופיה הדמוקרטי של המדינה. כל המחסומים ושומרי הסף המקצועיים קרסו. הרשות השנייה נכנעה ללחצו של ההמון המוסת ושל פוליטיקאים ציניים, ודרשה מחברת החדשות להתנצל".

את ההתנצלות, שבוצעה בשידור, מגדיר קרניאל כ"רגע עצוב ומשפיל". "אפשר היה לצפות שהרשות השנייה תמלא את תפקידה, תנפנף את המניפולציה ותגן על חופש הביטוי של עיתונאיה", הוא כותב, וטוען כי "חובתה היתה להתייצב לצד עיתונאיה ולהגן על זכותם לומר שבכירים בליכוד מצפים לסיום כהונתו של ביבי".

ד"ר קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת (כפי שמצוין היום בשורת הקרדיט שלו), כבר הוכיח ניתוק מהמציאות כשהתמודד לא מזמן לכנסת בשורות רשימה קיקיונית שלא עברה את אחוז החסימה, ואף התפטר ממשרה אקדמית רמה לשם כך. לו היה עוקב אחרי פעילות הרשות השנייה, היה מגלה שתקוותיו כוונו אל המקום הלא נכון.

הרשות השנייה של השנים האחרונות היא גוף בלתי מתפקד, על גבול המתפורר. אחת הסיבות לכך שרק לעתים רחוקות מישהו מוצא לנכון להתרעם על כך שיושבת הראש של הרשות היא דמות פוליטית – חברת-הכנסת לשעבר יוליה שמאלוב-ברקוביץ' – היא שהגוף נחלש עד כדי כך שכמעט ואין לו השפעה, וגם אם מישהו היה רוצה להזיק באמצעותו לכלי התקשורת המפוקחים, הוא היה מתקשה בכך.

אפשר להגיד הרבה על ההתבטאות (וההתנצלות) של שני העיתונאים הבכירים, אבל תליית האשמה ברשות השנייה היא טיעון ביזארי למדי – בערך כמו לכתוב, פעמיים, שאברמוביץ' ובן-עמי הם "עיתונאיה" של הרשות. כידוע, אמנון אברמוביץ' ועודד בן-עמי הם עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 12. הרשות השנייה היא הגוף (הכושל) שתפקידו לפקח על שידורי הערוץ. היא לא מעסיקה אותם, והם לא שייכים לה. יחי ההבדל הקטן.

שחיתות. "לקביעה שכיסוי חיובי הוא שוחד אין כל אחיזה בעולם המשפט הדמוקרטי", נטען בכותרת שנדפסת הבוקר בשער "ישראל היום". הקוראים מופנים למאמר מאת קרולין גליק, שחוזרת על דברים שכתבה לפני כמה ימים ומתפלמסת עם מאמרים שפרסמו לאחרונה עידו באום ושחר גינוסר ב"הארץ".

לצד המאמר מביא יהודה שלזינגר את "התגובות במערכת הפוליטית" – כלומר, תגובותיהם של שני שרים, דודי אמסלם ובצלאל סמוטריץ' – למאמר של גליק שפורסם בעיתון ביום שישי. שניהם מהללים את דבריה. "שר התקשורת דודי אמסלם אמר כי מדובר ב'מאמר פשוט מבריק שמסביר גם למתלבטים שבינינו, מימין ומשמאל, שאין אפשרות לקבוע שיחסי הסיקור התקשורת והפוליטיקאי הם יחסי שוחד. אלו פשוט קשרים שקיימים בכל העולם הדמוקרטי, והם סבוכים ומורכבים'", כותב שלזינגר.

סבוכים? מורכבים? אולי בשביל האינטלקט של השר אמסלם, או (יותר הגיוני) בשביל מנת המשכל שהוא מייחס לקהל שומעיו. במאמר שפורסם כאן היום מסביר שוקי טאוסיג שבעצם מדובר בסיפור פשוט למדי.