פרק מתוך הספר "פרשת הקישון: צלול ועכור" מאת סמדר בן-אשר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים ומופת, 2016, לזכרו של השופט מאיר שמגר שנפטר השבוע

אי-אפשר לכתוב ספר על פרשת הקישון בלי להקדיש לאיש הגדול הזה, מאיר שמגר, חלק נפרד.

עם חשיפת פרשת הקישון ודרישתו של הציבור, כמו שבאה לידי ביטוי באמצעי התקשורת ובהתארגנות של קבוצת הלוחמים שפנתה לבג"ץ, נבחר מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, סמל ליושר, למוסר, לחוק ולשמירה על אתיקה ציבורית, לעמוד בראש ועדת החקירה. החתירה לחשיפת האמת, רוחו ואישיותו מזוהים היום, נוסף על כל פועלו העשיר, גם עם פרשת הקישון.

שמגר אינו זקוק לפרק הזה. הוא חתן פרס ישראל (1996) על מפעל חיים ובעל תואר ד"ר לשם כבוד ממכון וייצמן ומאוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, בר אילן ובאר שבע. עליו אמר אהרון ברק כי "שמגר הוא הטוב והחשוב שבכל היועצים המשפטיים שהיו עד כה בישראל. הוא הניח את המסד, והשליט את שלטון החוק בשלטון" (בתוך זילבר, 144:2012).

אחרי שפרש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון באוגוסט 1995, ישב (נוסף על ועדת החקירה של הקישון) גם בוועדת החקירה של רצח רבין, בוועדת החקירה לצורך הגדרת סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה ובוועדה ממשלתית לחיבור כללי האתיקה לחברי הממשלה. מי שקורא את הפרק הנקרא "הנשיא מאיר שמגר והמשפט הציבורי" שכתב אהרון ברק בהיותו נשיא בית המשפט העליון מתרשם שדומה שאין דבר שטרם נכתב עליו (ברק, 2003).

אני מקדישה לשמגר את סופו של הפרק הראשון לא רק בגלל היותו ענק בחברה הישראלית, המתגמדת ומתקפלת לעתים קרובות אל מול שררת הכוח והממון; ולא רק בגלל זקיפות קומתו, הבולטת על רקע החלטות עמיתיו בבתי המשפט המחוזיים העומדים אל מול סוללת עורכי דין מהוקצעים הנאמנים לשולחם ודורסים בדרך את החלש בחברה ואתו את הצדק. אני רוצה לתאר את מה שכמעט נעלם בתיאור אבני הדרך שהציב למשפט בישראל: את יכולתו להישיר מבט לגובה העיניים של זולתו, לראות סבל, להרגיש אותו ולומר את דברו. ויותר מכול אני כותבת פרק קצר זה בגלל מעטפה חומה פשוטה שחיכתה לי בתא הדואר.

זה היה בלילה שחזרנו מקבלת חוות הדעת של הרופא שאישר את מה שידעתי. כשיצאנו מהפגישה עם הנוירו-אונקולוג, עשרה ימים לאחר הניתוח הראשון, הבנתי את מה שיואל ביקש שלא לדעת. האוטו של תדיראן שאיתו הגענו לפגישה עם הרופא חנה ברחוב צדדי קרוב לבית החולים הישן של אסותא בתל אביב.

מסוחררת מרגע ההתבוננות לגיא צלמוות בשיחה שבה נמסרו לנו תוצאות הבדיקה הפתולוגית, לא יכולתי לאחוז בהגה ולנהוג לביתנו בלהבים. ליואל אסור היה לנהוג. שנינו שמענו זאת יחד מהרופא כשמסר מידע פורמלי שהוא מחויב בו. יואל הביט בי, חייך אלי וביקש את המפתחות ברגיעה, במיומנות שנרכשה במשך שנים רבות ובהבנה האינטואיטיבית כי לזמן קצר הוא עוד יכול להגן ולהקל עליי.

הנסיעה עברה בשלום, כאילו בנתיבי הזמן חזרנו חודש אחורה לשקט הבטוח. עצרנו ליד תיבת הדואר. יחד עם עלוני הפרסומת והמכתבים הרגילים מהבנק ומחברות האשראי, חיכה לנו מכתבו של שמגר. מכתב פרטי שנשלח מביתו. זה היה מכתב מענה לקריאת המצוקה ששלחתי אליו שבוע לפני כן. "הבית ובית המשפט הם שני עולמות נפרדים", יאמר שמגר בנסחו את משנתו כשופט (קדוש ודה האס, 12:2009).

בצר לי, בלי דעת, חציתי את הגבולות. לבו היה רחב דיו להשאיר את דעתו המלומדת בעניין זה בצד ולהיות אתנו, כאדם לאדם. כשכתבתי לשמגר לא הייתי בשום תפקיד. היינו משפחה פרטית שמפולת מבהילה החלה להידרדר עליה ואיימה לרסקה. בשטח המפריד בין להבים לירושלים, במכתב ששלח שמגר, היה משהו אישי, כמעט מנחם. על צד זה של אנושיות ממרום כיסאו של נשיא בית המשפט (בדימוס) אני מבקשת לכתוב ובתוך כך לנסות לתפוס קרן אור אחת רפלקסיבית, המוחזרת אליו.

פרק רחב מוקדש בספרה של דינה זילבר "בשם החוק" לשמגר בתפקידו כיועץ המשפטי. בין השאר היא כותבת:

סמכותו נבעה מאישיותו. [...] מזגו היה אדיב, מנומס, אבל לא אישי. בינו לבין סביבתו היה שטח מת. איש לא התקרב אליו. הדיאלוג בין שמגר לסובבים אותו התנהל במרחק מסוים. הכפופים לו עשו כל שביכולתם לרצות אותו. לא מתוך יראה, אלא מתוך יראת כבוד" (זילבר, 144:2012).

אני חוזרת למאות עמודי הפרוטוקולים של הוועדה להתבונן בשמגר במפגש הבין-אישי, באינטראקציות בין העדים ובינו. באחדים מהם מצאתי חיזוק ואימות למה שתיארו אהרון ברק, אליקים רובינשטיין, דינה זילבר ואחרים. התבוננתי בנוכחותו, בדרך שניהל את דיוני הוועדה, ביכולתו המופלאה להימנע מהתנשאות ומיוהרה ומהאופן שהקשיב תמיד לאדם שישב מולו וכיבד אותו: "יש לנו חזון אנושי מוסרי שלפיו כשאדם מופיע בפני בית המשפט בעצמו, ללא ייצוג, על בית המשפט להיחלץ ולסייע בברור העניין בכל ממדיו", אמר שמגר באחת ההזדמנויות (קדוש ודה האס, 10:2009). כפרפרזה למרחק בין האדם הפשוט ובין הצדק אפשר לראות את עמדתו בנוגע למבנה בית המשפט העליון שעמד לקום. שמגר התנגד לגדר שתקיף אותו: "לבית המשפט אין גדר. כל אחד יכול לנגוע" (זילבר, 2012: 158). חזונו איננו מצטמצם בבניית המסד והטפחות של המשפט בישראל, אלא קודם לו חזון אנושי ומוסרי.

כשהסתיימו דיוני הוועדה כרכתי את הפרוטוקולים של ישיבותיה בשתי אסופות נפרדות: עדויות הלוחמים ועדויות המפקדים. באותה עת ביקשתי להתבונן בסמיוטיקה השונה בין סוגי העדויות, בזיכרון המדויק של הלוחמים ובשכחה הגדולה של המפקדים ולנסות להבינם. אני חוזרת לשתי האסופות והפעם מתבוננת במי שהוביל את דיוני הוועדה, יושב ראש הוועדה מאיר שמגר.

אפשר להבחין בשוני רב בין דרך הפנייה שלו לבעלי תפקידים כמו עורכי דין, מפקדי צבא ומומחים למיניהם ובין אופן התייחסותו לעדים שהגיעו כאנשים פרטיים, לסיפורם ובעיקר לכאבם האישי. חלק מתיאור יחסו של שמגר לעדים והקשר עמם כבר הובא בחלק הקודם, שעסק בתוכני העדויות בוועדת החקירה. הפעם אני רוצה להתמקד בקשר הבין-אישי, בעמדה שהציג שמגר כשהתוכן עצמו הוא רק רקע נלווה.

מהמומחים שהגיעו תבע שמגר ללמוד היטב את הנושא שבאו להעיד עליו. נאה דורש ונאה מקיים: הוא עצמו למד את הרקע המקצועי, את ההיסטוריה, את המסמכים הנלווים, את האנשים, את המקומות ואת חוות הדעת שניתנו בעבר בנושא שעליו יעיד העד שהוזמן. הוא סבר שהאחריות להכנה מדוקדקת לפני העדות היא אחריות משותפת לו ולעדים המומחים, ולא היה מוכן לקבל מקריות. הוא לא היה סלחן לעיגול פינות ובעיקר לא לתרבות ה"חיפוף" וה"בערך".

כך למשל תיאר קצין רפואה ראשי, ד"ר מרטינוביץ', את דרך ההכנה לעדות. כמעט הכנה אגבית:

האוסף שמצוי אצלי מתחיל משנת 56' או 57' [..] זה המסמך הראשון שבעלעול שלי נפלתי עליו. לא... עברתי עליו באופן כללי, כדי לסמן לעצמי את הנושאים, וכך הגעתי לשנת 89'". (פרוטוקול 21.8.2000)

שמגר מעיר לו: "יש לי מסמך יותר מפורט", ונותן לו להבין ש"שיעורי הבית" לפני העדות לא הוכנו בקפידה. שמגר מעמת את העד עם הפרטים שלמד קודם בואו לדיון:

הנשיא שמגר: ידוע לך שיש יחידות שלגביהן, בגלל הסיכונים בתוך הקישון, הפסיקו את האימונים עוד בשנת 1980?

ד"ר מרטונוביץ': אין לי שום מושג מתי הפסיקו צלילות.

הנשיא שמגר: אתה יודע שיש... יש לי מסמכים שחיל הים, או צה"ל באופן כללי, היה שותף להם, מתקופה קודמת. למשל, יש לי מסמך משנת 56'. (שם)".

קצין רפואה ראשי תא"ל ד"ר מרטינוביץ' היה רק חצי שנה בתפקיד לפני חשיפת הפרשה, וסיפר כי על הזיהום בקישון למד לראשונה מהכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות". על כך הגיב שמגר: "לא הבנתי". כששמגר אומר לעד כי הוא "אינו מבין", הוא איננו מבטא קושי לשוני, זו דרכו להביע את דעתו. גם לעד ברור שאין מדובר כאן באי-הבנת התוכן, אלא בדרך עקיפה להביע דעה בדבר תחומי אחריות המצופים מבעל תפקיד בכיר כקצין רפואה ראשי.

ד"ר שמואל רשפון, רופא מחוז חיפה במשרד הבריאות, תיאר סקר תברואה של נחל הקישון ויובליו בהיקף של 100 עמודים שבוצע בשנת 1971 ופורסם במרס 1972. לדיון הביא את הסיכום, את התקציר ואת ההמלצות. שמגר בירר אם מדובר במהנדס ווטסון, כותב הדוח הראשון, וד"ר רשפון נאלץ לומר כי איננו זוכר את שמו:

הנשיא שמגר: למה אתה מתחיל מ-71'?

ד"ר רשפון: אין לי נתונים לפני כן.

הנשיא שמגר: אתה אינך מודע לכך, למשל, שיש חומר ממאי 62', שמונתה ועדה לבדיקת זיהום נחל קישון על-ידי סגן שר הבריאות והוועדה [..] לכן שאלתי על מר ווטסון". (פרוטוקול 27.8.2000)

שמגר מקפיד ללמוד את הפרטים הקטנים כדי להתמצא בזירה מתוך תפיסה שהכרת זירת האירוע היא המפתח לפענוח ההתרחשויות שאירעו בה. כך גם בעדותו של מנהל מחוז חיפה לשעבר של המשרד לאיכות הסביבה ראובן רוברט:

הנשיא שמגר: בתקופה הנוכחית, יש קטעים שהמים עומדים ולא זורמים?

העד המומחה ראובן רוברט: כן, יש... במצבים ש... זה כמעט לא זורמים, אתה... הזרימה היא כל כך איטית שזה נראה לך עומד. אבל בזמנים של שעות אחרי-הצהריים...

הנשיא שמגר: בחורף, ודאי, זה זורם.

ראובן רוברט: כן, בחורף זה זורם. לכן העמקנו אותו. עכשיו... ישנה בעיה של בוצה". (פרוטוקול 24.8.2000)

שמגר ממשיך להתעמק בפרטים הקטנים כמי שרוצה שמול עיניו תעמוד תמונה שלמה ומדויקת:

הנשיא שמגר: זה בריכות מדופנות?

ראובן רוברט: בריכות אטומות.

הנשיא שמגר: יצוק?

ראובן רוברט: עם יריעות פלסטיק עמיד בפני המזהמים הספציפיים.

שמגר: כי אחרת זה יכול לזהם את מי התהום?

ראובן רוברט: אז לכן הקמנו את הבריכות האלה, השקיעו בזה הרבה מאוד כסף". (פרוטוקול 24.8.2000)

המושגים והמונחים שבשימוש מחייבים מבחינתו של שמגר הבנת עומק גם אם לכאורה הם נראים מובנים לכל. כזה הוא למשל המושג "לוחמים". שמגר פונה לעורך הדין יורם אבירם:

הנשיא שמגר: יש לי רק שאלה, מר אבירם. אני מבין שאדוני מפנה אותי להגדרה של המושג 'לוחמים', מדובר על סוף שנות ה-70, אדוני דיבר על שנות ה-50.

עו"ד אבירם: אנחנו מדברים... לא, אנחנו מדברים על מספר יחידות. אני לא אנקוב בשמן. היחידות שפורטו בשורה הראשונה, אלה יחידות שהיו בקישון החל משנות ה-50 ועד ימים אלה [..] בשורה השנייה... המילה הראשונה בשורה השנייה בהגדרת הלוחמים, על היחידה הזו אנחנו מדברים...

הנשיא שמגר: זאת אומרת - השורה הראשונה, השורה הראשונה... ממתי?" (פרוטוקול 1.8.2000).

שמגר אינו מוכן לסבול אי-דיוקים ונתונים לא נכונים ומתקן את יצחק גורן, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, בדיון שהתקיים באוגוסט 2000:

יצחק גורן: דרך אגב, האזהרה הראשונה באמת של... על מצב הקישון, מבחינת הדו"ח השנתי, היה ב-73, לא ב-74. אבל זה חזר על עצמו.[...] אנחנו נמצאים בשנת 2001, הדיון עוד לא התחיל. הנשיא שמגר: עוד לא 2001, רק 2000". (פרוטוקול 24.8.2000)

שמגר תובע מיקוד, וכשהעד המומחה מתקשה לעשות זאת, הוא לוקח את המשימה על עצמו ועושה זאת באופן נוקב. וכך הוא אומר במהלך עדותו של קצין רפואה ראשי ד"ר מרטינוביץ': "במילים אחרות - אין שגרת תיאום מראש עם גורם מקצועי רפואי". וכשהעד חולק עליו במילים "אני לא בטוח שצריכה להיות [שגרת תיאום]", שמגר מציג עמדה ערכית ועקרונית ברורה:

למה לדעת אדוני לא צריך להיות? הלא יש, בכל אופן, הבדל בין הראייה המקצועית לבין הראייה הבלתי מקצועית. הגורם הפיקודי, כשהוא מעיין בפקודות, בנושאים רפואיים, איננו בעל יכולת של הערכת הנתונים מבחינה מקצועית. איש מקצוע מסתכל על זה בעיניים אחרות לגמרי".

השופט אליקים רובינשטיין, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, כתב כי בפסקי הדין של שמגר עובר כחוט השני קו בולט: נורמות, נהלים, שמירתם ומיסודם. כל אלה הם ערובה נגד חוסר אכפתיות, שרירות לב ויריות מהמותן (רובינשטיין, 2003: 47). שמגר אוסף מידע על הארגון, על חלוקת התפקידים ועל האנשים היכולים לתת מענה לשאלותיו. בפנותו אל מפקד חיל הים אלוף ידידיה יערי הוא מבקש מידע שיכול לקדמו אל עבר חקר העובדות:

כאשר אתה מסתכל על חלוקת התפקידים בחיל הים, ואנחנו כמובן נרצה לשמוע את האנשים, איזה תפקידים היית מגדיר בתפקידים שאנחנו יכולים לקבל מהם אינפורמציה על השנים ההם, זאת אומרת לדורותיהם?". (פרוטוקול 21.8.2000)

את הארגון של המערכת הצבאית הוא רואה באופן ויזואלי, בדימויים, כאדריכל:

המבנה הוא פירמידלי. אם יש לו זרוע... זרועות, אני קורא לזה 'זרועות' במרכאות, ובחיל הים או בפיקוד צפון, הוא לא צריך להסתובב. יש שיטה של ישיבות תיאום, של הוצאת הנחיות, של מפגשים. זה לא דורש נוכחות אישית. [...] הוא [המפקד] צריך לבדוק, לדעתי, מה קורה בכל יחידה מבחינת אותם נושאים שהוא מופקד עליהם. הוא עושה את זה לא במישרין, אלא הוא קורא לחייל המתאים ואומר: מה קורה אצלכם בנושאים האלה והאלה? כך נדמה לי, או אם אני טועה - אדוני יתקן אותי". (שם)

הסדר הנדרש בהעברת תפקיד ברור לשמגר, אבל כנראה ברור הרבה פחות לבעלי התפקידים בשטח. שמגר כמעט מאבד את סבלנותו לנוכח רשלנות ציבורית במקום המחייב אחריות ביצועית מסודרת. בעדותו של ד"ר ישראל טרייבר, קצין הרפואה החילי (קרפ"ח) של חיל הים, שמגר שואל את העד אם כשנכנס לתפקיד ביולי 1988 ידע על הזיהום של הקישון:

ד"ר טרייבר: לא. אני אפילו לא ידעתי שצוללים שם.

הנשיא שמגר: הייתה לך העברת תפקיד מקודמך?

ד"ר טרייבר: כן.

הנשיא שמגר: לא נמסר שום דבר? איך זה יכול להיות? הלא זה... חיל הים, עם כל הכבוד, איננו כל כך גדול שלא ידוע מה קורה בשייטת 13". (שם)

כשראש עיריית חיפה עמרם מצנע מעיד לפני הוועדה ומתאר את ההפרדה בין הרשות המקומית לצבא, שמגר מציין לפניו מהו לדעתו מנהל תקין:

נכון שצה"ל פועל באופן עצמאי ולא חייב לשאול את אף אחד איפה לצלול, הוא יכול לצלול איפה שהוא רוצה, אבל הזרמת מידע הדדי, בכל אופן כל מנהל מתוקן צריך להיות בנוי על כך שגופים מקצועיים משתפים גורם אחר במה שהם יודעים, אחרת כל אחד צריך להתחיל מחדש לבדוק את הדברים". (24.8.2000)

שמגר אינו איש גס ובוטה. את דעתו הוא משמיע בחריפות ובחדות בכל הנוגע לאחריות ציבורית המסתתרת מאחורי אי-ידיעה. בשלב מסוים נדמה כאילו הדבר היחיד שיכול לערער את איפוקו הוא התעלמותם של בעלי תפקידים מאחריותם לציבור. כך הוא פונה אל צבי פורר, מנכ"ל איגוד ערים חיפה לאיכות הסביבה:

אני ככה לכל אורך הקו נתקל בעדויות בכך, בטענה שאני אקרא לה בשתי מילים - לא ידענו. זאת אומרת הצבא לא ידע מה שאתם כותבים, ואנחנו ראינו... אתם - אני מתכוון באופן כללי הגופים שעוסקים באיכות הסביבה, ואתם באמת כותבים כבר משנות ה-50, לפי החומר שבידי, דו"חות שמדברים על הרכב החומרים, בין בתחום הביולוגי, בין בתחום הכימי. וזה הולך במשך שנים - הצבא אומר שהוא לא ידע, מצד שני, כשאני פונה לגופים אזרחיים ושואל, הם אומרים - אנחנו לא יודעים מה הצבא עושה שם. לא ראינו אף פעם שצוללים שם, לא ידענו שהצבא צולל [..] מחר תהיה איזה בעיה אחרת שהצבא מעורב בה, אתם לא תדעו, ואחר- כך יגידו כולם - אנחנו לא ידענו". (13.9.2000, ההדגשות שלי)

אהרון ברק תיאר את שמגר כאקטיביסט (ברק, 2003: 42). ככזה הוא רואה את הנולד ומכין את עצמו לקראתו, כמו שפעל להכין את החלת המשפט הישראלי על שטחים כבושים לפני מלחמת ששת הימים. סבילות של בעלי תפקיד ללא יוזמה, שמקורה בצורך לנהל היטב את המערכות, איננה מקובלת עליו לחלוטין. בחילופי הדברים בינו ובין פורר נשמעים אפוא חילופי הדברים האלה:

צבי פורר: אם... אם משרד הביטחון יגיד לי מחר מי הנציג שלהם, אני אזמין אותם לכל ישיבות איגוד ערים שלי, בשמחה...

שמגר: כן, אבל... תרשה לי, אני לא רוצה ליצור את הרושם כאילו שאני נכנס כאן לסדרי העבודה שלכם. אבל בתור מי שמופקד על גוף מסוים שעוסק בתיאום של תופעות איכות הסביבה עם משרדים שונים, אז נדמה לי שלא צריך לחכות לזה שאיש משרד הביטחון יתנדב לומר - אני רוצה להצטרף, אלא הצורך של קיום תיאום שוטף למען שמירת האינטרסים האזרחיים לסוגיהם, צריך לנבוע מכם. אז אם זה איננו מסתדר ברמה של נציג מערכת הביטחון ברמה המקומית אתכם, אז לכן יש שרים, יש ממשלה, אפשר להעלות את הנושא הזה. אבל לא ייתכן שימשיכו לפעול בקווים מקבילים שכפי שהמורה שלי למתמטיקה היה אומר - שלעולם לא ייפגשו. זה לא יכול להיות". (פרוטוקול 13.9.2000)

לשיטתו של שמגר פרו-אקטיביות וביקורת הן מדרישותיה של כל משרה שלטונית. וכך הוא אומר בדיון עם פורר:

אולי יש בסקנדינביה, אולי הדברים מסתדרים ככה יותר בשלווה. אצלנו זה לא ככה, אצלנו צריך ללחוץ, ללחוץ, אחרת לא תהיה תוצאה. כי אם אתה תגיע לפשרות עם רוב המפעלים, אז הם ימשכו אותך עוד שנה ועוד שנה. אני יודע כמה זמן זה לקח עד שרעננה הקימה מכון טיהור והפסיקה להזרים מים לפולג, זה לקח איזה שבע-שמונה שנים. ביקורת זה חלק מהשהות במשרה שלטונית, ואני מרשה לעצמי להציע לך לא להיבהל מזה. שיגידו עליכם. אתם משרתים מטרה מסוימת. יש לכם משימה, מטלה, לנקות את הלכלוך והזוהמה שמצטברים אצלנו. ועל זה צריך להילחם ואסור לוותר, ושאחרים ידברו על ביקורת, ואתם תפעלו לכך שלא יהיה זיהום". (24.8.2000)

ועדת החקירה אינה מקום לבדיחות הדעת ואינה מושב לצים. כשד"ר ישראל טרייבר - בזמן מתן עדות מנהל המחלקה לרפואה תעסוקתית - מציע לספר בדיחה, שמגר "אינו מבין" את הבקשה. הרופא חוזר על שאלתו: "אפשר לספר בדיחה?". שמגר עונה בנחרצות: "לא". בהמשך מתברר כי לא בדיחה ביקש העד להביא, אלא סיפור עצוב על שייתכן שגם הוא נפגע בגלל הצלילות בקישון (פרוטוקול 13.9.2000). ובכל זאת פעמים אחדות משתרבב לדיונים גם הומור דק וציני. כך צבי גבעתי, אחד ממפקדי השייטת שצלל בקישון בשנות החמישים, מתאר כי כבר אז לא הייתה איכות המים בקישון טובה. והוא ממשיך ואומר: "מה שלא אהבנו זה לצלול שם כי הדגים... היו שם סוג דגים שהיו נושכים כל הזמן". על כך שמגר מעיר ספק בציניות ספק בהומור: "טוב, סימן טוב שהיו דגים" (פרוטוקול 13.9.2000).

השינוי בסגנונו של השופט שמגר באינטראקציות עם העדים המופיעים כאנשים פרטיים חד: שמגר רך, מזמין, מתחשב, מעודד. הוא אינו ביקורתי ואינו שיפוטי כלפיהם. הוא סבלני ומאפשר. עמדתו של שמגר כלפי כבוד האדם אינה רק הצהרתית. לדבריו יש ליישם עיקרון זה בזירת בית המשפט: "כבוד האדם לא יובטח על ידי הדיבור עליו, אלא על ידי מתן ביטוי ממשי ומוחשי לשמירה עליו" (רובינשטיין, 47:2003).

כשסא"ל שי פלטי מבקש לומר "עוד משהו" ושואל אם יש זמן, שמגר עונה: "יש זמן כמה שצריך" (פרוטוקול 13.9.2000). שמגר גם שומר על זכותם של העדים לפרטיות. כך עם יובל תמיר, אירית ליבנה, יהודה הבר ושמעון סלע. בעדותו של סא"ל פלטי הוא שואל את העד: "אתה מרגיש עכשיו בסדר?". העד עונה: "בשום אופן לא [...] גילו לי סוכר מאוד ברמה...". שמגר מציע לו למסור את הפרטים בכתב כדי לשמור על חיסיון רפואי. העד עצמו מוותר על כך: "לא, אני אסיר את החיסיון מעצמי" (שם).

בפרוטוקול המתעד את עדותו של מפקד השייטת רשומה פתאום בפרוטוקול שורה שאינה קשורה לשום עדות. זו פנייה תקיפה של שמגר לגורם מפריע באולם: "אני מבקש ממך להפסיק לצלם. אתה הבנת את זה?" (פרוטוקול 21.8.2000).

העניין ששמגר מגלה באדם ובסבלו מופיע גם כשעדותו של אותו אדם נראית לפעמים רלוונטית פחות לנושא הנדון. כך קורה למשל כשעולה להעיד יורם, צוללן שעבד כאמודאי בארץ ובחו"ל. העד מתאר כי הוא סובל ממחלות שונות. לדברי הרופא שטיפל בו מחלות אלו קשורות בחומרים הכימיים שנמצאו בקישון ופגעו במערכת העצבים. העד אינו יכול לתרום מידע נוסף לוועדה משום שאין לו ידע נוסף על דבריו של הרופא. שמגר מתעניין אם הוא נמצא בטיפול ובמעקב רפואי קבוע ואם פנה לאגף השיקום במשרד הביטחון.

עדותו של יהודה הבר תוארה בהרחבה קודם לכן, בכלל זה התקף האפילפסיה בזמן העדות ויחסו המרגיע והסבלני של שמגר באירוע. הסובלנות והאהדה אינן רק לסבל הבריאותי, אלא גם לכאב הנפשי, שכלפיו השופט מגלה אמפתיה עמוקה:

טוב, אני לא רציתי להפריע לך. אבל אין כל מקום לכך שאתה תישא בלבך או במחשבתך את הרעיון שאתה, איך אמרת? עוכר ישראל?..[.. ] אין שום הצדקה לכך. אבל אין שום סיבה שאתה תרגיש כאילו מישהו מסתכל בעין לא טובה על כך שאתה מספר את העובדות כהווייתן או אתה, או מישהו אחר. זה למזלך הרע, נגיד ככה, אתה הפכת לעד בנושא הזה, בגלל סיבות רפואיות. היינו כולנו שמחים לכך אם אתה היית יושב רק בקהל ואומר - זה לא קרה. אבל אל תתהלך עם הרגשה של עוינות או משהו כזה" (פרוטוקול 29.10.2000).

שמגר איננו סמכות רפואית, אבל הוא מאמין בנחישות המלחמה ובמשמעותה, ואת המסר הזה הוא מבקש להעביר ליהודה הבר:

ואני מאחל לך שהמלחמה שלך, שאתה נחוש להילחם אותה, שתהיה בהצלחה. זה באמת במידה רבה תלוי גם ברצונו של האדם, ככה אומרת ההיסטוריה הרפואית שמציג אותה לפניך מי שאיננו רופא ולא מבין בדבר הזה, אבל זה ידוע שהרצון בהחלט יכול להוביל כאן גם תוצאות". (שם)

כשנשאל שמגר פעם איזה מקצוע היה בוחר לעצמו לולא למד משפטים, אמר: אדריכלות (זילבר, 2012). הייתה תקופה שבתרגיל הקבלה לבצלאל התבקשו המועמדים ליצור "ריק". פרדוקס בהתגלמותו: הרי מן הסתם כל ריק חייב גבולות כדי להגדירו כחלל ריק.

חוות דעת היחיד שנתן בפרשת הקישון הייתה בנויה כמבנה אדריכלי מן המסד עד הטפחות. כיום, יותר מעשור מזמן פרסומה של חוות הדעת, נראה כי אם לא יחול שינוי דרמטי ומשמעותי בתפיסה הציבורית ובביטויה במשפט (או בסדר הפוך - במשפט ובציבור), תתרוקן חוות דעת זו מתוכן אל מול פסקי דין חדשים יותר ותשנה את צורתה.

לדעתו המלומדת של שמגר, לתבונתו, לאחריות האתית שהציג וליכולת העמידה כדעת מיעוט נדרש הקשר. כיום נדמה שעם היעלמות גבולות המבנה שיצר שמגר, גם התקווה לחברה אנושית, הומאנית, שומרת צדק ומקדשת ערכיו מתמסמסת והולכת, לפחות בכל הנוגע למאבק על האחריות לתוצאות הזיהום בקישון.

---

פרק מתוך הספר "פרשת הקישון: צלול ועכור" מאת סמדר בן-אשר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים ומופת, 2016