"התקשורת העברית מפספסת את הפלורליזם בתוך החברה הערבית. התקשורת מפספסת את קיומם של ערבים עם נטיות לאומיות, או עם נטיות קומוניסטיות, יש כאלה בעלי נטיות אזרחיות ודמוקרטיות – ויש עם נטיות איסלמיות. יש לנו מגוון רב של עמדות והבדלים אידיאולוגיים מכאן ועד הודעה חדשה – והם מתייחסים אלינו כאל מקשה אחת", אומר ודיע עואודה, סופר, עיתונאי ופרשן פוליטי, מנחה בערוץ "הלא TV" וכתב העיתון "אלקודס אלערבי" בישראל.
"יש פה תופעה מעניינת: במשך עשורים, מדינת ישראל עבדה כדי לייצר ישראליזציה של הערבים, בעיקר דרך בתי-הספר. התהליך הזה, שהחל ב-48', יצר שכבה רחבה של משכילים והרחיב את מעמד הביניים. אבל ישראל לא שמה לב שהפרויקט הזה חזר אליה כמו בומרנג: אינטלקטואל לא יכול להיות ישראלי ולשכוח את הזהות שלו. הוא יכול להיות דמוקרט עם המון ידידים יהודים, וזה על הכיפאק – אבל בסופו של יום הוא פלסטיני, כי יש לו מודעות ואינטגריטי".
כשעואודה מתבקש להיזכר בחוויה אישית שמבחינתו מאפיינת את המפגש בין החברה הערבית לתקשורת הישראלית, הוא מצביע על הפגנה שהתקיימה בעשור הקודם בעיר סח'נין. "זאת היתה הפגנה מאוד שקטה ומאוד אזרחית באופיה, והשתתפו בה עשרות אלפי אנשים", הוא מספר.
"לקחו מקרה של מישהו משוגע שהניף דגל חיזבאללה, וברגע אחד הפכו את 50 אלף המפגינים לתומכים של נסראללה. הכתב הוציא את הדברים מהקשרם, עיוות את המציאות ועשה דמוניזציה של האזרחים הערבים"
"למחרת היום נדהמתי לקרוא ב'ידיעות אחרונות' כתבה עם תמונה של דגל חיזבאללה. נכתב בה משהו בסגנון: חיזבאללה זה לא בביירות, זה כאן בסח'נין. לקחו מקרה של מישהו משוגע שהניף דגל חיזבאללה, וברגע אחד הפכו את 50 אלף המפגינים לתומכים של נסראללה. הידיעה הזאת גרמה לי להבין את התפקיד המאוד מסוכן של התקשורת בסיקור הסכסוך: הכתב הוציא את הדברים מהקשרם, עיוות את המציאות ועשה דמוניזציה של האזרחים הערבים.
"עד לתקופה האחרונה, 'ידיעות אחרונות' שיחק תפקיד מאוד שלילי במובנים של מעמד החברה הערבית. עיתון רדוד, שמסתמך על הסתה זולה, לפעמים פראית, בצורה לא הוגנת, לא עיתונאית. 'ידיעות אחרונות' הוא עדיין עיתון רדוד גם היום, אם שמים בצד את המוספים – אבל חשוב לציין שלאחרונה נתקלתי שם גם בסיקור הוגן של החברה הערבית. בחשבון הכולל, לעומת זאת, הוא מילא את התפקיד הכי גרוע מבחינת דמוניזציה ומבחינת הכללה והתעלמות טוטאלית מהבעיות האמיתיות של החברה הערבית.
"אגב, אני במקומם לא הייתי מתעלם מהדגל של חיזבאללה. בהחלט לא. אבל להפוך את זה לחזות הכל, ולהציג את הערבים בישראל כחסידים של נסראללה – זה לא נכון. אני עומד עם הרגליים על הקרקע ויודע שלעיתונות יש צרכים שמבוססים על רייטינג – אבל צריך גם להביא דיווחים שיפצו על כך ויאזנו את התמונה. אם הבאת כתבה על דגל חיזבאללה, לפחות תביא אחרי יומיים-שלושה סיפורי עומק של החברה הערבית, סיפורי הצלחה – דברים שיכולים לקרב, לממש את הפוטנציאל לשיתוף פעולה כלכלי, תרבותי, פוליטי וחברתי".
איזה מסר היית מעביר לעורכים הבכירים של כלי התקשורת בשפה העברית?
"הייתי אומר להם שעם כל הכבוד לרייטינג – וגם אני עיתונאי, גם אני מעוניין ברייטינג גבוה – צריך תמיד לשאול את עצמך האם אתה זוכר את האתוס של העיתונות. את המשימה האמיתית שלך כעיתונאי וכעורך. ולא לתת למרדף אחר הרייטינג לטשטש את הגבולות בין האתי לפופוליסטי. לזכור שבני האדם הם מעל לכל, ושהעיתונות באה לחפש את הצדק ולהתייצב לצד החלשים והעשוקים – ושצריך להוציא לאור את האמת ביחס אליהם, ולא להוסיף חטא על פשע. בפועל, לא רק שלא מוציאים לאור את האמת, אלא גם מעוותים אותה".
איך סגנון הסיקור הזה משפיע על המצביעים הערבים?
"לצערי, התקשורת העברית נוצלה על-ידי הממסד הישראלי והמפלגות הציוניות בכנסת, שהסיתו נגד חברי-הכנסת הערבים. ההסתה הזאת הסתייעה בתקשורת, כי הם יודעים שחלק ניכר מהאזרחים הערבים צורכים גם תקשורת בעברית – ויש אפילו מי שצורכים יותר תקשורת בעברית מאשר בערבית.
"פעם אמרו לי של'ידיעות אחרונות' יש משהו כמו 10,000 מנויים בחברה הערבית, אבל אין לי אסמכתא לנתון הזה. ובכל זאת, כמישהו שחי בין בני עמו, אני יכול להגיד שהם מקשיבים למה שקורה בתחנות רדיו כמו גלי-צה"ל ורשת ב', צופים בחדשות בעברית וקוראים עיתונות בעברית.
"והתקשורת העברית נוצלה, או ששיתפה פעולה מרצונה, עם הממסד או עם גורמים שונים בפוליטיקה הישראלית-היהודית נגד האזרחים הערביים, או נגד הנציגים שלהם. למשל, הניסיון לשאול מה עושים חברי-הכנסת הערבים ביחס לבעיות פנים, והטענות החוזרות ונשנות על כך שהם מתעסקים כל הזמן בסוגיה הפלסטינית – למרות שעובדתית זה לא נכון, כפי שגם ערוץ 10 היטיב לחשוף. הם מתעסקים הרבה יותר בבעיות פנים לעומת העניין הפלסטיני.
"לתקשורת העברית היה תפקיד מאוד שלילי ברצח האופי של הנציגות הערבית בכנסת – שגם הצליח, לפחות חלקית. אחד הביטויים שלו הוא פשוט סלידה מפוליטיקה, שמובילה לאי-השתתפות בבחירות"
"לתקשורת העברית היה תפקיד מאוד שלילי ברצח האופי הזה של הנציגות הערבית בכנסת – שגם הצליח, לפחות חלקית. לאורך השנים, הרבה חוגים בחברה הערבית מנגנים את המנגינה הזאת: 'מה עשו עבורנו חברי-הכנסת הערבים?'. צריך גם לזכור שחברי-הכנסת הערבים לא יושבים בממשלה. לתקשורת העברית נוח להשכיח שאחמד טיבי, למשל, הוא בסופו של יום חבר-כנסת מהאופוזיציה. הוא לא שר, ואין לו שום יכולת להשפיע באמת.
"בהיבטים של דפוסי הצבעה, זה מוביל את המצביעים יותר לכיוון של מרצ ומפלגת העבודה – אבל יותר ויותר זה מוביל לבחירה של אנשים לא להשתתף בבחירות בכלל. אחד הביטויים של רצח האופי שנעשה לחברי-הכנסת הערבים הוא פשוט סלידה מפוליטיקה, שמובילה לאי-השתתפות בבחירות.
"ברחוב הערבי מתחוללת היום מלחמת עולם שלישית, בין אלו שרוצים להשתתף בבחירות לאלו שקוראים להחרים אותן. וכאשר ישראל יורקת בפנים של אלו שרוצים להיות ישראלים ואזרחים טובים – היא בעצם נותנת תחמושת לאלו שרוצים נתק, ולא רוצים שום שותפות אמיתית בין העמים בישראל.
"זה מה שקרה למשל עם 'חוק הלאום'. אפילו אצל הדרוזים תמצא שאחוז ההצבעה ירד. והתקשורת צריכה לקחת גם את זה בחשבון. לפי ראות עיני, התקשורת היא עוד רשות שצריכה לאזן ולבלום כאשר יש ממשלה שדורסת את כל המיעוטים. מול גלי הגזענות ששוטפים כיום את החברה הישראלית, התקשורת צריכה לשמור על צלם אנוש – זה המבחן שלה".
* * *
פרויקט "נוכחים נפקדים" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי ויחד עם יפעת מחקרי מדיה