בקיץ 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, הגיעו למערכת העיתון "דבר" פניות רבות מצד הורים שכולים, שביקשו לפרסם את סיפוריהם האישיים של בניהם שנפלו בקרב או דברי הספד קצרים לחללים. אלא שבמערכת העיתון סירבו להיענות להן. כשגברו הפניות פירסם מזכיר המערכת באותם ימים, צבי רותם, "מכתב לאב השכול", שבו ביקש להסביר את מדיניות העיתון ביחס לפרסום רשימות על חללים, נקרולוגים בלשון המקצועית.

"ידעתי שתשובתי לא תניח את דעתך. וכי איך אניח את דעתו של אב המבקש לפרסם בעיתון מספר שורות לזכר בנו שנפל במערכה", כתב רותם באוגוסט 1948. "ואם יפורסמו עשר השורות, שואל אתה, האומנם יבולע לעיתון או לאיש?

"כל מי שפונה בעניין זה רואה רק את קורבנו, ואינו יכול להבין בשום פנים שהעיתון חייב לראות לא את הקורבן האחד", כתב רותם. "אף על פי, או דווקא משום, שכל חלל מלחמה יקר לא רק לבני משפחתו אלא גם לעם הלוחם. אין להפלות בין דם לדם ובין אדם לאדם, ומשום כך נמנע העיתון מלפרסם רשימות על אנשים קרובים לו או למשפחת עובדיו או להסתדרות, ולא הלך בדרכי עיתונים המפרסמים את קורבנות חוגם או מפלגתם".

קישוט שלדי המשוריינים בדרך לירושלים. 22.4.09 (צילום: אביר סולטן)

קישוט שלדי המשוריינים בדרך לירושלים. 22.4.09 (צילום: אביר סולטן)

להורים שכולים שמצאו בכל זאת בין דפי "דבר" רשימות הספד על נופלים מסוימים, הסביר רותם: "אם לא אירע הדבר מחמת טעות מקרית, הרי לא קשה יהיה לך להיווכח שהמדובר או באיש מורם מעם, לא מחמת קרבתו לעיתון אלא מחמת תפקידו בציבור הפועלים או בעם, או שהרשימה ראויה לפרסום משום ערכה הספרותי ואינה בחזקת נקרולוג".

גם במערכת "דבר" עצמה היו מי שסברו שראוי לפרסם רשימות כאלה. העיתונאית ברכה חבס הביעה באותם ימים את צערה שאין העיתון מנציח בדרך זו את החללים הרבים. על כך הגיב רותם: "העיתון אינו יכול לעשות זאת גם מחמת קוצר היריעה שלא היתה מספקת להכיל את כל אלה שהוא חייב להקים להם זכר, אם יפתח בכך, וגם מנימוקים כלליים יותר, שאין כאן המקום לפרטם, אולם הם חשובים להשגת הניצחון, ומשקלם מכריע כנגד הרצון הטבעי לספר לעצמנו ולדורנו מי אבד לנו".

רותם רמז בכך על גישה שרווחה בקרב חוגים בצבא, שעל-פיה עיסוק תקשורתי נרחב בחללי המלחמה עלול לפגוע במורל הציבור. במתח שבין הרצון לעשות שימוש בזכר הנופלים להגברת ההזדהות עם המדינה ובין החשש שריבוי החללים יעורר תחושות של ייאוש, נטתה הכף בימי המלחמה להסתפק באזכור מינימלי של החללים. משום כך הוזכרו שמות ההרוגים במודעות אבל – שפורסמו על-ידי משפחות וארגונים, אך לא מטעם הצבא – ולעתים בידיעות חדשותיות קצרות. נדירים היו סיפורים אישיים או דברי הספד מפורטים.

על-פי מזכיר מערכת "דבר", המגבלות הללו הביאו לכך שבעיתון הוחלט "לאסוף את כל הנקרולוגים ולשמור עליהם עד גמר המלחמה", כאשר כל הנימוקים הכלליים נגד פרסום רשימות כאלה יתפוגגו. אז, כתב רותם, "תגיע השעה לאסוף לנאד הדמעות הישראלי את נטפי הנפשות היקרות שנפלו במערכה על חירות העם והקמת מדינתו [...] עד אז נגזרה עלינו חובת האלם, חובה קשה וחמורה שבחובות אשר המלחמה מטילה על העיתון".

רותם לא הצליח לשכנע את ההורים השכולים וקוראים אחרים. אחד מהם, ש' קושניר, מצא בסירוב "דבר" לפרסם נקרולוגים "עדות לחוסר רגישות לגבי מאורעות שהם גדולים מאיתנו". במכתבו למערכת, שפורסם בסוף אוגוסט, הזכיר קושניר כי דווקא בימי המלחמה ממשיך העיתון לפרסם קומוניקטים (הודעות לעיתונות) של אירועים ואסיפות וגם נאומים שונים ורבים. "אלה חוסמים את הדרך בפני קולות וצלילים הבאים להעלות את עומקת התהומים של חיינו הסוערים ואת תוכן חייהם ומותם של בנינו", האשים קושניר.

מערכת "דבר" דחתה בתגובתה את הטענה על חוסר הרגישות, הסבירה שוב את המניעים להימנעות מפרסום הנקרולוגים והוסיפה כי "שאלת הציונים לחללי מלחמתנו המרה לא תיפתר על-ידי עיתון יומי".

הניסיון להצניע את פרסום המידע על חללים לא חדל עם סיום מלחמת השחרור. החשש מפגיעה במורל הציבור, מן הנזק הפליטי שעלול להיגרם מכך או מהאפשרות שמידע על חללים רבים יעודד את האויב הביא לכך שביותר ממקרה אחד נעשה ניסיון למנוע מהציבור מידע על מספר החללים.

כך אירע לאחר מבצע "חץ שחור" ("פעולת עזה"), שבוצע במרץ 1955, מיד לאחר שדוד בן-גוריון סיים את שנת ישיבתו שלו בשדה-בוקר ושב לממשלתו של משה שרת כשר הביטחון. בצמרת צה"ל דרשו למנוע פרסום כל מידע על כך שבפעולה נהרגו שמונה קצינים וחיילים, אך הצנזור הראשי דאז, אבנר (ולטר) בר-און, הבהיר כי לא ניתן למנוע פרסום מודעות אבל.

בספר זכרונותיו "הסיפורים שלא סופרו" כתב בר-און כי תבע מן העיתונים לא רק להסתפק במודעות האבל בציון הכללי "נפל בשירות המולדת", אלא לפזר את המודעות הללו על פני כמה עמודים בכל עיתון, שכן "ריכוז של מודעות אבל היה יוצר את הרושם הכבד של אבידות מרובות".

"הארץ" התנגד להחלטה, ופנה בדחיפות ל"ועדת השלושה", שדנה במחלוקות בין העיתונים לצנזורה. הוועדה קיבלה את טענת "הארץ" כי לצנזור אין כל סמכות להתערב בשיקולי העימוד של העיתון. בסופו של דבר מי שטרף את קלפי הצנזורה היה דווקא "הדור", עיתון הצהריים של מפא"י. עורכי העיתון, ככל הנראה בשגגה, התעלמו מן ההנחיות ופירסמו את הרשימה השמית המלאה של שמות החללים, תוך ציון העובדה שנפלו בפעולת עזה. "הדור" נקנס על עבירת צנזורה זו בסכום כבד יחסית, 500 לירות.

גם לאחר פעולת התגמול בקלקיליה באוקטובר 1956, כשבועיים לפני מבצע קדש, ביקש הרמטכ"ל משה דיין למנוע מקול-ישראל לדווח על המספר הגדול של ההרוגים – 16 קצינים וחיילים. ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, שלא פעם הורה לסטות, בלשון המעטה, מתיאור מדויק של פעולות התגמול בהודעות דובר צה"ל, שלל את האפשרות הזו. "לא נראה לי הדבר", כתב בן-גוריון. "אסור שהציבור שלנו יטיל ספק באמיתות האינפורמציה שלנו, ומוטב להגיד את כל האמת המרה".