ענני הסערה הראשונים הגיעו דווקא מראשון-לציון, מ"הפרלמנט של ראשון", חבורת גברים בני המושבה הוותיקה, שנהגו להתכנס בקפה של ליוש כדי לדון בענייני השעה בלשון משוחררת וציורית. בין מייסדי הפרלמנט היה העיתונאי אורי פורת, לימים יועץ התקשורת של מנחם בגין ומנכ"ל רשות השידור. כקוריוז מקומי אפילו זכו הפרלמנטרים לפינה קבועה בתוכנית הצהריים של גלי-צה"ל "שעתיים משתיים".
אבל בקיץ 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הסתיים הרומן בין חברי הפרלמנט לתחנה הצבאית. הפרלמנטרים ביקשו לדבר בפינה המשודרת בשבחם של שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן במלחמה השנויה במחלוקת. עורכי התוכנית סירבו, והסבירו להם שיש הנחיה שלא לדון בשידור בנושאים השנויים במחלוקת הקשורים בקרבות בלבנון.
חברי הפרלמנט, אמנון נחמיאס ויגאל בקר, התלוננו על כך ש"הוטלה עליהם צנזורה קשה מאוד". גלי-צה"ל, כך טענו, הפכה להיות "שופרם של אלה המזוהים כבעלי דעות שמאלניות, אנטי-ממסדיות ואף אנטי-צה"ליות".
יאסר ערפאת בדרום לבנון, 1978 (צילום: הרשות הפלסטינית, עבד רחים אל-כתיב)
באותם ימים עקבה לשכת שר הביטחון בשבע אוזניים אחר מה ששודר בגל"צ. אריאל כהן, שערך כאיש מילואים את התוכנית "נכון לעכשיו", הודח, ושירות המילואים שלו הופסק לאחר ששמו נמצא על אחת מן העצומות שקראו להפסקת המלחמה. בספר "גלי-צה"ל כל הזמן", המתעד את תולדות התחנה, מצוטט מכתבו של ראש אכ"א דאז, משה נתיב, לכהן: "אחת המטרות המוטלות על כלי התקשורת הצבאיים הינה לחזק את רוחו של החייל לקראת ביצוע המשימות המוטלות עליו. קשה מאוד לצפות כי אנשים אשר אינם מאמינים, ואף להפך, במשימות המוטלות על החיילים – יוכלו לחזק אותם".
כך הופסק גם שירות המילואים של דן שילון. היה זה בעקבות דברים שאמר לאחר נאומו של מנחם בגין, שבו קבע ראש הממשלה כי "בתולדות מלחמות העמים לא היתה מלחמה צודקת מזו". למחרת הנאום, בשידור בגל"צ, ציטט שילון את בגין והוסיף: "ואנחנו ניאלץ לחזור עכשיו לספרי ההיסטוריה הישנים, ונבחן אם לא היו מלחמות צודקות ממנה". בספרו "בשידור חי" כתב שילון כי בלשכות ראש הממשלה ושר הביטחון "לא היו מוכנים לעבור לסדר היום על השידור התבוסתני שלי בגלי-צה"ל".
למחרת, משחזר שילון, סיפקתי להם את העילה הסופית לפיטורי. "שעות לפני השידור כינה רבין את מלחמת לבנון 'פלונטר', ואני שאלתי את המאזינים: 'איך יוצאים מהפלונטר הזה?'". מיד בתום השידור טילפן אליו מפקד התחנה דאז, צבי שפירא, והודיע לשילון שהוא מודח מהשידורים, בהחלטת שר הביטחון והרמטכ"ל.
הלחצים הגיעו לא רק מן הלשכות. גם בתוככי התחנה נשמעה ביקורת. המבקרים היו העורכים אבשלום קור ועמנואל הראובני. ב-11 ביולי 1982 קיבץ הראובני מה שהגדיר "לקט מקרי" של ציטוטים משידורי גל"צ, והעבירם ללשכות בגין ושרון. הוא הזכיר את שאלתו של יעקב אגמון לקצין דרוזי, שמונה לפקד על כפר בלבנון: "איך אתה יכול לשכנע אותם שישראל בסדר, כאשר ממשלת ישראל מפקיעה לכם אדמות?".
בלקט היתה גם שאלה שהוצגה למפקד טייסת בחיל האוויר, כיצד מתמודדים הטייסים עם העובדה שהם נדרשים להפציץ בלבנון גם אוכלוסייה אזרחית. וגם הערתה של כרמית גיא כי לבנון היא ארץ יפהפייה ונמצאו בה גם בתי-כנסת עתיקים, "ומה שמדאיג אותה זה שעכשיו ירצו להתנחל שם", כתב הראובני.
בשלהי יולי כינס הרמטכ"ל איתן את בכירי גל"צ בלשכתו. גם קור והראובני הוזמנו. נחום ברנע הביא באותם ימים ב"דבר" את תרשים השיחה עם רפול. "אני לא שומע רדיו", אמר הרמטכ"ל, "אבל אני שומע עליכם דברים. דברים טובים, וגם דברים לא טובים. אני שומע שאתם עצמאיים ולא נותנים לאף אחד להגיד לכם מה לעשות".
אבשלום קור: "אני רוצה להגיד שלצה"ל לא היתה תחנת שידור במלחמה הזו. גלי-צה"ל שירתה את מטרות המחבלים. חנה זמר [עורכת "דבר" ששידרה תוכנית קבועה בגל"צ] שאלה טייסים בראיון איך הרגישו להפציץ אזרחים. אני הייתי שואל אותם איך מרגישים מול העובדה שהמחבלים ממקמים מפקדות בתוך האוכלוסייה האזרחית [...] אני אומר את הדברים האלה כדי שבמלחמות הבאות תהיה לצה"ל תחנה משלו". עמנואל הראובני: "יש לי שני בנים בגיל צבא. הם באים אלי ואומרים: איך זה שגלי-צה"ל, כמו הטלוויזיה, מסייעים לאש"ף?".
מול ההתקפות הללו הציג סגן מפקד התחנה, אלון שליו, דו"ח פנימי מפורט שהוכן בתחנה. "הרמטכ"ל, אתה נמצא במתקפה מאורגנת. אני רוצה לשים לך תיק בצד הנייר שהגישו לך. יש שם את כל המידע על תפקוד התחנה מאז תחילת המלחמה. 3,000 פריטים". הדו"ח המפורט הוכן על-ידי איש המילואים יהודה ליש, ונשא את הכותרת "הפקת לקחים ממבצע שלום-הגליל". הוא תיאר כיצד הותאם כל לוח השידורים למלחמה ואף ציטט תגובות חיוביות רבות שנשמעו מחוץ לתחנה.
העורך הבכיר, שמואל אוקון-נחושתן, הציע לרמטכ"ל לערוך סקר ביחידות צה"ל. "אני מוכן להתערב על כל המשכורת שלי ללב"י", אמר אוקון. "בדוק בכל יחידה בצה"ל. 90 מכל מאה חיילים יגידו לך שהם בעד גלי-צה"ל. כל כלי התקשורת הממלכתיים מותקפים. מה אתה שומע על גלי-צה"ל? כמה ניירות עם האשמות אנונימיות?".
הסערה סוקרה בהרחבה בעיתונים בקיץ 1982. אחר-כך עלה הנושא לדיון במליאת הכנסת. גאולה כהן שיבחה את קור והראובני. דב שילנסקי הרחיק לכת והשווה את שדרי התחנה ל"לורד האו-האו", הבריטי ויליאם ג'ונס שחצה את הקווים בימי מלחמת העולם השנייה, השתתף בשידורי התעמולה של גרמניה הנאצית, וסופו שהוצא להורג בתלייה.
אורה נמיר, יו"ר ועדת החינוך, יצאה להגנת התחנה ומתחה ביקורת על מבקריה. היא הגדירה את גל"צ כ"אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של המדינה, תחנת שידור שבטוב טעם, בדרכי נועם, בפתיחות אינטלקטואלית אמיצה, הוכיחה קבל עם ועדה כי אפשר להתחרות על טעם הקהל ולנצח בלי להתפשר עם הרמה הבינונית ואף הנחותה ממנה".
כדי לצאת מן הפלונטר מינה הרמטכ"ל קצין בודק, אל"מ ראובן גל, שהיה קודם לכן ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל. גל נפגש עם המתלוננים ועם רבים מאנשי התחנה ואסף מסמכים. הוא מצא כי טענות קור שגל"צ "נותנת במה לספקות" באשר למלחמה התמקדו בשלושה מקרים בלבד. הוא בחן את התבטאויותיו של שילון וקבע כי האמירה "איך יוצאים מהפלונטר" אושרה לשידור על-ידי עורך התוכנית, לאחר שרבין השתמש בביטוי זה קודם לכן. היתה טעות בשיקול הדעת, כתב גל בדו"ח שלו, אבל "במקרים הללו אין עדות לליקוי בסיסי במערכת, אלא מקרה יוצא דופן שאינו מעיד על הכלל".
קור טען באוזני גל כי תשעה מאנשי המילואים של התחנה חתמו על עצומות נגד המלחמה, אבל בבדיקה התברר כי רובם לא זומנו למילואים בימי המלחמה, כדי למנוע מראש כל אפשרות של התבטאות פוליטית. רק אריאל כהן, שחתם וגויס למילואים, הועבר מתפקידו.
ובאשר לטענות קור והראובני בדבר השאלה למפקד הטייסת על תקיפת מטרות אזרחיות – התברר לאל"מ גל כי השאלה שולבה בראיון על-פי בקשה מפורשת של ענף יחסי-ציבור במפקדת חיל האוויר, כדי שהמרואיין יוכל להתמודד עם טענות שנשמעו בעניין זה.
גל היה חד-משמעי במסקנותיו. הוא לא מצא יסוד בדברי המתלוננים שהטילו דופי בתפקוד גלי-צה"ל. גם לא בטענות שהתחנה נקטה עמדה ביקורתית או מסויגת כלפי המלחמה. "הן האווירה והן המדיניות של התחנה במשך כל ימי המלחמה היו של תחנה צבאית מגויסת הפועלת ומשרתת את הצבא, ומכוונת כולה לתמוך ולחזק את-ידי הלוחמים בחזית, ואת רוחו של הציבור בעורף", כתב גל.
גל קבע כי מפקד התחנה, שפירא, וסגנו, שליו, פעלו "באופן יעיל ביותר, תוך הסתגלות מהירה ומתמדת להתפתחויות בשטח מחד, ותוך הקפדה מוגברת מהרגיל על שליטה, בקרה ואיזון של החומר המשודר מאידך [...] להערכתי הצליחה התחנה בזמן המלחמה למצות את מלוא גמישותה ואופיה הדינמי בתוך ה'מתחם' הצר ביותר של התחנה הצבאית, הפועלת למען הצבא בעת שהצבא נלחם בחזית".
"פרשת קור והראובני" היתה ציון דרך חשוב בתולדות התחנה. גלי-צה"ל הועמדה במבחן קשה בשל מאבקים אישיים שחברו לשיקולים פוליטיים. היא לא היתה עוד תחנה קטנה בשולי עולם התקשורת, אלא מצאה עצמה באור הזרקורים, בלב המחלוקת, נתונה לחשדות ונאלצת להיאבק על יוקרתה המקצועית ומעמדה בתנאים קשים. אבל המסמך הרשמי שהוגש לרמטכ"ל בסופו של הבירור טיהר את התחנה הצבאית מהטענות שנשמעו נגדה. היא נחלצה מן הפלונטר שבו סיבכו אותה מבקריה. עד המשבר הבא.
רוב המידע מבוסס על הספר "גלי-צה"ל כל הזמן" מאת רפי מן וציפי גון-גרוס (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1991)