"אין עוררין על כך שבשנים האחרונות תירגמו כמה גורמים את חופש הביטוי הקיים בארץ לחופש השמצה והטלת דופי בממשלה, במפלגות ובאנשי ציבור, אשר כולם דגלו ודוגלים בחופש הביטוי לכל צורותיו", כתב במרץ 1962 יואל מרקוס ב"דבר". "בטאונים אחדים, ובראשם 'השבועון המסוים', פיתחו במשך השנים שיטה של הנחתת מהלומות 'מתחת לחגורה' על-ידי פרסום סיפורים 'מאחורי הקלעים' נגד השלטון, ראשיו ומשרתיו ונגד 'המשטר המפלגתי'. אין זה סוד שרוב הסיפורים האלה, שיש בהם יותר מתשעה קבים של דמיון, יצרו בקרב שכבות נרחבות של הציבור אווירה של אי-אמון וחשדנות כלפי כל פעולה של הממשלה".
זה מעולם לא היה סוד: חוק איסור לשון הרע התבשל בחדרי משרד המשפטים בעיקר בשל עיתון אחד: השבועון "העולם הזה". שבועונו של אורי אבנרי היה עוף מוזר וחריג בנוף התקשורת בשנות ה-50 וה-60. גם בזירת העיתונות התוססת של אותן שנים, שבהן קיבל המאבק הפוליטי החריף בין המפלגות ביטוי יומיומי הן בעיתוני המפלגות והן בעיתונות המסחרית, פעל "העולם הזה" לפי כללים אחרים.
"מעריב", נובמבר 1965
לא הקו האידיאולוגי של אבנרי, שקרא כבר באותן שנים להקים "מטכ"ל לבן" לקידום יוזמות שלום, הטריד את בכירי מפא"י ומפלגות אחרות. גם לא תביעתו לשילוב ישראל במרחב המזרח-תיכוני. הבעיה, מבחינתם, היתה נעוצה בתחקירים שפירסם העיתון, שהיו עלולים לגרום נזק למפלגות השלטון, כמו גם בפרסומים על חייהם הפרטיים של אישים.
כבר בסוף שנות ה-50, בתקופת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, הוחל בגיבוש הצעת חוק שתקל על המדינה להתמודד עם "העולם הזה". בשם אחריותה החברתית כביכול ניסתה הממשלה לקבוע קווים אדומים שיקשו על פעילותם של אבנרי ועמיתיו. אבל מחשש לתגובה נזעמת של העיתונות, הוקפאה הצעת החוק עוד שנים אחדות.
בפברואר 1962 הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת. גם הפעם, יותר מאשר נועדה להגן על שמו הטוב של "האזרח הקטן", היתה מטרתה העיקרית להגן על אנשי השלטון. במאמרו הסביר מרקוס לקוראי העיתון המפלגתי "דבר" עד כמה נחוץ החוק כדי להתמודד עם "אנשים חולניים" המבקשים "להשמיץ בזדון אישים ונושאים הראויים לדרך ארץ". אולם כעיתונאי הצביע על לא מעט סעיפים בעייתיים שהיו כלולים בהצעה.
כל מלת ביקורת על שר האוצר בהפגנה של מפלגת אופוזיציה, הזהיר מרקוס, עלולה להביא להעמדת הנואם לדין, בטענה שהדברים עלולים לפגוע במשרתו של השר או לעשותו ברבים מושא לשנאה, לבוז וללעג. "אם נלך עד אבסורד, אפשר לומר כי לפי חוק זה, גם אם יאמר אדם לחברו ביקורת עוקצנית כלפי אחד השרים למשל – צפוי הוא לדין". יתר על כן, אחד הסעיפים הדרקוניים בהצעת החוק העניק לשופט סמכות להטיל עונש של הפסקת הופעתו של עיתון לזמן מה בשל עבירה על החוק.
ב"מעריב" היה שלום רוזנפלד חריף יותר בביקורתו על הצעת החוק. במאמר ארוך שכותרתו "אקדמיה ללשון רע", שיקף את הדאגה כי העיתונות כולה תשלם מחיר יקר בשל המאבק נגד "העולם הזה": "השאלה הניצבת בפני המחוקק המודרני היא מהו המחיר שיכולה חברה דמוקרטית לשלם תמורת ביעור הנגע הזה של לשון הרע? האם צריך המחיר להיות הפקרת זכויות היסוד של האזרח? הצריך המחיר להיות סתימת הפה? מתן חסינות למשרתי ציבור מפני ביקורת הוגנת, אף שלעתים היא מכאיבה ופוצעת? מתן היתר בעקיפין לשלטון לעשות מעשיו בהסתר, מבלי שתהיה עליו אימת העין הפקוחה של האזרח שולחו? העדפת הנוחיות האדמיניסטרטיבית של הביורוקרט על פני מצוות הזהירות במעשיו ובמחדליו?".
סיכם רוזנפלד: "מוטב שהממשלה תעשה חסד עם עצמה ועם שמה הטוב של מדינת ישראל ותיקח את הצעת החוק בחזרה. המלחמה בלשון הרע איננה מצדיקה, בשום תנאי, חוק רע". אותות הסכנה לשמה הטוב של ישראל כמדינה דמוקרטית החלו להגיע מעיתונים בחו"ל. "הטיימס" הלונדוני כתב כי מדובר ב"חוק מזעזע". ב"מעריב" צוטט מאמר המערכת בעיתון הבריטי שהזהיר כי אם תאושר ההצעה, "תצטרף ישראל אל אותן ארצות שהעיתונות פועלת בהן באזור הדמדומים בין צנזורה גלויה למוסווית [...] זו התנפלות גסה על החירויות שגם כך צר מדי מעמדן במזרח התיכון". "הוושינגטון פוסט" כתב כי "רק ממשלות עריצות חותרות לפיקוח כזה על העיתונות, ורק ממשלות שיש להן מה להסתיר זקוקות לשיטות דיכוי כאלה".
מבית הצטרף גם הסופר משה שמיר לאזהרה מפני עריצותו של השלטון. בטור שכותרתו "דיה לשררה בשעתה!" קשר שמיר בין מהלכים אנטי-דמוקרטיים אחרים של הממשלה להצעת החוק, המוכיחה לדבריו כי "השררה שלנו איננה דואגת להיגיינה הציבורית, אלא מנסה ליטול לידיה עוד מכשיר שיאפשר לה להשתיק ביקורת, לדכא מחשבה חופשית ולנהל מלמעלה את דרכי הביטוי הציבורי".
מנחם בגין (1913–1992) וח"כ יריב לוין (ליכוד), יוזם התיקון לחוק לשון הרע (2011) (צילומי ארכיון)
הלחץ הציבורי, בארץ ובחו"ל, עשה את שלו: פחות מחודש לאחר שהונחה על שולחן הכנסת החליטה הממשלה למשוך את הצעת החוק כדי להכניס בו תיקונים. מקץ כשנה, באפריל 1963, שוב הובא החוק לכנסת. כמה מסעיפיו מעוררי המחלוקת נעקרו מתוכו, ושר המשפטים ד"ר דב יוסף הסביר: החוק אינו פוגע עוד בחופש העיתונות – אלא בחופש ההשמצה.
כשהחל הדיון התברר כי דב יוסף היה ליברלי מדי עבור חבריו בקואליציה. מפא"יניקים זועמים טענו כי בגרסה המרוככת אין החוק מעניק אפוד מגן מספק לאנשי ציבור המותקפים על-ידי "עיתונים המטפחים ניבול פה מסואב ביותר, והמוקצים לפטפוטי רכילות על אנשים פרטיים, והמחפשים שערוריות כדי לגרות יצרים רעים", כלשונו של ח"כ ישראל קרגמן. ח"כ חיים צדוק, לימים שר המשפטים, טען כי החוק אינו מרחיק לכת דיו כנגד "הפקרות של דיבה עיתונאית", וקבע כי בשום מדינה בעולם אין העיתונות נהנית מחסינות מרחיקת לכת כפי שיש לה בישראל.
הדיונים בסעיפי החוק בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נמשכו כשנתיים. סעיפים אחדים הושמטו מהצעת החוק על-פי דרישת העיתונאים. בישיבה האחרונה של הכנסת החמישית, ביולי 1965, נערכה ההצבעה. 31 ח"כים תמכו בחוק, 20 התנגדו.
חוק איסור לשון הרע, שנכנס לספר החוקים לאחר שנים ארוכות של דיונים ושיפוצים, היה חמור פחות מזה שקיוותה הממשלה להעביר שנים אחדות קודם לכן. אבל למרות זאת כתב עליו ב"מעריב" שמואל שניצר בסגנון אפוקליפטי כי לא יהיה לחוק קיום במדינת ישראל. "כי אם ינסו לקיימו, לא יהיה קיום לעיתונות חופשית, לחופש הביטוי, לדעת הקהל, ולציבור פקוח עיניים. מי שמדמה בנפשו כי בקלות כזו יוותר הבוחר הישראלי על אחת מזכויות היסוד שלו, שבלעדיה אין ערך רב לכל שאר זכויותיו, אינו אלא טועה. הציבור בישראל אינו מוגבל ומוכה סנוורים עד כדי כך. וחזקה עליו שיוכיח זאת – בבוא יום החשבון", כתב שניצר.
ברוח זו נקטו ב-16 בנובמבר 1965 עיתונאי ישראל צעד יוצא דופן והכריזו על שביתה של יממה. ועדת העורכים התנגדה, אבל איגוד העיתונאים עמד על דעתו כי החוק פוגע ביכולתם למלא את תפקידם הציבורי. העיתונים לא הופיעו באותו יום, וגם בקול-ישראל הופסקו חלק משידורי המלל.
כדרכו, בחר "העולם הזה" להגיב על החוק בדרך אחרת. אורי אבנרי כינס מסיבת עיתונאים והודיע על הקמתה של מפלגה חדשה: "העולם הזה – כוח חדש". חמישה עורכי-דין, סיפר אבנרי, הבהירו לו כי חוק איסור לשון הרע יחסל את השבועון, והדרך היחידה להינצל מכך תהיה אם עורכי העיתון ייהנו מחסינות פרלמנטרית. אבנרי נכנס לכנסת, כיהן בה עד 1974, וחזר אליה ב-1979 לעוד שנתיים, הפעם מטעם סיעת מחנה של"י.
יש מי שטוען שהחוק, ובעיקר הכניסה לכנסת בעקבותיו, סימנו את ראשית קצו של "השבועון המסוים". שלום כהן, סגנו של אבנרי ולימים חבר-כנסת לצדו, כתב בספרו "העולם הזה" כי ערב הבחירות ב-1965 עמדה תפוצת השבועון על כ-20 אלף עותקים מדי שבוע, אך לאחר זמן לא רב צנחה לכ-10,000 בלבד. "מחצית מקוראיו, שמאסו בבטאוני מפלגות אחרות, מאסו גם בבטאון המפלגה החדשה", כתב כהן.
"העולם הזה" נסגר סופית בשנת 1993. העיתונות הישראלית, צריך לומר, שרדה את חוק איסור לשון הרע. אולי משום כך מבקשים עתה פוליטיקאים מסוימים להחמיר את החוק על-ידי הגדלת הפיצוי לנפגע מלשון הרע מ-50 אלף שקל ללא הוכחת נזק ל-300 אלף שקל ועד מיליון וחצי שקל. ספק אם תומכי התיקון המוצע זוכרים מי היה הפוליטיקאי שניסה, עד הרגע האחרון ממש, לדחות את ההצבעה על החוק בקיץ 1965 וביקש להכניס בו תיקונים נוספים, שיצמצמו את הפגיעה בחופש העיתונות. היה זה מנחם בגין, מנהיג חירות.