מאז 2014 אנחנו, בתנועה לזכויות דיגיטליות, מפעילים קליניקה שמטרתה להגן על תביעות השתקה. הקליניקה פועלת עם עורכי-דין בהתנדבות (שישה) וסטודנטים שמקבלים קרדיט אקדמי על העבודה שלהם. הקליניקה החלה את עבודתה עם תיק מאוד מיוחד, התיק של ענב גנד גלילי.
התיק של גלילי מדגים את האבסורד של תביעות ההשתקה: גלילי העבירה הרצאה בפני קהל משלם, שהיתה רצופה בשגיאות מביכות. צילום וידיאו של ההרצאה הגיע לרשת, ומאות אנשים שיתפו אותו תוך שהם מצביעים על השגיאות, בצורה הומוריסטית כזו או אחרת. גלילי הגישה תביעה כנגד 26 מתוכם, בכתב תביעה אחד, כאשר היא תובעת מכל אחד בין 10,000 ל-30 אלף שקל.
הרעיון שעמד בבסיס התביעה של גלילי הוא קל להבנה לכל אדם. נניח שאני נתבע ב-10,000 שקל ומגיע לעורך-דין שיגן עלי, ונניח שאותו עורך-דין הוא חבר, קרוב משפחה או מישהו שמוכן לעשות לי טובה, אז הוא יגיד לי: "תקשיב חבר, אין בעיה, אני אעזור לך. אבל גם אם אני אקח תעריף זול במיוחד, יש לי כאן בתיק הזה עבודה. להערכתי, היא לא תהיה פחות מ-15 אלף שקל, אז בוא נרים טלפון לצד השני, נציע לו 5,000 ונגמור עניין". להערכתי? זה מה שעבר בראש של גלילי ופרקליטיה כשהם הכינו את התביעה: להגיע ל-26 פשרות מהירות עם 26 נתבעים, כי ככה המערכת עובדת.
אתם שמים לב שזו לא מתודה קלאסית של תביעות השתקה, נכון? בדרך כלל תביעות השתקה מוגשות על סכומים אסטרונומיים. אבל גם כאן המטרה היתה להשתיק, לאו דווקא את מי שנתבעו אלא אחרים: את כל אלו ששיתפו את הסרטונים או שחשבו לשתף אותם.
אז מה שקרה, למגינת לבה של גלילי, הוא שמתוך אותם 26 נתבעים התאגדו חלק נרחב ועזרו לנו להקים את הקליניקה שלנו. אנחנו הבאנו ארבעה עורכי-דין, יותם וירז'נסקי-אורלנד, אוריה ירקוני, יורם ליכטנשטיין ואנוכי (יהונתן), וכל אחד קיבל כמה נתבעים; גייסנו מספיק כסף כדי לשים בצד להוצאות (הדפסות, שליחויות, אגרות) ולשלם כמה שקלים אם צריך על העבודה המאסיבית, והתחלנו לאסוף עוד תיקים.
התביעה של גלילי הוגשה ביוני 2014, לפני חמש שנים. היא עודה מתבררת, ואנו בשלב העדויות: גלילי באמצע חקירתה ברגע זה, ואחריה יהיו עוד מספר רב של נתבעים, עדים ומומחים שיבואו להעיד על השגיאות הרבות בהרצאה, על החובה המוסרית להצביע על התנהלות כזו ועל כך שגלילי הטעתה ציבור ששילם מכספו על הרצאתה.
אבל גלילי היא לא העניין, אלא תביעות השתקה. אני רוצה להתייחס למחיר החברתי – בעצם, למה שהיה קורה אם לא היינו מקימים את הקליניקה, ולספר על תיק אחר שהיה לנו, שמאפיין חלק משמעותי מהתיקים שלנו: תיקים צרכניים.
הסיפור על בני הזוג רוזיק הוא סיפור פשוט. בשנת 2012 הם רכשו שולחן ב-3,400 שקל. הם לא היו מרוצים מהשולחן, שלאמונתם לא היה הולם את המוצר שראו בחנות. הם ביקשו מהחנות להחליף את המוצר או לקבל שירות, אך הדבר לא קרה. מר רוזיק כתב תגובה לסרטון יוטיוב של החנות, ובה סיפר על החוויה האישית שלו.
בשנת 2016 קיבלו בני הזוג רוזיק מכתב שמבקש מהם להתנצל ולמחוק את התגובה, או שתוגש כנגדם תביעה. בני הזוג, שלא רצו להיקלע לעימות משפטי, הסירו את התגובה.
בשנת 2018 הוגשה כנגדם תביעה, למרות שהסירו את התגובה, שייחסה להם לא רק את התגובה שכתבו אלא תגובה נוספת שמשתמשת בלשון אחרת. התביעה הוגשה נגד שני בני הזוג למרות שרק מר רוזיק כתב את התגובה. הם הגיעו לקליניקה והתחלנו לעבוד על הייצוג שלהם.
אני (יהונתן) השקעתי כ-25 שעות בתיק, ומיכל קליינמן, סטודנטית בקליניקה, השקיעה 115 שעות נוספות. לא רק כדי להכין את כתב ההגנה, אלא כדי לעסוק במחקר משפטי על הדרך שבה צריך להוכיח האם אותה תגובה אנונימית נכתבה או לא נכתבה על-ידי בני הזוג, להתחיל באיתור מקרים דומים שקרו ולשוחח עם עדים פוטנציאליים, לאתר 22 תיקים משפטיים שנוהלו מול החברה התובעת ולנתח האם אכן יש להם מדיניות שירותית בעייתית או לא, להכין את הראיות בתיק, ולנסות להבין מדוע, לעזאזל, יוחסה אותה תגובה נוספת ללקוחות שלנו.
בחודש מרץ הגענו לדיון בבית-המשפט, ושם הבלון הנפוח של התביעה התפוצץ. בית-המשפט המליץ כי מר רוזיק יחזור בו מהטענה כי השולחן היה מצופה בפורמייקה, ומהלשון שבה נקט, ומנגד התביעה תסולק. מדובר בהצעה שלצערי היא טובה מכדי לסרב לה. למרות שעות ההתנדבות הרבות שלנו, שלא יבואו לידי ביטוי במשפט עצמו, הנתבעים יקבלו ביטחון ושקט, יימנעו מניהול הליך משפטי, וכל מה שהם צריכים לעשות הוא לחזור בהם מטענה קטנה.
יש שיגידו כי היינו מגיעים לאותה תוצאה גם ללא קליניקה, אם רק בני הזוג היו מתייצבים באולם לבדם ומסבירים זאת לשופט. אני מאמין שלא. לצערי, בכל מקרה אחר שבו היו צריכים לשכור עורכי-דין, העלויות היו משמעותיות יותר. מה עוד שבכל מקרה אחר התמריצים של עורכי-דין שונים. לנו, שלא מקבלים כסף, אין אינטרס להמשיך את ההליך. אם היינו עובדים כעורכי-דין לפי שעה, האינטרס שלנו היה לקבל עוד שעות שנחייב עליהן. אם היינו מקבלים תמורה גלובלית, האינטרס שלנו היה לסגור פשרה עם כמה שפחות שעות עבודה. בכל מקרה, קיומה של קליניקה מאפשר לקצר תמריצים במקרה הזה.
בחמש השנים האחרונות השקענו אלפי שעות עבודה בניהול תיקים, מאות שעות שלי ואלפים של הסטודנטים. ברוב המקרים התוצאה אינה פסק דין אלא הגעה לדיון בבית-המשפט וסילוק של התביעה. לפעמים כל שנדרש הוא הבהרה מצד הנתבע. כאשר עיריית הרצליה תבעה פעיל חברתי שקרא לנקות את השחיתות מהעירייה, כל שנדרש כדי לסיים את ההליך היתה הצהרה של הנתבע שהוא לא התכוון לעובדי העירייה.
זו הבעיה עם תביעות ההשתקה: לא פסקי הדין שניתנים לעתים רחוקות, אלא המקרים שלא מגיעים לידי פסקי דין. זה נובע ממערך תמריצים של עורכי-דין השונה מזה של הלקוחות, מהידע כי ההליך המשפטי מייגע ומהעובדה כי בתי-המשפט מאפשרים לסיים הליכים כאלה בלי לפסוק הוצאות שיענישו תובעים.
עו"ד יהונתן קלינגר מנהל את הקליניקה להגנה על נתבעי תביעות השתקה בקריה האקדמית אונו מטעם התנועה לזכויות דיגיטליות, נטלי טיבי היא סטודנטית בקריה ומרכזת את הקליניקה