מאמר זה עוסק בבדיקת תיפקודו הכלכלי של עיתון "הארץ" בשנות ה-20 וה-30. במהלך תקופה זו עברו על העיתון כמה וכמה תהפוכות. הוא התחיל את חייו כעיתון ממסדי-ממשלי בשירות הצבא הבריטי (1918-1919), הפך בקיץ 1919 למעין בן כלאיים, עיתון מסחרי הנתמך על ידי התנועה הציונית ועל ידי נדבנים פרטיים, מצב שלא השתנה גם לאחר הפיכתו לקואופרטיב בסוף 1922.

11 שנים מאוחר יותר, ב-1933, הפך העיתון לחברת מניות והתחזק אופיו כעסק מסחרי החייב להציג רווחים. אולם רק בקיץ 1936, כאשר עבר לבעלות משפחת שוקן, הפך "הארץ" לעיתון מסחרי לכל דבר המנותק ממקורות מימון ממסדיים ונדרש לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.

במאמר זה נבחן את התנאים שהפכו בהדרגה את "הארץ" מעיתון נתמך לעיתון עצמאי. המאמר נשען על אוסף מסמכים שהשתייך במקורו לד"ר משה גליקסון, עורך העיתון בין שלהי 1922 ל-1937. באוסף זה, שיופיע תחת הכינוי "תיק גליקסון", עשרות רבות של מסמכים, שנכתבו בין 1925 ל-1938, והכוללים התכתבות בין גליקסון למקורביו במערכת "הארץ" בענייני העיתון ובענייניו האישיים.

החיבור שבין עיתון צבאי הממומן בחלקו ממכירת גיליונות בשוק האזרחי הפך למסובך יותר לאחר שלתמונה נכנס גורם מממן שלישי - התנועה הציונית

חלק אחר של האוסף, מסוף שנות ה-30, כולל בעיקר התכתבות בגרמנית עם שלמה זלמן שוקן ועוסק בתהליך העברת העיתון למשפחתו. החומר כמכלול משמש מקור חשוב להבנת תיפקודו של "הארץ" כעסק כלכלי במהלך שנות ה־20 וה-30 ובעיקר ללימוד תהליך העברת העיתון מידי גליקסון לידי שוקן.¹

"הארץ" - 1922-1918

כידוע הוקם העיתון שנקרא במקורו "חדשות מהארץ" על ידי הצבא הבריטי באפריל 1918. הוא נערך במשך שנה על ידי ברוך בינה, ורוב גיליונותיו נדפסו במצרים בשל אילוצים טכניים. כבר בשנתו הראשונה הראה העיתון סימני אנומליה. מבחינת הגדרתו היה העיתון "ממסדי" מובהק שחולק חינם לחיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי. במקביל חיפש העורך להגדיל את הכנסות העיתון ולפיכך הוא נמכר בירושלים ויפו במחיר גרוש אחד. בתחילת 1919 הודיע העיתון לקוראיו על עליית מחירו לשני גרוש בשל התייקרות מחיר הנייר.²

החיבור שבין עיתון צבאי הממומן בחלקו ממכירת גיליונות בשוק האזרחי הפך למסובך יותר לאחר שלתמונה נכנס גורם מממן שלישי - התנועה הציונית. זו סיבסדה את העיתון בסך 20 לירות מצריות לגיליון. מכיוון שהמדובר היה בעיתון צבאי בריטי, נקבע שהתשלום יהיה בעבור מודעה גדולה ועבור הוצאת המוסף הספרותי, "שי של ספרות" שהחל להופיע ב־5 ביולי 1918. נראה שכספים אלה אפשרו לעיתון לשלם למשתתפיו שכר סופרים גבוה.³ כך תיפקד העיתון במשך שנה כעיתון דו-ממסדי, בשירות הבריטים והציונים גם יחד.

מכיוון שאנומליה זו לא יכלה להימשך זמן רב, הציע נציג הצבא הבריטי בינואר 1919 להנהלה הציונית לרכוש את העיתון. לכאורה אמור היה העיתון להפוך לעיתון ממסדי של התנועה הציונית כמו "העולם". אולם לתנועה הציונית לא היה כסף לרכישה ולפיכך פנה ד"ר חיים וייצמן לעזרתו של איש עסקים פרטי, הנדבן היהודי-רוסי יצחק לייב גולדברג. זאת מכיוון שגולדברג היה עתיר ניסיון בהוצאת עיתונים וספרים ברוסיה. בין מפעליו: הקמת הוצאת הספרים "אחיאסף", ועזרה כספית וניהולית בהקמת כתבי עת עבריים כמו "השילוח", (בעריכת אחד העם), השבועון "הדור" והיומונים "היום" ו"העם" (זה האחרון בעריכת מ. גליקסון). גולדברג גם תמך בהוצאת עיתונות ציונית בשפה הרוסית ("רזסווייט") וביידיש. נראה שלא היה ברוסיה עיתון ציוני בעברית, רוסית או יידיש שגולדברג לא היה מעורב בהקמתו או בתמיכה בו, לרבות פרסומים רשמיים של התנועה הציונית כמו השבועון "העולם" (בעריכת נחום סוקולוב).⁴

מבחינה עסקית ניתן להגדיר את עיתוניו של גולדברג כשילוב שבין המסחרי לממסדי. העיתון צריך היה לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית אולם לשמש מטרות ממסדיות ולא עסקיות, קרי, להשתמש ברווחיו כדי לקיים כלי ביטוי מחנך שתפקידו להפיץ את המשנה הציונית, להגדיר מטרות ולגייס המונים להשתתפות אקטיבית במפעל הציוני.

ברוח זו נרתם גולדברג במרס 1919 להפיכת "חדשות מהארץ" מעיתון השייך לצבא הבריטי לעיתון אזרחי. הוא נעזר בשלמה זלצמן, איש עסקים ומנהלן שכבר התמחה בניהול הוצאות ספרים ועיתונים ברוסיה.

השניים דאגו להעברת נכסי העיתון מקהיר לירושלים, הקימו צוות עיתונאים ומדפיסים והוציאו גיליון יומי ראשון ב-18 ביוני 1919 תחת הכותרת "חדשות הארץ". רק כעבור מספר חודשים, בדצמבר 1919, קוצר שם העיתון ל"הארץ". עד שלהי 1922 היתה מערכת "הארץ" בירושלים.

העיתון הוגדר כעסק עצמאי השייך ל"חברת הארץ בע"מ". גולדברג התמנה למו"ל העיתון וזלצמן למנהלו. יחד עם זאת היה גולדברג מודע לעובדה שהעיתון לא יוכל לעמוד על רגליו בחודשים הראשונים בשל מיעוט אוכלוסיית הקוראים וכוח הקנייה הנמוך. גולדברג העריך שהעיתון יפסיד 130 לירות מצריות לחודש, אולם היה מוכן לכסות מכיסו את ההפסדים.

"הארץ" בגירסתו החדשה ניבנה על ההנחה שאין הוא עסק מסחרי למטרות רווח גרידא, אלא כלי מעצב ומחנך בשירות התנועה הציונית

"הארץ" בגירסתו החדשה ניבנה על ההנחה שאין הוא עסק מסחרי למטרות רווח גרידא, אלא כלי מעצב ומחנך בשירות התנועה הציונית. לפיכך לא ראו ראשי העיתון כל מניעה לפנות בזמנים של מצוקה כלכלית לנדבנים ולהנהלה הציונית כדי שיכסו את גירעונותיו. ההנחה שתמיד ימצא גורם כלשהו שיחלץ את העיתון ממצוקותיו, בגלל חשיבותו הציבורית, היתה בסיס לפעילות עורכי העיתון לאורך כל שנות ה־20 ועד מחצית שנות ה-30.

אולם במאמר הפותח את גיליונו הראשון של העיתון המחודש, מ- 18 ביוני 1919, הציגה המערכת תפישה אחרת של היחס בין עיתונות "טובה" ו"הגונה" לעיתונות רווחית. מטרת ראשי העיתון היתה ליצור קודם כל עיתון "הגון". הכוונה היא "לעיתון שיהיה עומד לגמרי ברשות עצמו". הם סברו שרק עצמאות כלכלית תאפשר לעיתון לתאר ולפרש את האירועים בצורה עניינית, ללא משוא פנים ולגלות אחריות ציבורית. זאת לעומת עיתון הסנסציה "הצהוב" שהוא עסק קפיטליסטי לכל דבר הרואה עצמו אחראי לרווחי בעליו בלבד. עיתון שבשל רצונו להרוויח בכל מחיר נאלץ להחניף לקורא ולבעלי אינטרסים ולהציג מידע חסר חשיבות ושקרי.‘

בפועל התקשה "הארץ" לעמוד על רגליו מיומו הראשון. אליעזר בן-יהודה, שהשתתף בגיליון הראשון, הודיע שהוא מוכן להתערב ש"הארץ" לא יתקיים עשר שנים, ואם יתקיים, הוא יבקש סליחה מעל עמודי העיתון.⁷

כבר בימיו הראשונים של העיתון התברר לעורך הראשון, ניסן טורוב, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא לחזר אחר עסקנים ונדבנים כדי שיזרימו כספים ל"הארץ". לאחר כחודש כשל כוחו, והוא התפטר מתפקידו.⁸ מכיוון שאיש לא היה מוכן לקחת תפקיד כפוי טובה זה, ניהלה את העיתון במשך כמה חודשים קבוצת עיתונאים עד ששכנעו את ד"ר שמואל פרלמן להיכנס לנעליו של טורוב. אבל גם פרלמן (דצמבר 1919 - אוקטובר 1921) נאלץ להשקיע חלק ניכר מזמנו בחיזור אחר הפתחים.

העיתון סבל מבעיות ניהול שוטפות ומיחסי עבודה בעייתיים. מכיוון שעובדי הדפוס שלו היו דתיים, לא הופיע העיתון בימי חול המועד, ולא בימי גשר בין חג לשבת, איכות הדפוס היתה ירודה ומערכת ההפצה מחוץ לירושלים סבלה מתקלות רבות. תפוצת העיתון בתקופת פרלמן עמדה על כ־1,500 עותקים. אמנם היו לעיתון גם כמה מאות מנויים, בעיקר בגרמניה, אוסטריה ופולין, אולם בשל האינפלציה הדוהרת, הכסף שהגיע לארץ היה חסר ערך ואת עיקר הגירעונות כיסה בסופו של דבר מכיסו גולדברג, כפי שהבטיח.

בסוף אוגוסט 1921 דימה "דואר היום" את "הארץ" לזקנה עייפה וזעופה הרוקדת בשארית כוחותיה לחליל המוסדות

אולם הסיבה המרכזית למצוקותיו של "הארץ" נבעה מהתחרות העזה אותה ניהל נגדו עיתונו של איתמר בן אב"י, "דואר היום". כאשר פנו גולדברג ואנשיו לפתיחתו המחודשת של העיתון ב-1919, הם הניחו ש"הארץ" ישמש במה מרכזית יחידה לציבור הציוני בארץ. הם סברו שלנוכח גודל השעה שלאחר הצהרת בלפור, יגלו כל הפלגים ביישוב אחריות ויתאחדו סביב עיתון אחד. אולם, כפי שהראינו במחקר אחר, לא כך היו פני הדברים. כבר ב־8 באוגוסט 1919 הופיע בירושלים עיתונם המתחרה של אליעזר בן יהודה ובנו בן אב"י, "דואר היום". עיתון זה הצליח בזכות סגנונו הסנסציוני הבוטה להעביר לצדו חלק ניכר מציבור הקוראים הארץ ישראלי ולזכות במקביל בעיקר הכנסות הפרסום.¹⁰

בעיני "דואר היום" הצטייר "הארץ" כעיתון ממסדי חסר עניין החי על קופת הציבור כדי לקדם אינטרסים פרטיים של אישים כמנחם אוסישקין. "הארץ" מצדו הציג את "דואר היום" כעיתון בלתי אמין וחסר אחריות ציבורית והוא אף ניסה לארגן ב-13 במרס 1921 חרם קוראים ומודעות כנגדו, ניסיון שנכשל.¹¹ בסוף אוגוסט 1921 דימה "דואר היום" את "הארץ" לזקנה עייפה וזעופה הרוקדת בשארית כוחותיה לחליל המוסדות. בדרך כלל מרקידים את הזקנה לפני או בשעת אירוע גדול, לפני או בשעת ביקור חשוב כשיש צורך להחליש את דעת הקהל ולפסול למפרע את המקטרגים.¹²

תיאור זה של "הארץ" שיקף גם את הלך הרוח במערכת העיתון בקיץ 1921. נראה שבאותה עת כשל כוחו של פרלמן והוא איים ללכת בעקבות טורוב ולהתפטר. כדי להקל עליו, מינתה ההנהלה לצדו עורך נוסף, את חבר "ועד הצירים" לייב יפה, שכעבור כמה חודשים הפך לעורך יחיד. נראה שיפה ניסה לנצל את היותו דמות פוליטית כדי לגייס כספים לעיתון מהתנועה הציונית. ואכן, הוא הצליח לגייס עוד לפני שהתמנה לעורך, בקונגרס הציוני בקרלסבד (לשם נסע כציר), 500 לירות עבור העיתון.¹³

סביב נסיעתו של יפה לאירופה ביולי 1922 התחולל סכסוך בתוך מערכת "הארץ" בין יפה לחבר המערכת ק.י. סילמן. סילמן שרצה לצאת לאירופה בעצמו, נתקל בהתנגדות יפה וסופו שפוטר מהעיתון. בתגובה הגיש תביעה משפטית כנגד "הארץ" על הלנת שכר ואי תשלום פיצויים. כשהציע העיתון להחזיר לו את החוב בתשלומים, סירב סילמן בטענה שאין הוא בטוח שהעיתון יחזיק מעמד אפילו חודש. במהלך המשפט תקף סילמן קשות את לייב יפה. הוא תאר כיצד חתר יפה, שמונה במקור כמנהל העיתון, נגד העורך הראשי ד"ר פרלמן ותפס את מקומו. הוא הציגו כאיש קשה שהסתכסך עם רוב עובדי העיתון וכתוצאה מכך הפסיק אף זאב ז'בוטינסקי לכתוב בו. בעוד העובדים לא קיבלו מזה חודשיים את משכורתם, דאג הוא לעצמו לשכר שמן, הגדול פי שלוש מזה של העובדים. איש זה, שעדיין אינו שולט אפילו בעברית, הוא שגרם לטענת סילמן לנפילתו הסופית של "הארץ".¹⁴

בקיץ 1922 נראה היה שימי העיתון ספורים. יפה שלח מכתבים לאוסישקין וסוקולוב ואפילו לשלמה זלמן שוקן בברלין. הוא תבע מההנהלה הציונית ומקרן היסוד לקבל אחריות לעיתון.¹⁵

נראה שבאותה עת השלים יפה עם עובדת נפילת "הארץ" ולכן הוא שלח ב־8 באוגוסט 1922 מכתב מסכם שעיקר מטרתו להראות עד כמה הוא עצמו פעל והתאמץ להחיות את העיתון. כך סיפר ש"הארץ" יוצא ב-2,000 עותקים בימי חול וב-3,000 עותקים בסוף השבוע, ב-1921 סבל העיתון מגרעון של 300 לירות מצריות לחודש, גרעון הגבוה פי שניים מזה שהעריך גולדברג ב-¹⁶.1919 יפה ייחס לעצמו הצלחה בצמצום הגרעון שירד בקיץ 1922 לממדים אותם חזה גולדברג, 150 לירות לחודש. אולם למרות השיפור לא ניתן היה להמשיך להוציא את העיתון ולפיכך הוא הודיע להנהלה הציונית שהנהלת חברת "הארץ" החליטה בישיבתה ב-3 באוגוסט 1922 לבטל את החברה, לסגור את העיתון ולהעביר את סידורי החיסול לידי עורך דין. הוא עצמו יתאמץ להוציא את העיתון עוד כמה שבועות ויתפטר לאחר תום הוועידה הציונית השנתית.¹⁷ ואכן בתחילת אוקטובר 1922 התפטר יפה סופית מתפקידו ואת מקומו תפס למשך מספר שבועות ד"ר יוסף קלויזנר.¹⁸

ב-6 בנובמבר 1922 חדל "הארץ" להופיע. אולם נראה שמיד החלו התרוצצויות למציאת נוסחה להופעתו המחודשת של העיתון. ואכן העיתון היה סגור 11 יום בלבד וחזר להופיע ב-17 בנובמבר 1922. המידע על שהתרחש באותם 11 יום הוא מקוטע. ב־14 בנובמבר כתב "דואר היום" שעובדי "הארץ", עיתונאים, פקידים ועובדי דפוס מנסים לחדש את הוצאת העיתון, אולם המשא ומתן מתנהל באיטיות.¹⁹

נראה שבמהלך ימים אלה הועלתה הצעה שעובדי העיתון יהפכו לבעליו, קרי שהעיתון יהפוך לקואופרטיב. לעובדים לא היה הון התחלתי. הם היו מוכנים להשקיע ממרצם כדי לשפר את העיתון ולהעמידו על רגליו, אך לא היו בידם כספים לכיסוי חובות, לפיכך הציעה הנהלת העיתון את הפתרון הבא: הנהלת חברת "הארץ" תסכים להתפרק ולהעביר את העיתון לידי עובדיו בתנאי שבראש העיתון תועמד דמות ציבורית בעלת שם, המסוגלת לדאוג לסבסוד מהתנועה הציונית ולתרומות. נראה שבאותה עת פנו אחד העם ואוסישקין לד"ר משה גליקסון וביקשו ממנו להתגייס להצלת העיתון ולעמוד בראש הקואופרטיב החדש כעורך ראשי. גליקסון, שעוד ב-1917 ערך במוסקבה את העיתון "העם" במימון גולדברג, ענה שהוא מוכן להיכנס לתפקיד לתקופה קצרה של מספר חודשים. למעשה, גליקסון התנה מספר תנאים לכניסתו לתפקיד. הראשון שבהם היה קבלת סבסוד חודשי קבוע מהתנועה הציונית.²⁰

דרישתו של גליקסון התקבלה וב-21 בדצמבר 1922 אישרה ההנהלה הציונית בירושלים, על פי הצעתו של מנחם אוסישקין, הקצבה קבועה בת 50 לירות לחודש ל"הארץ".²¹ דרישתו השנייה של גליקסון היתה להעביר את מערכת העיתון לתל אביב, גליקסון סבר, בצדק, שקהל היעד של העיתון, ציבור ציוני, חילוני, ליברלי בן המעמד הבינוני, מרוכז באזור השפלה יותר מאשר בירושלים. נראה שהוא עצמו לא אהב את ירושלים והעדיף לשבת בתל אביב (בסוף חייו עבר לרמת גן).

בפועל נכנס גליקסון לתפקיד עורך ראשי כבר ב-17.11.1922. בעקבות זאת עברה השליטה בעיתון מידי חברת-הארץ-בע"מ לידי קבוצת-עובדי-הארץ, קואופרטיב שעם חבריו נמנו עיתונאים, פקידים, פועלי דפוס ומגיהים, כולם עובדי העיתון. כעבור חודש וחצי נטש העיתון את ירושלים והחל מ-10 בינואר 1923 החל לצאת בתל אביב.

מרגע כניסתו לתפקיד אימץ גליקסון עמדה ברורה ביחס לתפקידו של העיתון. כבר ב-19 בנובמבר 1922 הוא הודיע במאמר מערכת לקוראי "הארץ" שברצונו להמשיך את הקו שהיתוו גולדברג ואנשיו ב-1919: עיתון "הגון" שייצג גישה "לאומית" ו"אחראית" וידווח באופן "רציני" ומעמיק על המתרחש. העורך הציג כאן במופגן גישה פטרונית-מחנכת כלפי קוראיו, הוא הודיע שהעיתון "בא לספק את צרכי הציבור, אבל אין הוא בא לעשות את רצונו, להיגרר אחרי נטיותיו או לגרות את רגשותיו על ידי דברים שבהפתעה ובסנסציה".²²

תפישת העיתון כמפעל תרבותי-אליטיסטי יותר מעסק כלכלי היתה הקו המנחה של גליקסון, הקורא לא נתפש כמי שמפרנס את גליקסון וחבריו, כצרכן שיש להתחשב בו, אלא כ"נתין", כאדם שצריך להיות מלא כבוד, הערכה והכרת תודה לגליקסון ואנשיו על שיצרו עבורו מעיין רוחני, מצפן מוסרי ומורה דרך

תפישת העיתון כמפעל תרבותי-אליטיסטי יותר מעסק כלכלי היתה הקו המנחה של גליקסון, הקורא לא נתפש כמי שמפרנס את גליקסון וחבריו, כצרכן שיש להתחשב בו, אלא כ"נתין", כאדם שצריך להיות מלא כבוד, הערכה והכרת תודה לגליקסון ואנשיו על שיצרו עבורו מעיין רוחני, מצפן מוסרי ומורה דרך. עמדה זו משתקפת היטב בגיליון העשור של העיתון מיוני 1928. לכבוד יובל זה של העיתון כתב גליקסון סידרת מאמרים ובהם טרוניות קשות כנגד קוראיו על שאינם מכירים בחשיבות המפעל הציבורי הקרוי "הארץ". קהל קוראי העיתון נתפש על ידו כמלא טענות וטרחן, אופקיו צרים ועינו רעה. גליקסון דימה את עובד העיתון לאדם היושב בבית זכוכית. אלפי עיניים צופות בו ואורבות לו יום יום ושעה שעה. כולו קניינו הגמור של הקהל. הקהל בארץ אינו סבלני, אינו פתוח למשא ומתן על חילופי דעות. לפיכך אסור לעיתון לנסות לחנך ולכוון את הקורא. העיתון, כתב גליקסון בציניות, הוא רשות הרבים, והרבים הם שמחליטים.²³ גליקסון התגלה כחסיד האבסולוטיזם הנאור ומתנגד למסורת הצרכנית-קפיטליסטית. גישה זו, שסירבה לראות בעיתון סחורה, ובהוצאת עיתונים פעילות עסקית-יזמית שמטרתה לרכוש קוראים ומפרסמים רבים ככל האפשר, היתה אחת הסיבות המרכזיות לאי הצלחתו הכלכלית של "הארץ" תחת הנהגתו של גליקסון,

את גישתו האוטוריטרית הפגין גליקסון לא רק כלפי קוראיו אלא גם כלפי חברי המערכת. על פי עדותו של בן ציון כ"ץ, שהצטרף לכותבים ב"הארץ" בשנות ה־30, היה גליקסון עורך ריכוזי שניהל את העיתון ביד רמה וכפה את דעותיו על חברי הצוות. הוא אף הרחיק מהעיתון אנשים ככ"ץ ויעקב רבינוביץ' שהיו בעלי דעה אחרת. למרות טענתו כאילו הוא עומד בראש עיתון ליברלי ופלורליסטי, הקפיד גליקסון שהכל יהיה לפי רוחו ולא רצה להודות בזה, שהעיתון איננו קניין רוחני-פרטי של העורך, ושיש לתת בו מקום למשתתפים בעלי דעות אחרות.²⁴

משהו על גישתו ניתן ללמוד ממכתב ששלח גליקסון למנהל העיתון אהרון כהן, ב-29 באוגוסט 1933. על רקע העימות באותם ימים בין מפא"י לרוויזיוניזם לאחר רצח ארלוזורוב, כעס גליקסון על ש"הארץ" אפשר פרסום מאמר של שלום שווארץ הרוויזיוניסט. גליקסון כתב שאיננו מבין מדוע צריך "הארץ" לפרסם מאמר של עיתונאי שאפילו עיתונו הוא, "דואר היום", דחה אותו. לפיכך הוא דרש שבעתיד לא יופיעו יותר מאמרי שווארץ בעיתון.²⁵ טענה זו של גליקסון שהוא והעיתון חד הם, ושהוא הוא היוצר האמיתי של "הארץ" חזרה והופיעה בהתכתבות שניהל גליקסון מספר שנים מאוחר יותר, ב-1937, עם שלמה זלמן שוקן, סביב זכויות הפנסיה שלו.²⁶

משברים כלכליים ב"הארץ" בשנות ה-20

בתחילת מרס 1925 ציין הנדבן י.ל. גולדברג ביומנו שזה עתה חזר מהנחת אבן פינה לבניינו החדש של "הארץ". גולדברג כתב בסיפוק שהקמת הבניין החדש מלמדת שמצבו של העיתון טוב, והוא הצליח סוף סוף להתבסס ולהכות שורשים.²⁷ אולם הדיאגנוזה של גולדברג היתה מוטעית. למעשה בתקופה זו המשיך "הארץ" להתקיים בקושי רב.

"דואר היום" המשיך להיות העיתון הנמכר והמשגשג בארץ. סגנונו הסנסציוני משך קוראים ותקוותו של "הארץ" ששינוי פני העלייה יוביל להיעלמו של העיתון ה"צהוב" נכזבה, רבים מאנשי העלייה הרביעית, שנמנו עם המעמד הבינוני הנמוך והיו אמונים על קריאת עיתונות יידית עממית בפולין, הצטרפו באופן טבעי לקהל הקוראים של "דואר היום". זה הגדיל את תפוצתו באמצעות ניהול מסעי צלב סנסציוניים נגד דמויות בולטות ביישוב כדוגמת המסע שנוהל נגד ד"ר ארתור רופין בין 1923 ל־²⁸.1926 "הארץ" לא הצליח להתמודד עם הסגנון הסנסציוני ועם שטף החידושים של מתחרהו. העובדה ש"דואר היום" הכריז ב-25.9.1925 על קבלת מברקים ישירות מחו"ל ולא דרך קהיר, ועל הפיכתו לעיתון בוקר, רק הגדילה את תפוצתו. טענותיו של משה מדזיני ב"הארץ" כאילו מדובר במעשה רמייה ולא במהפכה עיתונאית של ממש, לא הובילו לפגיעה בפופולריות של עיתונו של בן אב"י,²⁹ למעשה כבר ב-1923 הופקד מדזיני על מלאכת ערעור אמינותו של "דואר היום". הוא הציג את יריבו כעיתון רשלני ולא הגון המפרסם מידע לא אמין ולעתים אף שקרי.³⁰ אולם לא היה במאמרים כדי לפגוע ב"דואר היום" ולהגדיל את תפוצת "הארץ".

בתחילת יוני 1925 נוסף מתחרה חדש ל"הארץ" בדמות עיתון ההסתדרות "דבר". למרות שגליקסון קיים יחסים טובים עם עורך העיתון ברל כצנלסון ואנשיו, הובילה הקמת "דבר" לפגיעה נוספת במכירת "הארץ". סיבה נוספת למצוקות "הארץ" היתה המשבר הכלכלי שהורגש היטב בארץ משלהי 1925 והוביל לאבטלה, לירידת כוח הקנייה ומכאן להקטנת המכירות ושטחי הפרסום.

נראה שכבר בקיץ 1925 נעשו ניסיונות לקיצוצים וצמצומים בעיתון. הן ברמת ההוצאות (טלפון, חשמל) והן בנושא קיצוץ השכר. קיצוצים אילו נערכו ביוזמת דוד כהן, שהוא ואחיו תנחום נמנו עם חשובי התורמים לעיתון. אולם הקיצוצים לא היו יעילים וגרמו למתחים בין חברי הקואופרטיב.

בתחילת שנות ה-60 במבוא לכתבי גליקסון, סיפרה אלמנתו על ימי הקואופרטיב הראשונים:

כל עובדי העיתון, חברי מערכת ועובדים טכניים, החליטו לקבל על עצמם, על דרך הקואופרטיב, את האחריות על המפעל. בהנחה שההפסד הבלתי נמנע יכוסה במקצת על ידי ידידי "הארץ". אולם עזרת הידידים היתה מצומצמת ולא הספיקה לחלץ אותם מהמצוקה ואף לא כדי להבטיח משכורת קבועה ולו הצנועה ביותר. שנים רבות נאבק העיתון יום יום על קיומו ממש. "הארץ" התקיים רק הודות למסירותם של חברי הקואופרטיב, לעבודתה המסורה של המערכת ולנכונות החברים להסתפק במועט שבמועט לכלכלת ביתם. רק כך הצליח "הארץ" להתקיים ואפילו לעלות באיכותו ובתפוצתו ולרכוש לו בציבור יחס של כבוד ואמון שאינו פוסק.³¹

עיון ב"תיק גליקסון" מראה שאכן רצונם של חברי הקואופרטיב להמשיך בהוצאת העיתון הוביל אותם לחיי מחסור ובעקיפין גרם לסכסוכים פנימיים בתוך העיתון.

ב־25 ביולי 1925 שלחו נציגי העיתונאים ב"הארץ" מכתב זועם לגליקסון. הם סיפרו שהסכימו לרפורמת השכר שהציע מר כהן בעיתון, אבל כתוצאה ממנה שכרם הפך לנמוך יותר מזה של עובדי הדפוס וההנהלה והם נאלצים להשלים את שכרם מעבודות מחוץ לעיתון. למרות אי צדק זה הם מוכנים לשאת בנטל, מכיוון שהם כחברי קואופרטיב צריכים לגלות אחריות לשמירה על תקציב מאוזן. אולם לאחרונה הופר הסטטוס קוו מכיוון שההנהלה שכרה עובדים חדשים בדפוס, בהנהלה ובמערכת, ששכרם באופן פרדוקסלי גבוה יותר מזה של חברי הקואופרטיב הוותיקים. כתוצאה מכך נוצרה חריגה תקציבית של 170 לירות.

היותנו בעלי מניות, ציינו הכותבים, אינה יתרון אלא חסרון שכן שכרנו נמוך מזה של העובדים השכירים המקבלים שכר הגבוה מזה של חברי הקואופרטיב. הם גם כעסו שלמרות היותם חברי קואופרטיב אין ההנהלה מתייעצת עמם בנושא חריגות התקציב. לגופו של עניין, הם דרשו במפגיע תוספת שכר שכן "כל סוחר בעמיו, וה' כהן בכלל זה, מבין שטובתו של עסק דורשת שעובדיו ירוויחו את לחמם בכבוד ולכל הפחות בצמצום, בלי שיצטרכו לנוע על פרנסות אחרות".³² מחברי המכתב, שנמנו עם בכירי העיתונאים, חישבו שמינימום הצרכים של משפחה קטנה בארץ ישראל הוא כעשרים לירות לחודש, שכן רק שכר הדירה התייקר בחודשים האחרונים בשלוש לירות לחודש. לפיכך דרשו חברי המערכת שכר חודשי שנע מ-14 לירות (לרחמים מוצרי, הסופר לעניינים ערבים של העיתון) ל-20 לירות לחודש לליטאי, גינזבורג ורושצ'וק. במכתב נוסף הציבו חברי המערכת אולטימטום וציינו, שלאור התייקרות צרכי החיים בזמן האחרון וריבוי העבודה שנתווספה עם הגדלת העיתון "והעובדה שאנו נשאנו בסבלות העיתון במשך שנים אחדות, שנות מחסור אמיתי שלא ידוע לאלה שנצטרפו לעבודה בזמן האחרון, אנו מודיעים לכם שהחל מהראשון לאוגוסט שנה זו נוכל לעבוד רק אם דרישות השכר שלנו יענו".³³

נראה שבתחילת 1926 נעשה ניסיון נוסף לצמצום תקציבי. מגילוי דעת שהוציאו חברי מערכת "הארץ" אנו למדים שהוחלט לצמצם את תקציב העיתון ל-650 לירות לחודש. נראה שנציגי העיתונאים הסכימו לקיצוץ השכר והשעות הנוספות בעוד שנציגי הפועלים התנגדו לצמצום חופשות, לקיצוץ שעות נוספות ולפיטורי עובדים. העיתונאים האשימו את פועלי הדפוס שלמרות היותם חברי קואופרטיב אין הם מגלים אחריות והתנהגותם סופה שתביא להרס העיתון.³⁴

נראה שלקראת ראש השנה תרפ"ז הגיעו מים עד נפש. ניסיונות הרפורמה נכשלו ולגליקסון לא נותר אלא לחזור ולפנות לי.ל. גולדברג שיחלץ את העיתון ממצוקותיו. במכתב מ־15 בספטמבר 1926 סיפר גליקסון לגולדברג שהוא מחלים כרגע בבית הבראה על הכרמל, אולם גם כאן הוא נאלץ להמשיך לעסוק בענייני העיתון. לדבריו, הסיבה לקשייו של העיתון אינה נובעת מתחרות, שכן גם מצב המתחרים אינו טוב, אלא משום המשבר הכלכלי. כתוצאה מהמשבר נחלשה מאוד מכירת הגיליונות שכן אין בכיסו של הציבור פרוטה. גם ההכנסה מן המודעות נפגעה קשות. "ירד במידה מבהילה מחיר המודעות... העיקר, אין זוכים לראות פרוטה, ואם בעל המודעה השנתית נותן סוף סוף שטר לתשלום מחירה, אין הוא פורע אותו לבסוף".³⁵

גליקסון טען שעל הנייר נראה מצבו של העיתון לא רע, אולם בפועל ירדו הכנסותיו ועמדו על 500 לירות לחודש בעוד הוצאותיו עמדו על 750 לירות לחודש. כדי להתמודד עם הגרעון ערך העיתון כבר ב-1925 קיצוצים מרחיקי לכת והוריד את המשכורות ב-40 אחוז. אולם העיתון לא הצליח לעמוד על רגליו בשל חובותיו. בפועל הוא חייב 300 לירות לחברת החשמל ולחברות אחרות, סכום הגדל בכל חודש בשל הריבית הגבוהה. כתוצאה מכך נמצא העיתון בסכנת קיום ממש משום שבעלי החוב יכולים להטיל עליו עיקול. "חברת החשמל יכולה וגם עתידה להפסיק לנו את החשמל ואנו צריכים לחכות יום יום לקטסטרופה". המכתב הסתיים באולטימטום: גליקסון טען שכשל כוחו ולפיכך החליט לסיים תפקידו ב-1 בינואר 1927, אלא אם יסייעו לעיתון להחזיר את חובותיו.³⁶

האם הגזים גליקסון בתיאור מצבו הפיננסי של העיתון? 11 שנה מאוחר יותר הוגש לשוקן, בעליו החדש של העיתון, דין וחשבון על מאזני "הארץ", הכולל גם מידע על שנת 1926.

להלן נתוני ההוצאות וההכנסות של העיתון בשנה האמורה:

הוצאות: נייר - 1,066 לי"מ, שכר דירה - 1,077, משכורות - 5,122, תחבורה-הובלות - 455, שונות - 690, שכר סופרים - 594. סה"כ הוצאות - 9,004 לירות מצריות.

הכנסות: מכירת גיליונות - 4,667 לירות, פרסומות - 3,114, סה"כ הכנסות - 7,781 לירות.³⁷

בעוד גליקסון צפה ב־1926 לעיתון הפסד שנתי של 3,000 לירות, הראה המאזן הפסד קטן יותר - של 1,228 לירות, בסופו של דבר נרתם גולדברג מחדש לעזרת העיתון, בעוד גליקסון המשיך בניסיונות הקיצוצים בהוצאות חשמל, טלפון, נסיעות וחומרי כתיבה ובתשלום עבור שעות נוספות ושכר סופרים.³⁸

תלאותיו של העיתון נמשכו עד סוף שנות ה-20. ניתן לאתר מגמה די קבועה: העיתון נכנס להפסדים, ביצע קיצוצים, נתקל בקשיים מבית ובסופו של דבר פנה לנדבנים כגולדברג והאחים כהן מברלין כדי שיחלצו אותו ממצוקותיו. מקור מימון נוסף היה תרומות שאותן ניסה גליקסון לאסוף במהלך מסעותיו בחו"ל.

מאז תחילת שנות ה־20 נהג גליקסון לנסוע מדי שנה כדי להשתתף ולסקר את הוועידות והקונגרסים הציוניים. בקיץ 1927 הודיע במכתב מפריס לליטאי שמצב בריאותו הידרדר, הרופא איבחן אצלו מחלת לב ולחץ דם גבוה וגזר עליו לשהות מספר שבועות במעיינות מרפא.³⁹ מאז ולאורך כל שנות ה־30 נהג גליקסון לשהות מדי שנה מספר שבועות, תחילה בווישי (צרפת) ואחר כך במריאנבד (צ'כוסלובקיה). הוא נהג לצאת מהארץ בתחילת יולי, השתתף בכנס ציוני ומשם פנה לאתרי הבריאות והנופש, בהם שהה עד ראש השנה ולעיתים נשאר עד סוף אוקטובר. מאז 1927 שהה גליקסון כשלושה חודשים בשנה, בממוצע, בחו"ל.

חלק ניכר מ"תיק גליקסון" כולל התכתבויות אותן ניהל גליקסון עם ידידו ליטאי ומאוחר יותר עם מנהלי העיתון אהרון כהן וזלמן שבלב. במכתבים אלה סיפר גליקסון על מצבו הבריאותי, ביקש שיעבירו כספים למימון הטיפול בו, העיר הערות על ענייני העיתון ואף דיווח על ניסיונות לגיוס כספים. כך, לדוגמה, במכתב שנשלח לליטאי מווישי סיפר שניסה לגייס כספים לעיתון במהלך הקונגרס הציוני בבזל בקיץ 1927 והובטחו לו 800 לירות ועוד 200 לירות שיגיעו מפריס.⁴⁰

ראוי לציין שבמכתב זה ביקש גליקסון מליטאי שהוא וחבריו יעסקו ברפורמות בעיתון עוד לפני שובו לארץ. הוא ניסה לגייס כספים גם בשנים הבאות תוך הצלחה מועטה. ביולי 1931 הודיע במכתב ממל שניסיונות גיוס הכספים נכשלו. חודש מאוחר יותר הרחיב וסיפר עד כמה השפיל עצמו בניסיונות לגייס כספים.⁴¹

"הארץ" במאורעות 1929 ואחריהם

לקראת ראש השנה תרפ"ט הכריז "דואר היום" על "מהפכה עיתונאית חדשה". בגיליון ה־17 בספטמבר 1928 הוא בישר לקוראיו: "מהיום חצי גרוש הגיליון, 'דואר היום' על כוס הקהווה בכל ערי יהודה, שומרון וכפריהם ולארוחת הצהרים בכל שאר ערי הארץ וכפריה". המהפכה היתה כפולה, ראשית, הורדת מחיר העיתון לחצי: בעוד ששאר היומונים נמכרו בגרוש אחד לגיליון, החליט בן אב"י למכור את עיתונו בחצי גרוש, במקביל הודיע העיתון הירושלמי על שיפור בזמני ההפצה. כאמור, מאז 1925 היה "דואר היום" עיתון בוקר, אולם עתה ניסה להקדים עוד יותר את זמן הופעתו והבטיח לקוראיו באזור תל אביב שיקבלו את העיתון בשש בבוקר, לקוראיו בחיפה בתשע וחצי בבוקר, ולאנשי טבריה "עד לצהרים".⁴¹ ראוי לציין שגם בסוף 1928 עדיין לא הצליח "דואר היום" לספק לקוראיו מברקים ישירים מאירופה ורק בסוף 1929 התאפשר הדבר לאחר שסוכנות רויטרס הקימה סניף בארץ.⁴³

במקביל המשיך העיתון להשתמש בטכניקת העריכה הסנסציונית בטיפולו במידע חדשותי. בסוף ספטמבר 1928, כשנה לפני מאורעות 1929, הוא פרסם סידרת כותרות סנסציוניות המתריעות כנגד הטיפול ה"ברברי" של הבריטים במתפללים יהודים בכותל המערבי.⁴⁴ נוסח עריכה זה הוביל לגידול משמעותי בתפוצתו. לדוגמה, ב־26 בספטמבר 1928 דיווח העיתון שגיליונו מהיום הקודם נמכר כולו למרות שהודפסו 1,000 גיליונות מעל למספר הרגיל, ולפיכך התקשרו אנשי המשרד ביפו טלפונית לירושלים ודרשו 1,400 עותקים נוספים.⁴³ כעבור יום הודיע העיתון על "רקורד" בעיתונות העברית, לאחר שגיליון ה-27 בספטמבר 1928 נמכר ב-7,000 עותקים.⁴⁶

מול שטף החידושים העיתונאיים והכותרת הרעשנית עמד "הארץ" חסר אונים. ב־ 25 בספטמבר 1928 תקף משה מדזיני בחריפות מעל דפי העיתון את מתחרהו וטען, כפי שעשה בשנים קודמות, שה"מהפכה העיתונאית" של "דואר היום" אינה אלא אחיזת עיניים.⁴⁷ אורי קיסרי, ענה למדזיני מעל דפי "דואר היום" בלגלוג, וטען שמתגובת "הארץ" נודף "ריח של פרנסה".⁴⁸

אולם למרות התקפת מרדני, לא יכול היה "הארץ" להתעלם מהצלחתו הכלכלית של מתחרהו, ולפיכך החליטה מערכת "הארץ" ללכת בעקבות "דואר היום" ולאמץ את טכניקת העריכה הסנסציונית. ייתכן שהיעדרותו של גליקסון, ששהה כהרגלו בתקופה זו באירופה, הקלה על החלטת המערכת. ואכן, כבר ב-27 בספטמבר 1928 אנו מוצאים בראש העמוד הראשון של "הארץ" כותרת ענק שנראה כאילו נוסחה על ידי בן אב"י: "רבבות העברים בערי ארץ ישראל וכפריה ישבתו היום בחמש אחה"צ ממלאכה וינהרו לאספות העם להשתתף במחאת האומה נגד חלול קדשיה ובדרישתה להחזיר לה את שריד מחמדיה, את הכותל המערבי של בית מקדשנו".⁴⁹

סגנון זה של כותרות "הארץ", שנמשך גם בימים הבאים, כלל לא מצא חן בעיני יצחק לופבן, מהפובליציסטים הבולטים של תנועת העבודה, שבמאמר נוקב ב"הפועל הצעיר" האשים את "הארץ" בהיגררות אחר איתמר בן אב"י מסיבות כלכליות.⁵⁰

פנייה לנדבנים

"הארץ" לא יכול היה להתעלם גם מהחלטת מתחרהו להוריד את מחירו לחצי. נראה שהיו דיונים במערכת "הארץ" בנדון בסוף 1928, אבל החלטה בנושא נפלה רק כעבור שנה. ב־4 בספטמבר 1929 הודיע גליקסון לליטאי על ההחלטה להוריד את מחיר העיתון לחצי גרוש ליום ואת מחיר המנוי מ-25 גרוש לחודש ל־15 גרוש.⁵¹ כעבור שבועיים וחצי, כתב גליקסון לליטאי שהוא עצמו עומד לנסח את הודעת ההוזלה בעיתון שתופיע הן בעמוד הראשון והן בעמודים הפנימיים.⁵²

לא לחינם כתב בן אב"י בזיכרונותיו שעיתוני הבוקר הארץ ישראלים ביקרוהו וגידפוהו בשל סגנונו הסנסציוני, אולם לא התביישו להעתיק ממנו את נוסח העריכה והכיתור ואת טכניקות השיווק שלו.⁵³

כעבור שנה, בקיץ 1929, חזר התסריט כמעט על עצמו. "דואר היום", שהיה בשלב זה בידיים רוויזיוניסטיות,⁵⁴ חזר ותקף את השלטונות הבריטיים ואת הווקף המוסלמי על "חרפת הכותל". החל מ-21 ביולי 1929 הפכו כותרות "דואר היום" ליותר ויותר דרמטיות בתיאור תהליך הקמת קיר ההפרדה בכותל המערבי על ידי ההקדש המוסלמי בהסכמת הבריטים. בניגוד לשנה שעברה, שמר "הארץ" על איפוק בניסוח כותרותיו. ייתכן שהסיבה נבעה מהביקורת שהוטחה נגדו על ידי לופבן ואחרים, ואולי מכיוון שכתבי העיתון זומנו יחד עם שאר נציגי העיתונות על ידי נציג ההנהלה הציונית ישעיהו ברוידא ב-31 ביולי 1929 ונדרשו לשמור על איפוק.⁵⁵

למותר לציין שגם במהלך יולי-אוגוסט 1929 לא היה גליקסון בארץ (הוא השתתף בדיוני הקונגרס הציוני בציריך), אולם אנשיו גילו משנה זהירות, נשמעו לברוידא וניסחו כותרות צנועות ומתונות על המתרחש. במקביל המשיכה תפוצתו של "דואר היום", שהרעיש עולמות לאורך כל חודש אוגוסט, לעלות פלאים. רק ב-18 באוגוסט 1929, לאחר התקפה ערבית אלימה בכותל, חרג "הארץ" ממנהגו ויצא בכותרת גדולה: "הפגנת ערבים פראית בירושלים".⁵⁶ מגמה זו נמשכת עד 23 באוגוסט, יום פרוץ המאורעות שבמהלכם נסגרו כל עיתוני הארץ, יהודים כערבים, על ידי הבריטים לשבוע.

מאורעות 1929 ובואה של ועדת החקירה הבריטית (ועדת Shaw), שקיימה דיוניה בארץ מ-24 באוקטובר ועד 29 בדצמבר 1929, הובילו לגידול עצום בצריכת עיתונים בקרב ציבור הקוראים היהודי בארץ. כתוצאה מכך עלתה תפוצת כל העיתונים ו"דואר היום" בראשם. מכיוון שעיתון הבוקר שוב לא סיפק את צרכי הקהל, החל "דואר היום" להוציא ב-24 בנובמבר 1929 מהדורת ערב. זו יצאה בפורמט קטן יותר (טבלואיד) וכותרותיה וסגנונה היו עוד יותר עממיים ממהדורת הבוקר.⁵⁷ כמה ימים מאוחר יותר החל גם "הארץ" להוציא עיתון ערב. זה יצא בפועל אחר הצהריים ונמכר כמו עיתון הבוקר בחצי גרוש. למעשה הציע "הארץ" בעקבות "דואר היום" לקהל הקוראים עיתון בוקר בפורמט גדול, ועיתון ערב בפורמט טבלואיד. הופעת עיתון הערב ציינה שינוי באסטרטגיית ההפצה של "הארץ". אם עד עתה הקפידו גליקסון ואנשיו להדגיש את אופיו האליטיסטי, הרציני, המדויק והמחנך של "הארץ" בניגוד לאופיו הבידורי, הצעקני והבלתי אחראי של "דואר היום", הרי שעתה, בסוף 1929, החליט "הארץ" להיענות לדרישות הקהל ולהוציא עיתון ערב "קל", אינפורמטיבי, עם כותרות מסקרנות, סגנון כתיבה סיפורי ואף סיפורים בהמשכים.

נראה שהעיתון ניסה להתאים עצמו הן לקהל האליטיסטי באמצעות מהדורת הבוקר שחלקה נמכר בשיטת המנויים, והן לקהל העממי יותר באמצעות מהדורת ערב שנמכרה ברחוב וניסתה למשוך את תשומת לבו של הקהל באמצעות כותרות "זועקות". באופן מפתיע, נראה שאפילו דעתו של גליקסון היתה נוחה מעיתון הערב מכיוון שבמסמך מפברואר 1930 הוא כתב שלעיתון הערב של "הארץ": "...יש אופי עממי מיוחד. הדברים שהוא מביא הם קלים, מלאים עניין ומרוכזים, הפובליציסטיקה שלו היא יחידה במינה, רשימות קטנות, מרוכזות, מלאות תוכן ועניין ויפות מצד הסגנון והצורה.⁵⁸

אולם נראה שמהדורת הערב לא הביאה ל"הארץ" ישועה כלכלית. שכן עם סיום דיוני ועדת שאו ירד עניין הציבור במידע חדשותי שוטף ואפילו "דואר היום" נאלץ לסגור את עיתון הערב שלו בסוף דצמבר 1929. אולם "הארץ" המשיך והתעקש להוציא את עיתונו הוא. בדו"ח מ-5 בפברואר 1930 ציין גליקסון שבסך הכל מאורעות 1929 גרמו להפסד כספים לעיתון, משום שחלה ירידה בהכנסות ממודעות. ההכנסות מענף זה ירדו במאה לירות לחודש והיו חודשים שההכנסות היו אף נמוכות יותר. אמנם במקביל עלתה תפוצת העיתון, אולם עלייה זו הובילה לגידול בהוצאות. כך לדוגמה גילה גליקסון, שהסיקור החדשותי של דיוני ועדת שאו בשתי המהדורות עלה לעיתון 150 לירות. אולם עתה, עם סיום דיוני הוועדה, חלה ירידה בתפוצת מהדורות הבוקר והערב. כרגיל התנחם גליקסון בעובדה שהירידה בקרב המתחרים היתה גדולה יותר.

השאלה שעמדה על הפרק היתה: האם ללכת בעקבות "דואר היום" ולסגור את מהדורת הערב של העיתון? גליקסון סבר שאין זה רעיון טוב. זאת, מכיוון שלאחרונה החל להופיע בתל אביב עיתון ערב חדש בשם "הזמן", מטעם חוגים המקורבים לעיריית תל אביב. גליקסון העריך שסגירת עיתון הערב תוביל מחד להתחזקות "הזמן" ומאידך תעזור ל"דואר היום", שאת האופוזיציה שלו להסתדרות הציונית הוא הגדיר כחתרנות ממש. לפיכך יש לעשות כל מאמץ לקיים את עיתון הערב, וזו גם דעתו של ידיד העיתון י.ל. גולדברג.⁵⁹

גם בתחילת 1930 עדיין ראה גליקסון בעיתון מפעל ציבורי מחנך ולפיכך הוא לא מצא כל פסול שמפעם לפעם ייעזר העיתון בנדבן זה או אחר להיחלץ מחובותיו

כיום, ציין גליקסון בתחילת 1930, עומד גרעון "הארץ" על 100 לירות לחודש (גרעון נמוך בהרבה מזה של 1926). אולם לדבריו, שורש הבעיה אינו בגרעון זה שנבע כאמור מירידת רווחי הפרסום ועליית הוצאות הסיקור העיתונאי, אלא החובות הכבדים של העיתון מהם לא הצליח "הארץ" להשתחרר זה שנים, חובות אלו עמדו בפברואר 1930 על 1,100 לירות, אולם מכיוון שספקים ומפרסמים עדיין חייבים לעיתון כ-800 לירות, עמד החוב הריאלי של העיתון על 300 לירות בלבד. לדברי גליקסון אין זה חוב קטסטרופלי למפעל ציבורי שתקציבו נע בין 800־850 לירות לחודש. מכיוון שהעיתון משלם ריבית כבדה על חובותיו, הוא ביקש מידידי העיתון שיעזרו לו. בעזרת תמיכה מבחוץ ניתן יהיה גם למנוע גידול חובות לעתיד. כך לדוגמה שילם העיתון לחברת החשמל בינואר 1930 46 לירות, מתוכם 15 לירות למאור (שילינג לקילוואט). כדי לפתור את הבעיה הציע גליקסון לרכוש עבור העיתון דינמו (גנרטור) להפקת חשמל בסכום של כמה מאות לירות, באמצעותו ניתן היה לצמצם את התשלומים "החמסניים" לחברת החשמל.

אנו רואים שגם בתחילת 1930 עדיין ראה גליקסון בעיתון מפעל ציבורי מחנך ולפיכך הוא לא מצא כל פסול שמפעם לפעם ייעזר העיתון בנדבן זה או אחר להיחלץ מחובותיו. שכן ל"הארץ" לא היה גב כלכלי-מפלגתי חזק כמו ל"דבר".⁶⁰ לפיכך אין פלא שהעיתון המשיך בתחילת שנות ה-30 להיעזר בתורמים כמו י.ל. גולדברג כדי להחזיר חוב זה או אחר. העובדה שבשנים 1930-1932 חלה מחדש האטה בפעולת המשק הארץ ישראלי רק הכבידה על מצבו של "הארץ".⁶¹

פירוק הקואופרטיב

מצבו הכלכלי של העיתון בתחילת שנות ה-30 המשיך להיות מעורער, נמשכו הקיצוצים ובמקביל הפניות לנדבנים בבקשת עזרה. עם המשפחות התורמות נמנתה גם משפחת כהן מברלין שבניה תנחום ודוד היו מעורבים בגיוס כספים ל"הארץ" מאז שנות ה-20. המשפחה אפשרה לעיתון לבנות את ביתו על אחד ממגרשיה ואף מימנה את רוב הוצאות הבנייה שלו. היא גם אפשרה להדפיס את "הארץ" בבית דפוס השייך לה ללא תמורה, ואף שילמה עבור העיתון את מסי העירייה ומס הרכוש.

אולם בתחילת שנות ה-30 הורע מצבה של משפחה זו. במכתב לליטאי מבזל כתב גליקסון ב-27 ביולי 1931 כי שמע שמצב עסקיהם של בני משפחת כהן אינו טוב. לפיכך סבר גליקסון ש"אין זה הוגן שאין אנו משלמים למשפחת כהן עבור בית הדפוס ואפילו את המסים אין אנו פורעים". ⁶²

במכתב נוסף מבזל סיפר גליקסון שקיבל את מכתבו של תנחום כהן ובו סיפר לו שמשפחתו על סף פשיטת רגל. בתי המסחר שלהם בקופנהגן ולונדון נפלו. עסקיהם בברלין עדיין מחזיקים מעמד אבל נמצאים בסכנה גדולה, הם רוצים למכור את העסק ולצאת ללא כסף וללא חובות. כל המשפחה הגדולה הזאת, כשבעים נפש, תלויה ועומדת היום על עברי פי פחת. לפיכך ביקש תנחום כהן מגליקסון שלאחר שישוב לארץ, ירשום את אחיו דוד כאחד משותפי הקואופרטיב וכך יזכה לקבל את שכר הדירה תמורת בניין העיתון ששולם עד עתה לבנק האפותיקאי. כן ביקש שהעיתון ישלם את המיסים והביטוח. גליקסון ביקש מליטאי שידאג למילוי הבקשות למרות מצבו הקשה של העיתון.⁶³ במכתב ממועד מאוחר יותר דרש גליקסון שוב לרשום את דוד כהן כחבר הקואופרטיב ולשלם את המסים.⁶⁴

כתוצאה מהתמוטטות משפחת כהן נוצר בקופת העיתון "חור" תקציבי. כבר ב-27 ביולי 1931 הודיע גליקסון לליטאי ש"אין ברירה אלא לסדר תקציב חדש על פי הכנסותינו. די לנו בצרות החובות שאין להם תקנה, ולפיכך יש להתחיל לארגן קיצוץ בתקציב". דרישה זו חזרה גם במכתביו לליטאי מאוגוסט ⁶⁵.1931 במכתבו מה־12 באוגוסט 1931 נראה היה שגליקסון מאבד את עשתונותיו. הוא זעם שהוא מכלה כוחותיו ומשפיל עצמו באירופה במאמצי סרק לגיוס כספים לעיתון בעוד חברי המערכת לא עושים דבר לסייע. אם עובדי "הארץ" הם חבורת שוטים המאבדים עצמם לדעת הרי הוא מסיר אחריותו מניהול העיתון.⁶⁶

חששו של גליקסון לגורל העיתון בעקבות ההתמוטטות הכלכלית של משפחת כהן הוביל לשינוי יחסו לעיתון "דבר". "הארץ" קיים יחסי שיתוף עם עיתון ההסתדרות מאז הופעתו. לעומת זאת, הוא ראה לאורך כל שנות ה-20 ב"דואר היום" מקור סכנה כלכלית, ערכית ופוליטית. אולם בתחילת שנות ה-30 נמצא "דואר היום" בשקיעה. אמנם, אחרי למעלה משנתיים של שליטה רוויזיוניסטית הצליח בן אב"י להחזיר את העיתון לרשותו, אך "דואר היום" שוב לא חזר למעמדו כעיתון המשגשג ביישוב.⁶⁷ עתה תפס "דבר" את מקומו כמתחרה הכלכלי המסוכן של "הארץ". על רקע עובדה זו ניסה גליקסון לצמצם את שיתוף הפעולה בין שני העיתונים.

כך, למשל, במכתב לאהרון כהן מ-18.9.1931 הוא התנגד שהירחון הספרותי "מאזניים" שצורף ל"הארץ", יצורף גם ל"דבר". באותו מכתב הוא התרה במנהל עיתונו לשפר את טכניקות העבודה במחלקת הדפוס שעבודתה איטית מדי ואנשיה לא התרגלו עדיין לעבודה עם מכונות הסידור החדשות. בשעה זו הלך "דבר" וירש את קוראי "הארץ" הטבעיים מן העלייה החדשה וזאת משום שהיו לו יותר אפשרויות טכניות, האם אין פתרון? שאל גליקסון. ואולי כל הכניסה לבניין החדש היתה מיותרת וכדאי היה לתקן את הבניין הישן.⁶⁶

נראה שמצב "הארץ" החמיר כל כך ב-1932, עד שהעובדים הבכירים פחדו לחתום על שטרות ושיקים בשם העיתון. בפברואר 1932 ביקש גליקסון מליטאי להמשיך לחתום על שטרות של "הארץ" באופן זמני, עד שההנהלה תסדר את עניין החתימה.⁶⁷

נראה שבאותה תקופה נעשו מאמצים לפתרון בעיות העיתון באמצעות ביטול הקואופרטיב והפיכת העיתון לחברת מניות. למעשה, כבר בספטמבר 1929 תמך גליקסון בפירוק הקואופרטיב. במכתב לליטאי הוא ציין שאת הצורה המשפטית החדשה לבעלות שתחליף את זו של הקואופרטיב לא קשה יהיה למצוא. הוא גם סבר שיש להפחית בצורה דרסטית את מספר החברים, להפוך את העיתון לחברת מניות לכל דבר. ומי שדעתו אינו נוחה מהשינוי הצפוי, מוזמן להתפטר, להערכתו, לאחר שישולמו פיצויים לעוזבים, יהפוך ניהול העיתון ליעיל יותר והמצב ישתפר.⁷⁰

תוכניתו זו של גליקסון מומשה רק מספר שנים מאוחר יותר. במרס 1933 חדל "הארץ" להיות קואופרטיב והפך לחברת מניות בהנהגת דוד כהן. קשה להסביר כיצד כהן, שעסקיו התמוטטו באירופה הצליח להפוך למחזיק מניות מרכזי. אנו סבורים שבעזרת גליקסון הוא חזר להחזיק בפועל בנכסים שבזמנו השאילו הוא ואחיו תנחום ל"הארץ", כמו מגרשים, בניין משרדים וחלק ממכונות הדפוס.

כאמור, המידע המצוי בידינו על תהליך שינוי הבעלות ב־1933 הוא מצומצם, אולם מתוך התכתבות שניהל כהן עם שלמה זלמן שוקן, שנתיים וחצי מאוחר יותר, ניתן לקבל את התמונה הבאה: בתחילת 1933 פורק הקואופרטיב, חבריו קיבלו פיצוי כלשהו עבור מניותיהם והפכו לשכירים בעיתון, כולל גליקסון עצמו, במקביל חבר דוד כהן לשותף בשם רוזנברג ויחד העבירו לרשותם 38% ממניות "הארץ", מתוכן שלט כהן ב-22.5% ורוזנברג ב-15.5%. בחברה היו בעלי מניות נוספים, טברסקי ואשכול, אולם אין בידינו פרטים על גודל אחזקותיהם. בנוסף לחבילת המניות, שלט כהן על בניין "הארץ" ברחוב מזא"ה.⁷¹

העברת הבעלות לא גרמה לשינויים פרסונליים משמעותיים בעיתון. גליקסון המשיך למלא תפקיד של עורך ראשי וכמו בעבר היה מעורב בענייני האדמיניסטרציה של העיתון. יחד עם זאת ציין גליקסון במכתב מ-15 בספטמבר 1933 שאת משכורתו הוא מקבל על עריכה בעוד שאת עבודתו בהנהלה הוא עושה בהתנדבות.⁷⁷

מבנה העיתון, תקציב ושכר באמצע שנות ה-30

בעקבות שינוי הבעלות והשפעתה של תקופת הגאות בעקבות התגברות העלייה החמישית, חל שיפור במצבו של העיתון והוא גילה סימני צמיחה והתרחבות. אמנם עיתון הערב שלו נסגר באביב 1930, אולם מספר שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1935, החל "הארץ" להוציא עיתון ערב חדש. אם בתחילת שנות ה-20 עמדה תפוצתו הממוצעת של העיתון על 2,000 עותקים ביום, הרי שב-1936, ערב השתלטותו של שוקן על העיתון, עמדה תפוצת "הארץ" על 15,000 גיליונות, לפי החלוקה הבאה: עיתון הבוקר - 7,800 מכירה בקיוסקים, 3,400 מנויים (מהם 1,840 בתל אביב בלבד) ו-3,750 של מהדורת הערב.⁷³ העיתון העסיק 70 עובדים, מתוכם 22 עיתונאים ועורכים. לרשותו עמדו שני בתי דפוס. הדפוס הראשון שימש להדפסת עיתון הבוקר והשני להדפסת עיתון הערב. כן ביצעו שני בתי הדפוס עבודות עבור גורמים חיצוניים, עובדה שהגדילה את הרווחים.

מתוך "תיק גליקסון" אנו מקבלים מידע מדויק על תקציב ההוצאות וההכנסות של העיתון בשנת ⁷⁴.1935 בשנה זו עמדו הוצאות העיתון השנתיות על 25,854 לירות, בעוד שהכנסותיו עמדו על 27,240 לירות, כלומר מדובר ברווח של 1,386 לא"י. מאזן זה היה טוב בהרבה מזה שהראה העיתון תשע שנים קודם לכן. כאמור, ב-1926 עמדו הוצאות העיתון על 9,004 לירות, בעוד שהכנסותיו עמדו 7,781 לירות, כך שהוא הפסיד באותה שנה 1,228 לירות.⁷³

עיון מדוקדק יותר בתקציב 1935 מציג פירוט הוצאות והכנסות. מתברר שבשנה זו הרוויח העיתון ממכירת גיליונות 12,152 לירות בעוד שפרסום מודעות הכניס לו 14,617 לירות. לעומת זאת, מהדורת הערב שהחלה להופיע באוגוסט 1935 נשאה הכנסה צנועה יותר של 471 לירות.

תקציב ההוצאות מפורט בהרבה. את החלק הארי של חשבון ההוצאות גבה שכר העובדים והסופרים. ב-1935 שילם העיתון 5,180 לירות ל-22 עיתונאיו. שכרם הכולל השנתי של עובדי הדפוס עמד על 4,229 לירות בעוד שעובדי המנהלה השתכרו 3,271 לירות במהלך שנה זו. במהלך השנה שילם העיתון לסוכנויות ידיעות תמורת טלגרמות ותצלומים 1,213 לירות. מרכיב חשוב בהוצאותיו היווה חומר הגלם - נייר העיתון - תמורתו שולמו 2,545 לירות, תקציב ההוצאות כלל גם 1,608 לירות על הובלה-הפצה, 157 לירות לחברת החשמל ו-245 לירות עבור שיחות טלפון. במהלך אותה שנה שילם העיתון תמורת שכר הדירה של שני בתי הדפוס שלו 1,089 לירות.⁷⁶

כאמור, מנתה מערכת "הארץ" ב-1935 70 עובדים, מתוכם 22 עיתונאים. בראש הסולם עמד גליקסון ומתחתיו מזכיר המערכת ישעיהו קלינוב. בתוך המערכת היתה הבחנה ברורה בין סופרי העיתון, העוסקים בכתיבת מאמרי פרשנות והגות לבין הרפורטרים. מחד, נמצאו ותיקים כליטאי, קרופניק, רושצ'וק או הסופר לעניינים ערבים רחמים מוצרי. לצידם ניתן למצוא את עורך המדור הספרותי אברהם שלונסקי שגם לו נשמר מקום של כבוד במערכת. מצד שני נמצאו כתבי שטח כשמעון סאמט, פנחס לנדר ומנדלבוים, לצד מערכת תל אביב עמדו לרשות העיתון ב-1935 מערכת בירושלים עם שלושה עיתונאים בראשות משה מדזיני וישראל פינקלשטיין וסניף חיפה עם שני עיתונאים בראשות ברכר.

לצד גליקסון ומזכיר המערכת קלינוב היו בראש ההיררכיה של העיתון שני מנהלים: זלמן שבלב ואהרון כהן. דמויות דומיננטיות נוספות בעיתון היו ש. שבלב (כנראה קרוב משפחה של מנהל העיתון), מנהל מחלקת המודעות; שמואלי, מנהל החשבונות, וישינסקי מנהל דפוס א' וחנון מנהל דפוס ב'.⁷⁵

למרות היותו של "הארץ" ארגון היררכי, דיברו עובדיו בשבחו של עורכם גליקסון. עוד בסוף יולי 1925 תיארו ליטאי, מוצה, גינזבורג וחבריהם את עורכם כאדם צנוע הרחוק מענייני חומר והמוכן להסתפק במועט. הם כתבו שגליקסון דאג להבטיח קודם כל את פרנסת אנשי "הארץ" על חשבון שכרו הוא. זהו אדם ותרן שאינו דואג לעצמו וששכרו נמוך בהרבה משל קודמיו.⁷⁶

הצגה זו של גליקסון הצנוע והמעדיף את טובת עובדיו אינה תואמת את טבלת השכר שהוכנה על ידי מנהלי החשבונות של העיתון עבור שלמה זלמן שוקן, הבעלים החדשים בדצמבר 1936. על פי טבלה זו השתכר גליקסון במרס 1933 50 לא"י לחודש. ליטאי, חבר מערכת בכיר, ממייסדי העיתון ב־1919, השתכר 18 לא"י בעוד ששמעון סאמט, כתב זוטר (רפורטר) השתכר 10 לא"י. גליקסון השתכר אפוא פי שניים וחצי יותר מבכיר עיתונאיו ופי חמישה מכתב זוטר, ראוי לציין שבאותו חודש השתכר מנהל העיתון ז. שבלב 27 לא"׳י. וישינסקי, מנהל דפוס א' השתכר 15 לא"י לחודש, חנון מדפוס ב' קיבל 13 לירות בעוד שהמגיה כץ השתכר 12 לא"י. שכרו של גליקסון היה גבוה פי שניים משכר מנהל העיתון, פי שלושה משכר עובד דפוס ותיק ופי ארבעה ויותר משכר המגיה.⁷⁹

כעבור למעלה משלוש שנים, ביולי 1936, ניכר עדיין פער עצום בין שכרו החודשי של העורך הראשי לשכר עובדיו. שכרו של גליקסון עמד עתה על 75 לירות לחודש. ליטאי השתכר 30 לירות וסאמט 14 לירות. באותה תקופה, קיץ 1936, עמד שכרם של זלמן שבלב ואהרן כהן, מנהלי העיתון על 40 לא"י כל אחד, של מנהל הדפוס וישינסקי על 22 לא"י, של מנהל דפוס ב', חנון, על 25 לא"י ושל המגיה כץ על 16 לא"י. באותה תקופה השתכר פועל הדפוס סמבורסקי 10.5 לא"י והגרפיקאית שושנה כהן 5.5 לא"י.⁸⁰ כפי שנראה בהמשך שכרו של גליקסון שעמד עדיין ב־1 בינואר 1937 על 75 לא"י היה גבוה פי שלושה מזה של עורך "דבר" ברל כצנלסון, שהשתכר ביגואר 1937 25 לא"י.⁸¹

דיפרנציאציה זו בתחום השכר מסבירה מדוע אנשי "הארץ" היו פעילים בולטים כל כך בהקמתה של אגודת העיתונאים כאיגוד מקצועי, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא להגן על תנאי השכר. כבר בעת הקמת הסניף הראשון של אגודת העיתונאים בירושלים ב-1933, בלט בו כתב "הארץ" המקומי ישראל פינקלשטיין. ב־1934 הצטרף אליו כתב "הארץ" שמעון סאמט, כדמות הבולטת של אגודת העיתונאים באזור תל אביב בעוד שהסניף החיפאי של האגודה הוקם ב-1935 על ידי איש "הארץ" בחיפה, ברכר.⁸²

מעורבותם הנמרצת של עיתונאי "הארץ" באגודת העיתונאים מעלה את השאלה האם באמת קופחו עובדי העיתון יחסית לעובדי עיתונים אחרים. ניתן לקבל תשובה חלקית על שאלה זו על בסיס רשימת שכר המצויה ב"תיק גליקסון". רשימה זו שהוכנה לבקשתו של בעל העיתון החדש, שלמה זלמן שוקן, נושאת את התאריך 1.1.1937 והיא כוללת פירוט מדויק של כל משכורות העובדים ב"הארץ" וב"דבר". כיצד הצליחו אנשי "הארץ" להשיג את נתוני השכר של עובדי "דבר"? האם זוהי עדות לראשיתו של ריגול תעשייתי בין העיתונים? קשה לדעת, אולם קשה גם להניח שברל כצנלסון העביר מרצונו נתוני שכר למשפחת שוקן, הטבלה הבאה מציגה נתוני שכר השוואתיים של עיתונאי "הארץ" ו"דבר" בינואר 1937 (הסכומים בלירות ארץ ישראליות).⁸³ צריך עם זאת לזכור ש"דבר" היה חלק ממשק העובדים, שבו שולמה לעובדים משכורת משפחתית, שגודלה נקבע לפי מספר בני המשפחה, בעוד ש"הארץ" היה עיתון פרטי.

הטבלה מראה בבירור ששכר העיתונאים ב"הארץ" היה גבוה מזה של עובדי "דבר". לא רק ששכרו של גליקסון היה גדול פי שלושה מזה של ברל כצנלסון, הרי שהאיש מספר שתיים ב"הארץ", ישעיהו קלינוב, השתכר כפול מהאיש מספר שתיים ב"דבר", דוד זכאי. ליטאי מ"הארץ" וזלמן רובשוב (שז"ר) היו אנשי מערכת בכירים ומוותיקי העובדים. רובשוב גם מילא בדבר תפקידי עריכה (לאחר מותו של משה בילינסון), אולם בעוד ליטאי השתכר 30 לירות לחודש, שכרו של רובשוב עמד על 18.2 לירות בלבד, גם שכרם של סופרי "דבר" לעניינים ערבים, מיכאל אסף ומנחם קפליוק, היה נמוך ב־25% מזה של רחמים מוצרי, סופר "הארץ" לעניינים ערבים. הדבר נכון גם לגבי העורך הספרותי. אברהם שלונסקי קיבל תמורת עבודת העריכה הספרותית ב"הארץ" 30 לירות לחודש, שכר שמיקמו, לצד ליטאי, במקום הרביעי ברשימת מקבלי השכר במערכת העיתון, שכרו של שלונסקי היה אף גבוה יותר משכרו של עורכו הראשי של "דבר", ברל כצנלסון, ולמעשה איש מעיתונאי "דבר" לא הגיע לשכרו של שלונסקי.

למותר לציין ששכרו של דב שטוק (סדן), שמילא תפקיד מקביל לזה של שלונסקי במערכת "דבר" היה נמוך בכ-50%. נתן אלתרמן, שבאותה תקופה שימש כמתרגם המברקים במערכת הלילה של "הארץ", וכתב טור מחורז אקטואלי, קיבל שכר גבוה למדי - 18 לא"י. לשם השוואה נציין שבאותה תקופה השתכרה לאה גולדברג עורכת מוסף הילדים של "דבר" 10.5 לירות. גם בסניפים היה שכר עיתונאי "הארץ" גבוה מזה של עיתונאי "דבר". שכרו של פינקלשטיין, איש "הארץ" בירושלים (לצדו של מדזיני) היה גבוה יותר מזה של עמיתו ב"דבר" וכך גם שכרו של ברכר בחיפה. לאנשי "הארץ" היתה אולי סיבה להתלונן על פערים בשכר בתוך מערכת עיתונם, אולם ביחס לעיתונים אחרים, כמו "דבר", היה מצבם טוב בהרבה.

העברת הבעלות על "הארץ" לידי משפחת שוקן

ביולי 1936 הופיע על נייר המכתבים של גליקסון לוגו חדש : "הארץ - עתון יומי, המו"ל - הוצאת 'חיים', חברת מניות בע"מ".⁸⁴  לוגו זה מציין את העברת הבעלות על עיתון "הארץ" מידי קבוצת בעלי מניות בראשות דוד כהן לידיו של שלמה זלמן שוקן,

ראשית המשא ומתן בין כהן לשוקן התקיים כנראה בסתיו 1935 במריאנבד. אנו לומדים על פגישה זו ממכתב ששלח דוד כהן לשוקן בסוף דצמבר 1935, במהלך הפגישה הציעו האחים תנחום ודוד כהן לשוקן לרכוש 50% ממניות "הארץ" על בסיס ערך כולל של 20,000 לא"י. שוקן נטה לקבל את ההצעה, אולם במקביל הסכים לתת להם תנאים טובים יותר ולעלות את סכום הקנייה אם יתאפשר לו לרכוש את רוב המניות. כעבור מספר שבועות התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים בלוצרן, אלא שהפעם גילה שוקן פחות התלהבות. הוא העריך את שוויו של העיתון ב־15,000 לא"י והיה מוכן להיכנס לעסקה בתנאי שיוכל לרכוש לפחות 75% מהמניות.⁸⁵

בדצמבר 1935 הגיע שוקן לארץ וב-19 לחודש הוא שלח מכתב בהול לדוד כהן בתל אביב. שוקן נשמע לחוץ לסיים את עסקת הרכישה במהירות. הוא כתב לכהן שלאחר התייעצות החליט לנסח מכתב שבו כלולות בכתב הצעותיו הסופיות לרכישת "הארץ". בדיקת מכתבו של שוקן מראה שהוא היה מוכן לתת בשלב זה עוד פחות ממה שהציע בלוצרן, כן הבהיר שהוא מוכן להיכנס לעסקה רק אם יוכל לרכוש את כל מניות העיתון, יחד עם זאת הוא הציע לכהן אופציה לקנייה חוזרת של 25% ממניות העיתון (אם כי הוא לא הבטיח לו שיוכל לרכוש בחזרה את המניות במחיר המכירה). שוקן גם דרש להוסיף לחוזה סעיף שימנע מכהן בעתיד למכור את מניותיו לגורם שלישי ללא הסכמתו.

בחשבון אחרון הציע שוקן לכהן לאחר ניכוי חובות העיתון עבור 100% מהמניות 15,000 לא"י, בנוסף לכך הוא היה מעוניין לרכוש מכהן את בניין "הארץ" ברחוב מזא"ה. עבור הבניין ששטחו היה 1,320 מ"ר ואורך חזיתו 42 מטר, הציע שוקן 7,160 לירות. אולם הצעת רכישת העיתון והבניין הותנתה בערך המכונות והמגרשים ובמצב השוק ברגע חתימת ההסכם. כזכור, הוחזקה חבילת המניות המרכזית על ידי דוד כהן (22.5%) ושותפו רוזנברג (15,5%), שוקן הודיע שהוא מוכן לשלם מיד ובמזומן את חלקה של קבוצת כהן-רוזנברג: הוא מוכן כבר בימים הבאים לשלם עבור זכויות רוזנברג 2,300 לירות ועבור מחצית זכויות כהן 1,700 לירות. בסך הכל התחייב שוקן להעביר מיד 4,000 לירות, כהלוואה לשניים. קודם להעברת הכספים דרש שוקן לחתום על חוזה מכירה משפטי המגדיר את זכויות שני הצדדים והמאפשר נסיגה עם החזרה מיידית של ההלוואה.⁸⁶

למחרת, 20 בדצמבר 1935, שלח דוד כהן את תשובתו. הוא הביע אכזבה עמוקה ממכתבו של שוקן.⁸⁷ הוא ציין שהצעתו של שוקן מהווה נסיגה יחסית להצעותיו במריאנבד ובלוצרן. הוא ואחיו סברו בפגישתם האחרונה ששוקן הולך לקראתם: "אמרת שתשלם 15 אלף לא"י עבור המניות בכללותן ותקבל את מחירינו עבור המגרשים. עתה אתה משנה את דעתך וטוען שהצעתך תלויה בערך המכונות והמגרשים ובמצב בשוק". כהן הזכיר לשוקן שחוץ ממנו ומרוזנברג יש לעיתון בעלי מניות נוספים כמו טברסקי ואשכול, שחבילות המניות שלהם קטנות יותר אולם אין לזלזל בהם. בהמשך מכתבו כתב כהן בטון נעלב. הוא סבור שלא ניתן לקבוע את ערך העיתון כפונקציה של ערך מגרשיו ומכונותיו, לעיתון מוניטין, יש לו מעמד לאומי, מדיני, חברתי, תרבותי וחינוכי. הוסיף כהן: "לעיתון יותר מערך כלכלי ולכן כנראה אתה מתעניין בו. בניגוד ל'דבר' שמשרת חוג מוגדר ואינטרסים מוגדרים, 'הארץ' הוא העיתון בה"א הידיעה של ארץ ישראל. 'הארץ' רכש לעצמו עמדה והערכה במשך שנים רבות של עבודה קשה, מצפונית, ומוכנה להקרבה, בניגוד למתחרים".

דוד כהן טען שלמשפחתו חלק בלתי מבוטל בעבודה עקשנית זו. "הארץ" דרש ממנה במשך השנים קורבנות כספיים ניכרים שלא באו לידי ביטוי במאזן המסחרי. "'הארץ' הוא ילד הייסורים שלנו אבל גם גאוותנו ותקוותנו. עתה כאשר עלינו להיפרד ממנו, אנו רואים בסיפוק שילד זה יימסר דווקא לידיך. אנו יודעים שאצלך יהיה 'הארץ' בידיים טובות ויהיו לו אפשרויות נוספות להתפתח. אבל אין זו סיבה שניפגע במובן החומרי". כהן הסכים שמאז פגישתם במריאנבד עברו מספר חודשים. הוא היה מודע לכך שהתנאים הנוכחים כבר לא כל כך טובים כמו אז, "אבל אנו יודעים שבארץ ישראל לא מתכננים דברים מנקודת ראות של מהיום למחר אלא מתוך ראייה לעתיד וגישה זו חלה גם על מפעל כמו 'הארץ'. ארץ ישראל תהיה עוד שנים רבות ארץ של מקלט והגירה לגבי האוכלוסייה היהודית ותתפתח יותר. אחרי זמנים קשים כמו היום יבואו זמנים טובים יותר ומפעל כמו 'הארץ' בהנהלתך יצליח בכל תחרות ויזכה לרווחים."⁸⁸

המשא ומתן בין הצדדים נמשך עוד כמה חודשים. העובדה ששנת 1935 הסתימה ברווח צנוע של 1,386 לירות רק עזרה למשפחת כהן. נראה שהעיתון עבר בסופו של דבר לידי שלמה זלמן שוקן בתחילת יוני 1936. הופעת הלוגו "הוצאת חיים - חברת מניות בע"מ" מציינת שינוי בעלות זה.

בפועל, שוקן לא שינה הרבה במהלך 1936. הוא השאיר את גליקסון על מכונו כעורך ראשי ואף העלה את שכרו ב-30.6.1936 מ-50 ל־75 לא"י.⁸⁹ למעשה, גם שכרם של רבים מוותיקי העיתון הועלה בחודשים יוני-יולי 1936 בשיעור שנע בין 5% ל-30%. כך לדוגמה עלה שכרו החודשי של מזכיר המערכת קלינוב מ-40 לירות ל-50 לירות, בעוד ששכרו של ליטאי הועלה מ-25 ל-30 לירות. שלונסקי זכה לתוספת היחסית המכובדת ביותר מכיוון ששכרו החודשי עלה ב-1.7.1936 מ-22 לירות ל-30 לירות. גם אלתרמן הצעיר לא קופח. שכרו הועלה ב-20% - מ-15 ל-18 לירות לחודש. לעומתם העלאת השכר של הרפורטר שמעון סאמט היתה צנועה ביותר - מ-13 ל-14 לירות.

מצבו של העיתון לא השתפר במהלך 1936. לאחר שנה רווחית, הראה מאזן 1936 הפסד שלא נראה כמותו קודם לכן. מחד חל גידול רב בהוצאות העיתון - מ-25,854 לירות ב-1935 ל-34,366 לירות ב-1936 (עליית הוצאות בשיעור 33%). מאידך, הכנסות "הארץ" גדלו בצורה צנועה ביותר: מ-26,240 לירות ב-1935 ל-28,207 לירות ב-1936 (עלייה של 3.5%).

בסך הכל ב-1935 הרוויח העיתון 1,386 לירות, בעוד שב-1936 הוא הפסיד 6,951 לירות.⁹⁰ את הסיבות להפסד רציני כל כך ניתן לתלות הן בעלייה התלולה של השכר, מ-12,680 לירות ב-1935 ל-18,060 לירות ב-1936 (גם שכר הסופרים עלה מ-1,955 לירות ב-1935 ל-3,277 לירות ב-1936) והן בהתייקרות מרכיבי ההוצאה לאור כגון מחיר הנייר שעלה מ-2,545 לירות ב-1935 ל-3,414 לירות ב-1936 ובשכר הדירה שעלה מ-1,089 ב-1935 ל-2,138 לירות ב-1936. ⁹¹ בדיקת סעיף ההכנסות מראה על נתונים חיוביים, שכן הכנסות העיתון ממכירת גיליונות עלו מ-12,152 לירות ב-1935 ל-14,759 לירות ב-1936. גם הכנסות העיתון ממכירת הוצאת הערב שלו גדל בצורה משמעותית, מ-471 לירות ב-1935 ל-2,203 לירות ב-1936. אולם מצד שני חלה ירידה משמעותית בהכנסות העיתון מפרסום - מ-14,617 לירות ב-1935, ירדו הכנסות הפרסום ב-1936 ל-11,245 לירות. ירידה זו מוסברת במשבר כלכלי חדש לאחר תקופת גאות בת שלוש שנים (מאז 1932). ראשיתה של ההאטה ב"משבר חבש" בספטמבר-אוקטובר 1935 והמשכה במאורעות 1936-1939 ("המרד הערבי").⁹²

אם בשנים הקודמות נהג גליקסון לזעוק מרה באוזני המוסדות, להתחנן לתורמים ולאיים בהתפטרות, הרי שעתה עמד מולו בעל בית חדש שתפש את "הארץ" לא רק כמפעל בעל חשיבות תרבותית-לאומית אלא כעסק. במידה רבה התכוון עתה ש"ז שוקן לממש את הצהרת הכוונות של העיתון מ-1919, זאת אומרת לקיים עיתון הגון העומד על רגליו.

גליקסון - סוף הדרך

לפיכך מינה שוקן בדצמבר 1936 את איש אמונו ולטר טורנובסקי לעסוק בשיקומו הכלכלי של העיתון. נראה שבתקופה זו התחיל כוכבו של גליקסון לדעוך. העובדה שהאיש שהה רוב חודשי הקיץ והסתיו בריפוי במריאנבד, בשעה שעיתונו נמצא בקשיים חמורים, לא נראתה לשוקן. ראוי לציין שרק ב-1 בנובמבר 1936 הודיע גליקסון שהוא מתכוון לחזור לארץ, אולם הוא ממשיך ומתעכב עם אשתו באירופה מכיוון שלדבריו האונייה עמה אמור היה לחזור ארצה מטריאסט ביטלה את הפלגתה.⁹³ בסופו של דבר חזר גליקסון בדצמבר 1936 ומיד נדרש להציג תוכנית קיצוצים ורפורמות במערכת העיתון.

למעשה, עיקר תכנון הרפורמה נעשה על ידי אנשי שוקן ובראשם טורנובסקי. האחרון ביקש מאנשי החשבונות של העיתון פירוט מדויק של ההכנסות וההוצאות ובנה טבלה תקציבית משווה הכוללת את נתוני 1926, 1935 ו־1936. ⁹⁴ במקביל הוא ערך בדיקה של התפתחות שכר העובדים בעיתון מ-1933 עד 1937, ⁹⁵ וכאמור, בתחילת 1937 השיג נתונים משווים עם שכר עובדי "דבר".⁹⁶

כבר ב־7 בדצמבר 1936 הוציא טורנובסקי מסמך ראשון ובו ראשי פרקים לרפורמה בעיתון. ביניהם: הקטנת מספר עמודי העיתון ל־4 ביום חול ול־6 בסוף השבוע, הקטנת הפורמט, פיטורי עובדים לא קבועים וחיזוק הביקורת על הוצאות הדפסה, טלפון וחשמל.⁹⁷ בעקבות מסמך זה התקיימו במערכת העיתון מספר ישיבות שבמהלכן נוספו סעיפי ייעול ורפורמה חדשים. כך לדוגמה, בעקבות דיון ב־6 בינואר 1937 הוחלט לאחד את שני בתי הדפוס ולצמצם את החלק המנוקד בעיתון.⁹⁸

בעוד גליקסון סבר שעל הקורא להתאמץ ולהתאים עצמו לעיתון, הרי ששוקן ואנשיו אימצו אסטרטגיה מסחרית לכל דבר. הם ניסו להתאים את העיתון לקהל היעד, ואף לאתר קהלים חדשים להם יוכל העיתון לספק מידע ושירותים

במסמך הרפורמה מדצמבר 1936 הציג טורנובסקי סידרת שאלות לחברי המערכת. בין השאלות שנשאלו: האם העיתון מתאים לקוראיו? האם העיתון מתאים לדור הצעירים והעולים החדשים? האם לא ראוי להכליל מדורים שיתאימו לקוראים כגון מדורי ספורט, שאלות כלכליות פשוטות, סיכומים בנוגע למחירי קרקע, מחירים סיטונאים וקמעונאיים וכן שאלות מנקודת ראות היצרן והסוחר?⁹⁹ סדרת שאלות זו מצביעה על השוני העמוק בין גישת גליקסון לזו של שוקן ואנשיו. בעוד גליקסון סבר שעל הקורא להתאמץ ולהתאים עצמו לעיתון, הרי ששוקן ואנשיו אימצו אסטרטגיה מסחרית לכל דבר. הם ניסו להתאים את העיתון לקהל היעד, ואף לאתר קהלים חדשים להם יוכל העיתון לספק מידע ושירותים.

אולם שוקן לא הסתפק בפעולות טורנובסקי. החל מתחילת 1937 קיבלה מערכת העיתון בתל אביב סידרת מכתבים משוקן באמצעות "מזכירות שוקן" ברחביה שבירושלים. כך לדוגמה ב־14 בינואר 1937 כתבה מזכירות שוקן למערכת "הארץ" שבמהלך 1936 הציע מר שוקן מספר רב של הצעות לשיפורים בעיתון. עתה מעוניין הוא לדעת מה נעשה בנדון. המסמך עצמו ערוך בצורת טבלה בת מספר טורים, בהם מפורטות כל הצעות הייעול של שוקן, והתשובות שהוא קיבל בזמנו עליהן. מן המסמך עולה, ששוקן שפע הצעות שיפור וייעול, ביניהן הוצאת מוסף לאשה, הרחבת מוסף הכלכלה "חיינו הכלכליים", יצירת מוספים קבועים לנושאי משפט, חינוך, דת ורפואה והוצאת מוסף הומוריסטי. במקביל התעניין שוקן בהוצאת דו שבועון לנוער ושבועון באנגלית.¹⁰⁰

מסמך זה מצביע על אסטרטגיית שיקומו של "הארץ" על ידי שוקן שנשענה מחד על פעילות של קיצוץ תקציבי וייעול, ומאידך על ניסיונות לאתר קהלי יעד חדשים ולהתאים לקהלים אלה תכנים בעיתון.

בתחילת 1937 פנה שוקן פחות ופחות לגליקסון ויותר ויותר ל"מערכת הארץ". אמנם ב-11 וב-12 בפברואר 1937 התקיים דיון בנושא ייעול ורפורמות בנוכחות שוקן, טורנובסקי וגליקסון, אולם נראה ששוקן התחשב פחות ופחות בדעתו של העורך הראשי.¹⁰¹ לדוגמה: הצעתו של גליקסון למנות את עזריאל קרליבך לעורך לילה ב"הארץ" הוכשלה על ידי טורנובסקי שמינה לתפקיד איש משלו.¹⁰²

נראה שבמהלך מרס 1937 התחוור לגליקסון ששוקן ואנשיו אינם מעוניינים עוד בשירותיו. כבר ב-12 בחודש הציע שוקן לגליקסון לצאת לפנסיה.¹⁰³ גליקסון ענה לשוקן לאחר ארבעה ימים בטון נעלב. הוא הציג עצמו במכתב כמי שהקים את העיתון והפך אותו לעיתון הליברלי החשוב בארץ. לדבריו הוא היה אחראי על הצדדים ההגותי, החדשותי, הטכני ואף דאג ליחסי עבודה טובים. לאחר 15 שנות עבודה אין הוא סבור שעליו להצטדק ולהסביר עצמו לפני שוקן. לפיכך הוא מוכן לוותר על עריכת העיתון ולהעבירה לשוקן ואנשיו.¹⁰⁴

נראה ששוקן לא אהב את הטון המתנשא של גליקסון. במכתב תשובה הודיע לו שוקן שאין הוא מוכן לראות בו את אביו הרוחני של "הארץ". הוא ציטט את דוד כהן שקבע כי בגלל גישתו העסקית והמערכתית של גליקסון, סבל העיתון זה שנים ממשבר כלכלי כרוני. עתה, כשהעיתון הגיע שוב לסף פשיטת רגל, יש למצוא בסיס מתאים ליחסים בין ההנהלה למערכת.¹⁰⁵ נראה שבאותו חודש, מרס 1937, גליקסון טרם קיבל הודעה על הפסקת עבודתו. העניין הועבר באפריל לטיפולו של איש אמונו של שוקן, הד"ר זיגפריד מוזס. במכתב מ-20.4.1937 הודיע ד"ר מוזס לגליקסון שלפני שוקן עומדות שלוש אפשרויות: א. גליקסון יישאר עורך ראשי של העיתון, יקבע מדיניות ויהיה אחראי על הארגון מחדש; ב. גליקסון יישאר עורך ראשי אבל יוותר על סמכויותיו הפיננסיות והמנהליות; ג. גליקסון יתפטר ויצא לפנסיה. המכתב כולל הבהרות וסייגים לשלוש האפשרויות בלא קביעת עמדה.¹⁰⁶

במהלך מאי 1937 נמשכו ההתכתבויות בין שוקן, גליקסון וזיגפריד מוזס. לבסוף, ב-30 במאי 1937 כתב גליקסון לשוקן שהוא מבין שהאחרון החליט סופית לבחור באפשרות השלישית, קרי הוצאתו לפנסיה.¹⁰⁷ למרות ששוקן טען ב-31 במאי שעדיין לא החליט בנושא, נראה שהפור נפל, ועתה נותרה השאלה מתי ובאילו תנאים יפרוש גליקסון.

ב־3 ביוני 1937 כתב מזכיר מערכת "הארץ" ישעיהו קלינוב לשוקן שהוא מוכן לתווך בין הצדדים. הוא סבר שחילוקי הדעות על תנאי הפנסיה אינם משמעותיים וניתן לפותרם בנקל.¹⁰⁸ בעקבות מכתב זה שלח שוקן לגליקסון ב-4.6.1937 מכתב רשמי, בו הודיע לו שבחר באפשרות השלישית - הוצאתו לפנסיה.¹⁰⁹

פרטי הסכם הפרישה נוסחו על ידי טורנובסקי במהלך יוני 1937. על פי ההסכם שנחתם בין גליקסון להוצאת "חיים" בע"מ ב-14.6.1937 ושהורחב ב-28.6.1937 נקבע שגליקסון ייצא לריפוי באירופה ואחר כך ישתתף בקונגרס הציוני בציריך. עם שובו לארץ יפסיק למלא תפקידים מנהלתיים בעיתון "כדי שיוכל להתרכז בעבודה ספרותית-מדעית". "מתוך הסכם ידידותי" עם הוצאת "חיים" הוחלט שד"ר גליקסון ישתחרר בעוד "כמה זמן" מן העבודה ומן האחריות של עורך ראשי, "ועם זאת יוסיף לעבוד עבודה קבועה בעתוננו ויתן לו מספר מאמרים בכל שבוע, וגם לא ימנע מלעמוד לימין המערכת ולסייע לה בנסיונו, בעצה ובתושיה".

טקסט זה מהווה הקדמה להסכם בן עשרה סעיפים :1. גליקסון עוזב תפקידו כעורך ראשי ב-1 בנובמבר 2.1937. עד פרישתו ימשיך גליקסון בתפקידו בשיתוף עם ועדת מערכת וסמכויותיו יעברו לוועדה במשך הזמן. הוועדה תורכב מהאדונים קלינוב, מדזיני וגוסטב שוקן. 3. כל עוד גליקסון ממשיך בתפקיד עורך ראשי הוא יקבל את משכורתו הנוכחית. 4. מ-1 בנובמבר 1937 או מוקדם יותר ועד 1 בנובמבר 1938 על גליקסון להגיש 2 מאמרים לשבוע. 5. עד ל-1 בנובמבר 1942 לגליקסון אסור לכתוב בעיתונים פלשתינים ועברים אחרים. 6. בין 1 בנובמבר 1937 ל-1 בנובמבר 1938 יקבל גליקסון 55 לירות לחודש. 7. לאחר 1 בנובמבר 1938 ישקלו הצדדים מחדש את המשך ביצוע ההסכם, במידה שיוחלט שלא להמשיך, יקבל גליקסון פנסיה חודשית של 35 לירות עד לסוף חייו, 8. אם גליקסון לא יוכל למלא את סעיף 4, יכנס הסכם הפנסיה אוטומטית. 9. במקרה פטירה תקבל אלמנתו 60 אחוז מגובה הפנסיה, 21 לירות לחודש. 10. במקרה שיתגלעו אי הסכמות, יפנו הצדדים לבוררות.¹¹⁰

כך תם פרק גליקסון העורך הראשי בתולדות "הארץ". הוא פרש אמנם מעריכת העיתון ב-1 בנובמבר 1937 והמשיך לקבל שכר סופרים עבור מאמריו, ב-1938 שונה במקצת ההסכם, הכנסתו ממאמרים ירדה והוא התחיל לבדוק אפשרות של יציאה לפנסיה.¹¹¹ אולם הוא לא הספיק ליהנות מכספי הפנסיה מכיוון שנהרג בתאונת דרכים ב-1939.

עם הסתלקותו של גליקסון מעריכת "הארץ" נפתח דף חדש בתולדות העיתון שהפך תחת הנהגתו של גוסטב-גרשום שוקן לעיתון מסחרי רווחי שהצליח לממש במידה רבה את החזון שהציבו גולדברג וחבריו ביוני 1919: עיתון העומד ברשות עצמו, כעסק רווחי ויחד עם זאת היודע לשמור על סטנדרטים גבוהים של סיקור ופרשנות.

בצל משברים

מאז 1919 ועד מחצית שנות ה-30 סבל "הארץ" ממשבר כלכלי כרוני. מספר פעמים הוא היה קרוב לסגירה ופעם אחת אף נסגר (בנובמבר 1922). לאורך שנים אלה נאלצו עורכיו לעסוק דרך דרך קבע בניסיונות רפורמה שלא הולידו תוצאות, והעיתון נחלץ ברגע האחרון בזכות מעורבות של נדבנים.

מדוע התקשה "הארץ" לקיים את עצמו וסבל מבעיות כלכליות לאורך זמן כה רב?

ניתן להסביר קשיים אלה בנתוני יסוד בסיסיים של היישוב: קהל קוראים קטן, בעל כוח קנייה מוגבל, החי במשק בלתי יציב והמאופיין בתנועה מחזורית מתמדת של תקופות האטה-משבר ותקופות צמיחה. מאז 1919 ניתן להבחין בארץ ישראל ברצף של תקופות צמיחה ומשבר: צמיחה 1922-1919, האטה-משבר 1923, צמיחה 1925-1924, משבר 1926-1928, צמיחה 1930-1928, האטה 1932-1930, צמיחה 1935-1932, משבר 1939-1936, ושוב צמיחה בחלק מימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה 1942-1947. ¹¹²

העובדה שמתוך 19 השנים הנבדקות פה, תשע שנים מאופיינות כתקופות האטה-משבר, מסבירה מדוע סבל העיתון מגירעונות קשים. שכן, בתקופות המשבר, כפי שהראינו במחקר זה, גדלו הוצאות העיתון (התייקרות חומרי הגלם ושכר הדירה) והצטמצמה ההכנסה ממכירת גיליונות (הפסד קוראים, ירידה מהארץ) ובעיקר מפרסום (צמצום הפעילות העסקית, ירידת כוח הקנייה).

אולם עשר שנים בתוך התקופה הנבדקת ניתנות להגדרה כתקופת צמיחה ושגשוג, ובכל זאת, גם ברוב תקופות השגשוג העיתון לא המריא. למעשה, רק בתקופת הגאות השלישית, בין 1935-1932, השתפר מצב העיתון.

נשאלת השאלה: מדוע גם בשלהי שנות ה-20 לא נחלץ העיתון ממצוקותיו אלא שקע עמוק יותר בחובות? אפשר להסביר זאת בחוסר יכולתו של העיתון לעמוד בתחרות עם מתחרהו העממי "דואר היום" שהתאים עצמו יותר לקהל קוראיו וגילה יתר זריזות באיסוף מידע וביזמות תקשורתית כעיתון חוקר ולוחם. אבל גם לאחר שקיעת "דואר היום" ב-1931 התקשה "הארץ" להתמודד אפילו עם עיתונות מפלגתית כגון "דבר" ו"הבוקר". הסיבה המרכזית למצוקותיו הכלכליות של העיתון קשורה לאופן בו תפסו עורכי "הארץ", מטורוב ועד גליקסון, את מהות העבודה העיתונאית ואת מטרותיה.

רצונם של עורכים אלה היה להקים עיתון-עלית ממסדי מחנך, שתפקידו לעצב דעת קהל נאורה ברוח עיתונאות אודסה לא עמד במבחן קהל הקוראים שהצביע ברגליו. הסירוב לראות בעיתון סחורה, ההתעלמות מרצונו של קהל היעד וחוסר הנכונות להעמיד את העיתון במבחן השוק, תוך הסתמכות על עזרת נדבנים, גרמה לכך שהעיתון יישאר במצב משברי קבוע בלא שום קשר לעובדה האם המשק מצוי במיתון או בצמיחה.

המעבר מבעלות ממסדית לקואופרטיבית ב-1922 לא שינתה הרבה ו"הארץ" המשיך לדשדש בעשר השנים הבאות. רק הפיכת העיתון לעסק פרטי תחת הנהגת דוד כהן (1936-1933), ולאחר מכן בהנהגת משפחת שוקן הובילה להעמדה איטית של העיתון על רגליו תוך ניצול השגשוג הכלכלי של שנות ה-40.

---

המאמר שלעיל פורסם לראשונה בגיליון 29 של כתב העת "קשר", שראה לאור בשנת 2001 על ידי המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית באוניברסיטת תל-אביב.

הערות

1. ברצוני להודות לד"ר מרדכי נאור שהואיל להעביר לעיוני את "תיק גליקסון" הנמצא במכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית באוניברסיטת תל אביב, וכן לכרמן אוסי מנהלת מרכז המידע של המכון.
2. מרדכי נאור, "חדשות מהארץ", קשר 14, 1993, עמ' 85. להלן: נאור, קשר 14.
3. מרדכי נאור, שם; ראה גם ג. קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 121-128, להלן: קרסל; נורית גוברין, שי של ספרות, תל אביב תשל"ג.
4. מרדכי נאור, "מו"ל מגויס: י.ל. גולבדרג", קשר 16, 1994, עמ' 98-101. להלן: נאור, קשר 16.
5. מרדכי נאור, "השנים הראשונות של עיתון 'הארץ'", קשר 5, 1989, עמ' 78. להלן: נאור, קשר 51 קרסל, עמ' 130-131.
6. "הארץ", 18.6.1919. ראה גם עוזי אלידע, "עיתונות 'צהובה' מול עיתונות 'הגונה', הדיון על דמות העיתונות העברית בשנות ה-20", קשר 26, 1999, עמ' 37. להלן: אלידע, קשר 26.
7. קרסל, עמ' 142.
8. נאור, קשר 5, עמ' 78-81.
9. קרסל, עמ' 135-136; נאור, קשר 5, עמ' 82-84; שם, עמ' 83.
10. אלידע, קשר 26, עמ'37-48.
11. ראו גילוי דעת, "הארץ", 13.3.1921. ראו גם אלידע, שם.
12. "פירכוסים", "דואר היום", 25.8.21.
13. נאור, קשר 5, עמ' 85.
14. ראה נוסח המשפט בעיתון "דואר היום": "המשפט בין מר סילמן ל'הארץ'", "דואר היום", 18.7.1922. על דמותו של סילמן, ראו: "עצב ציוני אמיתי - ק"ל סילמן", בתוך נורית גוברין, "דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ ישראל", 1989, עמ' 187-206.

15. נאור, קשר 5, עמ' 83.
16. הן הלירה המצרית והן הלירה הארץ ישראלית שהחליפה אותה שמרו על יציבות. השימוש בלירות מצריות התקיים בארץ עד 1927. ב-1 בנובמבר 1927 עבר המשק לשימוש בלירות ארץ ישראליות, כל הכסף המצרי שהיה במחזור נפדה בשער הרשמי של 1 לא"י (שהיתה שוות ערך ללירה שטרלינג) תמורת 975 לירה מצרית. שינוי המטבע לא הוביל לשינוי חיי הכלכלה. למעשה, לאורך כל תקופת המנדט שימשה הלא"י מעין לבוש מקומי ללירה שטרלינג ונהנתה מיוקרתה. במהלך שנות ה־20 וה־30 אופיין המשק ביציבות מחירים. על שאלת ערך המטבע בתקופה הנדונה, ראו: "המדיניות הכלכלית של ממשלת ארץ ישראל בתקופת המנדט", בתוך, נ, גרוס, "לא על הרוח לבדה: עיונים בהיסטוריה הכלכלית של ארץ ישראל בעת החדשה". ירושלים 2000, עמי 200־307,203. להלן: גרוס.

17. נאור, קשר 5,
18. קרסל, עמ' 140.
19. "דואר היום", 14.11.1922
20. לגבי גירסת גליקסון לכניסתו ל"הארץ", ראו: מ, גליקסון, "כתבים", תל אביב, תשכ"ג, כרך א', עמ1 י"ז; גרסל, עמ' 141; אבי כצמן, "בין שני עורכים - דרכו הליברלית של'הארץ'", קשר 25, 1999, עמ' 20-21. להלן כצמן.
21. נאור, קשר 5, עמ' 86.
22. "מאת הנהלת 'הארץ'", "הארץ", 19.11.22.
23. מ, גליקסון, "מדרך הקוצים של עתונאי - עשור להארץ", "הארץ", 15.6.1928, חלק ב; שם, 17,6,1928. ראה גם כצמן, עמ' 21-23.
24. קרסל, עמ' 152-151.
25. גליקסון לאהרון כהן, 29.8.1933, תיק גליקסון.
26. גליקסון לזלמן שוקן, 16.3.1937, שם.
27. נאור, קשר 16, עמ' 104. יומנו של גולדברג נמצא בארכיון הציוני המרכזי (אצ״מ), תיקים A6/3-6.
28. על המסע נגד רופין ב"דואר היום" ראו, לדוגמה, בגיליונות העיתון מהימים 16 באוקטובר עד 18 בנובמבר 1923.
29. הודעת "דואר היום" מ-25,9.1925 על מהפכה חדשותית. מדזיני הגיב באריכות לסגנון "דואר היום" ב"כתובים" שיצא בחסות האח: מ, מדזיני, "מיוחד לדואר היום", "כתובים", א-ב, 3.11.26.

30. ראו לדוגמה מאמרי מדזיני ב"הארץ": "פיליטון קטן - זריזות", 24.5.1923 "דברים ברורים", 27.5.1923.
31. כתבי גליקסון, "מבוא", תל אביב, תשכ״ג, כרך א'.
32. לגליקסון מנציגי המערכת ליטאי, גינזבורג, מוצרי, רושצ'וק וקרני, 25.7.1925, תיק גליקסון.
33. מכתב להנהלת העתון מאת חברי המערכת ליטאי, גינזבורג, מוצרי, רושצ'וק וקרני, יולי 1925, שם.
34. גילוי דעת של חברי מערכת הארץ, בכתב יד, פברואר 1926, שם.
35. מכתב מגליקסון לי.ל. גולדברג, 15.9.1926, אצ"מ, תיק A6. מצוטט אצל נאור, קשר 16, עמ' 104־105.
36. שם.
37. -1935־1926 Ausgaben - und Einnahamenvergleich in den Jahren, 1936,14.3.1937, תיק גליקסון.

38. גליקסון לליטאי - קיצוצים, 1927, שם.
39. גליקסון לליטאי, פריס, 12.10.1927, שם.
40. גליקסון לליסאי, וישי, 20.11.1927, שם.
41. גליקסון לליטאי, 18.7.1931, גליקסון לליטאי, 12.8.1931, שם.
42. "דואר היום", 28,9.1929. שנת 1928 מציינת את ראשית היציאה מ"משבר העלייה הרביעית" ותחילתה של הצמיחה הכלכלית הנמשכת עד תחילת שנות ה־30. וראו: גרוס, עמ' 287־299.
43. קרסל, 190-191.
44. ראו גיליונות "דואר היום" מסוף ספטמבר 1928. וכן, אלידע, קשר 24, עמ' 68־75.
45. דואר היום, 26.9.1928.
46. שם, 28.9.1928.
47. מ. מדזיני, "מהפכה עתונית", "הארץ", 25.9.1928.
48. אורי קיסרי, "מנקודת מבטי", "דואר היום", 4.10.1928.
49. "הארץ", 27.9.1928. כותרת דומה היתה גם למחרת היום.
50. י. לופבן, "קומפלקס דואר היום", הפועל הצעיר, 2, 19.10.1928
51. גליקסון לליטאי, 8.9.1929, תיק גליקסון.
52. גליקסון לליטאי, 26.9.1929, שם.
53. איתמר בן אב"י, "עם שחר עצמאותנו", תל אביב, 1961, עמ' 510-511.
54. על העברת "דואר היום" לרוויזיוניסטים, ראו אלידע, קשר 24.
55. ראו עדות בחידה בנושא לפני ועדת שאו, Palestine Commission of the Disturbances of August 1929 (Evidences), London, 1930. 56th 7.12.1929 ,session
56. "הארץ", 18.8.1929
57. "דואר היום - עתון ערב" הופיע החל מ־24.11.1929 ועד סוף דצמבר 1929.
58. ד"ר מ. גליקסון, דו"ח מודפס על מצבו הכלכלי של העיתון, 5.2.1930, תיק גליקסון.
59. שם.
60. שם.
61. על מעורבות גולדברג ב"הארץ" בשנות ה-30, ראו: נאור, קשר 16, לעניין חידוש המשבר הכלכלי: לאחר צמיחה כלכלית בת שנתיים (1928־1930), הורגש במשק החל מסוף 1930 משבר כלכלי חדש שהיה קשור למשבר העולמי של 1929. משבר זה נמשך עד סוף 1932. רק בסוף שנה זו, בעקבות תחילת העלייה מגרמניה חלה התאוששות שנמשכה עד שלהי 1935. גרוס, עמ' 293־299.
62. גליקסון לליטאי, 27.7.1931, תיק גליקסון.
63. גליקסון לליטאי, 7.8.1931, שם.
64. גליקסון לליטאי, 12.8.1931, שם.
65. מגליקסון לליטאי, 27.7.1931, 7.8,1931, שם.
66. גליקסון ללימאי, 12.8.1931, שם.
67. על החזרת "דואר היום" לבן אב"י ראו: עוזי אלידע, "דואר היום הרוויזיוניסטי - פרק סוער בתולדות העתונות", קשר17, 1995, 73־86.
68. גליקסון לאהרון כהן, 18.9.1931, תיק גליקסון (בשנת 1929 נרכשה מכונת לינוטייפ חדשה ל"דבר" והעתון עבר למשכנו החדש ברחוב אלנבי ולבית דפוס משלו, שם יישאר עד מעברו לרח' שינקין ב־1946 - קרסל, עמ' 159).
69. גליקסון לליטאי, 21.2.1932, תיק גליקסון.
70. גליקסון לליטאי, 8.9.1929, שם.
71. ראו התכתבות בין דוד כהן לשלמה זלמן שוקן, 19.12.1935 ו-20.12.1935, שם.
72. גליקסון לזלמן שבלב, מנהל "הארץ", 15.9.1933, שם.
73. מסמך בכתב יד ללא נמען מ-1936, שם.
74. נתוני מאזן 1935 מבוססים על שני מסמכים מתוך "תיק גליקסון" שנערכו ב-1937 על פי בקשת שוקן:

Ausgaben - und Einnahamenvergleich in-den Jahren 1926-1935, 1936, 14.3.1937.

Liste der Ausgabepositionen im Jahre 1937 gegenueber 1935 gesteigerten.

75. מסמך מ-14.3.1937, שם.
76. שם.
77. הפרטים על עובדי העיתון ב-1935 לקוחים מטבלת משכורות התפתחותית שהוכנה עבור שוקן בדצמבר 1937, שם.
78. לגליקסון מנציגי המערכת ליטאי, גינזבורג. מוצרי. רושצ'וק וקרני, שם.
79. Haarez - 6 Dezember 1936. Gehaelter der Redaktion in LP/ 1933 - 1937, שם.

80. שם.
81. "רשימת משכורות מ-1 לינואר 1937 - רשימה משווה בין הארץ לדבר" 1.1.1937, שם.

82. מרדכי נאור, "פרקים בתולדות ההתארגנות העתונאית בא"י, 1933־1936", קשר 2, נובמבר 1987, עמ' 50-40

83. רשימת משכורות מ-1 בינואר 1937. ראו הערה 81 לעיל.
84. לוגו זה מופיע לראשונה במכתב של גליקסון מ-23.7.1936.
85. דוד כהן מזכיר במכתבו לשוקן פגישה במריאנבד, שבעקבותיה סברו האחים כהן שההסכם אתו סגור. ראו: דוד כהן לזלמן שוקן, 20.12.1935, תיק גליקסון.
86. Anlange Des Brief Des Heirn Schocken An Herm David Kahan, Tel .שם ,Aviv, vom, 19.12.1935
87. David Kahan, Tel Aviv, 20, Decembre, 1935, Salman Schocken,.שם ,Jerusalem, Rechavia
88. שם
89. Haarez- 6 Dezember 1936. Gehaelter der Redaktion in LP/ 1933/ 1937 ,שם.
90. Ausgaben - und Einnahamenvergleich in den Jahren 1926-1935- 14.3.1937 ,1936, שם.

91. שם.
92. לגבי נתוני הכנסות והוצאות "הארץ", ראו תיק גליקסון, שם. לגבי המשבר הכלכלי בארץ במחצית השנייה של שנות ה-30 סיבותיו והשלכותיו, ראו נחום גרוס ויעקב מצר, "ארץ־ישראל במלחמת העולם השניה: היבטים כלכליים" בתוך גרוס, עמ' 304-301.
93. גליקמון לז. שבלב, 1.11.1936, שם.
94. Ausgaben - und Einnahamenvergleich in den Jahren 1926-1935- 1936,14.3.1937, ראו גם מסמך משווה הוצאות־ הכנסות המתייחס לשנים 1935 Liste der im Jahre 1937 gagenueber 1935 gesteigerten 1937-1 שם ,Ausgabepositionen.
95. Haarez- 6 Dezember 1936. Gehaelter der Redaktion in LP/ 1933/ 1937, שם.

96. ראה הערה 81 לעיל.
97. Besprechungsprogramm vom 7 Dezember 1936  .שם ,Besprechungsprogramm vom 7 Dezember 1936

98. החלטת הישיבה בתל אביב מ-6.1.1937, ראו גם תיק גליקסון, פרוטוקול ישיבת מערכת מ-20.1.1937 שבו נדונו תוכניות נוספות לקיצוצים ורפורמות וכן פרוטוקול ישיבת מערכת מ-2.2.1937 שעסק במציאת פתרונות לייעול ההגהה ולמניעת שגיאות דפוס.
99. 1936 Besprechungsprogramm vom 7 Dezember, שם.
100. ממזכירות שוקן, רחביה למערכת הארץ, ת"א: הצעות שיפורים, 14.1.1937, שם.
101. .Ergebnis des Besprechungen von Herm Schocken mit Heim Dr 1937 Gluecksohn vom 11 und 12 Februar, שם.
102. ההצעה למינוי קרליבך עלתה כבר בפגישה עם שוקן ב-11 בפברואר 1937 (ראו ההערה הקודמת). להמשך הדיון בקרליבך, ראו מכתב שוקן לגליקסון, 9.3.1937, בו הודיע שוקן על סירובו להעסיק את קרליבך. וגם מכתב גליקסון לשוקן מ-16.3.1937, שם.
103. שוקן לגליקסון, 12.3.1937, שם.
104. גליקסון לשוקן, 16.3.1937, שם.
105. Salman Schocken, Jerusalem - - Dr. M. Glueckson, Ramat Gan .105 17.3.1937 ,שם.

106. 4.1937 ,Dr. Siegfried Moses, Tel-Aviv — Dr. M. Glueckson Haaretz/ Tel-Aviv שם. ראו תשובת גליקסון למוזס מ-10.5.1937, שם.
107. ראו מכתב שוקן לגליקסון מ-26.5.1937 ותשובת גליקסון לשוקן, 30.5.1937, שם.
108. מסמך מודפס מקלינוב לשוקן, 3.6,1937. המסמך מפורט מאוד וכולל פירוט הסתייגויות גליקסון מהצעות שוקן. כך לדוגמה הציע שוקן לגליקסון פנסיה בגובה 50% ממשכורתו וגליקסון דרש 60%, בטענה שכל מורה הפורש לפנסיה בארץ מקבל תנאים טובים יותר, שם.
109. שוקן לגליקסון, 4.6.1937, שם.
110. הסכם פרישת ד"ר גליקסון, 14.6.1937. תוספות ותיקונים 28.6.1937, שם.
111. על המשא ומתן בין "הארץ" וגליקסון לגבי תנאי העסקתו ב-1938/39, ראו: התכתבות בין ד"ר גליקסון לנציג הוצאת "חיים" בין 18.10.1938 ל-21.11.1938.
112. ראו הערות 16, 34, 42, 61 ו־92 במאמר זה.