בסוף אוגוסט 1992, כשהגענו משדה התעופה לביתנו בירושלים והתחלנו להעפיל בכבדות במדרגות, עמוסים במזוודות, שמעתי את הטלפון בבית מצלצל. ניסיתי להחיש את צעדי אך הוא נדם. אחרי רגע התעורר שוב לחיים. "אורי דרומי?", שאלה מישהי, שכנראה לא תיארה לעצמה שברגע זה נכנסתי לבית אחרי שלוש שנים של היעדרות. "יש לך פגישה מחר בשמונה בבוקר במשרד ראש הממשלה".
ניסיתי להסדיר את נשימתי המהירה. "באיזה עניין?". "אתה תדע מחר", ענתה וניתקה. למחרת התייצבתי אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שמעון שבס. הוא ניגש ישר לעניין. "אתה רוצה להיות מנהל לשכת העיתונות הממשלתית?". "כן", השבתי ללא היסוס. "אז תתחיל לעבוד". כך נפתחה אחת התקופות המרתקות בחיי.
נסעתי ללשכת העיתונות, ששכנה בבית אגרון ליד "כיכר החתולות". קודמי, המזרחן ד"ר יוסי אולמרט, הואיל להקדיש לי שעה אחת לחפיפה. את השאר היה עלי ללמוד בעצמי. שמחתי לפגוש בלשכה את מכרי הוותיק דייוויד קרייזלמן, שעתה היה סגני. דייוויד, שרכש ניסיון רב בעבודה עם עיתונאים והיה בעל מזג טוב, שימש לי בהמשך מקור תמיכה איתן.
באמריקה לימד אותי מאן דהו כי אם אינני מסוגל להגדיר במשפט קולע אחד מה אני עושה, יש לי בעיה. למזלי, ראש השנה עמד בפתח וניצלתי את החופשה כדי לנבור בארונות הלשכה וללמוד מחוכמתם של קודמי. ההשקעה נשאה פרי. באחד התיקים המצהיבים מיושן גיליתי פרוטוקול של דיון מאפריל 1949, עוד בטרם הסתיימה מלחמת העצמאות, ובמבט ראשון ידעתי מיד שמצאתי זהב.
זה היה דיון רב-משתתפים, והנושא היה, לא פחות ולא יותר, "תפקידה של לשכת העיתונות הממשלתית". קראתי בשקיקה את דבריהם של המשתתפים, ביניהם מויש פרלמן, דובר צה"ל הראשון ואחר-כך מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, ואז הגעתי לסיכום: "תפקידה של לשכת העיתונות הממשלתית הוא לחבב את הממשלה על הציבור".
כמוטו לפעילותי הרשיתי לעצמי פרפראזה על המשפט מ-1949: "תפקידה של לשכת העיתונות הממשלתית הוא לחבב את ישראל על התקשורת העולמית"
מצויד במשפט מפתח זה התחלתי להסתכל סביבי ולמפות את תחומי העבודה ויחסי הכוחות במשרד ראש הממשלה, כדי שאוכל להפיק את המרב. לצדו של רבין היה ראש לשכתו, איתן הבר, כתב צבאי ותיק ורב-ניסיון, שהפליא לכתוב לו נאומים ונתן לו ייעוץ תקשורתי שאין שני לו. יועץ התקשורת של ראש הממשלה היה גד בן-ארי, ועודד בן-עמי היה יועץ התקשורת של רבין כשר הביטחון. צפוף, בלי ספק. אולם גיליתי כי את עיקר מעייניהם הם מיקדו בתקשורת הישראלית, ומשום כך ניתבתי את עצמי אל התקשורת הזרה, שהיתה מיוצגת בהמוניה בירושלים.
כמוטו לפעילותי הרשיתי לעצמי פרפראזה על המשפט מ-1949: "תפקידה של לשכת העיתונות הממשלתית הוא לחבב את ישראל על התקשורת העולמית". כלל ראשון שקבעתי הוא שאהיה זמין לאותה תקשורת עולמית, ביום ובלילה, בשבתות ובחגים. מעולם לא הצטערתי על כך. הכתבים הזרים הגיעו למשרדי לשיחות רקע, ואם סייעתי להם במשהו, הרי שבמידה שווה למדתי מאנשים מנוסים אלה, שכיסו את האזורים והמאורעות המסעירים ביותר.
קוני מוס, כתב הטלוויזיה ההולנדית, ששימש כראש תא הכתבים הזרים, לימד אותי פרק בשידור טלוויזיוני ובעמידה מול מצלמה. צוותי הטלוויזיה היו באים לעתים תכופות לביתי, אוהבים בעיקר לצלם במרפסת. כך יכלה דליה, שעבדה באותה עת על הדוקטורט שלה בלוס-אנג'לס, לדעת האם השקיתי את הצמחייה שברקע.
הזמינות היתרה לתקשורת, מלבד הצורך להיות מוכן בכל רגע לעלות לשידור מול מיליוני צופים או מאזינים, סיפקה גם אתנחתות קומיות. מסעדת "אוקיאנוס" של השף אייל שני, בנחלת-שבעה הסמוכה ללשכת העיתונות, היתה ידועה לא רק במחיריה הגבוהים אלא אף באקוסטיקה הגרועה שלה. יום אחד התקשרו מה-BBC בעת ארוחת צהריים, ובלי שהות העלו אותי לשידור, כדי שאגיב על תקרית בעזה.
כשהתחלתי לענות על שאלת השדר נפתחה הדלת ונכנסה קבוצה רועשת. השדר, שמן הסתם חשב שאני מדבר עמו מסמטאות עזה, שאל אם הכול בסדר. עניתי שאזוז למקום שקט יותר, "כי מתקרבים הנה אנשים שאני לא מכיר", ופניתי לעבר המטבח. אך פתחתי את הדלת, ועובדי המטבח – פלסטינים, כמובן – צעקו משהו בערבית. בעוד השדר מפציר בי לתפוס מחסה, נפל סיר על הרצפה בשאון גדול.
השדר נחרד וקרא: "מר דרומי, הכל בסדר איתך?". המתנתי מספר שניות, כדי להגביר את המתח ולסחוט עד תום את ההערכה על הקורבן שאני מוכן להקריב לטובת שירות השידור הבריטי, ואז, מתנשף יותר מהדרוש, עניתי שכן, בינתיים הכל בסדר.
יעקב סער, מנהל מחלקת הצילומים הוותיק של לע"מ, קיבל אותי במאור פנים. הסיור במחלקה חשף אותי לאוצר בלום של צילומים, מראשית המאה העשרים. "מה יקרה אם תפרוץ כאן שריפה?", שאלתי, והוא השיב: "אסון לאומי". לשמחתי, הוא כבר נתן את דעתו לעניין וחקר את האפשרויות לדיגיטציה של המאגר, אלא שהדבר הצריך משאבים שלא היו ברשותנו.
סיעור מוחות קטן, ומצאנו פתרון: עמי טלמור, החשב של משרד ראש הממשלה, היה חובב צילום נלהב. הזמנו אותו לביקור, והוא נדלק. בקשריו עם משרד האוצר הוא השיג לנו תקציב נאה, והיום "מאגר התצלומים הלאומי" ממוחשב כולו ונגיש לכל דורש.
ראש הממשלה יצחק רבין ורעייתו לאה מבקרים במחנה ההשמדה אושוויץ בפולין בשנת 1993. במרכז, ליד הצלמים, אורי דרומי (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)
כבר במבט ראשון על הלשכה ידעתי כי חסר לי עובד מסוים: איש קשר לתקשורת הערבית. רבים מהצלמים והמפיקים של אמצעי התקשורת הזרים היו ערבים ישראלים או פלסטינים, שלא לדבר על העיתונאים של התקשורת הערבית-ישראלית והעיתונאים הפלסטינים מהגדה והרצועה, שכולם החזיקו בתעודת לע"מ או שרצו לקבלה. רציתי שמישהו בלשכה ידבר איתם בשפתם ויענה על צורכיהם.
ריאיינתי מספר מועמדים ובחרתי לתפקיד את ד"ר פואז כמאל, דרוזי מדליית אל-כרמל. הקציתי לו משרד מול לשכתי, ונהניתי לשמוע את הקולות בערבית הבוקעים ממשרדו אפוף העשן. עד מהרה יצא ללע"מ שם של מוסד ידידותי לערבים, וכשחלו, בהמשך, התפתחויות דרמטיות בינינו לבין העולם הערבי, הפך פואז לנכס של ממש. יתרה מזו, הממשלה שמה בראש סדר העדיפויות שלה את תיקון העוול ההיסטורי שנעשה למגזר הערבי, והחלה להשקיע בו – בתשתיות, בחינוך ובתעסוקה.
ערביי ישראל – חמישית מאזרחי המדינה – חשו בפעם הראשונה כי ממשלתם מתייחסת אליהם ברצינות. חשוב היה כי נשתלב במגמה זו. והנה נודע לי כי התמנה נציב חדש לשירות המדינה, פרופ' יצחק גלנור, וכי הוא הכריז כי כל גוף ממשלתי שיקצה תקן לטובת עובד ערבי יקבל תקן נוסף מהנציבות. פניתי אליו בבקשה שייתן לי תקן שכזה, ושייתן לי אורכה של שנה לפנות תקן בלשכה, משום שרק נכנסתי לתפקיד. הוא נעתר, ולשמחתי לא עמד על כך שאמלא מיד את חלקי בעסקה.
תוך כדי עבודתי בלע"מ התקשרתי בדחילו ורחימו לטייסת שלי, טייסת "הפילים" הוותיקה, שממנה נעדרתי במשך שלוש שנותי באמריקה. לא היו לי ציפיות גדולות, אבל בכל זאת חשבתי לנסות. מפקד הטייסת, שוקי בונס, לא הסתיר את שמחתו. "בוא מהר", הוא קרא. מבין טייסי הטייסת, נקשרתי אליו באופן מיוחד. מספר שנים קודם לכן טסנו יחד בגיחה חשובה, עמוק בשטח האויב. עתה הסתבר כי נוצר מחסור זמני בנווטי תובלה, והוא קפץ עלי כמוצא שלל רב. כך הצלחתי לתבל את שנותי בלע"מ בגיחות שבועיות בטייסת האהובה עלי.
בכל תקופת שירותי בלע"מ לא קיבלתי שום הנחיה מה לומר לתקשורת הזרה, ומעולם לא ראיתי שום "דף מסרים" שהונחת מלמעלה. בנוגע למדיניות פנים, קראתי את שאמר רבין בכנסת ב-13 ביולי, 1992, עת הציג את הממשלה: "האם העדיפות הלאומית חייבת להינתן להשקעות אדירות בשטחים, או שמא למלחמה באבטלה? או לחינוך?".
ובאשר למדיניות חוץ וביטחון, נאחזתי במשפט שכתב רבין בברכתו לחיילי צה"ל לרגל ראש השנה, משפט שהנחה אותי לאורך כל תקופתי בלע"מ: "בדרך לשלום לא נוותר אפילו על מילימטר אחד של ביטחון". זה הספיק. בכלל, היינו רק קומץ קטן של אנשים שעסק בתקשורת. הדבר שיקף את תפיסת העולם של רבין, שלפיה הממשלה צריכה להתמקד בעשייה, ופחות לייחצן את עצמה. כשעזבתי, ראיתי בפליאה איך במשרד ראש הממשלה של נתניהו צומחת מפלצת תקשורתית בת עשרות עובדים, ואמרתי לעצמי שטוב לא ייצא מזה.
הטקסט שלעיל לקוח מתוך הפרק "לשכת העיתונות הממשלתית", שהופיע לראשונה בספר "מכסא הנווט – פרקי חיים בארץ סוערת" מאת אורי דרומי. הספר יצא לאור בהוצאת פילוש, הוצאה עצמית, בשנת 2019. לפרטים: uridromi@gmail.com