"בכל התקופה האחרונה זרעו שנאה בין מעמד למעמד. התרגלנו לא לעבוד עבודה משותפת, כי אם להילחם זה בזה ולבקש ניצחון. נעשתה אצלנו אטמוספירה מרעילה ומחניקה. קשה היה לאיש להגיד את אשר בלבו, כי אם הגיד והכתירוהו בשמות בוגד ומלשין".
הדברים הללו לא נאמרו על ציוצים ופוסטים גסים ששוגרו לחלל הדיגיטלי ערב בחירות 2019. הם נשמעו לפני קרוב למאה שנה – 99 שנים ליתר דיוק – באירוע חגיגי לציון ראשית פעילותה של "אסיפת הנבחרים", המוסד הייצוגי הנבחר הראשון של היישוב בארץ ישראל.
את הדברים אמר מאיר דיזנגוף, "ראש ועד תל-אביב" בתוארו באותם ימים. חיצי ביקורתו הופנו הן לחרדים, שרבים מהם החרימו את הבחירות לאסיפת הנבחרים, והן לנציגי השמאל – אנשי מפלגות הפועלים, אשר היו לגוש הגדול ביותר במוסד החדש שזה עתה קם. "גם המפלגות שלנו, הנלחמות כביכול ברכושנות, אינן אלא פיקציה", טען דיזנגוף. "אני מכיר בחברים מהם, גם מקרב אחדות-העבודה, שהם שקועים ברכושנות וברדיפה אחרי הון לא פחות ממנו".
בדיווח ב"הארץ" הוסיף הכותב כי בשלב זה נקטעו דברי דיזנגוף בקריאות ביניים ממחנה השמאל: "מי ומי הם? שמות!", אך דיזנגוף המשיך: "אנו חושדים בשמאל. השמאל ברצונו לתקן עולם. ואנו מפחדים שמא תיקון עולם זה חשוב להם יותר מתיקון אומתנו. ואנו לא באנו לתקן עולם, אלא לתקן את עצמנו, ורק אידיאל האומה לפנינו".
תעמולת בחירות של תנועת המזרחי, 23.4.1920, "הארץ"
בהתייחסו לעיכובים שחלו בעריכת הבחירות להקמת אסיפת הנבחרים אמר דיזנגוף: "לא נשים [ראו בהמשך] ולא דבר אחר היו המעכבים עד כה בעד ההתאחדות, אלא אי-האמון. הקהל הרגיש כי יש עליו דיקטטורה או של פקידים או של שמאל... אם רוצים אנו בשלום, עלינו לחדול ממלחמת המפלגות, עלינו לשרש את השנאה ההדדית".
סיכם את הדיווח על הדיון כתב "הארץ": "נאומו זה של ה' דיזנגוף הטיל אבק שריפה מרובה באולם, והבטיח התקפה נגדית מיידית". וכך אכן אירע. אחד המגיבים היה דוד רמז, איש מפלגת הפועלים אחדות-העבודה: "כל הרגשים מביאים פירות ורק רגש אחד יש בנפש שאינו מביא פירות: רגש הפחד הוא זה. הפחד המשתיק את החושים הוא השולט עתה במרכז שלפנינו. כל זמן שאתם, האיכרים והספרדים, מפחדים מפני השמאל – לא יהיו ידיים לפועלכם, לא תהיו מסוגלים ליצור דבר".
"הצביעו ז", תעמולת בחירות של רשימת הבלתי מפלגתיים, 1920
אחריו הוסיף עמיתו למפלגה יצחק טבנקין: "לא דגל למהפכה ולקיחת רכושכם הרימונו. את דגל העם, דגל היהדות, אנו מרימים. חטאכם ובושתכם היא כי אנו מרימים את הדגל הזה. אם נרצה להרים דגלנו האדום, נרימהו גם אם לא תהיה אסיפת הנבחרים".
זוהי רק טעימה אחת, קצרה, מן המחלוקות הפוליטיות ומסגנון העימותים בין המפלגות והמחנות שהתגלעו כבר אז, בשנת 1920, והמשיכו וממשיכות ללוות את החיים הציבוריים בישראל. המאבקים הללו, בסגנון בוטה עוד יותר, באו לביטוי גם בעשור הבא, בשנות ה-30, במאבק בין תנועת הפועלים לתנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הימין, בשורה של נושאים.
ייצוג לכל קבוצה קטנה
אולם החידוש העיקרי של הבחירות ב-1920 לא היה הסגנון, שכמוהו אפשר היה לשמוע בקהילות יהודיות גם במאות הקודמות. הוא התמקד בשיטת הבחירות, זו שמלווה אותנו עד עצם היום הזה. השיטה הפוליטית, שמולידה כנסת שסועה ומרובת מפלגות – וגם קושי רב בהקמת קואליציות או בשמירה על קיומן.
ב-1920 התירו הבריטים, שכבשו את ארץ ישראל מהטורקים שלוש שנים קודם לכן, לערוך בחירות לגוף יהודי מייצג. רוב הגורמים הפוליטיים ביישוב ראו בכך הישג חשוב. הקמת אסיפת הנבחרים נתפסה כצעד חשוב בדרך למה שהוגדר אז "אוטונומיה לאומית של העם היהודי בארץ ישראל". פחות מ-80 אלף יהודים חיו אז בארץ. כ-20 אלף מהם הלכו להצביע.
אסיפת הנבחרים, שהתכנסה לפחות פעם בשנה, היתה חלק מ"כנסת ישראל", המסגרת הארגונית הכוללת של היישוב היהודי בארץ ישראל בימי המנדט. כנסת ישראל כללה גם את הוועד הלאומי (גוף ביצועי בן 23 חברים), שנבחר על-ידי אסיפת הנבחרים, את מועצת הרבנות הראשית ואת הקהילות המקומיות. למוסדות הללו היתה סמכות להטיל מס חובה לצורכי חינוך, סיוע סוציאלי, טיפול בחולים ויתומים ומימון הרבנות הראשית.
ייצוג לכל שבריר קבוצה: חלק מהתוצאות בבחירות לאסיפת הנבחרים השנייה, דצמבר 1925
לאחר הבחירות ב-1920 נערכו בחירות לאסיפת הנבחרים גם ב-1925, ב-1931 וב-1944. ממערכת בחירות אחת לשנייה גדל מספר המפלגות המתמודדות. השיטה שנבחרה ב-1920 נועדה למטרה אחת: להבטיח ייצוג מרבי לכל הזרמים ותת-הזרמים שהיו אז ביישוב היהודי, שהיה מיקרוקוסמוס של העולם היהודי על כל פלגיו וסיעותיו, אמונותיהם ותפיסות עולמם. שום קבוצה לא רצתה לוותר על ייחודה. כולם תבעו נוכחות בגוף המייצג של היישוב, להשפיע על ההחלטות ולמנוע פגיעה בזכויותיהם ובמעמדם.
המורשת של 1920 מלווה את מנגנוני השלטון מאז ועד היום. כאשר קמה המדינה קשה היה לשנות את השיטה: ההחלטה על שיטת הבחירות מסורה בידי פוליטיקאים, ותמיד היו ראשי מפלגות וחברי-כנסת שחששו ששינוי השיטה יפגע בהם ועלול להותיר אותם מחוץ לגוף המייצג והמחוקק. עקרון הייצוגיות נותר אפוא מרכיב מרכזי בשיטת הבחירות גם כאשר הוקמה מדינת ישראל. כל אימת שהועלתה יוזמה להעלות את אחוז החסימה, למען שיפור המשילות, טענו המתנגדים כי יש בכך לפגוע בייצוג ההולם של כל אזרחי המדינה.
הרב קוק אסר על הצבעת נשים
מיד כאשר נודע כי הבריטים אישרו את קיום הבחירות לאסיפת הנבחרים פרצו סערות שלא היו מביישות את הפוליטיקה של ימינו. ההמחלוקת העיקרית שליוותה את מערכת הבחירות נסובה סביב שאלת זכות הבחירה לנשים. הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק התנגד לכך שגם נשים יוכלו להצביע.
הכרזת הרב קוק הציבה אתגר בפני אנשי תנועת המזרחי (ראשי תיבות של "המרכז הרוחני"), התנועה שעשרות שנים אחר כך תהיה הבסיס להקמת המפד"ל, ובגלגולה במאה ה-20 – הבית-היהודי. גם במזרחי היו מאבקים פנימיים בשאלת ההצבעה.
ב"הפועל הצעיר", עיתונה של מפלגה בשם זה שתהיה שנים אחדות אחר-כך מרכיב מרכזי במפא"י, נטען כי האיסור על הצבעת נשים חורג משאלת מעמדן של הנשים. הוא משקף את חרדתם של החרדים שמא אסיפת הנבחרים כולה תכרסם בכוחם ובמעמד המיוחד שממנו נהנו בימי "היישוב הישן", בטרם החלו להגיע ארצה חלוצים שאינם חרדים.
צילום חברי אסיפת הנבחרים השנייה, 1925 (תצלום: ארכיון משה שרת)
הלשון היתה בוטה. "אם אנשי ירושלים ורבניה מתעטפים בטלית של יראת שמיים כדי להאפיל על הפוליטיקה הבלתי טהורה שלהם, הרי אין בזה משום חידוש ואין זה יותר מהמשך של תכסיס ידוע ההולך ונשנה זה דורות ויובלות... זו הפוליטיקה הוותיקנית, בשעה שנשואות העיניים כלפי מעלה ומעמידים פנים כיראי חטא", נכתב ב"הפועל הצעיר".
תגובת הדתיים לא איחרה לבוא. "מקווים אנו כי הזרמים השמאליים שבתוך הוועד הלאומי יבואו סוף כל סוף לידי הכרה כי אי-אפשר לכוף הר כגיגית על היהדות החרדית, ולדרוש ממנה להיכנע לדעותיו והשקפותיו של האגף השמאלי, וישתדל יחד עם היהדות החרדית למצוא את הדרך הישרה והנכונה כדי לאפשר לכל הזרמים לעבוד עבודה הדדית ולהשכין את האחדות הגמורה בתוך כל חלקי היהדות בארץ ישראל".
"אל הספרדים", "דואר היום", 2.5.1920
"דואר היום", עיתונם של אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י, תמך בדרך כלל בהצבעת נשים, אך פרסם גם מאמר "בשם חופש הדיבור" שבו קרא לוותר על הדרישה לשוויון מגדרי בפוליטיקה הצעירה כדי להשכין שלום בית בציבור היהודי. "נדרשים ויתורים למען השלום", נכתב בעיתון. בסופו של דבר לא כל החרדים החרימו את ההצבעה.
לצד המחלוקת על הצבעת נשים היו עוד גורמים שעלולים היו להביא לשיעור השתתפות נמוך בבחירות. רבים מן הבאים ארצה באותן שנים לא הגיעו ממדינות דמוקרטיות, לא הורגלו בהליך בחירות, או גילו יחס חשדני כלפי פקידים וממלאי תפקידים.
ז'בוטינסקי מוביל את אחדות-העבודה
ז'בוטינסקי בראש רשימת אחדות-העבודה, "הארץ", 27.4.1920
חלוקת הכוחות באותם ימים היתה שונה מזו שהתפתחה בשנים הבאות, לפחות בכל הקשור לדמות אחת: זאב ז'בוטינסקי, לימים מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, ששמו התנוסס בראש רשימת אחדות-העבודה לבחירות 1920.
הוא עמד באותם ימים בראש כוחות ההגנה בירושלים, שניסו לבלום את התקפות הערבים במאורעות תר"פ – ונידון על כך על-ידי הבריטים ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. כדי להעניק לו גיבוי ציבורי, להפעיל לחץ על הבריטים לשחררו וגם לגייס תמיכה באחדות-העבודה בבחירות הוצב ז'בוטינסקי בראש הרשימה. אחריו היו, בין היתר, יצחק בן-צבי, זלמן רובשוב (לימים שז"ר), דוד בן-גוריון, אברהם הרצפלד, דוד רמז ויצחק טבנקין. לא יחלפו אלא שנים אחדות והם יהיו יריביו החריפים ביותר של ז'בוטינסקי.
בסופה של מערכת הבחירות הסוערת נבחרה אסיפת הנבחרים, בת 314 המושבים. היא נחלקה לגושים שמאל, ימין, מרכז, עדות המזרח ודתיים. אך כל גוש היה מפוצל לרשימות שונות. באוקטובר 1920, כאשר התכנסה אסיפת הנבחרים לישיבתה הראשונה, שררה אווירה חגיגית ואף היסטורית. נשפים וארוחות חגיגיות ליוו את האירוע. אבל כבר אז אפשר היה לשמוע אמירות דומות לאלה שנשמעו ב-20 הכנסות שכיהנו בישראל מאז 1949, ובוודאי גם נשמע בישיבות הכנסת ה-21, שנבחרה החודש.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג "הערות שוליים להיסטוריה"