"זאת היתה, בלשון המעטה, הסערה המושלמת", הסביר ביום שני השבוע סם זל במכתב לעובדי חברת התקשורת טריביון שבבעלותו. "ירידה תלולה בהכנסות ומשבר כלכלי, שבא יד ביד עם מחנק אשראי, הציבו בפנינו קושי עצום לעמוד בחובותינו". זה היה ההסבר של הבעלים והמו"ל זל למי שביקשו לדעת כיצד הידרדר מצבה של חברת טריביון עד כדי כך שהיה צורך לפנות לבית-המשפט כדי להפעיל את סעיף 11 – שם הקוד האמריקאי לפשיטת רגל – להגנה מפני נושים.

לפני שנה רכש איל הנדל"ן זל את החברה, שבין נכסיה הידועים ביותר כמה מעיתוניה הבולטים של אמריקה – ה"לוס-אנג'לס טיימס", ה"שיקגו טריביון", ה"בולטימור סאן", עוד כמה עיתונים קטנים יותר ו-23 תחנות טלוויזיה. הכתובת היתה על הקיר כבר אז. בשנים האחרונות נחתו החדשות הרעות על העיתונות האמריקאית בזו אחר זו. כמעט בכל רבעון נרשמו ירידה במספר הקוראים וצמצום בהכנסות ממודעות. הרווחיות הצטמצמה. נטל החובות על העיתונים הלך וגבר.

זל חיפש דרכים להציל את החברה: בכל עיתוני הרשת פוטרו עובדים, ההוצאות קוצצו, אבל כאשר הגיע בחודשים האחרונים המשבר הכלכלי הגדול, הבין, לדבריו, שהנסיבות מחייבות מהלך דרמטי, שנועד להביא לפרישה מחודשת של החובות באופן שיאפשר לחברה להמשיך להתקיים. החובות מוערכים ב-13 מיליארד דולר, בשעה שערך הנכסים שבבעלות החברה הוא 7.6 מיליארד דולר.

סם זל מבקר במשרדי ה"אורלנדו סנטינל" כדי לבשר על השינויים הצפויים לאחר שרכש את העיתון, ב-31 בינואר 2008 (צילום: William couch, Flickr, רשיון CC)

סם זל מבקר במשרדי ה"אורלנדו סנטינל" כדי לבשר על השינויים הצפויים לאחר שרכש את העיתון, ב-31 בינואר 2008 (צילום: William couch, Flickr, רשיון CC)

האם משבר העיתונות הוא הסיבה האמיתית למצב שאליו נקלעה החברה? לא הכל מוכנים לאמץ את גרסתו של זל. כמה בעלי טורים טענו השבוע כי האשם איננו באינטרנט הנוגס בעיתון המודפס ובקוראים צעירים המחפשים חדשות במקומות אחרים, אלא במהלך כלכלי שנוי במחלוקת שביצע זל בשנה שעברה, כאשר רכש את חברת טריביון: כמו בעלי עסקים רבים, הוא ביקש וקיבל הלוואות כמעט ללא גבול וגרר את החברה לסיכון משמעותי.

זל שילם במזומן רק 315 מיליון דולר, ואת יתרת הסכום, 8.2 מיליארד דולר, מימן מהלוואות. השבוע כתב השבועון "ביזנסוויק" כי השגיאה הגדולה של זל היתה החלטתו להטיל על חברת העיתונות, עסק שנמצא בירידה, נטל חובות בשיעור הגדול פי תשעה מהיקף ההכנסות השנתי של עיתוני החברה באותה עת, הכנסות שמאז המשיכו לצלול בעקביות.

הרכישה בדרך זו שילשה את החוב של החברה, וכללה גם הפעלת תוכנית שנויה במחלוקת להשקעת כספים של העובדים במניות החברה, ואלה עלולים להיפגע עתה אם לא תצליח החברה להתאושש. זל אינו האשם במשבר העיתונות המודרנית, כתב מרטי קפלן בטור מלוס-אנג'לס בעיתון המקוון "הפינגטון פוסט", אך הוא פגע במוסד משובח כ"לוס-אנג'לס טיימס". לעובדים בעיתון, לקוראיו ולכל מי שגר בעיר מגיע יותר, כתב קפלן.

מרכזה של החברה שבבעלות זל אמנם בשיקגו והיא נקראת על שם עיתון הדגל שלה, ה"שיקגו טריביון", אך ה"לוס-אנג'לס טיימס" הוא הגדול והמפורסם שבעיתוניה, הרביעי בתפוצתו בארצות-הברית אחרי "USA Today", ה"וול-סטריט ג'ורנל" וה"ניו-יורק טיימס". ה"לוס-אנג'לס טיימס", שביסס את מעמדו בשנות השישים כאחד מעיתוניה הבולטים והאיכותיים של אמריקה, היטלטל מאז שנות התשעים ממשבר למשבר.

ב-1995 מונה כמו"ל העיתון מארק וילס, שהגיע לתפקיד ללא כל ניסיון בעולם התקשורת, היישר מניהול חברה שעסקה בייצור דגני בוקר. עיתונאים בכירים בעיתון האשימו אותו בהתמקדות יתרה בסוגיית הרווחיות של העיתון כדי להבטיח את ערך מניות החברה בבורסה, על חשבון האיכות העיתונאית. וילס הואשם, בין היתר, שהתעלם מכמה מעשרת הדיברות של העיתונות האמריקאית, כאשר פעל למשל לנפץ את "החומה הסינית" שאמורה להפריד בין המערכת העיתונאית ובין מחלקת המודעות.

בשנת 2000 מכרה משפחת צ'נדלר, שהחזיקה בעיתון כמעט מאז היווסדו בשנת 1881, את ה"לוס-אנג'לס טיימס" לחברת טריביון, שהנחיתה על המערכת עוד קיצוצים כדי לחסוך בהוצאות ולהגדיל את הרווחיות. כשרכש זל ב-2007 את טריביון הוא הפך אותה מחברה ציבורית הנסחרת בבורסה לחברה פרטית, ושיחרר אמנם את העיתונאים מלחצים הנובעים מן המעקב היומיומי של בעלי המניות אחרי ערך השקעתם, אבל המהלך החיובי הזה נדחק הצדה בגלל היקף החוב האדיר שנטל הבעלים החדש.

בשנה שבה רכשה טריביון את ה"לוס-אנג'לס טיימס", היא קנתה גם את ה"בולטימור סאן" במרילנד. העיתון, החוגג עתה 171 שנה להופעתו, סבל גם הוא בשנים האחרונות מירידה בתפוצה, ובעיקר מלחצים להציג רווחיות. הפיטורים והקיצוצים שהונחתו עליו לשם כך תועדו בין היתר בסדרת הטלוויזיה "הסמויה", כחלק בלתי נפרד משקיעת החיים הציבוריים בעיר הגדולה הסמוכה לוושינגטון הבירה, לצד התפוררותן של העירייה והמשטרה. פעם אחר פעם קוצצו משרות במערכת. הצוות העיתונאי הלך והצטמצם. בקיץ האחרון נמסר על פיטורי 100 עובדים נוספים, 55 מהם עיתונאים.

הפנייה לבית-המשפט כדי שיכריז על החברה כפושטת רגל אינה מובילה להפסקת הופעת העיתונים שבבעלות טריביון. "הצעד אינו אמור להשפיע על הדרך שבה אתם עושים את מלאכתכם", כתב זל לעובדים. "אנחנו נמשיך לפעול בצורה אחראית בסביבה מלאת אתגרים – שליטה אגרסיבית בהוצאות וניצול מרבי של הזדמנויות להגדלת הרווחים". על-פי דיווח ב"שיקגו טריביון", עומדים עתה לרשות החברה שישה חודשים לגבש את ההסדרים החדשים להחזרת החובות.

גם אם נכונה הגרסה שזל גרר את החברה להרפתקה מיותרת בשל המינוף המופרז, אין ספק שהמציאות בשוק העיתונות תרמה אף היא למצב הקשה. גם עיתון יוקרתי כ"ניו-יורק טיימס" מחפש דרכים להתמודד עם אובדן ההכנסות הנמשך, והשבוע פורסם כי העיתון יעמיד את בניין המשרדים החדש, שאליו עבר לאחרונה, למכירה או כעירבון לקבלת הלוואה של 225 מיליון דולר. הירידה בשיעורי הרווחיות והמשבר הביאו לאובדן 60% מערך המניה של העיתון.

באופק אין חדשות טובות: ה"ביזנסוויק" ציטט מומחה לשוק הפרסום, שמעריך כי הירידה בהכנסות בעיתונות כולה תימשך בשנה הבאה, ובשיעור דו-ספרתי. לא רק העיתונות המודפסת במשבר: גם הכנסותיהן של תחנות הטלוויזיה שבבעלות טריביון, כמו אלה של חברות אחרות, הולכות ויורדות. מומחים מעריכים כי שנת 2008 תסתיים בירידה של 9% בהכנסותיהן של התחנות, ובשנה הבאה הן יתכרסמו בעוד 7%.