איור: אפרת בלוססקי

גל קטן של הכאה על חטא שטף את התקשורת הישראלית לאחר אוקטובר 2000. יותר מפעם אחת נשמעו ההצלפות העצמיות בסגנון "לא השכלנו לסקר את האוכלוסייה הערבית בישראל ולכן לא צפינו את המאורעות". גם ללא נתונים מדויקים (וכאלה בהחלט יש בכמה מחקרים אקדמיים), לא יהיה זה מופרז לקבוע כי סיקורה של התקשורת בעברית את ערביי ישראל אכן מאופיין בתערובת מוזרה של התעלמות וחשדנות. ליחס הזה ביטויים שונים: מספר הכתבות, גודלן, הנושאים, הכותרות הנבחרות לכתבות ועוד. גילוי אחד לפחות נראה בולט וברור למדי, ויכול ללמד גם על היחס הכללי - העיתונאים עצמם. את הכתבים הלא-יהודים בתקשורת העברית הארצית ניתן לספור על אצבעות יד אחת: ריאד עלי ומג'די חלבי בערוץ הראשון, סלימאן אל-שאפעי בחברת-החדשות של הערוץ השני, ג'לאל בנא ב"הארץ", פאיז עבאס ב"ידיעות אחרונות" וסעיד בדראן ב"מעריב". בעיתוני האינטרנט ובמקומונים המצב חמור פחות, אבל גם שם מספרם של הכתבים הערבים מועט מאוד.

על אף שהסיבות לכך מורכבות, ראוי לזכור את עובדת היסוד הזו - מספרם של הכתבים הערבים בתקשורת העברית זעום, וכמעט תמיד נגזר עליהם לעסוק בציבור הערבי בלבד. גם עדותם של מעט העיתונאים הערבים שהתקבלו לעבודה בכלי התקשורת העבריים אינה מעודדת. ההעסקה עצמה היא רק המכשול הראשון. המכשול השני, שיכול להיות קשה לא פחות, הוא החיכוך המתמיד עם המערכת, שבא לביטוי בצורות שונות. אחת הנפוצות שבהן היא פסילת כתבות. במקרים רבים מסרבים העורכים לפרסם כתבות כיוון שהעמדות המוצגת בהן נחשבות בעיניהם לקיצוניות מדי. לרוב עוברים הכתב הערבי והעורך היהודי לסדר היום בעקבות הפסילות, אך לעתים מסתיים העימות בהתפטרות הכתב. מראם מסראווי, לשעבר מגישת התוכנית "ערבסקה", ספינת הדגל של המחלקה הערבית של הערוץ הראשון בתחום הדו-קיום, התפטרה כיוון שלא הסכימה להשתלב במה שכינתה חוסר השוויוניות הקשה של התוכנית. לדבריה, גיל סדן, עורך התוכנית, הבהיר לה כי תפקידה הוא להגיש בלבד. נסיונותיה לכתוב את הפתיחים שהקריאה או להציב שאלות משלה למרואיינים נפסלו על-ידי יוסף בניה, מנהל המחלקה הערבית, בכל פעם שחרגו מהקווים המנחים של המחלקה. תגובתם של בניה וסדן על הטענות הללו התפרסמה בתקשורת. כצפוי, גרסתם היתה שהפסילות נבעו מסיבות מקצועיות בלבד, הנוגעות לרמתה של מסראווי כעיתונאית. ייתכן כי אלו היו אכן הסיבות, אולם ריבוי עדויות של עיתונאים ערבים על טענה דומה המושמעת נגדם בכל פעם שכתבה שלהם נפסלת מעורר בכל זאת שאלות.

סיפור התפטרות אחר מעיד על טענה נפוצה אחרת: עיתונאי ערבי באחד המקומונים הגדולים (כמעט כל המרואיינים הערבים לכתבה זו התנו את השיחות עימם בשמירה על חסיונם) התפטר לאחר שכתבה שהגיש לעורך על הריסת בתים בכפר ערבי נפסלה. לדבריו, הטענה נגדו היתה שהוא "מעורב מדי" וכי כערבי אין הוא יכול לסקר את המקרה. כתב אחר סיפר על פסילת כתבה שלו שעסקה בתקרית שהוא היה עד לה, שבה היכו שוטרי מג"ב אזרח ערבי. למרות שהכתבה כללה גם את תגובת המשטרה, נמנע העיתון מלפרסמה. הסיבה לכך, טוען הכתב, היא חשדנות כלפי ערבי הכותב על ערבים. עיתונאים אחרים סיפרו שנתקלו בתגובה דומה מצד עורכים יהודים כשהגישו לפרסום כתבות שעסקו ביחסה של המדינה לאוכלוסייה הערבית. ההנמקה הרווחת לפסילת הכתבות היתה שהכתב, מחמת הזדהותו ההכרחית עם האוכלוסייה שהוא מסקר, אינו יכול לשמור על הריחוק הנדרש מעיתונאי. כלומר, פסילה על רקע לגיטימי לכאורה - שמירה על אובייקטיביות העיתונאית; עניין חשוב בוודאי, אך ספק אם כתבה של כתב יהודי כלשהו נפסלה אי פעם בטענה כי השתייכותו הלאומית היא מכשול בלתי עביר בפני סיקור הוגן. עיתונאי ערבי מספר על חוסר גיבוי מצד עיתונו בכל פעם שגרסת גורמי הביטחון לא תאמה את הדיווח שלו. לדבריו, טעות קלה בסיקור פעולה משטרתית אלימה נגד ערבים עלתה לו בעונש כבד, חסר פרופורציות בהשוואה לטעויות של כתבים יהודים.

התוצאה המצטברת של הפסילות המרובות היא הרמת ידיים, טוען אסאם אבו-ריא מהאוניברסיטה העברית, שערך מחקר מקיף על יחסה של התקשורת לערבים. הכתבים הערבים חסרים את המעמד הדרוש כדי לעמוד על דעתם מול העורכים. לרוב מדובר בכתבים זוטרים שיושבים הרחק מהמערכת; עם הזמן הם לומדים להתאים את עצמם, ומראש כותבים באופן שימנע עימות עם עורכיהם היהודים. לפי המחקר, שפורסם אמנם לפני כשלוש שנים, הרוב המכריע של כתבות העיתונאים הערבים נוגע לעניינים עם הקשר בטחוני או אקזוטי למחצה, כמו רצח על כבוד המשפחה וכדומה. כמעט תמיד נוגעת הכתבה באופן כלשהו לציבור היהודי .עיון בגליונות "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מחודש מאי האחרון מגלה שקביעה זו תקפה גם היום. הכתבים ערבים מודעים היטב למגבלות אלו. "למדתי כבר להעריך מה הסיכויים שיפרסמו את הכתבות שאני מגיש", מספר עיתונאי ערבי ותיק. "כתבות שאינן נוגעות לציבור היהודי, או שעשויות להרגיז אותו, לדעת העורך פחות, פשוט יידחו. לא רק שאין כמעט עיתונאים ערבים, גם אלו שכבר עובדים בתקשורת העברית מוגבלים מאוד ביכולת הביטוי שלהם".

העיתונאים הערבים נתקלים בבעיות נוספות. סייד קשוע כתב בטור אישי על הדיונים הפוגעים, עליו ועל כלל הערבים, שהתנהלו מולו במערכת העיתון, וזאת ב"כל העיר", מהעיתונים השמאלניים ביותר בארץ. בעיה נוספת, גלויה לכל, היא חוסר האפשרות להתקדם במסלול המקצועי - ביטוי מוכר לאפליה. לרוב מוטל על העיתונאים הערבים לסקר את הציבור הערבי-ישראלי בלי שניתנת להם אפשרות ממשית להתקדם לתפקידים אחרים, לא בעיתונם ולא בכלי תקשורת אחרים. "אחרי למעלה משמונה שנים במקומון, באותו תפקיד, התייאשתי מלנסות להתקדם ברשת", מספר כתב לשעבר, המייצג מסלול תעסוקה אופייני של הציבור הזה. התוצאה נשקפת בנימת הייאוש העולה מדברי עיתונאים ערבים רבים. אלה מהם שמצאו את פרנסתם ואת עניינם מחוץ לעולם התקשורת, כמו מסראווי וסוהד חמוד, שהגישה אף היא את" ערבסקה", עשו זאת; אחרים מקווים לעבודה בגוף תקשורת זר. כולם מציינים את החיכוך המתמיד, הגבלת יכולת הביטוי וחוסר היכולת להתקדם כסיבות לייאוש.

יחד עם זאת, כמה עיתונאים ערבים מציינים כי חל שיפור בפתרון בעיה אחרת שהטרידה אותם - הכתבת המונחים שבהם עליהם להשתמש. אחדים מהם היו תקיפים מספיק כדי להתנות מראש את העסקתם ביכולתם להשתמש במונחים המקובלים עליהם. הטרמינולוגיה הנוקשה, שהיתה מקובלת בשיח היהודי בישראל, החלה להתגמש ולקלוט לתוכה גם קולות אחרים. עם זאת, לטענת חלק מהמרואיינים, ההתקדמות אינה מספיקה.

גם בתנאי העסקתם של העיתונאים הערבים ובמעמדם חל בשנים האחרונות שיפור מסוים, לפחות במקומונים ובערוצי הטלוויזיה. סייד קשוע הוא מבקר הטלוויזיה של "כל העיר". ב"כלבו" כותב חדיד ראשי על נדל"ן וכלכלה, ונאהד דרבאס כותבת גם על ענייני אקדמיה, מלבד סיקור המגזר הערבי. במיוחד בולט השינוי בערוצי הטלוויזיה (הכוונה לחברת-החדשות של הערוץ השני ולשידורים העבריים של הערוץ הראשון, לא לחדשות המחלקה הערבית). ריאד עלי, מג'די חלבי וסלימאן אל-שאפעי היו לכתבים מובילים במהדורות החדשות והיומן. אלא שיותר משהקידום מעיד על החלטה להנהגת שוויון בתקשורת, דומה שהוא נובעת מכורח הנסיבות. לאל-שאפעי היה במשך שנים מעמד זוטר ייחודי של "מוסר ידיעות" מהדרום, מספר עובד בחברת-החדשות. התקדמותו לעמדת כתב-שדר באה רק לאחר תקופה ארוכה במיוחד של תפקידים זוטרים. בחודשים האחרונים מביא אל-שאפעי, כמו גם ריאד עלי בערוץ הראשון, דיווחים רבים, ייחודיים, מהשטחים. הסיבה העיקרית לכך, טוענת פלסטין איסמעיל מארגון אעלאם, מרכז התקשורת לחברה הערבית-פלסטינית בישראל, היא שלאחר מאורעות אוקטובר חוששים עיתונאים יהודים רבים להיכנס לשטחים וליישובים ערביים בישראל. לדעה זו מצטרפים כתבים ערבים ותיקים.

תהיה הסיבה אשר תהיה, בתקופה האחרונה זוכים הכתבים הערבים בתקשורת האלקטרונית למקום נרחב יותר מאשר עמיתיהם בתקשורת הכתובה, אולם עדיין צורם מספרם הכולל הקטן. בבעיה זו מודים גם ב"הארץ" ובערוצים הראשון והשני, שמצהירים כולם כי היו שמחים לקלוט כתבים ערבים נוספים (תגובות "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא התקבלו). אם כולם מודעים לכך, מדוע לא נעשה דבר? טענה אחת, שאותה מעלים כמה כתבים מנוסים, היא הסתייגות מכל כתב ערבי, הנתפס מראש כגורם חתרן ועוין. המחשה לכך אפשר למצוא ביחס שבו הם נתקלים, בדרך-כלל, במערכת, כפי שתיאר בכאב קשוע ב"כל העיר". גילוי נפוץ נוסף הוא במכתבים הרבים למערכת בנוסח "מדוע אתם מעסיקים את האש"פיסט הזה?", שעליהם מספרים כמה כתבים. כתב אחר מתאר שיחה שבה טען נגדו אחד מחברי המערכת הבכירים כי הוא פוגע בתפוצת העיתון. שלושה מששת הכתבים הלא-יהודים בתקשורת הארצית הם דרוזים או בדואים, קבוצות המעוררות חשדנות פחותה מאשר מוסלמים.

ובכל זאת, דומה שהסיבה העיקרית למיעוט מספרם של כתבים ערבים בתקשורת העברית נעוצה בכמה גורמים אובייקטיביים. חנוך מרמרי, העורך הראשי של "הארץ", מסביר זאת בתופעה הנמצאת מחוץ לגבולות יכולתה של התקשורת הארצית. כבר בבתי הגידול המקובלים לכתבים, "במחנה" וגל"צ, אין כמובן כתבים ערבים, וגם במקומונים מספרם מועט. גופי התקשורת הגדולים אינם נוהגים לטפח כתבים במסגרתם, והתוצאה היא מספרם הנמוך של הכתבים הערבים. יוסף כהן מ"כל העיר" מספק הסבר משלים: "החברה הערבית-ישראלית היא 'פולנית' ביחסה להשכלה, ומחשיבה בעיקר מקצועות עריכת-דין, ראיית-חשבון, רפואה וכדומה. הדבר מתבטא בשיעור הנמוך של ערבים ישראלים המציעים עצמם ככתבים מתחילים. סיבה נוספת היא החשש מהתמודדות עם קשיי השפה, וחשש, שאינו חסר ביסוס, מדחייה, הנובע מהיכרותם את החברה הישראלית". קשוע, שהתגורר בשכונה יהודית וסיים תואר ראשון אוניברסיטה העברית, מצטרף לדעה זו. על מנת להתמנות לכתב דרוש מינימום של ידיעת עברית והכרה עם החברה הישראלית. לרוב, הוא מסביר, ערבי משכיל שעונה על דרישות אלו לא יהיה מוכן לעבוד ככתב מתחיל במשכורת נמוכה.

צעד מעודד בדרך לפתרון הבעיה הוא סדנה לעיתונאים ערבים שהחלה לפעול באפריל השנה. היוזמה היתה של צבי בראל מ"הארץ" ופרופ' שאול משעל מאוניברסיטת תל-אביב, והיא צברה תאוצה לאחר אירועי אוקטובר. המימון הוא של מרכז רבין, והעבודה המקצועית נעשית בשיתוף עם "הארץ" ואוניברסיטת תל-אביב. הסדנה נמשכת כשנה, ובמהלכה מקבלים התלמידים הרצאות בנושאים אקדמיים ותקשורתיים ומתנסים בעבודה מעשית בעיתון. עשרים התלמידים, מספר בראל, נבחרו מתוך כשבעים מועמדים, בתקווה כי הניסיון והידע שירכשו במהלך הסדנה, נוסף לכישוריהם כמובן, יאפשרו להם להשתלב בגופי התקשורת העבריים ככתבים לכל דבר, לאו דווקא ככתבים לענייני ערבים. לתקווה זו מצטרף גם חנוך מרמרי. לא ידוע עד כמה שותפים לה עורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

גם אם קשה להתווכח עם העובדה כי מספרם של הכתבים הערבים נמוך בכל גופי התקשורת, ניתן בהחלט לשאול אם זו הסיבה לסיקור המועט שהמגזר הערבי זוכה לו. במלים אחרות, האם העסקה של מספר רב יותר של עיתונאים ערבים היא תנאי הכרחי להרחבת הסיקור העיתונאי של המגזר הערבי? מרמרי ובראל מצביעים על הבעייתיות שבטענה זו. אם כתבים ערבים יכולים, וצריכים, לכתוב בנושאי כלכלה, תרבות, חינוך וכל נושא אחר הנוגע לחברה הישראלית, מדוע שכתב יהודי לא יתאים לכיסוי נושאים ערביים? האם כתבת כמו עמירה הס, שחיה כמה שנים בעזה ודוברת ערבית שוטפת, אינה מתאימה לכך? יתרה מכך, האם דווקא כתב חרדי הכרחי לסיקור העולם החרדי ומתנחל לכיסוי המתנחלים?

סייד קשוע וסוהד חמוד מעלים טיעון נוסף. כתב יהודי יכול להרשות לעצמו יותר מכתב ערבי. בתקופתנו, אומר קשוע, עדיף אולי שכתבים יהודים יכתבו על ערבים. כתב ערבי ייתפס אצל הקורא מראש כמתבכיין או שייתקל ביחס אדיש. כתב יהודי שיכתוב אותן מלים יכול לעורר תשומת לב רבה יותר.

כל זאת טוב ויפה, טוען אבו-ריא, אך המציאות הישראלית כמעט שאינה מאפשרת לכתב יהודי לכסות היטב את המגזר הערבי. רוב הישראלים אינם מכירים כמעט את החברה הערבית. העורכים והעיתונאים אינם יוצאים דופן בעניין זה. ההשוואה ליכולתם של כתבים ערבים לכסות את החברה הישראלית אינה במקומה כיוון שמטבע הדברים, בני המיעוט הערבי מכירים טוב יותר את החברה היהודית שאליה הם נחשפים במהלך חייהם. טוב היה אם כתבים יהודים היו מכירים היטב את המגזר הערבי, אך כיום כתבים כאלה הם מעטים מאוד. עטאללה מנצור, שכתב ב"הארץ" במשך למעלה משלושים שנה, טוען כי מדובר במחסור ב"חיישנים מקצועיים". הפתרון למחסור, לפי גישה זו, הוא לכן העסקת כתבים ערבים רבים יותר. לא צריך להיות בעל דעות רדיקליות כדי לתמוך בזכות לשוויון בתעסוקה לאזרחים ערבים. לא צריך להיות שמאלן קיצוני כדי להסכים שיש נתק מעורר בהלה בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ, וכי מוטב לפעול לצמצומו.

אבנר מולכו הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה

גיליון 33, יולי 2001