איור: מירה פרידמן
הרוחות בישראל סערו סביב הסיקור שהעניקו לאינתיפאדה בימיה הראשונים הרשתות הגדולות, בעיקר הסי.אן.אן והבי.בי.סי, אשר לצורך העניין ייצגו בעיני הישראלים את התקשורת הזרה (משום שהן הנגישות ביותר ונמצאות כמעט בכל בית). "השדרנים הזרים קראו לגילה התנחלות", התמרמרו אנשים. "נתנו לפלסטינית לשדר מעזה. מה אפשר לעשות - התקשורת נגדנו". וכשקוראים בעיתון כי משרד ראש הממשלה מכין תיק תלונות נגד הסי.אן.אן (את ההכחשה רבים כבר לא קראו), הדבר רק מחזק את המסקנה: הם נגדנו.
ישראלים רבים אולי לא מודעים לכך, אבל גם הפלסטינים מרגישים כי התקשורת הזרה, בעיקר האמריקאית, מדווחת על האירועים באופן מוטה לטובת ישראל. גם הפלסטינים מרגישים כי הזרים אימצו את שיח-הסכסוך המקובל בצד השני והפנימו אותו.
"הוועד הערבי-אמריקאי נגד אפליה", מעין מקבילה ל"ליגה נגד השמצה"’, מקבל בין 300 ל-500 מכתבי דואר אלקטרוני בשבוע, ובהם תלונות על אופן הסיקור של התקשורת האמריקאית. חוסיין איביש, מרכז מחלקת התקשורת של הוועד, קובל על שני ליקויים מרכזיים ובסיסיים בסיקור התקשורתי המגיע לארה"ב: סטנדרט לשוני-מוסרי כפול, והשמטה עקבית של המונח "כיבוש", עד כדי סילוף המציאות. "אין דרך לרצות את כולם", הוא אומר, "אבל יש כמה תמרורים, סטנדרטים אחדים אשר יש לקיימם כדי שיהיה איזון כללי. דבר ראשון, חייב להיות סטנדרט אחד ויחיד לגבי מינוח. מן הפרספקטיבה הערבית-אמריקאית, ולטעמי גם מבחינה בלשנית-אובייקטיבית, פשוט קיימים שני סטים של מלים ומונחים, האחד שמור לישראלים, השני לפלסטינים. ישראל לעולם ’מגיבה’, אך לא הפלסטינים. ’טרוריסטים’ הוא, לעומת זאת, מונח השמור לפלסטינים, ואיש לא יקרא כך לישראלים. תיאורים נרחבים ומזעזעים של קורבנות אלימות מתפרסמים - ובצדק - כאשר מדובר בקורבנות ישראלים. אך קורבנות פלסטינים נותרים אלמונים. השימוש בטרמינולוגיה מסוימת פשוט לא אפשרי כאשר הקורבן הוא פלסטיני. זה קורה גם בשל העיתונאים עצמם, וגם בגלל עורכיהם. כולם הפנימו את השיח הבלתי מאוזן הזה, ופשוט כבר לא עולה על דעתם להשתמש באותם מונחים לשני הצדדים. נושא הסטנדרט הכפול אינו ייחודי רק לסכסוך הספציפי הזה, אלא דומה כי הוא נובע מפער עתיק, עמוק ובסיסי הרבה יותר בין מי שרואה עצמו כבן התרבות המערבית, הציוויליזציה, לבין מי שמוצאם מן המזרח - אפריקה, אסיה, המזרח התיכון. לתרבות המערבית דעות קדומות ותפיסות שגויות באשר לבני תרבויות אחרות".
"ומבחינת הסיקור עצמו", מוסיף איביש, "החטא הנורא מכל הוא סיקור אירועים המתרחשים בשטחים הכבושים מבלי לציין כי אלה שטחים כבושים, על כל המשתמע מכך. השמטה זו יוצרת אצל רוב האמריקאים את הרושם כאילו מדובר בשכונה מאוד לא סימפטית בלב ישראל, שאותה תקפו הפלסטינים באופן שרירותי, פשוט כיוון שאינם סובלים יהודים". הוא מציין כי הוא אינו דורש סיקור מנקודת המבט הפלסטינית, אלא שימוש באמת-מידה אחת לסיקור שני הצדדים. בינתיים לא נראה כי הצדדים עצמם מסוגלים להתמודד עם שוויון שכזה, שיכיר - ולו רק לשונית - בסבלו של האחר.
דו"ח של הליגה נגד השמצה (שהתפרסם ב-24 באוקטובר) השווה בין 67 מאמרי מערכת של עיתונים אמריקאיים בשבועיים הראשונים לאינתיפאדה. 38 מאמרים ב-19 עיתונים הביעו תמיכה גורפת בישראל, והאשימו את הפלסטינים בפתיחה באלימות. 22 מאמרים ב-17 עיתונים הציעו פרשנות מאוזנת, תוך מתיחת ביקורת על שני הצדדים והדגשת החשיבות שבחזרה למשא ומתן המדיני. הסקר מצא כי רק שבעה עיתונים הביעו תמיכה בעמדה הפלסטינית והאשימו את ישראל - בעיקר את אריאל שרון - בהגברת המתח באזור. אברהם פוקסמן, יו"ר הליגה, אמר בהודעתם לעיתונות: "מרבית העיתונים הבינו שגם עם ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, לא בו האשם לפרוץ האלימות שבאה ביוזמת הפלסטינים ובאישורו של ערפאת..."
העיתונאים הזרים אינם ששים להתראיין על אופן סיקורם. העניין רגיש מבחינה פוליטית ומבחינת התקינות הפוליטית. ההאשמות הקולקטיביות בסיקור מוטה של תחילת האינתיפאדה השפיעו אף הן, ובעניין רגשות, השקפות פוליטיות או מוצא/השתייכות לאומית של עיתונאים - נושאים אלו הם מחוץ לתחום. זהירות רבה נשמעה מעברו השני של הקו בשיחות הטלפון שקיימתי, והעיתונאים הבהירו כי הם מוכנים רק לדבר על אופי עבודתם, על ה"איך", ולא על ה"מה".
וה"איך" הוא מורכב למדי כשלעצמו. לוח הזמנים של עבודה אל מול דד-ליין אמריקאי הוא מכביד. אופי האירועים, אשר רבים מהם מתרחשים לעת ערב, מקשה על תכנון העבודה. ישנם מקומות לא סימפטיים לסיקור לילי, ישנם כבישים העלולים להיסגר ולא להיפתח עד הבוקר, ועיקר הקושי הוא העבודה מול מערכת שמתחילה להתעורר כשהכתבים מבקשים לסיים את היום. כדי להמחיש: שעת הסגירה הסופית לעדכון כתבות חדשותיות עבור עיתונים בחוף המערבי של ארה"ב, למשל, הוא 8:00 של היום למחרת, שעון ישראל. במלים אחרות, כותבים עד השעות הקטנות של הלילה, שולחים את הכתבה, מנסים לישון כמה שעות. שניים-שלושה טלפונים מעורכים ואנשי דסק תוך כדי נסיונות לישון הם תופעה שכיחה. מרבית העיתונאים מתעוררים מוקדם מאוד לתיאום אלקטרוני עם הדסק בחו"ל, מאזינים לחדשות קול-ישראל באנגלית, מעדכנים את הסיפור אם יש צורך, ומי שאין לו ילדים, זוכה לחטוף עוד תנומה קלה עד שמתחיל יום העבודה הבא. וכשהם מתעוררים, בארה"ב הולכים לישון.
לאחר חודשיים ויותר, העייפות מתחילה לתת אותותיה.
את פער הזמנים לא ניתן, כמובן, לפתור, אבל הכתבים הזרים סובלים מבעיות לוגיסטיות נוספות, אשר על חלקן ניתן לפחות להקל. אחת הבעיות המרכזיות היא השפה. מרבית העיתונאים הזרים אינם דוברי עברית וערבית, ועל כן הם נעזרים דרך קבע בתחקירנים ובמתרגמים ישראלים ופלסטינים, הן במשרד והן בשטח. הסברה כאילו התלות הזו יוצרת בהכרח הטיה מובנית נשמעת הגיונית למדי, אך גם פשטנית משהו, ונותנת מעט אשראי לעיתונאים מקצוענים, רבים מהם ותיקים ולמודי מלכודות הסברה.
אומר יו דליוס, כתב ה"שיקגו טריביון": "עצם השימוש בעזרה מקומית אינו יוצר בהכרח הטיה מובנית. אנחנו מסתייעים במקומיים בליקוט החומר, אך תפקידנו כאמור הוא לנסות להעריך את החומר, לא לקבל אותו כמות שהוא, כדי לוודא שאינו מוטה או מטעה. זה לא בהכרח קל. זה נעשה קל יותר עם הזמן, אבל רובנו מוצבים כאן לשלוש-ארבע שנים, תקופה שלא ממש מספיקה כדי לרדת לעומקם של דברים. אנחנו כל הזמן מקלפים שכבות נוספות, אך קשה מאוד להגיע לליבה".
שתי האוכלוסיות הניצות לא תמיד מסתפקות במשקיפים. כל צד מנסה לגרור את העיתונאים אל תוך הסכסוך, לראות את הדברים באופן אישי. אתה יהודי? נשאלים תדיר הכתבים הזרים (על-ידי שני הצדדים, אגב). קל יותר להתמודד עם אדם או מדיה ששייכותם וזהותם שקופה. העיתונאים הזרים מסרבים ברובם לשחק את משחק השייכות, אך קשה לא להיגרר פנימה. לוויות פלסטיניות מתלהמות, לוויות מתנחלים סטואיות וגאות, לוויות ישראליות מתלהמות. ילדים שנמצאים במצבים מסוכנים משני הצדדים. הדברים האלו מצטברים באיזשהו מקום, אך אינם יכולים לבוא לידי ביטוי כמעט בסיקור. הם מותירים משקע מעיק. עצב כבוש, זעם כבוש, או לחלופין כיבוש עצוב וכיבוש זועם. כל אלה מאיימים לסחוף פנימה את העיתונות למערבולת רגשות, וכל המקדים להעביר עיתונות לצד שלו - זוכה במאבק על דעת הקהל.
מוצאם של עיתונאים הוא עניין רגיש ביותר, ואין איש שמוכן לדבר על כך לציטוט. היו בישראל שהתרעמו על שידוריה של רולא אמין, עיתונאית ממוצא פלסטיני העובדת בשביל רשת סי.אן.אן. אבל משום מה איש אינו מוטרד מכך שברוב סוכנויות הידיעות, למשל, עובדים כתבים ישראלים, יהודים-אמריקאים, עולים חדשים ותושבים חוזרים בצד הישראלי, ואותו הדין לגבי הצד הפלסטיני. זו תופעה הגיונית, בשל היכרות עם השפה והתרבות. ובכל זאת, סוכנויות הידיעות נתפסות - בדרך-כלל בצדק - כניטרליות, על-מקומיות, ואיש אינו מטיל ספקות באמינות הסיקור שלהן. ישנם חוגים ערביים ופלסטיניים הטוענים זה שנים כי רוב התקשורת האמריקאית נשלטת בידי גורמים ציוניים. שלא לציטוט, התקשתה כתבת אחת להיזכר בשמותיהם של יותר משני כתבים אמריקאים שאינם יהודים או נשואים ליהודים או אף לישראלים. על כך איש אינו פוצה פה בארץ. "אז מה אם הם ממוצא יהודי", יטענו ישראלים, ובצדק. יש כתבים זרים ותיקים אשר אפילו שירתו במילואים ביחידת דובר צה"ל, בעברם הרחוק. נראה כי עניין המוצא מטריד את הישראלים רק כאשר מדובר בעיתונאית פלסטינית.
טרי בזיכרון המכתב ששלח ריקרדו קריסטיאנו, איש הטלוויזיה האיטלקית, לאחר פרסום תמונות הלינץ’ שנעשה בשני חיילי המילואים ברמאללה, לאחד העיתונים הפלסטינים, ובו הבטיח (לפחות על-פי התרגום) לנהוג על-פי כללי העבודה הנהוגים ברשות-הפלסטינית. לישראלים רבים סיפק המכתב אישוש לחשד שהרשות-הפלסטינית מצנזרת את העיתונות הפועלת בתחומה וכופה סיקור סלקטיבי של אירועים. חופש העיתונות ברשות-הפלסטינית אכן בעייתי, אך כאשר נשאלים עיתונאים זרים על מגבלות בסיקור, עיקר תלונותיהם מופנות אל ישראל.
אומרת ברברה דמיק, כתבת ה"פילדלפיה אינקוויירר": "מבחינת העיתונות הכתובה, אין בעיה של ממש בסיקור הצד הפלסטיני. הבעיה העיקרית היא שהתקשורת הערבית היא כל-כך תעמולתית עד שקשה לעתים למצוא מרואיינים אשר באמת יכולים להגיב על המצב בכנות. יש אנשים שאינם מרוצים מן הדרך שבה ערפאת מנהל את העניינים, אך הם לא יאמרו זאת בפרהסיה. ובעיקר לא יאמרו זאת בשטח למתורגמן. יש הגבלת תנועה רבה מצד הישראלים. הם יאמרו לנו שזכותנו לנוע היכן שרק נרצה, רק ללא המכוניות וללא המתרגמים. זה מסרבל ומקשה את עבודתנו בצורה מכוונת".
גם יו דליוס מרגיש כך לגבי מגבלות על סיקור: "לעתים מזמינים אותנו להתלוות לפגישות עם חיילים מטעם דובר צה"ל. בעוד אני משוחח עם חיילים, צץ לו נציג ואומר לי שאסור לשאול שאלות כאלו ואחרות, שאסור להשתמש בשם משפחתו של החייל - צנזורה תוך כדי העבודה, וזה די מכעיס, ומעורר את התחושה כי מנסים לשלוט בתכנים שלך ולקבוע איזה מידע נגיש ואיזה לא. בצד הפלסטיני אין מגבלות מובנות או ממסדיות, אבל אנחנו גוזרים על עצמנו מעין מגבלות, בשל הסכנה הפוטנציאלית שבתנועה בצד הפלסטיני. יש לזה השפעה מסוימת על העבודה".
ואגב מגבלות עיתונאיות: העיתונאים הזרים מתבקשים לחתום בלשכת העיתונות הממשלתית על התחייבות להגיש את כתבותיהם לצנזורה, אם כי מידת ההיענות אינה ברורה. בבקשה לתעודה מן הרשות-הפלסטינית מופיעה ההתחייבות הבאה: "אני מתחייב לכבד את חוקי הרשות-הפלסטינית ונהליה". אם יש צנזורה, היא אינה ממוסדת או גלויה, אבל יש הפעלת לחץ בשטח: מי שלא הזדרז להגיע לקבר יוסף מיד לאחר שנתפס על-ידי הפלסטינים לא הורשה להתקרב אליו לאחר שהרשות נוכחה בנזק התדמיתי שנגרם לה עקב צילום ההרס שעשו באתר פלסטינים מתלהמים. את הלקח של התמונות המזיקות הפנימו הפלסטינים כאשר מנעו במשך ימים מעיתונאים את הגישה לבית-הכנסת העתיק ביריחו, עד אשר שוקם מההרס שהטילו בו מפגינים משתוללים. לא במקרה, כנראה, קיבלו, באמצע דצמבר, עיתונאים פלסטינים בעזה פרס מטעם הרשות על "סיקור טוב" של העימותים. כאן המקום לציין כי כרבע מן המקרים המופיעים בדו"חות של ארגונים בינלאומיים להגנת עיתונאים, דוגמת "מכון העיתונות הבינלאומי" (IPI) ו"הוועדה להגנה על עיתונאים" (CPJ), עניינם התנכלויות לעיתונאים - בעיקר צלמים פלסטינים העובדים עבור רשתות זרות - מצד גורמים פלסטיניים, פרטיים ורשמיים כאחד.
לאחר שצולחים, במידה זו או אחרת של הצלחה, את המגבלות הטכניות, הלוגיסטיות והתרבותיות של ליקוט המידע עצמו, מה שקרוי ה"ריפורטינג", מלאכת הכתיבה המצפה לכתב הזר היא היא העבודה הקשה באמת. הניסוח נראה לעתים כמשימה בלתי אפשרית.
כל מלה, כל מונח, טומן בחובו מוקש פוטנציאלי. לכל דבר שני שמות, שתי פרשנויות, שתי משמעויות. כמו יתר מרכיבי הסכסוך, גם המרכיב הלשוני הוא מוחלט: הכל או לא כלום. אם אתה לא בעדי, הרי שאתה בהכרח נגדי.
"אין כמעט דבר אשר אינו שנוי במחלוקת", מסבירה ברברה דמיק. "כל צד רואה את מונחיו כאבסולוטיים ובלתי מעורערים, והשימוש באחר שולל באופן מובנה את קיומו וזכותו של האחר. אני לא יכולה לכתוב ’הר הבית’ מבלי להכעיס את הפלסטינים. אבל אני גם לא יכולה להשתמש ב’חראם א-שריף’ מבלי להכעיס יהודים, ולבלבל אמריקאים עם מונח נוסף בשפה זרה. ובוודאי שאיני יכולה בכל פעם להשתמש במאה מלים יקרות לביאור המחלוקת, רק כדי לציין שם של מקום. התוצאה היא שאני נמנעת מלהשתמש בשני המונחים". פיליפ ריבס, כתב ה"אינדיפנדנט" הבריטי, מביא כדוגמה את המלה "טרוריסט": "אני נמנע משימוש במלה זו, ובאותה מידה נמנע משימוש במלה ’רצח’. פה נכנסים לאזור אפור ומורכב. אם קוראים להתקפה על אזרחים ישראלים התקפת טרור - מה שנכון - כי אז עלי לקרוא כך גם לתקיפת איש מיליציה בטילים, תקיפה שהורגת בנוסף אליו שתי אזרחיות - מה שלא כל-כך נכון? זו בעיה קשה ואני מנסה לחמוק ממנה על-ידי ציון העובדות בלבד, מבלי להשתמש במונחים המכילים מרכיב שיפוטי סובייקטיבי".
מדוע אכפת לישראלים מה כותבים עליהם בתקשורת הזרה? למה לדוש בשאלה אם רשת זו או אחרת קראה לגילה התנחלות?
"כולנו לאומנים", מסביר פרופ’ עקיבא כהן, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, "לא במובן הפוליטי, אלא במובן זה שהמדינה והבית חשובים לנו. אנחנו נתונים בזמן משבר, ואנשים מפעילים את כל מנגנוני ההגנה שלהם כדי לשמור על עצמם מבחינה פיזית, מנטלית, קוגניטיבית. לכן, כששומעים שיש פגיעה או ניסיון לכאורה לפגוע ביציבות הזו, אנשים מתקוממים. זו תכונה טבעית, מעין מנגנון הגנה קולקטיבי".
דווקא הניסיון של התקשורת הזרה להציג את שני פניו של הסכסוך הוא שגורם לשני הצדדים להרגיש כאילו היא עובדת בשירות היריב. חוסיין איביש סבור שטוב שהישראלים ייחשפו לשונות הזו: "השפה משקפת את הפרספקטיבה. ייתכן שהיו אנשים בישראל שהיו המומים לחלוטין נוכח תיאור גילה כהתנחלות. לדעתי, זה עושה שירות טוב וחשוב לישראלים, תוך תזכורת שהם פשוט לא משדרים על אותו הגל עם שאר העולם בנושא הזה. הישראלים מצפים שהתקשורת הזרה תשקף באופן בלבדי את השיח הישראלי בנושאים מסוימים, דוגמת ירושלים. הבועה הזו התפוצצה".
יו דליוס: "לישראלים חשובה מאוד תדמיתם בעיני העולם. הם חשים כי לא הובנו ונשפטו לחומרה במשך שנים ארוכות. ישראלים חושבים על עצמם כעל עם מוסרי ואנשים מוסריים, ולא נוח להם להיות מואשמים ביחס בלתי מוסרי כלפי הפלסטינים. הם להוטים מאוד להצדיק את עצמם בפני העולם, דרך התקשורת. הפלסטינים מרגישים שסיפורם לא סופר. הם רוגזים על כך שמציגים אותם כעוד חבורה של ערבים שמוחה על משהו לא ברור, שוב, כמו איזו גחמה". ולאלה שמרגישים כי התקשורת, לפחות האמריקאית, נוהגת בישראל בחוסר הגינות, כדאי גם לשים לב לדבריה של ברברה דמיק: "בישראל פשוט לא מבינים עד כמה התקשורת האמריקאית באה לקראתם. ישראל זוכה לסיקור כאילו היתה המדינה ה-51, ותמיד נותנים לה ליהנות מן הספק".
בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקרינית של ה"לוס-אנג’לס טיימס" בישראל
גיליון 30, ספטמבר 2001