השסעים והמחלוקות בחברה הישראלית באו לידי ביטוי חד בעיתונות סביב אירועי היובל למדינת ישראל, בשנת 1998. בשעה שבעמודי המאמרים נערך חשבון הנפש השגרתי ונערכו נסיונות לסיכום ביניים של הישגי המדינה ובעיותיה, במלאות חמישים שנה להקמתה, הסיקור החדשותי התמקד בעימות החריף בשאלות תרבות ודת בחברה הישראלית.
בעשורים הראשונים למדינה המצעד הצבאי היה האירוע הממלכתי העיקרי ביום העצמאות – מסורת שהגיעה אל קצה בשנת 1973. לקראת שנת היובל החליטה הממשלה שהאירוע המרכזי של יום העצמאות יהיה "פעמוני היובל", מופע אמנותי רב-משתתפים. המופע התקיים בערב יום העצמאות באיצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, והועבר בשידור חי בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו באותה עת, ערוץ 1 וערוץ 2.
כמה ימים לפני המופע התעוררה מחלוקת סביב אחד ממרכיביו: הופעתה של להקת המחול בת-שבע, שעמדה לבצע את הריקוד "אחד מי יודע" מתוך תוכניתה "אנאפאזה". על-פי דיווח בעיתון "הצופה", סערה פרצה בציבורי הדתי שכן המחול "שם ללעג את הציבור החרדי".
על-פי אותו דיווח, לצופים בחזרה הגנרלית התברר כי "להקת בת-שבע עלתה לבמה בלבוש חרדי ושרה את השיר 'אחד מי יודע', כאשר לאט-לאט לקראת סוף המחזה, הם זורקים את הלבוש החרדי ונשארים בלבוש תחתון". עוד נטען מפי אישים שצפו בחזרה כי המופע "נעדר כל סממן של יהדות". כהוכחה לכך הוזכר כי בעת שעפרה חזה שרה את "ירושלים של זהב", "מופיעים ברקע סמלי צלב, חצי סהר ומגן דוד – המופיעים בצורה שווה".
טענה נוספת נגעה לכך שהזמר דודו פישר שר את "שיר השלום", הכולל את המלים "אל תלחשו תפילה" ו"הניחו להולכים". למחרת דווח כי החרדים מאיימים "לפוצץ" את המופע בשל מופעה של להקת המחול. בניסיון לפתור את המחלוקת הוצע כי הרקדנים יולבשו בגטקעס כדי לכסות חלק מאיברי גופם, אולם בליל ההופעה הודיעו הרקדנים על סירובם להצעה ולא השתתפו במופע.
מלחמת תרבות וקדושה חילונית
המחלוקת תורגמה לכלים עיתונאיים, כהזדמנות לעסוק ביום העצמאות בנושא שנוי במחלוקת באשר לדמותה של המדינה, והיתה לנושא הסיקור המרכזי בעמודי החדשות של העיתונים למחרת יום העצמאות. רוב רובו של הדיון התקשורתי התאפיין בהצגה דיכוטומית ופשטנית של דו-קרב בשאלות בסיסיות הנוגעות למהותה של מדינת הלאום.
"מלחמת תרבות בחג היובל" היתה הכותרת הראשית ב"מעריב", והובאה גם הפניה לתגובתו של יהונתן גפן: "אני מתפטר מחברותי בארגון אמני ישראל; עדיף להיות קוף ערום – מקרנף לבוש". גם ב"ידיעות אחרונות" עסקה הכותרת הראשית בטקס ובמחלוקת, בניסוח מסויג יותר: "חשש מהתפרצות של מלחמת תרבות".
בעמודי החדשות הובאו תגובות של פוליטיקאים, אמנים ואנשי ציבור. בין המגיבים: הסופר דויד גרוסמן – "אסור לתת לעסקנים דתיים פתחון פה בסוגיות אמנותיות שהן חלק מרוח העם. זו המחשה למלחמת התרבות שאנחנו מתעקשים לא להכיר בקיומה"; השחקן מוני מושונוב – "חדירת הדתיים לחיינו מאוסה בעיני. לדעתי המלחמה על זהותנו נכנסה לשלב חדש, ואני מתכוון למצוא דרך כדי להילחם על תרבותנו"; הזמר גידי גוב – "דת ואמנות לא מתחברים. כמו שאני לא מתערב בחיי החרדים, שהם לא יתערבו בשלי"; ח"כ אברהם רביץ – "זה עם של אנשים רעים ואנטישמים. 'הזבל' התרבותי מנסה לסחוב את העם אחריו, אבל זה לא ילך להם"; יעקב טרנר – "יום העצמאות אינו זמן לחילוקי דעות בתחום התרבות והמסורת"; אליקים העצני – "מארגני המופע הפגינו חוסר רגישות במה שקדוש לנו, אבל לחרדים אין זכות לדבר, כי יום העצמאות לא מעניין אותם".
הזמר דודו פישר וילד במופע "פעמוני היובל" (צילום מסך)
למחרת פרסם "ידיעות אחרונות" בעמוד הראשון ממצאי סקר שערך. "61% – רקדני בת-שבע צדקו כשביטלו הופעתם; 63% מהיהודים בישראל: יש כפייה דתית בתחום התרבות; 60% סבורים שהמשבר יגרום להחרפת יחסי דתיים-חילונים".
מאמר המערכת של "הארץ" למחרת יום העצמאות בחר בעימות סביב "פעמוני היובל" כדי להציג מעין סיכום ביניים של יחסי חילונים ודתיים במדינה: "למרבה הצער, גם ביום הולדתה החמישים לא הצליחה מדינת ישראל ליהפך לאותה מדינה חילונית וליברלית, שגם הרצל וגם בן-גוריון וגם ז'בוטינסקי חלמו להקים. בימי ראשית המדינה ועד 1977 לא היה עולה בדעתו של שום ראש ממשלה להציב בראש משרד החינוך פוליטיקאי ממפלגה דתית. אבל הקו הזה נחצה על ידי מנחם בגין, והיום כבר נדמה ששר חינוך הדוגל בהפיכת מדינת ישראל למדינת הלכה הוא עניין לגיטימי. הקו האדום ממשיך לנוע לכיוון הדתי, והדתיים מנצלים את הכמיהה של חלק מהציבור החילוני להתלכד סביב סימנים של מורשת יהודית. במקום לראות במופע 'אחד מי יודע' של להקת בת-שבע פרשנות אמנותית חילונית לטקסט יהודי, כבר נמצאו חילונים שהסכימו עם החרדים כי עצם הפרשנות היא פגיעה ברגשותיהם".
השיח העיתונאי התאפיין ברטוריקה עתירת סיסמאות של עימות, שלוותה לעתים בדה-לגיטימציה מלאה של טענות הצד האחר
כותב המאמר הראשי קבע כי אין טעם לאיים בשפיכות דמים, כמו אריה דרעי שדיבר באותם על "מלחמת תרבות המתרגשת ובאה". יחד עם זאת הודגש במאמר כי "ישראל לא תתקיים לאורך זמן אם לא תשמור על ערכיה החילוניים. וזה יקרה רק אם הציבור החילוני יתעשת ויתחיל לעמוד על משמר ערכיו, ובעיקר – אם יתחיל להתייחס אל ערכיו באותה קדושה שהדתיים מתייחסים אל הערכים שבהם הם מאמינים".
השיח העיתונאי התאפיין ברטוריקה עתירת סיסמאות של עימות, שלוותה לעתים בדה-לגיטימציה מלאה של טענות הצד האחר. ב"מעריב" שאל חגי סגל "על מה באמת מוכן הציבור החילוני לעלות על בריקדות", וטען כי המחנה החילוני בישראל אינו עוסק בחידות הבריאה ובמקור הסמכות, אלא בענייני מזון, בידור וגטקעס, כמו גם בשאלה האם ראוי שדנה אינטרנשיונל תייצג את ישראל באירוויזיון, סוגיה נוספת שהיתה באותם ימים שנויה במחלוקת בין חילונים לדתיים.
זוהמה ובבונים מעורטלים
מאמר המערכת ב"הצופה" בחר להדגיש את חלקם של הדתיים במאמץ הלאומי, באמצעות הבלטת אחד הסמלים הלאומיים הבולטים – חללי צה"ל. "יום העצמאות הוא גם החג שלנו. ועם כל הכבוד, בחג הזה לא מגיע לנו להיות מושפלים [...] כמעט שליש מהנופלים במדים בעשר השנים האחרונות עשו זאת כאשר הם חובשים כיפה. את האמונה שלהם מותר לא להשפיל ביום העצמאות? נניח שאנחנו לא ישראלים כמו כולם, הם כן?".
במאמר אחר ב"הצופה" כתב למחרת יוסף דור: "וכאשר אחרוני הזיקוקים עוד ריצדו במרחב השמימי, וכבו אורות הבמה של פעמוני היובל, הצטלצלו אצלנו ענבלי פעמוני שירת האמונה: אני מאמין... ואף על-פי שיתמהמה עם זאת נחכה לו בכל יום שיבוא, והוא יבוא כדי שעל תורן ביתנו וארצנו יתנוסס בגאווה נס מדינת היהודים, ושיתערטלו להם קנאי התרבות הקופית-המעורטלת, באומנותם ובתרבותם 'המופשטת'. בבונים מעורטלים הפולים כינים, צפעונים, תוכים, עורבים ועיטים נראה בגני חיות".
מאמרים אחרים שראו אור באותם ימים ב"הצופה" נשאו את הכותרות "לא מלחמת תרבות – מלחמה בהפקרות", "הבינוניות הזאת...", "האם הזוהמה הכרחית?", "תרבות של מלחמה" ו"דוחפים למלחמת תרבות".
בסוף השבוע שלאחר יום העצמאות תיאר כך ב. מיכאל את התרשמותו מ"פעמוני היובל": “בעיקר למדתי מן המופע המביך, הצ'אושסקי והמיליטריסטי הזה, שמדינת ישראל בשנתה ה-50 מורכבת מצבא, מזמר ים תיכוני ושוק... נכון לרגע המופע, קלסתרון המדינה שעלה ממנו קרוב עד כדי יגון למציאות".
השחקן טוביה צפיר הולך על חבל במופע "פעמוני היובל", 30.4.1998 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
על ההקשר של מאבק "פעמוני היובל" לשאלות נוספות בתחום יחסי חילונים ודתיים בישראל כתבה סילבי קשת כי "המופע המגוחך", כלשונה, היה "כלב קטן לעומת פגיעות קשות בחילוניות, כמו זריקתה, בעזרת חבריה, של שולמית אלוני מתיק החינוך בגלל שהביעה את דעתה שיש ללמד את תורת האבולוציה בבתי-הספר [...] היו פגיעות הרבה יותר קשות בחילוניות, כמו קבורת חיילים עולים מרוסיה מחוץ לגדר, חוק הבשר. שליחת אשה לשבועיים מאסר בגלל ש'התחצפה לרבנים'".
מי שמאמין ש"פעמוני היובל" היו הקש ששבר את הגמל וכי מתחיל מאבק אמיתי למען הפרדת הדת מהמדינה, כתבה עוד קשת, הוא פשוט נאיבי.
לצד הדו-קרב בין "שני המחנות" הציג ב"הארץ" תום שגב התבוננות מעמיקה ובוחנת יותר של ההקשרים הרחבים של פרשת "פעמוני היובל". לדבריו, מדובר ב"סיפור מסובך של דו-קיום בין מחנות ובין זרמים רבים; אין 'מחנה חילוני' מגובש וגם אין 'מחנה חרדי' מגובש. אין זה קרב בין שתי חזיתות".
כללי המשחק בדו-קיום זה נקבעו בימי דוד בן-גוריון, ועל-פי שגב, מדובר בכללים ראויים, המבוססים על ההכרה שאין סימטריה בין "דתיים"' ל"חילונים", ונדרשים ויתורים הדדיים בנושאים החיוניים לכל צד. "האמריקניזציה החילונית חזקה יותר ומתחזקת עוד, אף על-פי שיותר ויותר ישראלים – גם 'חילוניים' – חשים צורך כלשהו בזיקה ליהדות. על כן אין מקום לבכיינות על 'חולשת' המאבק החילוני. ביסודו של דבר הכל נשאר כשהיה: 'דתיים' ו'חילונים' חיים אלה לצד אלה. נכון לעכשיו – הפער מעמיק, אך אין מפסידים; רק מנצחים".
מאמרו של שגב היה יוצא דופן במכלול הסיקור והדיון התקשורתי בהעדר הסכמה לגבי אופיו הראוי של אירוע לאומי משמעותי כיום העצמאות ה-50 למדינה.
לחפש את הקונפליקט
זיקוקי דינור בתום טקס הדלקת המשואות ופתיחת חגיגות יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, הר הרצל בירושלים; 29.4.1998 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
המדינה היא אכן זירת התמודדות בין הכוחות השונים הפועלים בה ובין תפיסות מנוגדות וסותרות, והעיתונות מרבה לעסוק במאבקי כוח אלה הן בדיווחים החדשותיים והן בזירה הפובליציסטית. אלא שהעיתונות נוטה להדגיש את נקודות העימות תוך התעלמות מנקודות הסכמה או הצנעתן, ולהתעלם מהבדלי גוונים וממורכבותן של החברה ושל הסוגיות הנידונות בה. המציאות הנשקפת מדפי העיתונות היא בדרך כזו של דו-קרב בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים, בין תומכי בית-המשפט העליון למתנגדיו ועוד. סיקור המתרחש בישראל תוך העדפת מסגורו כמאבק בין שני צדדים נעוץ לאו דווקא באופיה המפוצל של החברה בישראל.
הבחירה הזו מושפעת גם מהתפיסה הנפוצה בעיתונות המודרנית, הרואה בעימות מרכיב המעצים את הערך החדשותי של ידיעה. משחר ימי האנושות גילה האדם עניין בקרבות ובמאבקי כוח בכל תחומי החיים, ועיתונים למדו זה מכבר כי הרמוניה ורכות אינן מייצרות כותרות, ואילו התמודדויות ומאבקים מובנים ומעוררים עניין. "אוצר המלים של עיתונאי טעון היטב מלים כדוגמת התנגשות, התקפה, מחלוקת, התנגדות, קריסה, הרס, תבוסה, הצלחה וניסיון... העיתונאי מבין את הקסם הטמון בעימות בחדשות", נכתב על כך בספר לימוד אמריקאי לעבודה עיתונאית שהופיע באמצע המאה הקודמת.
מאמר זה הוא חלק ממחקר על העיתונות הישראלית ומדינת הלאום שנערך במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה