ב-15 בפברואר 1949, במלאות שנה להקמתו של "מעריב", הפיץ העורך הראשי ד"ר עזריאל קרליבך מסמך מקיף שנועד לסכם את שנתו הראשונה של העיתון. שנה אחרי שפרש, יחד עם רוב עמיתיו, מ"ידיעות אחרונות" של משפחת מוזס והקים יומון מתחרה. "דין וחשבון ביניים פנימי לתקופת השנה הראשונה", נכתב בשער הדו"ח, שכלל 43 עמודים שהודפסו במכונת כתיבה ונועדו "לחברי המפעל בלבד".
בפתח הדו"ח כתב קרליבך: "מלאכת העיתון מטבעה קיקיונית היא, ועצם ברייתה לשעה – ולשכחה. אבל לפחות פעם אחת בשנה חובה להיעצר ולהשקיף אחורה וקדימה. אנשים, שהביאו בשנה אחת זו כשמונה מיליון גליונות (הכוונה לעמודים; ר"מ) פרי רוחם ועמלם לבתיהם של ישראל, קבוצת עיתונאים שזכתה ואמרה את דברה יום-יום באזני כל אדם רביעי ביישוב, לתוך חללה של השעה הגדולה ביותר בתולדות העם – מן הדין שאחת בשנה יתנו את דעתם על כל שבעים הפנים של מעש ידיהם. [...] כבר קיים מפעל מסודר, כבר הוקמה עמדה, שאיננה פחות מבוצרת מזו שעזבנוה לפני שנה. והיא – שלנו. כבר הונחו היסודות ונתקעו היתדות. ואף אם אין זה עדיין מספיק לדור בו – הרי זה מספיק לערוך את הנדבכים".
בדו"ח עצמו הציג קרליבך את חלקי העיתון ומרכיביו, תוך שהוא מרעיף מחמאות על העיתון ועובדיו ונוזף באחרים. הוא הדגיש שוב ושוב את מעמדם המיוחד של האנשים שבחרו ב-15 בפברואר 1948 לעזוב את "ידיעות אחרונות" ונהפכו משכירים בעיתונה של משפחת מוזס לבעלי מניות בעיתונם שלהם.
"הקימונו – בתוך סערת השיסוי – עיתון שרכש לו, לפחות בשטחו שלו, בעיתונות הערב, גם את המעמד הציבורי הראשון במעלה. והקימונו – בידיים נקיות. מבלי להשיב מלחמה שערה למתנכלים בנו בשטח המסחרי, מבלי לכוף את עצמנו על הקורא באמצעות השלטון, מבלי לפתות את הקורא בגירוי יצריו ומבלי לרמותו בהטחת פרסים ומתן עלון קלוקל".
תיאור זה מתייחס כמובן ל"ידיעות אחרונות", עיתון שבעליו המשיכו במהלך 1948 לקיים משא-ומתן עם ראשי "מעריב" על איחוד מחדש של העיתונים. על סדר היום עמדו כמה הצעות, אך בסופו של דבר הן נפסלו על-ידי אנשי "מעריב", שבחרו להמשיך בדרך העצמאית.
על תפוצת העיתון נכתב בדו"ח כי זו עברה תנודות רבות במשך השנה, בין היתר בשל הגבלות שהטילה המדינה על שימוש בנייר. בחודש הראשון להופעתו נמכרו מדי יום כ-25 אלף עותקים. במאי ויוני, ימי הכרזת המדינה והקרבות נוכח פלישת צבאות ערב, זינקה התפוצה ל-33 אלף גליונות בממוצע ליום. 60% מהמכירות היו בתל-אביב, והיתר בחיפה וביישובים אחרים.
"באופן כללי אפשר להגיד שהעיתון רכש לעצמו קהל קוראים של 25,000 איש שהיו נאמנים לו בשנה שעברה בכל התנודות", כתב קרליבך. זה היה בהחלט הישג לעיתון שזה עתה בא לעולם, אך העורך-המייסד מיהר להוסיף אזהרה: "מספר זה בלבד, במחיר הגיליון של 10 מיל, ובהתייקרות הוצאות הייצור, אינו מספיק כדי לקיים את המפעל".
עזריאל קרליבך, 1.5.1942 (צילום: זולטן קלוגר, נחלת הכלל)
העיתון סבל במקביל משורה של בעיות בתחום שממנו אמורות להגיע ההכנסות העיקריות – הפרסום. לדברי קרליבך, בחודשים הראשונים חיכו המפרסמים לראות אם העיתון יחזיק מעמד. העיתון גם לא נערך ליצירת הקשרים הנדרשים עם סוכנויות הפרסום. רק בסוף השנה הראשונה, ובעיקר לקראת הבחירות הראשונות, החלו מפרסמים להעדיף את "מעריב" על פני עיתוני הערב האחרים. והיתה גם בעיה פנימית, בעיתון. "בסידור, בעימוד, בהגהה ובהדפסה נהגו במודעות יחס שגבל לפעמים בחבלה", הצליף העורך בעובדים. "לא הקפידו על הצורה החיצונית הנאה של המודעה, לא על דיוק ניסוחה [...] ולא על מתן מקום יאה בתוך העמוד".
"מקריות, חיפזון וזלזול בטיפול במודעה לא יכלו כמובן לחזק את רצונם של המפרסמים, ובייחוד של סוכנויות ופירמות גדולות, לשתף איתנו פעולה", נכתב בדו"ח. "וברור הוא שאם לא יבוא בשטח זה שינוי יחס יסודי – לשווא יהיו כל מאמצי ההנהלה". אולם קרליבך התרשם כי רבים כבר גילו את כוחו הפוטנציאלי של העיתון לפרסום יעיל, בעיקר במודעות קטנות, בחיפוש מקומות עבודה ועוד. "ברור שקהל הקוראים שלנו הוא המגוון ביותר ושום מודעה קטנה באחד משאר העיתונים העבריים אינה יכולה להגיע לשכבות שונות ומשונות כל-כך. מכאן שאם נפתח את האגף הזה צפוי לו עתיד גדול".
על-מפלגתיות
אחד הפרקים, שכותרתו "על-מפלגתיות", הוקדש לשאלת הזיקה בין העיתון לעמדות הפוליטיות בציבור הישראלי ובמפלגות השלטון. בין בכירי העיתון בלטו מקורבים לתנועה הרוויזיוניסטית. בהם, לדוגמה, אריה דיסנצ'יק, לימים העורך הראשי השני של "מעריב", שנמנה עם מייסדי בית"ר בלטביה והיה מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי. שלום רוזנפלד, שיהיה העורך הראשי השלישי, היה איש אצ"ל ובמקביל ערך וכתב ב"המשקיף" הרוויזיוניסטי וב"חירות", יומון מפלגתו של מנחם בגין.
"בתוך המסגרת הזאת (של הקמת עיתון בימי מלחמת העצמאות בפברואר 1948; ר"מ) השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון", כתב קרליבך. "אולם שאיפה זו כשלעצמה היא יוצאת דופן בהווי מדינתנו עד כדי כך, שאין פלא כי הציבור לא הבין אותה תמיד כל צורכה, וראה בה פסיחה על שתי הסעיפים ופירש אותה כחוסר חוט שדרה ורדיפה אחרי 'פופולריות' חולפת וזולה.
"אין בעיני העיתון אישי ציבור שהם בתור שכאלה אויבים מושבעים או ילדי טיפוחים מושבעים, ואין תרופות מונופולין לישועת העם"
"אולם על-מפלגתיות העיתון, כמובן, רחוקה מכל אלה. והיא רחוקה גם מאדישות. להפך, היא מחייבת תגובות ערות יותר ומעמיקות יותר, ודיון בכל מעשה לגופו, בלי תלות אישית בעושהו ובלי תלות באינטרסים מפלגתיים הכרוכים בו. מתוך כך אין בעיני העיתון אישי ציבור שהם בתור שכאלה אויבים מושבעים או ילדי טיפוחים מושבעים, ואין תרופות מונופולין לישועת העם.
"מתוך כך מתחנו היום ביקורת על אותו איש עצמו, אשר אתמול, בשייכות למעשה אחר, הסכמנו לו; מתוך כך ניתן לאחד מסופרינו להאיר צד חיובי באותו מעשה עצמו, שסופר שני הבליט בו את הצד השלילי; מתוך כך היינו בעד בן-גוריון כאשר ירה במצרים, ונגד בן-גוריון כאשר ירה ביהודים (ב'אלטלנה') וגישה זו הובנה היטב בפנים המערכת ולא נתעוררו עליה ויכוחים עקרוניים.
"כזאת היתה, לפחות, ההלכה. ולפיה נהגנו, דרך משל, בימי הבחירות לאסיפה המכוננת (שהתקיימו בינואר 1949; ר"מ) כשהחליטה ישיבת המערכת על הימנעות מכל תעמולה לטובת איזו מפלגה שהיא, על הטפה להשתתפות מלאה בבחירות ולטוהר הקלפי ועל הדרכת הקורא בטור יומי ובסימפוזיון על השאלות המעשיות, השנויות בפולמוס המפלגות.
מפקד ההגנה עמוס בן-גוריון (במרכז) מתראיין לעיתונאים משה זק מ"מעריב" (משמאל) ויוסף אוליצקי מ"דבר" לאחר כניעת העיר יפו, 13.5.1948 (צילום: פרנק שרשל, לע"מ)
"אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים. אמנם נמנו על העובדים הפנימיים, מלבד הבלתי מפלגתיים, אנשי הציונות הכללית, הדתית והרוויזיוניסטית, ובין המשתתפים הקבועים היו אישי צמרת של מפ"ם והפרוגרסיבים וחברי מפא"י, וכולם יחד ניתן להם חופש דיבור מוחלט, שלא נוצל לרעה, וכולם התאימו את עצמם לאופי הכלליות של העיתון.
"אף על פי כן אין ההרכב רב-גוני כל צרכו, והכרח הוא לאזנו גם מבחינה מספרית. במשטר הגיוסים אי-אפשר להיות בררן, וכל היצע עבודה של עיתונאי מוכשר התקבל; אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואליזם שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא-והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים 'שמאליים' יותר, ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט.
"תהיה זו בעיה גורלית. כי במדינה בכללה, ובעיתונות בפרט, תחריף מלחמת המעמדות מיד לאחר שיושג שלום חיצוני [...] וייתכן שהאקלים היישובי שאינו נוח לעל-מפלגתיות גם כיום יהיה קשה לה עוד יותר בעתיד, וחופש הביקורת יועמד בסכנה. והעיתון צריך להיות מוכן להילחם גם אז על אמת אובייקטיבית".
להפיץ אומץ לב וביטחון
בפרק אחר בדו"ח, שכותרתו "הקו", כתב קרליבך על הקו המערכתי של העיתון בנושאים שהעסיקו את הציבור בשנה הראשונה למדינה ובסערת מלחמת השחרור: "עיתון שאינו מטיף לדוקטרינה מפלגתית אקדמאית יכול לצעוד תמיד רק ד' אמות לפני טווח ראייתו ותבונתו של הקורא הממוצע. והאדם בישראל לא הספיק עוד כלל לתפוס את השינוי הכביר שחל בכל אופקי חייו עם היותו לאזרח מדינה. מוקדם היה, אפוא, לגולל לפניו את היריעה הרחבה; הוא לא היה מבין דבר. ואם כי היו עמנו דברים רבים, עקרוניים ויסודיים שהיו מגבשים גיבוש בולט את או הקו של העיתון, העדפנו לנהוג זהירות יתרה כי 'מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע'.
"עם כל זה, ניתן לנו לנקוט יוזמה פורייה בכמה מסעות פובליציסטיים שזכו לתרום את חלקם לעיצוב דעתו של אותו הקהל שיצר וקיים את המדינה: בחודשי הפחד בפני עזיבת הבריטים ובפני פלישה ערבית השתדלנו להפיץ אומץ לב וביטחון בניצחון הסופי. בשבועות הרתיעה של רבים ממדינאינו בפני אזהרות מרשל (מזכיר המדינה האמריקאי שהזהיר מפני הכרזת עצמאות; ר"מ) ובתקופת ההיסוסים וההתכוננות לוויתורים ולמשטר נאמנות (הצעה אמריקאית שעל-פיה תידחה הקמת המדינה ובתקופת הביניים יופקד האו"ם על השלום והביטחון בשטחים המיועדים למדינה היהודית על-פי החלטת האו"ם ובמקביל יסייע להכנת התנאים לעצמאות; ר"מ) התאמצנו לחזק את ידי אלה שתבעו במפגיע את הכרזת העצמאות בכל הנסיבות וחרף כל המזהירים.
"עשינו מה שניתן לעשות באמצעים עיתונאיים כדי לקרב את השלטון העצמאי לאדם ברחוב"
"תבענו מן 'ההגנה' וממוסדות מנהלת העם לצאת מהמחתרת בעוד הבריטים בארץ, ולקבל לידיהם את השלטון הממשי תוך כדי התוהו ובוהו האנגלי. באותו התוקף דרשנו גם מן הפורשים (אצ"ל ולח"י; ר"מ) את היציאה מהמחתרת ואת הצטרפותם לצבא המדינה. כאשר הוקמה מועצת המדינה דרשנו הנהגת פרלמנטריזם של אמת והפרדה בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. בימי הקרבות והפרות ההפוגה והפחד מפני האו"ם ניסינו להחדיר את ההכרה שגם בדין העמים יקבעו רק העובדות הצבאיות. ואחרון אחרון: באותה תקופה היינו, פרט לרוויזיוניסטים, היחידים שתבענו וחזרנו ותבענו את עלבונה של ירושלים הבירה.
"עשינו מה שניתן לעשות באמצעים עיתונאיים כדי לקרב את השלטון העצמאי לאדם ברחוב. אולם טרם נכנסנו בכל המרץ הדרוש לסבך הבעיות הסוציאליות, הפנימיות והממלכתיות של ניהול המדינה".
עיתון ששוב אין משווים אותו לאחרים
בפרק המסקנות שחתם את הדו"ח כתב קרליבך כך: "אמנם אנחנו צועדים בראש, אבל מעמדה שליטה כזאת אנחנו עדיין רחוקים מאוד. עדיין אנחנו 'משתחווים צפופים' ונתקלים בשכנינו-מתחרינו בכל צעד ושעל. ומטרתנו בראשונה צריכה להיות – לצאת מן הצפיפות הזאת ולהתנשא ליצור עיתון ששוב אין משווים אותו לאחרים ואין יכולים לחקות בנקל.
"עיתון של כולם". סככה ממותגת ישנה של "מעריב", דרום תל-אביב 2017 (צילום: איתמר ב"ז)
"זה ידרוש מאמצים עצומים והשקעות גדולות, זה יחייב שכלולים רבים בטכניקה ובקצב וברשת העוזרים והסופרים והמודיעים. אבל במפעל שאין לו להישען בשעת משבר על מנגנון מפלגה זוהי הדרך היחידה לביצור של ממש ולהתרחקות מתחום הגבול הצר שבין הפסד ואיזון שבו אנו עדיין מתהלכים.
"לפני שנה לא יכולנו עדיין אפילו לחלום על מאמצי התבצרות כאלה. טרם הגענו לתחנה הראשונה וטרם ידענו אם נגיע. עתה הגענו. הונחו היסודות. ועתה יכולים אנחנו לחשוב על יצירת עמדה מיוחדת במינה. נקום ונעשה".
"מעריב" אכן נסק בשנים ובעשורים הבאים. אולם המתחרה העיקרי שלו, "ידיעות אחרונות", לא שקט על שמריו. בקצב איטי אך בהתמדה ניהלו בני משפחת מוזס, בסיועו הפעיל של דב יודקובסקי, את המאבק. אי שם במחצית השנייה של שנות ה-70 הצליחו לעבור את "מעריב" בשיעורי התפוצה. אך רק בספטמבר 1986 הוסרה הכתובת "העיתון הנפוץ ביותר במדינה" מעמודו הראשון של "מעריב". אחר-כך החליף העיתון בעלים שוב ושוב, תפוצתו ירדה, הכנסותיו קטנו ומעמדו נחלש לבלי הכר.