מערכת הבריאות בישראל של היום היא שדה קרב שבו נאבקים אלו באלו רופאים ועיתונאים, מטפלים ומטופלים, והכל בשם טובת הציבור.
"בעבר היה הרופא בעל מעמד, היום הוא בעל מקצוע", אומרת עדינה מרקס, יו"ר האגודה לזכויות החולה. "התקשורת עזרה מאוד להביא לדמוקרטיזציה של המקצוע (הרפואה) בייחוד במערכת היחסים בין מטפל למטופל. כשחושפים שחיתות, אין להם (לרופאים) ברירה אלא לנקות את המערכת". מערכת הבריאות עוברת בשנים האחרונות תהליך של האנשה. יותר ויותר ליקויים במערכת נחשפים. במקביל נעשים החולים מודעים יותר לזכויותיהם. משהו מן הזוהר של הרופאים ומהפחד מהם מתקהה. אולם התהליך הוא בחיתוליו. השאלות המעסיקות את החולה (האזרח) הן רבות, ומידע רב מוסתר ממנו או בלתי נהיר לו. איך לבחור קופת-חולים? רופא? מנתח? אילו תרופות כלולות בסל התרופות? מהם השיקולים? לשאלות אלו ואחרות עשויה להיות חשיבות מכרעת, לעתים עניין של חיים ומוות, וכמעט תמיד השפעה ממשית על איכות החיים.
לפי סקרים שנערכו בחו"ל, יש לתקשורת השפעה רבה על ההחלטות שהאזרח מקבל בתחום הבריאות. מידע איכותי ומבוסס הוא המצרך שאותו מתחייבת התקשורת לספק לאזרח, כך שזה יוכל לקבל החלטות מושכלות. מומחים סבורים שרמת המידע בארץ בתחום הבריאות רחוקה מלהיות משביעה רצון. במרבית כלי התקשורת אין מייחסים חשיבות רבה לתחום. ידיעות מתחום הבריאות נחשבות, ברוב מערכות התקשורת, לתחום שבין הפיקנטריה והסנסציה, כאלו שיש להן רייטינג גבוה. המפגש בין תקשורת לבריאות מזכיר את הסיפור על הכתב הנמרץ ששאל את הפרופסור להיסטוריה: "מסעות הצלב: טוב או רע?". כתבים צריכים לספק חבילת מידע דחוסה, בהירה, ומעל לכל מעניינת, חדשנית. תיאוריות מדעיות הן מורכבות ונרחבות. יתר על כן, תיאוריה מדעית אינה יכולה להיחשב בעלת ערך עד שלא בוססה ונבדקה על-ידי הקהילה המדעית. כך יוצא שמידע מדעי בעל ערך הוא חדשות ישנות. יתרה מזאת, במערכת פועלים אינטרסים כלכליים רבים, ולפעמים סמויים, אשר "דוחפים" ידיעות עם אופי יחצני ("טיפול מהפכני לבעיות"..., "לראשונה בישראל ניתוח"...). ידיעות יחצניות כאלו נתקלות פעמים רבות בכתבים שאין להם הכלים (ואולי את המוטיבציה) לאמת אותן או להעריך נכון את מידת חשיבותן.
▪ ▪ ▪
לפחות תחום אחד של הסיקור הרפואי הרציני זכה בשנים האחרונות ליותר ויותר חשיפה ועניין ציבורי: הרשלנות הרפואית, או בהרחבה, הכשלים במערכת הרפואית. העיתונאי רן רזניק, איש "הארץ", נחשב מומחה וחלוץ בתחום הזה. רזניק, בן 35, הוא תחקירן בתחום הבריאות זה שבע שנים. בין השאר חשף רזניק את פרשת יקירביץ' ופרשת סמולינסקי (שניהם מנתחי לב שנהגו לעזוב את חוליהם בחדרי הניתוח לטובת מטופלים פרטיים), וחשף את סוד מחלתה של הזמרת עפרה חזה. עמיתים אומרים עליו שהוא חולל מהפכה בסיקור התחום. רזניק פרסם ומפרסם כתבות על תופעות כגון רשלנות רפואית של עדית עולם הרפואה (ובפרט של מנתחי הלב), סחר באיברים, ניצולם של החולים פסיכיאטרים, דו"חות של משרד הבריאות שעוסקים ברשלנות מערכתית ורפואה שחורה. רזניק מתמחה ברשלנות רפואית במובנה הרחב, כלומר, הוא עוסק ברשלנות, ליקויים והתנהגות לא אתית של המערכת כמו גם באלו של פרטים בתוכה. הוא בוחן את כשירותם של בתי-חולים, ולא רק של מנהלי המחלקות. כתבי בריאות רבים מציינים את שמו ככתב הבריאות הטוב ביותר בארץ. רופאים בכירים מעריכים שכתבותיו שינו ומשנות נורמות מקובלות, ושיש לו מקורות ומידע שאין לאף אחד אחר. ב-1998 הוענק לו פרס הערכה על שם משה רון, שמוענק לעיתונאים על-ידי עיתונאים. באותו מעמד אמר העיתונאי הירושלמי לוי יצחק: "התמדתו ונחישותו להביא מידע מלא ועמידתו על משמר שירותי רפואה הוגנת ועל זכויות החולים תרמו לשינויי חקיקה. גילוייו הגבירו את הרגישות הציבורית סביב המתרחש במוסדות הרפואה בארץ". בשנת 2000 הוענק לרזניק פרס מטעם ארגון "בזכות", על פועלו העיתונאי לקידום זכויותיהם של חולי הנפש.
רן רזניק, צילום: יעקב רונן מורד
▪ ▪ ▪
אחד הפרסומים החשובים של רזניק, לדעת רבים, היה חשיפת סקר השוואתי שערכו יחידת המחקר של משרד הבריאות והיחידה להבטחת איכות של משרד הבריאות במכון גרטנר. הסקר מדרג את מחלקות ניתוחי הלב בארץ לפי קריטריונים שונים, ובהם אחוזי תמותה נכון ל-94'. הדו"ח, ראשון מסוגו בארץ, היה מסמך פנימי של משרד הבריאות, ולא ניתן לו פומבי. ב-1996 חשף רזניק, אז כתב של המקומון התל-אביבי "העיר", את קיומו של הדו"ח. החשיפה נחשבת הישג אמיתי. במערכת הבריאות היו מעוניינים שהדו"ח ישמש לצרכים פנימיים וחששו מאוד מחשיפתו. בשני בתי-החולים שהופיעו בתחתית הרשימה היה שיעור תמותה גבוה בהרבה מזה שבבתי-החולים האחרים. בכתבו מחה רזניק על חשאיותו של הדו"ח. בעקבות הכתבה, שעוררה הדים רבים, הפעיל ארגון הרופאים לחץ על משרד הבריאות לחדול מעריכת השוואות כאלו. כך הפך הדו"ח, שהיה ראשון מסוגו, גם לאחרון מסוגו. פרופ' מאיר ברזיס מבית-החולים הדסה בירושלים: "זכות הציבור לדעת מתנגשת פה עם תיקון פנימי של מערכת (שהיא לא לגמרי רקובה)".
ברזיס הוא מבקר גדול של המערכת הרפואית. לטעמו, על המערכת לפעול בשקיפות מול הציבור ובאנושיות מול המטופל. אולם הוא סבור שהכרחי לתת למערכת הזדמנות לתקן את עצמה, מערכת הבריאות, כמו כל מערכת אחרת שרוצה לשפר את עצמה, צריכה לקיים מערכת של בקרת איכות. ביקורת פנימית, חשאית ונטולת סנקציות. ההנחה (שמוכיחה את עצמה במקרה זה) היא שרופאים יסרבו לשתף פעולה עם ביקורת מכל סוג שהוא אם יינתן לה פומבי, ועקב כך ייפגעו הקריירות שלהם. רזניק מצדו מפנה אצבע מאשימה לכיוונו של משרד הבריאות. לדעתו, משרד הבריאות חייב לקיים בקרה עצמית, והפגין חולשה כשנכנע והפסיק לעשות כן. לשיטתו, התקשורת חייבת להמשיך לחשוף. הוא לא משוכנע שטיפול סמוי יקדם את העניין: "תקופות ארוכות הדברים התרחשו בחשאיות והרחק מהעין הציבורית והתנהלו באופן מטייח". כתב הבריאות חיים שדמי ("הארץ") יותר אופטימי. לדעתו, מי שטרפדה את המשך עריכת הסקרים הללו היא שכבת הרופאים הוותיקה; רופאים שלמדו רפואה בתקופה שלא היתה ביקורת עיתונאית על המערכת. בעוד 10-15 שנה ייצאו הרופאים האלה לגמלאות, ודור חדש, מודע יותר לביקורת ציבורית, יתפוס את מקומם.
▪ ▪ ▪
כיצד השפיעה החשיפה התקשורתית המוגברת על מערכת הבריאות? האם היא פתוחה יותר לחשיפה או שמא פחות? לפני כמה שנים התקיימו מגעים בין ההסתדרות הרפואית (וביוזמתה) למועצת העיתונות. נכונה ועדה משותפת שבראשה עמד פרופ' עמוס שפירא ממועצת העיתונות, ועם חבריה נמנו יו"ר ההסתדרות הרפואית ד"ר יורם בלשר, ד"ר ניצה שפירא-ליבאי ורן רזניק, אז ראש תא כתבי הבריאות. נציגי הרופאים ביקשו להסדיר את מערכת היחסים בינם ובין התקשורת. לדבריהם, פרסומים מן הסוג שרזניק מתמחה בו, העוסקים במקרים רבים בפרטים הנוגעים לטיפול הרפואי בחולים, שוללים מהם בפועל את זכות התגובה. הרופאים, שמחויבים לחיסיון רפואי, טענו שהם מנועים מלהתייחס לפרטים הנוגעים למצבו הבריאותי של החולה ולאופן הטיפול בו. רזניק: "צריכים למצוא דרכים שרופאים יוכלו להתגונן ולשמור על שמם הטוב כשעומדת להתפרסם כתבה עליהם". את סוגיית התייחסותם של הרופאים לחיסיון הרפואי, סבור רזניק, על הרופאים לפתור. בפועל, הוא אומר, הם מצליחים פעמים רבות לתת תגובות מקיפות בלי להפר את החיסיון הרפואי. כשחולה מעלה טענות על טיפול שקיבל, ו/או חושף פרטים בדבר מחלתו, הרופא יכול להתייחס לפרטים האלה במידה הראויה. במועצת העיתונות הגיעו למסקנה שלא נכון יהיה לקרוא להטלת הגבלות על התקשורת. הוועדה התפזרה כעבור כמה פגישות ללא תוצאות.
ד"ר יורם בלשר, יו"ר ההסתדרות הרפואית, מאוכזב ממועצת העיתונות. זו נחשפה, לדעתו, כגוף שאין לו השפעה מעשית על העיתונות. לדבריו, הוועדה היתה אמורה לבחון באופן כללי אם הסיקור העיתונאי עומד בכללי האתיקה של המועצה. בתגובה לשאלת ה"עין השביעית", אם גובש נוהל בהסתדרות הרפואית להתמודדות עם הסוגיה, השיב בלשר בשלילה. בפועל קיימות שתי גישות: יש מי שגורסים שבמקרה שהחולה בחר לחשוף את עצמו, רשאי הרופא להגיב, ויש מי שמתנגדים לכך בעיקרון. כשלעצמו, כראש ההסתדרות הרפואית, מתאים בלשר את מדיניות התגובה שלו לכתב הנוגע בדבר: כתבים שנחשבים בעיניו הוגנים זוכים לתגובה עניינית ומפורטת ככל האפשר; המגמתיים בעיניו אינם נהנים משיתוף הפעולה שלו. רן רזניק נכלל ברשימה השנייה (ראו מסגרת).
האם בהסתדרות הרפואית אין מבינים את תפקידה של התקשורת ומעמדה? כדאי לבחון את ההצעות שהועלו בוועדה. בין השאר הוצע שמועצת העיתונות תנחה את העיתונאים להימנע מלסקר כל סוגיה של רשלנות רפואית בטרם הסתיים תהליך הבירור הרפואי והמשפטי, אם היה כזה. כמו כן הוצע לחייב חולים שפונים לתקשורת לחתום בפני העיתונאי על ויתור על סודיות רפואית. הוועדה, כמובן, דחתה את ההצעות האלו. הפתרון, כך סברו, צריך לבוא מתוך הקהילה הרפואית. ההצעות האלו מצביעות על כך שבהסתדרות הרפואית לא מבינים את מעמדה של התקשורת כגוף בלתי תלוי, שתפקידו לחשוף ולבקר דווקא תופעות שאינן נחקרות ואינן נבדקות על-ידי המערכות שאותן הוא מבקר.
סוגיה נוספת, שהועלתה בוועדה על-ידי ד"ר שפירא-ליבאי, היתה שאלת ההתמצאות העיתונאית במערך הידע הרפואי. במקרים רבים, כך נטען, מופיעות בתקשורת ידיעות בתחום הבריאות שמתגלות לאחר בדיקה כחסרות בסיס. הבעיה, סברו בוועדה, נעוצה בבורותם של הכתבים בתחומים המדעיים. לכתב כזה יש קושי לבדוק עד כמה טיפול חדש הוא באמת יעיל, ואפילו עד כמה הוא באמת חדש. אחת ההצעות לפתרון הבעיה היתה של פרופ' ברזיס: להקים מרכז בלתי תלוי, בחסות מועצת העיתונות, שיורכב מאנשי מקצוע ואקדמאים ויספק חוות דעת והפניה לספרות לכתבים המעוניינים בכך. רזניק חושב שגוף כזה הוא רעיון טוב, אבל את עיקר הבעיה הוא תולה דווקא בחוסר השקעה של הכתבים ולא בחוסר השכלה. פעמים רבות, לדבריו, מדווחים בתי-חולים על ניתוחים חדשים שלמעשה כבר בוצעו עשרות פעמים. בטרחה מינימלית יכול כתב לאמת את הידיעה.
ברזיס הציע גם להעניק לכתבי הבריאות הכשרה מדעית, אפידימיולוגית. הבעיה, לדעתו, אינה רק בידיעות המתפרסמות על שיפורים וחידושים רפואיים; הוא מבקר, לדוגמה, את האופן שבו הציג רזניק נתונים של דו"ח אחר של משרד הבריאות, ולפיו בבית-החולים רמב"ם שיעור התמותה היה גבוה בהשוואה לבתי-חולים אחרים בארץ. מערך הבקרה של משרד הבריאות לא הצליח לאתר את הסיבות. בכתבה ניתנה במה רחבה לאנשי רמב"ם ומשרד הבריאות להסתייג מאמינותם של הנתונים. הנתונים מוצגים כסימן שאלה. לשיטתו של ברזיס, לא די בכך. הידיעה, לדעתו, מטעה. הנתונים כפי שהם מוצגים חסרי משמעות. הוא היה רוצה שרזניק, מתוקף סמכותו כעיתונאי בלתי תלוי, ינתח בעצמו את מהימנות הנתונים. לשם כך דרושה, לדבריו, הכשרה מקצועית. רזניק חושב אחרת: "מידע כזה, עם סימני שאלה כאלה, שחוזרים על עצמם כבר כמה וכמה שנים, חייב להגיע לידיעת הציבור. אני לא יכול להכריע אם באמת ברמב"ם מתים יותר כי הטיפול לקוי או כי באים אליו מטופלים קשים יותר. אין לי הכלים לכך ולא אמורים להיות לי". אבל, הוא מודה, יכול להיות שבמקרה כזה כדאי היה להיוועץ עם מישהו מחוץ למערכת. ברזיס סבור שבהינתן הכלים הנכונים, יוכלו הכתבים להגיע להישגים מרשימים ו"לחשוף אותנו במלוא מערומינו".
ד"ר נורית גוטמן מן המחלקה לתקשורת של אוניברסיטת תל-אביב רואה אף היא מקום לשיפור בתחום סיקור הבריאות, אולם בתמהיל שבין הכשרה מדעית להכשרה עיתונאית היא מעדיפה מינונים גבוהים יותר של התחום השני. "עיתונאי טוב יודע לאיזה רופא או מדען ללכת", היא אומרת, "אבל שיהיה לו רקע, שיידע את הלקסיקון". חיים שדמי דוחה את ההצעות להכשרה: "מי שמדבר על הפתרון של לימודים והכשרה מעוניין, במודע או שלא במודע, לסרס את המקצוע. עיתונאי לא צריך לדבר בשפה משותפת עם אנשי המקצוע שנמצאים בתחום הסיקור שלו. לא הייתי רוצה שכתב צבאי יהיה סא"ל במילואים". כתב בריאות, כמו בכל תחום אחר, סבור שדמי, לומד בראש ובראשונה מן הניסיון. עם הזמן הוא רוכש ידע. הוא גם יודע למי לפנות כאשר הוא מתקשה. אי-אפשר לצפות מעיתונאי, ובעצם מאף אחד, שיהיה בקיא בכל רזיה של תורה כלשהי, קל וחומר כשמדובר בתחום מורכב ומסועף כמו רפואה. ברזיס מציע לקחת דוגמה חיובית מארה"ב, שם כלי התקשורת מעסיקים עיתונאים בעלי השכלה במדעים ואף רופאים ככתבי בריאות. שדמי: "כשנגיע לרמת ההכרה בחופש המידע לציבור כמו זו שיש בארה"ב, לא תהיה לי בעיה שמערכת עיתון תעסיק עיתונאי שיש לו השכלה בתחום. המחשבה שרק רופא יכול לקבוע מה טוב ומה לא טוב במערכת הבריאות היא מחשבה פסולה. עצם זה שאני משלם מס בריאות מעניק לי את הזכות לדרוש דין וחשבון על מה שקורה במערכת". גם רזניק סבור שעל העיתונאי לראות את התחום שהוא מסקר "דרך משקפיים ביקורתיים, ציבוריים", כלומר מנקודת מבטו של האזרח.
▪ ▪ ▪
העיסוק ברשלנות רפואית הפך את רזניק לדמות בולטת בתחום הסיקור שלו. רשלנות רפואית וכשלים מערכתיים הם חומרים שיוצרים סיפור עיתונאי מעניין. בדרך דרך רזניק על הרבה בהונות.
פרופ' יונתן הלוי, מנהל בית-החולים שערי-צדק בירושלים, סבור שרן רזניק ממלא פונקציה חשובה. הוא מעריך מאוד את השפעתו וזוקף לזכותו שינויים בנורמות פסולות. הדרך, כך הוא אומר, היא דרך של המטרה מקדשת את האמצעים. "מרגע שהוא סימן את המטרה (ובדרך-כלל אין עשן בלי אש), לא יבלבלו אותו העובדות. גם אם אלו מאזנות את הכתבה או אפילו הופכות אותה כליל". לפעמים, כך הלוי, בדרך לעקירת נורמה פסולה, מפיל רזניק קורבנות שחלקם מיותרים. "יש אצלו כאסחיזם מיותר", הוא טוען. הלוי עומד היום בראש המרכז הארצי להשתלות. קודמו בתפקיד, פרופ' גבי ברבש, השמיע טענות דומות. במאמר שכתב ל"הארץ" בעקבות ביקורת שמתח רזניק על ירידה דרמטית בתרומות אברים, השמיע ברבש את הטענות הבאות: "קנאה אוחזת בי לעתים לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה מציג עיתונאי נושא רגיש באופן ביקורתי ומקטרג... ואפילו כאשר הנתונים המספריים סותרים עובדתית וללא עוררין את טיעוניו". ד"ר בלשר סבור שרזניק אמנם נצמד לעובדות על פי רוב ואף מקפיד לבקש תגובה ולפרסמה. הבעיה היא, לטענתו, שהוא עושה זאת באופן מגמתי, שהולם את הנחת המוצא שלו.
רזניק דוחה את הטענות האלו: "אני עושה את מיטב מאמצי למלא את עבודתי נאמנה ואני חושב שעבודתי מדברת בעד עצמה. הפרסומים סבירים ולגיטימיים". התפישה של רזניק, שלפיה "אין יקירביץ', יש יקירביצ'ים", מייצרת התנגדות קולקטיבית לעבודתו. חלק מרכזי בעבודה של רזניק הוא חשיפת רשלנות בקרב רופאים בכירים, ובפרט מנתחי לב. רופאים אלו נחשבים לשמנה וסלתה של המערכת. חשיפת ליקויים בעבודתם, סבור רזניק, עושה יותר מאשר רק להתריע מפני רשלנות. כשיש מי שפוקח עין על הבכירים והמובחרים, ואלו שמפשלים נחשפים, יש בכך ללמד על המערכת כולה. האם העיסוק ברשלנותם של רופאים בכירים וסימונם כמטרה מייצרים דעה קדומה? רזניק אינו סבור כך. גם עדינה מרקס דוחה את הביקרות נגדו: "לדעתי רן רזניק עושה עבודה יוצאת מן הכלל טובה. הוא דייקן בצורה יוצאת מן הכלל טובה. מידע שאני מעבירה לו הוא בודק בשבע עיניים".
הסיקור של מערכת הבריאות אינו מסתכם רק ברשלנות רפואית. תחום הבריאות הוא רחב ויש לו, כמובן, היבטים חברתיים וכלכליים. הסיקור מן הסוג הזה, בדומה לסיקורים חברתיים אחרים, כמו תחום החינוך, מחייב היכרות עם הרבדים העמוקים של המערכת והאינטרסים הכלכליים שמניעים אותה. פרופ' ברזיס מצביע, למשל, על הקשר בין המקור התקציבי של מחקר לתוצאותיו, על החשאיות שבה מתנהלים הדיונים בנושא סל הבריאות, דיונים שבהם לשיקול הכלכלי משקל רב, וכן על חוסר המודעות החברתית לסוגיית תרומות האיברים. כל אלה, לדעתו, הם סוגיות ציבוריות מן המעלה הראשונה. ברזיס חש שכתבי הבריאות אינם עושים די בתחומים האלה. לא רק שהחולה מתמודד עם מחלות ועם מונחים רפואיים שהוא אינו מבין, צריך גם לקחת בחשבון שיש מי שמטעה אותו.
חיים שדמי מסכים: "אם יש דבר שמאפיין את נושא הבריאות, זה פער המידע העצום בין אנשי המקצוע ובין מי שאינם אנשי מקצוע. כתוצאה מכך מנהלים על גבו של הציבור מהלכים והחלטות שהם בדרך-כלל לרעתו, בלי שהוא בכלל מודע לכך". שדמי תופש את תפקיד כתב הבריאות כשליחות ציבורית. "ההנחה היסודית היא שמערכת הבריאות רוצה בטובתך. כשאתה עובד בתחום, אתה מגלה שזה לא המצב. השיקול הכלכלי הוא שמניע את המערכת, וכתב בריאות צריך לספר את הסיפור הזה". האתגר בעיניו הוא לקחת את הסוגיות החשובות אך הנטולות סקס-אפיל, ולעניין את הקורא בהן. לא תמיד זה אפשרי, הוא אומר, אבל בכל פעם שאתה מפרסם ידיעה בעיתון, משהו מחלחל.
תביעת דיבה
רן רזניק, צילום: יעקב רונן מורד
בימים אלו תלויה ועומדת תביעה משפטית שהגישה ההסתדרות הרפואית בגין לשון הרע נגד "הארץ" ורן רזניק. ב-6.4.01 פרסם רזניק במדור הכלכלה של "הארץ" שתי כתבות העוסקות בקשר בין חברת הביטוח מדנס ובין ההסתדרות הרפואית. בתביעה מועלות שלוש טענות מרכזיות. הראשונה, לדברי ד"ר בלשר, היא "פרסום עובדות לא נכונות". כותרתה של אחת הכתבות היא "בכירים בהסתדרות עובדים גם במדנס", בעוד הרופאים המוזכרים בכתבה, ביניהם פרופ' יונתן הלוי, הם אמנם רופאים בכירים, אך אינם נושאים בתפקיד כלשהו בהסתדרות הרפואית וממילא אינם בכירים בה. עוד נטען שכותרת אחת הכתבות, שלפיה ההסתדרות הרפואית התקשרה עם חברת ביטוח פרטית (מדנס) ללא מכרז ובניגוד להנחיות האוצר, היתה באותה עת טענה שהתבררה בבית-משפט, ועל כן לא היה זה הוגן להציגה כעובדה. כמו כן נטען שרזניק הציג באורח מגמתי את החלטת בית-המשפט, שפסק באותו עניין לטובת ההסתדרות הרפואית. לפניית ההסתדרות הרפואית לפרסום הבהרה ותיקון, וכן לפיצוי כספי, לא הגיבו ב"הארץ".
הסכסוך בין ההסתדרות הרפואית ל"הארץ" פנה לכיוונים נוספים. ההסתדרות הרפואית הפיצה השנה מנשר שבו היא קוראת לחבריה לבטל את המנויים ל"הארץ". בלשר טוען ש"הארץ" מסקר את ההסתדרות באופן בלתי הוגן. לרזניק, כך בלשר, יש יד ורגל בהתנהגות הזו.
"הארץ", בתגובה לשאלות "העין השביעית": "'הארץ' ישיב לכל טענות ההסתדרות הרפואית בבית-המשפט".
גיליון 34, ספטמבר 2001