ישנם עיתונאים שמקבלים את מנת הריגוש המקצועי שלהם מן השהות "בשטח". בעולם התחתון, בפשיטות משטרה ובסיקור הצד האפל והאלים של החברה. האלימות הזו אינה אמורה להגיע לפתח ביתו של העיתונאי עצמו, אולם זה מה שקרה לארצי חלפון, כתב הפלילים, משפט ומשטרה של עיתון "כל הנגב", המקומון הבאר־שבעי מרשת "ידיעות תקשורת" של קבוצת "ידיעות אחרונות". חלפון עצמו הפך לאייטם בידיעות הפלילים לאחר שרימון רסס הושלך על ביתו שבבאר־שבע, בליל ה־14 בינואר. הוא לא שהה בביתו באותה עת, אך מהרימון נפגעה כלבתו ומתה. לבית עצמו נגרם נזק כבד.

השלכת הרימון לא היתה האירוע הראשון שבו ניסו עבריינים להפחיד את חלפון. חודש לפני כן ניסה רעול פנים לתקוף אותו בפתח ביתו, לאחר שקיבל איומים בטלפון במשך חודשים רבים. בימים שלאחר זריקת הרימון נעצרו יניב (ניבי) זגורי מבאר־שבע ויוסי בוחבוט מאשקלון, שניהם מוכרים למשטרה היטב (יוסי הוא בנו של פנחס בוחבוט, שנרצח על־ידי השוטר צחי בן־אור ב"פרשת פריניאן"). השניים נעצרו בחשד שהיו מעורבים בהשלכת הרימון על ביתו של חלפון. שכנים דיווחו למשטרה כי ראו מכונית מאזדה נמלטת מהמקום. למחרת נתפס זגורי נוסע במכונית שכנראה תאמה את התיאור. הוא טען כי המכונית אינה שייכת לו.

זגורי, אחד היעדים המוכרים ביותר של המשטרה באזור הדרום, היה אחד ממושאי הכתיבה הקבועים של חלפון בעיתון "כל הנגב". ביום שישי שקדם לאירוע עמד זגורי במרכזה של כתבה גדולה שפרסם חלפון בעיתון, ובה סיפור מעורבותו לכאורה של זגורי בהלוואות ענק בשוק האפור.

ארצי חלפון (מימין) ליד כלבתו האהובה (צילום: הרצל יוסף)

ארצי חלפון (מימין) ליד כלבתו האהובה (צילום: הרצל יוסף)

"אני מרגיש בתוך סרט"

חלפון הגיע לדרום לפני כשש שנים "כדי לשנות אווירה". הוא התגורר בערד, ואחר־כך בבאר־שבע, והחל לכתוב במקומונים. מאוחר יותר שימש במשך שנתיים גם ככתב אזור הנגב של ynet, במקביל לעבודתו ב"כל הנגב". תהליך שיקום ארוך שעבר בעקבות תאונת אופנוע, שבה היה מעורב לפני כשנתיים, הביא לכך שבמסדרונות בית־המשפט בבאר־שבע עדיין מזהים אותו כ"הבחור הצעיר עם מקל ההליכה", שנשאר עמו כ"מזכרת" לתאונה.
מאז זריקת הרימון עזב חלפון את באר־שבע, ולא ניתן להשיגו טלפונית אלא באמצעות הודעה במוקד "ביפר".

יעל אדמוני, העורכת הראשית של "ידיעות תקשורת", נמצאת מאז המקרה בקשר רציף עם חלפון: "אנו רואים את המקרה בחומרה רבה. מדובר בכתב שמאוים פיזית. המשטרה ממשיכה לטפל בנושא ואנו מקבלים דיווחים שוטפים. כמערכת, אנחנו מספקים לו את כל מה שנדרש. לרגע אחד ארצי לא אמר לעצמו שהוא לא במקצוע הנכון בגלל האירוע".

כאמור, כחודש לפני השלכת הרימון ולאחר תקופה ארוכה של איומים טלפוניים, חווה חלפון נסיון תקיפה, שהוא משחזר בשיחת טלפון ממקום מושבו: "הייתי במשרד, יצאתי אחרי חצות. הגעתי הביתה, באתי להוציא דברים מהאוטו. אני רואה בחצי עין בסמטה חשוכה דמות ושומע צעדי ריצה. אדם עם כובע גרב, לבוש בחליפת טרנינג ויד מונפת באוויר עם משהו ביד, שמונף לעברי. אמרתי, אולי מישהו עובד עלי, אבל הבנתי מהר שהוא לא צוחק עלי. צעקתי: 'בוא אם אתה גבר'. אני זוכר את האישונים שלו נפתחים. הוא הופתע. הוא קלט שלא עומד מולו פראייר. ואז הוא ברח".

"אני מרגיש בתוך סרט", הוא מוסיף. "סביר להניח שהוא לא הגיע במקרה אלי. הוא נשלח. אחרי זה היה חודש יחסית שקט שבו לא היו איומים".
לדברי חלפון, איומים הם חלק משגרת עבודתו של כל כתב בתחום: "כתבי משפט, משטרה, פלילים - עבורנו זה טריוויאלי שמקבלים איומים. לא היה בזה משהו חריג".

ובכל זאת, לא זכור מקרה אחר של השלכת רימון לבית של כתב.
הדס שטייף מסקרת מקומות שפויים, שזה מרכז הארץ. גם בוקי נאה חי במקום שעבריינים שומרים על סטטוס קוו מסוים. בנגב, ובמיוחד בבאר־שבע, יש תחושה שהכל מותר, במיוחד לעבריינים ידועים. הם הפכו להיות כמו טפלון. המון שנים הם היעדים הכי מרכזיים של המשטרה, ומסתובבים בבתי־קפה ומסעדות כשהביטחון העצמי שלהם בשמים. הם מגלגלים סכומים אדירים של כסף. אז מה הבעיה לשלם למישהו עשרת אלפים, עשרים אלף שקל לתקוף מישהו?

אתה חושב שאחד ממושאי הכתיבה שלך לא אוהב את מה שהוא קורא?
אני כתב נושך, עצבני. יורה לכל הכיוונים. במקרה שלי אי־אפשר להצביע על מישהו מסוים עם משהו נגדי. זה יכול להיות גם משהו מלפני חצי שנה, מישהו שהשתחרר מהכלא. הסיקור היה שווה לכולם. אחד הדברים שמאפיינים אותי זה שאני לא מסמן מטרה, עבריין או שוטר. אני כתב, לא פרשן. אני מציף עובדות, מביא ראיות.

למרות הדברים האלה נזכר חלפון, כי היום שבו רעול הפנים ניסה לתקוף אותו היה היום שבו החל לאסוף תגובות לכתבה האמורה על זגורי.
כשבוע לפני אירוע זריקת הרימון התפרסמה לראשונה בתקשורת פרשה של הטיית משחקי כדורגל. נגד חגי, אחיו של יניב זגורי, הוגש כתב־אישום בגין ניסיון להטות משחק באמצעות מתן שוחד לכמה משחקני הכדורגל של קבוצת הפועל באר־שבע. חלפון נזכר כי יומיים לפני זריקת הרימון הופיעו בעיתון "כל הנגב" סיפור נסיון הטיית המשחקים, וגם הכתבה, שעליה עמל שבועות, העוסקת במעורבות לכאורה של יניב זגורי בהלוואות ענק בשוק האפור. בכתבה גם הופיע תצלום של זגורי. "באותו גיליון, השער היה על פרשת הכדורגל והכפולה הפותחת של העיתון היתה על ניבי".

"אני מתכוון לחזור"

בעקבות האירוע עזבת את באר־שבע. לכתב לא קל להתנתק מעבודתו. איך אתה מצליח למלא את תפקידך מרחוק?
אני עובד גם היום כל הזמן. כל השנים האחרונות עבדתי בצורה אינטנסיבית לא רק בשטח, אז החומרים עדיין מגיעים אלי ממקורות. אני מקבל סיוע מכל הגורמים. אבל אם אתה לא בשטח, אתה לא מביא את הסיפורים הטובים באמת, וגם אין כל־כך חשק לעבוד. הכתיבה היא החלק המבאס בעבודה. הכי מעניין זה להשיג את המידע, לדבר עם מקורות, להיות בשטח.

אתה כרגע לא נמצא בבאר־שבע. איך אתה חושב שמעשיך מתפרשים על־ידי הקוראים? על־ידי מי שניסה לפגוע בך?
התבקשתי על־ידי המשטרה להישאר מחוץ לדרום כדי שהיא תוכל לסיים את החקירה. אני לא מסתתר. מצד שני, אני לא יכול לחזור לבית שלי כרגע. אני חושש לבטחוני, אבל לא מפחד, מפני שאני שלם עם עצמי. ידי נקיות. לא ביצעתי כל פשע. כשזורקים רימון לתוך הבית והכלבה שלך מתה, אתה מבין שאם אתה היית בבית היית נפגע, אולי אפילו קשה. כרגע אני עובד ומתאים את עצמי לנסיבות. מבחינתי זה בדיוק כמו לשכב בבית חולה בשפעת ולהמשיך לעבוד.

איך אתה רואה את אופן טיפול המשטרה במקרה שלך?
מפני שאני מכיר את מרחב הנגב, אני יודע מה נעשה בתיק שלי. זה מדהים אפילו אותי, לחיוב. מצד שני, צריך לזכור שמדובר בתיק קשה. קשה לפצח אותו. זה לא המקרה של ארצי העבריין נגד פלוני העבריין, עם קרבות רחוב ומלחמות. הטיפול במקרה שלי לא צריך להיות כמו טיפול בעבריין, צריך טיפול הרבה יותר נחוש.

כתבי פלילים נאלצים להתחכך בעבריינים על בסיס יומי, איך עושים את ההפרדה בין עבודה לחיים פרטיים?
לא צריכים להיות החברים הכי טובים. צריך לשמור על דיסטנס. אנשים שבאים במגע עם העולם העברייני, או עם לווים בשוק האפור, צריכים לצפות לאירועים כאלה. אבל ראש רשות או עיתונאי לא צריך לצפות למצב שזורקים לו רימון לבית. זה ניסיון להלך אימים, ולגרום לי או לראש עיר להסיט את עצמו מעיסוקיו. כולנו מבצעים סוג של שליחות. אני משמש פה כדי להציף עוולות ולנסות לפתור אותן, כמו ראשי רשויות. לזרוק עלינו רימונים ולתקוף אותנו זה ניסיון להשתיק אותנו. אם ראש רשות או עיתונאי יפסיקו את עיסוקם - העולם התחתון ניצח. מצד שני, אני תוהה למה לסכן את עצמי? אני במלכוד".

▪ ▪ ▪

השבועות האחרונים הביאו את חלפון לגבש תפיסה רחבה לגבי מהות התפקיד של כתב פלילי, ומה צריכה המערכת להעניק לו. "המקרה שלי מוכיח שכל המערכות צריכות לחשוב על הפן הסוציאלי של הכתבים הפליליים. אנחנו לא מתעסקים מדי יום בשמנא וסולתא. אנחנו מתעסקים עם הפסולת של החברה. בבתי־משפט, אלימות, נסיונות חיסול. המערכות לא נותנות על זה את הדעת עם ביטוחים מתאימים, למשל. לתת לנו תחושת ביטחון כשאנחנו מסתכנים, כמו שיש תוספת סיכון לחיילים בחזית. אבל אני מאחל לכל כתב שתהיה לו מערכת תומכת כמו זו שבה אני עובד. קיבלתי תמיכה גם בפן המנטלי".

לדברי חלפון, למיטב ידיעתו מעולם לא ניסו לפגוע בצורה שכזו בעיתונאי בישראל. "אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אבל אם זה יקרה, אני רוצה שיבינו שזה לא מזיז את העיתונאים מעבודתם. מקווה גם שהעברתי את המסר לעולם העברייני, ששום רימון לא עוצר את התקשורת מלעבוד, ואת הכתב מלכתוב. אני מתכנן לחזור. כרגע אני מחפש בית חדש בבאר־שבע", הוא מדגיש לקראת סיום השיחה. "אני חוזר לעניינים. מי שיש לו בעיה עם זה, יצטרך לאכול את הכובע ולהתמודד איתה".

צביקה גוטליב היה עיתונאי בגלי־צה"ל ו"הארץ", כיום סטודנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון

עיתונאי לעיתונאי זאב

ניסיון לפגוע בחייו של עיתונאי על רקע מקצועי הוא לכאורה סיבה לליכוד שורות, אבל היה גם מי שניסה לטעון כי נסיון הפגיעה בחלפון לא אירע בשל עבודתו העיתונאית. אורי בינדר הוא כתב "מעריב" בדרום ובעל טור במקומון "זמן הנגב", מתחרהו של "כל הנגב". ביום שישי, 19.1, סופו של השבוע שבתחילתו נזרק הרימון לביתו של חלפון, כתב בינדר בטורו ב"זמן הנגב": "השאלה הנשאלת היא, מדוע לא נזעקו העיתונאים להגן על העיתונאי ארצי חלפון, או מדוע לא הושבתה התקשורת לאות הזדהות עם הקורבן של האלימות הזו? לפחות צריך היה לצפות לכינוס חירום של העיתונאים בדרום, להבעת מחאה קבוצתית [...] כלום לא קרה, והשאלה מתחדדת, האם עד כדי כך הפכו העיתונאים ל'אדם לאדם זאב'? אחד ההסברים הוא, שכמה עיתונאים דיברו בגלוי על כך שאין מדובר בפעולות על רקע העבודה העיתונאית של ארצי חלפון, ולכן אין קשר בין המעשה השפל לבין עיסוקו של חלפון".

שבוע אחר־כך (26.1), בטורו האישי במקומון "כל הנגב", הגיב צביקה אלוש, ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בנגב, לדברים שכתב בינדר: "ולך ארצי, אל תירא ואל תיחת. היה חזק ושמור על עצמך. כולם איתך ברגעים האלה. ואם יש כמה זבובים טורדניים שניסו באחרונה לנצל את רגעי החולשה שלך כדי לעקוץ, ללכת רכיל ולהסתלבט על חשבונך - אל תתייחס. מרי נפש, נרגנים וגמדים, שמה שמניע אותם היא רק רוח של קנאה ונמיכות קומה, תמיד היו ותמיד יהיו. בשוליים, ארצי, בשוליים".

בשיחה איתו אומר אלוש: "אני חושב שבשלב הזה של החקירה, כשהמשטרה סבורה שזה (זריקת הרימון) קשור לעבודתו העיתונאית של ארצי, לא רק שזה לא קולגיאלי לשרבט בעיתון שמועות על כך שמי שמנסה לחסל אותו מונע מסיבות אחרות, זה דבר חסר אחריות. חייו של ארצי בסכנה. רציתי לחזק את הבחור. הוא עובר תקופה קשה. עובר משבר נוראי, אישית, משפחתית, ברמה המקצועית. הוא חי בגלות, נרדף, חושש לחייו. בשלב זה לפרסם רכילות מרושעת - זה ממש לירות לו בגב".

הנסיונות להשיג את תגובתו של אורי בינדר לא צלחו.

מהמשטרה נמסר כי נסיון הפגיעה היה ככל הנראה על רקע עבודתו העיתונאית של חלפון.

גיליון 67, מרץ 2007