קדימה ואחורה לפגישה לילית בחדרי חרדים
"הטלוויזיה בישראל החליפה את הנראטיב של עבודה קשה בסיפורי סינדרלה, קיצורי דרך המוניים ומופלאים", נכתב בקטע לא חתום בפתח המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "כוכב נולד, טי.אל.וי, משפחה חורגת, ועדת פלסנר, יש מכנה משותף גדול מדי בין החלום שמוכרים לנו בחוץ לבין הדיל שרוקמים עלינו בחדרי חדרים".
אחרי שלב החלום, הזגזוג והדכדוך, הגיע סיקור העיסוק הפוליטי בסוגיית גיוס החרדים (והערבים) לצה"ל לשלב הדילים. אפשר לומר: סיקור העיסוק הפוליטי בסוגיה הדביק סוף-סוף את העיסוק עצמו. ברם, עם ההגעה לישורת הזאת (האחרונה?), נסוג העניין העיתונאי, והכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" עוסקות היום בנושאים אחרים.
ובכל זאת נמצא מקום להתייחסות: "פגישה לילית: נתניהו ומופז", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". הפגישה: "במאמץ למנוע פרישת קדימה". הכותרת הענקית בעמ' 4 כבר מסכמת: "פיצוץ ידוע מראש" ("אנחנו כבר מסוחררים מכל הזגזוגים של נתניהו", מצטטים ב"ידיעות" את איציק שמולי). "רגע האמת של הקואליציה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". כותרת המשנה מדווחת גם היא על "פגישה לילית". "אווירת סוף קורס" היא כותרת הדיווח עצמו, בעמ' 5. ב"הארץ" זו הכותרת הראשית: "דיונים ליליים למניעת פרישה של קדימה". "השר יעלון: 'פסימי באשר לאפשרות שהחוק יאושר במושב הכנסת הנוכחי'", נכתב בכותרת המשנה. "לא הושג סיכום על חוק הגיוס; קדימה על סף פרישה" היא כותרת הידיעה הממשיכה מהשער אל עמ' 4.
ב"ישראל היום", כרגיל בעניינים שבנימין נתניהו מעורב בהם, התמונה מעט שונה מזו שבשאר העיתונים, והפעם: "פלסנר מנסה בכוח לפוצץ את הקואליציה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, בין מרכאות. בכותרת המשנה נכתב באותיות קטנות, במין הומאז' למערכון של דודו טופז, "כך מאשימים בליכוד".
החברה האזרחית
"שנה מוצלחת למחאה" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ". "השינוי החשוב ביותר חל בתחום התודעה. פתאום התברר לציבור שאם הוא מתאחד ומפגין, ההנהגה שם למעלה נבהלת ומקשיבה, ואף משנה כיוון".
"שרי ודפני: הפגישה החשאית", נכתב בכותרת גדולה בראש עמ' 7 של "ידיעות". "רק בימים האחרונים כינתה ליף את עשירי ישראל 'בריוני ההון'. אז מה גרם לה ליזום פגישה עם המיליארדרית [שרי אריסון] ועם בנה, יו"ר קרן התרומות? 'לא דיברנו על כסף', הסבירה, 'רציתי שיחה אישית עם אחת ממייצגות האלפיון העליון'". למרות זאת משווה הכתב תלם יהב (או העורכים שלו) בין הפגישה לבין קבלת מאות אלפי שקלים על-ידי שמולי מהתאגיד של נוחי דנקנר.
טורו השבועי הקבוע של גיא רולניק, העורך והמייסד של "דה-מרקר" וסגן מו"ל "הארץ", שגם מוגש כהקלטה צייצנית מעט באתר האינטרנט של העיתון, נקרא כטור פרידה. וכך הוא נגמר: "שר כלכלי בכיר בממשלה, עורך-דין במקצועו, יכול לקבל מאות אלפי דולרים במעטפות, ללא תיעוד, ללא הסברים, מחברים וידידים, ולעסוק ישירות בנושאים כלכליים כבדים, שקשורים בידידים קרובים שלו, ולהיות 'זכאי' לא רק אצל בכירי העיתונאים בישראל, שיוצאים למסע יחסי-ציבור וטיהור שלו – אלא גם בבית-משפט שבו יושבים שלושה שופטים בכירים וחשובים. מה תוכל לעשות: להשתגע, לרתוח, לצרוח. זה לא יעזור לך. אם את או אתה תיתפסו עם מאות אלפי דולרים או בניגודי עניינים חמורים, תהיו גמורים עוד לפני שיוגש כתב אישום – אלא אם אתם חברים באחת החמולות שהוזכרו בסעיפים הקודמים. ואם אתם חברים בחמולות האלה, אגב, אתם לא זקוקים כמובן לשום קורס חינוך פיננסי, וממילא TheMarker הוא לא העיתון המתאים לכם – כל עוד זה הקו המערכתי שלו".
"אני לא יודעת אם שמתם לב", כותבת העיתונאית, הפובליציסטית ובעלת הטור לילך סיגן במוסף "סופשבוע" של "מעריב", עיתונו של נוחי דנקנר, "אבל לאחרונה, בגלל כל מיני סיסמאות שמפמפמים כלי תקשורת, אנשים פה התחילו לקנא בשבדיה ובפינלנד".
"ללכת להפגנה אחת בשנה כי משהו בוער בך", כותב יאיר לפיד בטור רשימת מכולת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "סתם להיות בן-אדם", "לתת הנחה למישהו שכתוב לו על הטי-שירט 'גבעתי – גדוד צבר 2009' למרות שהוא לא ביקש". ואם הוא כן ביקש? ואם, גרוע מכך, הוא הולך ליותר מהפגנה אחת בשנה? על כך אין תשובה, גם לא בטור של שלמה ארצי.
כותרות ראשיות
"מדינה בלי חשמל" היא הכותרת הראשית, באותיות ענק, על שער "מעריב". לצד הכותרת ותמונה של אדם בבגדי עבודה מתקן טורבינה נכתב בלוגו על רקע אדום: "משבר אנרגיה". "המחדל והפסקות החשמל", נכתב בכותרת הראשית נוסח "ישראל היום" של "ידיעות אחרונות". "זו רק ההקדמה למה שצפוי לנו בשבוע הבא", מבטיחה בהתרגשות כותרת המשנה. "מקורות בחברת החשמל אמרו כי הפסקות החשמל אתמול לא נבעו מהמחסור הכללי בחשמל, אלא מתקלה נקודתית", כותב איתי טרילניק באייטם קצר בעמ' 32 של המוסף "מרקר ויק".
ובינתיים, בסוריה
"סימנים ראשונים להתנתקות רוסית ממשטר אסד", נכתב בכותרת בולטת על שער "הארץ" (עמוס הראל ואבי יששכרוף).
ענייני אולמרט
"אולמרט: 'לא חוזר לפוליטיקה'", נכתב בכותרת דיווח של איתמר אייכנר וראובן וייס ב"ידיעות אחרונות". אולמרט אמר את הדברים אתמול בכנס. על-פי הדיווח, בין השאר טען באותו כנס כי האחריות לפריצת מלחמת לבנון השנייה היתה "בדרג הפיקודי", שכשל מלמנוע את חטיפתם של החיילים רגב וגולדווסר. בתוך הידיעה של טובה צימוקי באותו עמוד מצוטטים גם דברי ביקורת על הזיכוי של אולמרט ("בית-המשפט קבע שאולמרט קיבל 450 אלף דולר, אני שואלת אותכם: מי מקבל סכומים כאלה ולא יודע?"). כותרת הדיווח כבר מסתכלת קדימה, ל"השלכות" הזיכויים של אולמרט על האפשרות שלא יוגש כתב אישום נגד אביגדור ליברמן (ליברמן, כזכור, כבר נמצא כעת חיה בפוליטיקה).
"אילו רצה לחזור לקדימה, יכול היה, כנראה, לתפוס מהר מאוד את כיסא היושב-ראש", מספק נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" הסבר אפשרי להצהרה האחרונה, "אבל הדרך לשם ארוכה ומלאה במחסומים. קודם אולמרט חייב לסיים את פרשיותיו המשפטיות, בלי כתם ובלי קלון. כל כותרת שמבשרת על שובו רק מרחיקה אותו משם".
ב"מעריב" ממשיכים לנפח את הבלון של יועצי התקשורת ועורכי-הדין של אולמרט בנוגע לקנוניה כביכול סביב משפטי אולמרט. האחראי על הזרמת האוויר: בן כספית. והפעם: עדת התביעה במשפט ראשונטורס, סוכנת הנסיעות רייצ'ל מור, היא שליחה של גורמי ימין (קיצוני, בטח קיצוני) שרצו להפיל את אולמרט (סיפור בהמשכים, מאתמול). את תגובתו המשכנעת של הרב ד"ר יצחק ליפשיץ פוטר כספית בנימוק הבא: "אשרי המאמין". את תגובת משרד המשפטים, המציגה אותו ככלי ריק וכמי שכותב דברים שלא התרחשו (בית-המשפט פסק שכן היתה תרמית במימון הנסיעות ואף הרשיע את שולה זקן, העדה לא אמרה את הדברים שכספית ייחס לה), הוא לא פוטר אפילו בתגובה הלא נדיבה הזו.
פיסת העיתונות המבריקה הזו תופסת לא רק את העמוד הראשון של העיתון, אלא גם את השער והעמודים הראשונים של המוסף הפוליטי. את העמדתו לדין של אהוד אולמרט הוא מכנה "קנוניה מושחתת" ("לא פחות", היה כותב על כך בן כספית). ראיות, כמובן, אין לכספית, רק תיאור קונספירטיבי של היכרויות לכאורה (וגם אז, אז מה?), אבל לעורכי המוסף (שהחומרים האחרים המתפרסמים בו היום בקשר לאולמרט סותרים את הטענות של כספית) הדבר לא מפריע. אם מישהו בכלל שואל אותם.
ענייני תרבות ובידור
"טראש לאנשים חושבים" (רענן שקד בביקורת המושלמת על "חדר החדשות" של ארון סורקין. בעצם, על ארון סורקין באופן כללי. "7 לילות").
"לצאת מהארון זה לא כזה סיפור. תשאלו את יהודה פוליקר. תשאלו את אורנה בנאי. תשאלו את מי שתרצו, כל עוד הם לא פוליטיקאים, אנשי תקשורת בכירים, ספורטאים, זמרים מזרחיים, אנשי עסקים מרופדים או סתם אזרחים", כותב ירון טן-ברינק באותה כפולה של אותו מוסף, שבהקשר הזה אפשר לקרוא אותה ככתב חידה.
"[...] אבל אחרי הטראומה הזאת, הילדות בפנימייה, דרמות משפחתיות והפיטורים מקשת, היא מצאה את השקט והיציבות בתוכנית בוקר חדשה" (פתיח לראיון של רז שכניק עם ידוענית. עדיין אותו מוסף).
"כבר לא פוטוגוני להיות אומלל", אומר שחר מגן לנבו זיו (אותו מוסף), אבחנה על ההבדל בין "הדור שלנו" (בחתך גס: בעשור השלישי לחייהם) לבין בני הדור הקודם (של תסריטאים). "זה דור שעושה בידור", הוא מספק אבחנה נוספת, משלימה. נדמה לי ש"הדור שלנו" הוא כבר מה שהיה "הדור הבא". נדמה לי שהמוטיבציות שלו אינן אף אחת מהאפשרויות שניתנו לעיל.
"אני כבר יודע שלהוציא אלבום זה בסך-הכל חלק מהעבודה שאתה עושה", אומר המוזיקאי עמית ארז לעמי פרידמן במוסף "ז'ורנל" של "מעריב". "זה כמו שאם הייתי נגר, לא היה הגיוני שבכל פעם שאני מסיים לבנות שולחן אני אחשוב, 'זה השולחן שישנה הכל!'".
"הרי מה בכלל הרלבנטיות של חמישה אינסטלטורים עלומים לחיים שלך? מה הסיכוי שאי-פעם תיתקל באחד מהם?", שואל איתי זיו במדורו ב"ז'ורנל". "פחות או יותר שווה ערך לסיכוי שחיים הכט יעשה טלוויזיה טובה, או חס וחלילה יבדוק בציציות של מוקד כוח ראוי לשמו (ברוח הזאת הכט התפייט באוזני אחד האינסטלטורים הצדיקים: 'אתה יפה מבחוץ ומבפנים', ועל אחרת שאג: 'את מלכה'. מלכה משום שלא רימתה ועשקה את הלקוחה שלה. הנה נמצאה הרלבנטיות של 'יצאת צדיק': היא שיקוף נאמן של רמת הציפייה מהזולת במרחב הישראלי, שנת 2012").
"'המשגיחים' הוא סרט על גבר שנגאל על-ידי אהבתו לאשה, וכמו במאים טובים קודמים שבחרו לתאר את התהליך הזה, כגון רובר ברסון הצרפתי או האחים דארדן הבלגים, מני יעיש משתמש בסיטואציה הזאת לאמירות רחבות הרבה יותר שנוגעות למציאות החברתית שבה הסרט מתרחש ולהוויה האנושית בכלל", כותב אורי קליין במוסף "גלריה" של "הארץ". "'המשגיחים' הוא אחד הסרטים הישראליים הבודדים שעוסקים ברצינות תוקפנית ואף קודרת באפשרויות השמורות כיום לגבר צעיר ממוצא מזרחי, שחי בשוליה הרחבים של החברה הישראלית (ובמקרה הזה, בת-ים והשכונה שבה הסרט מתרחש הן שוליים; פריפריה שכה קרובה למרכז וכה רחוקה ממנה).
"יעיש מעצב את דמותו של אבי בהרבה כבוד ואהבה (גם כאשר מעשיו בעייתיים בעליל), והוא נעזר במשחק המרשים של רועי אסף, שהופעתו מדויקת, מרגשת, מבליטה את תבונתו ומורכבותו הרגשית של אבי, ומפגינה על הבד נוכחות גברית בוטה ועדינה כאחד. למי ששאלו את עצמם כיצד נהפכנו לחברה דתית כל-כך, הסרט מספק את התשובה, מבלי לדבר על כך באופן מפורש; אך ברור שהדת משמשת מקום מקלט לתסכוליהם ומצוקתם של גיבורי הסרט הצעירים; היא מספקת להם הקשר רעיוני לחייהם ואף מאפשרת להם לפרוק את החרדה והזעם שהצטברו בהם – תחושות שהם אפילו אינם מודעים אליהן, ואינם יכולים להביען אלא בתוקפנות".
"למחרת שודר בערוץ 2 פסק הדין במשפט אולמרט", ממשיך זיו את ביקורתו על תוכנית הטלוויזיה של חיים הכט, "שם אי-אפשר לומר שרמת הציפייה המוסרית מאולמרט היתה נמוכה – לא היתה שום ציפייה. הפרשנים והכתבים חגגו את 'זיכויו' שעה שהורשע בהפרת אמונים – שלנו, של הציבור – ולא התעכבו ולו לרגע קט על הרשעתה של שולה זקן בפרשה המסריחה שהתרחשה במשרדו. בהעדר ציפיות, גם ראש ממשלה שהפר אמונים יוצא צדיק".
המלצת קריאה
שרון שפורר מגוללת בכתבה מצוינת במוסף "הארץ" את קורותיו של צחי סולטן, "שכבר שווה כמו נוחי דנקנר" (ודוק: כי נוחי דנקנר כבר לא שווה כמו שהיה פעם), והוא אולי "בדרך להיות הטייקון הישראלי הגדול הבא". קריאה בכתבה מעלה עד כמה השתנתה – לטובה – העיתונות הכלכלית החדשה של ישראל ("היה נחמד אולי לראות בהצלחתו של סולטן, שעשה את הונו בשתי ידיו, סיפור סינדרלה קלאסי, שמעיד על המוביליות הרבה הקיימת בחברה הישראלית בין המעמד הבינוני לאלפיון עליון. אלא שסולטן הוא דוגמה קיצונית לעובדה שמרבית האנשים שכן מצליחים בסופו של דבר להתקדם דרמטית נמנים עם שתי קבוצות מצומצמות בלבד: האנשים שעשו את הונם מתיווך בכסף של אחרים, והאנשים שהצליחו לחבור לקליקה המצומצמת של האנשים החזקים והמקושרים במשק").
רונן ברגמן מגולל בכתבה מרתקת ב"7 ימים" את נסיונותיה החוזרים ונשנים של מדינת ישראל, על זרועותיה הבטחוניות השונות, להרוג את יאסר ערפאת, כולל מתנקש-מהופנט וקלטת מין הומוסקסואלי (ללא קישור).
ענייני תקשורת
אוזן שמאל של שער שישי של "ידיעות אחרונות" מבטיחה ברמז תמונות חושפניות של "הספורטאים האולימפיים שלנו" ("חשופים", "הולכים (כמעט) עד הסוף") במוסף "7 ימים". במוסף עצמו אין, כמובן, שום דבר מהפורנו הרך המובטח. עליבות כפולה: גם להבטיח סליז וגם לא לקיים.
"ורגב קונטס חושף: כך מחאת האוהלים הרסה לי את חיי המין", נכתב באחת ההפניות על שער "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ("החשיפה ההרסנית שהובילה למשבר ביחסים, הטיפול הזוגי שעבר עם זוגתו, שיר נוסצקי, הדיכאון המיני, קריסת המנהיגות של מחאת האוהלים, והמכות שקיבל בהפגנות – שנה אחרי פרוץ המחאה, עם סרט דוקומנטרי חדש, רגב קונטס מסכם את התקופה המטורפת בחייו, מודה 'ירקנו לכל הבארות שמהן שתינו', ומספר איך כשיסתיים הכל הוא מתכנן לחגוג – בין הסדינים"). מי אמר שב"ידיעות אחרונות" יש הטיה מערכתית מוכתבת נגד המחאה החברתית?
במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מעניקים פתחון פה נרחב ("בלעדי") לדניאל מעוז, טיפוס מפוקפק ללא ספק (מהמר כפייתי שבין היתר הודה כי הוא פדופיל) החשוד ברצח מזעזע (של שני הוריו בדקירות סכין). כתבה נאלחת, בעיצומו של משפט, שאין לה ערך מלבד הסנסציה והאפשרות להוסיף אותה לקורות החיים של מי מהעורכים המעוניינים להצטרף לצוות "מבט שני".
כתבת השער של המוסף היא ראיון ("מיוחד") עם דן חלוץ, לרגל "הניסיון הכושל להמריא בפוליטיקה". מדוע עיתון בוחר למנות עצמו אחראי על חלוקת פרסי ניחומים?
השבוע לא מתפרסם במדור המכתבים למערכת של מוסף "הארץ" מכתב המשבח את הפורמט החדש של המוסף.
מסימני האפוקליפסה: במוסף "הארץ" ממשיך להתפרסם טור שבועי של הפומפוזי בפובליציסטיקני ארצנו, העוסק בסוגיית הגרעין האיראני והתגובה הישראלית (שנאמר: אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום).
במדור הדעות של "הארץ" שואלת נרי ליבנה אם גם אמנון דנקנר לא שקל, אולי, התאבדות (כדוגמה אישית ללדור).
"'בינינו, הלבנטינים' חושף אולי את הפחד והתשוקה של מרכז הכוח הספרותי בארץ: מי שהודחו מכסאם ויוצאים לגלות על הספה", מסכם יוני ליבנה רשימת ביקורת ב"7 לילות" על ספר חדש של בני ציפר. "ציפר הוא נציג של קהל מרומה", הוא כותב עוד, "שעושר תרבותי והיסטורי נמנע ממנו בגלל הרעש המגאפוני של האקטואליה, האופנה, של הפופולרי כאן ועכשיו. כמו מטעם אימפריה זעירה וחסרת עוצמה, הוא מגלה לקהל הזה ולעצמו שכיות חמדה ממיטב התרבות והספרות העולמית [...] ועדיין", כותב עוד ליבנה, "למרות ההתהדרות המצחיקה בעמדת המיעוט הסרבן, שנכתבת מתוך אחד ממבצרי הכוח האחרונים במגרש הספרותי והתרבותי בישראל – אי-אפשר להמעיט בחשיבות הכתיבה של ציפר בעידן פוליטי של הסתגרות, בדלנות ועוינות לזרים".
ובכן, אפשר. "סיפור תולדותיו של 'תרבות וספרות' שזור לבלי הפרד בתולדות המאבק הגרמני המובהק למען ההכרה בתרבות הגבוהה ונגד תופעת הבורות השמחה בחלקה, המתיימרת להיות תרבותית, ושלמענה המציאה השפה הגרמנית את כינוי הגנאי 'פיליסטריזם'. הדבר נשאר חרות בד.נ.א של מוסף זה עד היום", כותב בני ציפר בכותרת המשנה למאמר הראשי במוסף הקטן המצורף ל"הארץ" ושהוא חתום כעורכו (אמנם רק במשך 23 השנים האחרונות). המאמר עצמו, כמו טקסטים אחרים פרי עטו של ציפר מהתקופה האחרונה, נקרא כמין וידוי חסרי מודעות עצמית, כמו חלון ראווה המכריז כי יבצע מופע סטריפטיז או כייס המשתכר מול תחנת המשטרה.
בפתח המאמר מצטט ציפר מרשימה של גרשום שוקן, אבי המו"ל הנוכחי, המתאר ערב הקראת שירה על-ידי פול צלאן בישראל לקהל שאינו מבין את הגרמנית שבפיו. "האווירה הזכירה בית-כנסת במרכז אירופה מלפני החורבן, כאשר קהל המתפללים לא הבין את שפת התפילה אך שיתף בה את עצמו בנפש חפצה וברצינות חגיגית בפולחן הדתי בימים הנוראים". ציפר מהנהן לכאבו של היקה שוקן וממשיך: "מוצעת לכך ארוכה" – כמו אותם יהודים בורי-עברית, "כך אולי אפשר לייסד גם כאן בית-כנסת כזה, שבו גם מי שאינו בקי בתרבות הגרמנית או האירופית יוכל לחלוק לה כבוד באופן פסיבי. בית-הכנסת הזה היה בעיניו כמדומני המוסף לספרות של העיתון שבבעלותו" (הנה כבר קורצווייל – שציפר מזכיר את פרסום רשימותיו במוסף כדוגמה לאוונגרד חתרני – ברשימה המפורסמת על נתן שחם, נתן לכל זה כותרת הולמת).
הרגע הזה בגלגל"צ שהפושרית התורנית אומרת-מציעה-מצווה בקול הפסבדו-מודאג-מלטף שלה להיזהר בכביש? אז הטור של יאיר לפיד.
בן-דרור ימיני מקדיש חלק ניכר מטורו ב"מוספשבת" של "מעריב" ל"משורר, המבקר והמושך בעט יצחק לאור", שכתב ב"הארץ" על רצח ילדים על-ידי צה"ל, שלא התרחש, ומאשים אותו בכך שהעובדות אינן נר לרגליו כשהוא כותב בגנותה של מדינת ישראל (בין הביטויים המוזכרים בטור: "עלילות דם" ו"אדיוטים שימושיים").
גם היום לא הגיע לתיבת הדואר שלי העיתון "מקור ראשון". אם מחשבים את מספר הפעמים שהעיתון הגיע לתיבת המנוי מול מספר הפעמים שבושש, נראה כי אפשר לזכות את "מקור ראשון" בתואר עיתון הדפוס הווירטואלי הראשון.