צילום: רויטרס
"אין תחליף לאדם העומד בקרן הרחוב וצופה במתרחש", אמר פעם מייסד "מעריב" עזריאל קרליבך כשנשאל על עבודתו של העיתונאי. מעניין מה היה אומר היום קרליבך על העיתונות הישראלית, לו היה מגלה שבשעה שהשתוללה מלחמה בלבנון היו עיתונאים שהחליטו להגיע רק עד הגדר, ומשם להותיר את מלאכת הסיקור לדובר צה"ל ולסוכנויות הידיעות הזרות.
שיקולים כלכליים הנוגעים לגובה פוליסות הביטוח, חשש מאובדן מקורות המידע העורפיים או פחד מהיפגעות הכתבים בשדה הקרב גרמו לכך שחלק מכלי התקשורת בארץ נמנעו במהלך המלחמה בצפון מלסקר את המתרחש מתוך שטח לבנון, או שעשו זאת במינון נמוך ביותר. "במהלך החודש הראשון ללחימה שלחנו כ־52 הזמנות לעיתונאים לסקר את המתרחש מתוך שטח לבנון, כאשר מתוכן נענתה העיתונות הישראלית ל־29 והעיתונות הזרה ל־14", אומרת ראש ענף תקשורת ביחידת דובר צה"ל, סא"ל אריאלה בן־אברהם. דוברת צה"ל, מירי רגב, מצרפת הסברים למספרים: "היו לנו לפחות שישה מקרים שעיתונאים ישראלים הגיעו לגדר ועשו אחורה פנה כי הם פחדו או שלא היה להם ביטוח. במקרים אחרים, המערכות ביקשו להכניס עיתונאים רק לכמה שעות, מה שהפך את העניין לבלתי אפשרי מבחינתנו. היו גם מקרים שמערכות כלי התקשורת לא הצליחו להגיע להסדר מי מאנשיהן ייכנס והעניין בוטל".
"במבט לאחור, וכשאני שומע את הנתונים האלה", אומר הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון, יואב לימור, "אני חושב שהתקשורת לא הצליחה להאיר כמו שצריך את הלחימה בלבנון. לא הצלחנו להבין את גודל הברדק שבפנים, את ממדי הכעס של החיילים ואת אי־המוכנות של הצבא. אני חושב שאם היתה שם יותר תקשורת היינו מביאים את התמונה המלאה בזמן אמת, ולא רק בדיעבד".
יואב לימור, ערוץ 1
מה הסיבה לכישלון הזה?
קודם כל האינטנסיביות. הדיווח השוטף שאב 99 אחוזים מהאנרגיות ולא הותיר זמן פנוי. כשנופלים טילים בחיפה אתה צריך להחזיק שידור, וכשזה קורה כמה פעמים ביום אתה עסוק בעיקר באירועים נקודתיים. הסיבה השנייה היא הצבא, שמהרגע הראשון עשה הכל כדי להקשות ולסרבל כניסה של עיתונאים ללבנון – ויעידו הנתונים. עם זאת, כאן אני מכה גם על חטא שלנו. אני חושב שלא לחצנו מספיק את דובר צה"ל בדרישה להיכנס לשם יותר. ביקשנו כניסות לכמה שעות, אבל כנראה שלא ביקשנו מספיק.
למה דרשתם להיכנס רק לכמה שעות?
עיתונאי לא יכול להיכנס לשם ולחזור עם סיפור מלפני יומיים במלחמה שכל כמה דקות קורה בה משהו. חבל שהצבא לא השכיל להבין את זה, ואם להיות ציני, כשאנחנו שומעים עכשיו את זעקת חיילי המילואים, יכול להיות שזה מעיד שהצבא ידע מה הוא עושה.
גם יוני שנפלד, הכתב הצבאי הבכיר של גלי צה"ל, חושב שבקרב הזה העיתונות לא השתתפה: "בדיעבד, לא היה קרב מרכזי, גדול וחשוב אחד שבו נכחו כתבים צבאיים", הוא אומר. "לא היו שידורי חדשות אונליין מתוך לבנון כמו למשל במלחמה בעיראק. לא היו שם כלי תקשורת שרצו קדימה עם הכוחות, גם בגלל האיסור לשדר מהשטח. זה הכריח את העיתונאים שנכנסו להתמקד בכתבות צבע ואווירה, שיש להן אמנם חשיבות גדולה, אבל את לב לבה של העשייה העיתונאית לא הצלחנו לעשות משם". רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2, מאשר את הדברים: "המערכות נרתעו מלהכניס כתבים ופרשנים פנימה, ואני מדבר מניסיון אישי". דניאל, שבעצמו לא נכנס ללבנון, מסביר כי יש מי שחושב שטוב פרשן בחצור מכתב בצור: "המערכת שלי לא היתה מוכנה לעמוד בזה שאני איעלם לה לכמה ימים בתוך לבנון, ובגלל זה הכתב שלנו ניר דבורי נכנס פנימה שלוש פעמים".
רוני דניאל, ערוץ 2
כפרשן אתה לא זקוק למידע של הכתב מהשטח כדי לנתח מהלכים?
המידע של הכתב הוא עוד רובד אחד במידע שאני אוסף. זה חשוב, זה נותן את הפרספקטיבה המעשית, אבל מי שעושה שיעורי בית וצובר ניסיון בעבודה עם הצבא ניזון מעוד הרבה מקורות. אין ספק שלאדם בעל ראייה עיתונאית יש יתרון עצום בשטח, אבל זה רק רובד אחד.
מי שחולק על הגישה שהתמונות והקולות משדה הקרב הם רק חוליה אחת בשרשרת המידע, הוא כתב התוכנית "עובדה" איתי אנגל, שנכנס ללבנון פעם אחת. "הבעיה של המלחמה הזאת היא שהיו בה יותר מדי פרשנים ופחות מדי עיתונאים בשטח. בשביל להיות פרשן טוב, כמו נחום ברנע או רוני דניאל, צריך היסטוריה של עבודת שטח, וזה לא משהו שראיתי במלחמה הזאת. היו מעט מאוד כתבות משטח לבנון, והיחס בין הפרשנים לכתבים שעשו עבודה תיעודית היה חסר פרופורציות לחלוטין".
הפרשן הצבאי של ערוץ 10, אלון בן־דוד, מזהה בעיה נוספת. "ההתמקדות שלנו בדיווח על הנפגעים בהחלט פגעה ביכולת שלנו להעביר את התמונה המלאה מלבנון בימים מסוימים", אומר בן־דוד, שלא נכנס ללבנון. "בימים שהיו הרבה הרוגים התעסקנו רק בתיאור האירוע שבו נפגעו, שהוא חשוב כשלעצמו, אבל זה היה על חשבון תיאור הקרב והאינפורמציה שבנתה את התמונה הכללית".
אלון בן דוד, ערוץ 10
אתה לא חושב שיותר עיתונאים בשטח היו אולי פותרים את זה?
אין ספק שהיו חסרים במלחמה הזאת יותר קולות ותמונות מתוך לבנון, וזה כמובן תלוי בכמות העיתונאים שהסתובבו שם, אבל היו גם קשיים אובייקטיביים שגרמו לכך: המערכות לא היו מוכנות לוותר על פרשן לכמה ימים, והפּוּלִים הם לא תמיד דבר שמאפשר להוציא מלבנון חומר משמעותי, כי ישיבה בנגמ"ש למשל מאפשרת לכתב נקודת מבט צרה בלבד.
▪ ▪ ▪
יש גם מי שחושב שהיו עיתונים שפשוט ניסו לרצות את הקוראים. "אני דווקא חושב שכמות העיתונאים בלבנון היתה סבירה, הסיקור היה טוב והצלחנו להביא את התמונה הכללית בזמן אמת", אומר פליקס פריש, הכתב הצבאי של "מעריב", שנכנס פעמיים עם כוחות צה"ל ללבנון. "עם זאת, צריך להבין שבזמן מלחמה סיפורי הקרבות וההרוגים מושכים יותר קשב מאשר מחסור בציוד בימ"חים או שינויים תכופים בתוכניות הקרב. זה קרה גם בגלל פן של הזדהות בחלק מכלי התקשורת עם מטרות המלחמה ועם הטענה שהיא צודקת – קונספציה מאותו הסוג שאנחנו נוטים לעתים להאשים בה את הצבא".
כתבת גלי צה"ל הדס שטייף, שנכנסה ללבנון ליומיים, מאשימה דווקא את המלחמה עצמה בכיסוי העיתונאי הבעייתי. "הביקורת על מספר העיתונאים שהיו בשטח לא מוצדקת, כי כמות העיתונאים הוכתבה מאופן הלחימה. כוחות צה"ל נכנסו ליום־יומיים ויצאו, וכך גם העיתונאים שהצטרפו אליהם. זה לא היה מצב של התקדמות מתמדת שמאפשרת שהייה בשטח".
לפי נתוני צה"ל, היו גם ביטולים של עיתונאים.
נכון, היו באמת עיתונאים שפחדו להיכנס פנימה, אבל אי־אפשר להכריח אף אחד לסכן את חייו.
גם ראש מערכת החדשות בעיתון "ידיעות אחרונות", ערן טיפנברון, מעלה את נושא החשש לחיי העיתונאים כשהוא נשאל מדוע שלח עיתונו רק שני כתבים ללבנון. טיפנברון: "השיקולים היחידים שלנו בהחלטת הסיקור מהשטח היו חיי אדם והערך העיתונאי של המידע. אם החשש לחייו של העיתונאי היה גדול, לא שלחנו אותו גם אם היה פוטנציאל לסיפור טוב".
דברי טיפנברון על הפוטנציאל לסיפור עיתונאי טוב מעוררים שאלה נוספת: עד כמה אפקטיבי בכלל סיקור עיתונאי שמותנה בהתלוות לחיילי צה"ל? "זה דיווח בעייתי, כי אין מה לדבר על אובייקטיביות במצבים האלה", אומר חגי דקל, כתב "nrg מעריב" שנכנס עם כוחות שריון למרג'־עיון. "שם אתה חלק מהכוח, וזה ברור".
אז מה בכל זאת הערך העיתונאי?
מראש ידעתי שאני בא לעשות כתבה שתעביר תחושות, ריחות ורגשות, כי קשה להוציא משם יותר מזה. בשעות שהעברתי שם הייתי כלוא בנגמ"ש מסוג פומה של החפ"ק מח"ט ובקושי הוצאתי את הראש. אין לך בעצם שום פרספקטיבה אמיתית על מה שקורה מסביב, ואתה ניזון מהשיחות בקשר. למזלי התגלגלתי לתוך אירוע שבו צה"ל כבש מוצב של צבא לבנון ללא מאבק, שזה בעצם היה הסיפור העיתונאי שלי. אם לא זה, זאת היתה עוד כתבת צבע שהערך שלה היה מוטל בספק גם בעיני.
"השהייה בפנים לא חשובה לרמת האינפורמציה, אלא לרמת התחושה", אומר הכתב הצבאי של ערוץ 10, ינון מגל, שלא נכנס ללבנון. "חשוב להיות שם בשביל להבין על מה אתה מדבר, אבל אפשר להבין את התמונה הכוללת גם בלי זה. צריך לזכור שרוב הכניסות היו עם שיירות אספקה לכמה שעות, וזה לא משהו שנותן את כל התמונה".
"השהייה בשטח דווקא נתנה לי פרספקטיבה רחבה", אומרת שטייף. "כשחיילים התלוננו על בעיית אספקה, יכולתי להבין את הקושי שיש לצה"ל להעביר להם את האספקה, כי הגעתי מאותו ציר שהיה צריך לנסוע עליו והוא היה תחת אש".
המידע שהבאת מלבנון היה איכותי, לדעתך?
בוודאי. אני הרגשתי שעשיתי את שלי בעצם ההסתובבות בין החיילים שרצו להגיד כמה מלים הביתה. זה היה חשוב בעיני, כי זה אִפשר להעביר גם פן אחר של המלחמה – צבעוני יותר ואנושי יותר. בשביל הדיווחים על מה שהצבא עשה יש לצה"ל דובר והם לא צריכים אותי".
גם כתב "הארץ" יובל אזולאי, שנפגע באורח בינוני מרסיסים של קטיושה בקריית־שמונה ימים ספורים לפני שהיה אמור להצטרף לכוחות צה"ל בלבנון, חושב שלעיתונאי בשטח אין תחליף. אזולאי: "את מה שרואים ושומעים בשטח אי־אפשר לקבל משום מקור אחר. זה מידע ללא מתווכים, חושי, חווייתי ובדרך־כלל חף ממניפולציות. עם כל הסכנה שבעניין, זהו בדיוק תפקידה של העיתונות".
את חשיבות השהות של העיתונאים בשטח הלחימה עשוי להדגים אולי הסיפור הבא. כשלושה שבועות לפני תחילת המלחמה בלבנון פעל צה"ל בעזה במסגרת המבצע "גשמי קיץ". הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, שהצטרף לכוח של גדוד 13 של חטיבת גולני, היה במקרה בקרבת מקום לחייל יהודה בסל בעת שנהרג. צה"ל פרסם באותו ערב שהחייל נהרג מאש צלפים פלסטינים, אולם בידיעה שהעביר יהושוע למערכת העיתון, ידיעה שהתבססה על עדות הראייה והשמיעה שלו, הוא טען שהחייל נהרג מאש צה"ל. לאחר ימים אחדים אישר דובר צה"ל שהחייל אכן נהרג מאש כוחותינו.
▪ ▪ ▪
הוויכוח על איכות המידע העיתונאי שהגיע מלבנון אינו מתנהל רק בין כתבי השטח. אחת הטענות שנשמעו במערכות במהלך המלחמה היתה שכתב הנמצא מעבר לגבול יכול להעביר מעט מאוד מידע, לעומת כתב שניצב על הגדר ומקבל מידע ממקורות מגוונים. היטיב לתאר את הדילמה גורם בכיר באחד היומונים: "הדבר האחרון שהייתי צריך במלחמה הזאת זה לאבד את מאסות המידע שהעביר לי הכתב הצבאי, ובשביל זה הייתי מוכן לוותר על סיקור מעומק השטח".
"זאת דילמה מערכתית לא פשוטה בכלל", אומר יהושוע. "כתב שעומד על הגבול יכול לדווח על עשרים אירועים ביום ולהבין את התמונה הכוללת טוב יותר; כתב שנכנס פנימה יכול לספק רק מידע נקודתי ובדרך־כלל באיחור. טכנית, כמעט בלתי אפשרי להעביר דיווח חי מהשטח, מה עוד שהצבא לא מאשר לעיתונאים להפעיל טלפונים בשדה הקרב".
אבל הכתב שבפנים מעביר מידע לא מתווך, שהוא אולי איכותי יותר?
לא בהכרח. גם הכתב שבחוץ נשען על מידע לא מתווך. לא תמיד צריך את דובר צה"ל כדי לדעת מה קורה בשטח. אם אתה בונה מספיק מקורות אמינים, אתה מקבל מידע איכותי ואמין במהירות.
"הדיווחים משטח לבנון היו אמנם נקודתיים", אומר כתב ערוץ 2 ניר דבורי, "אבל כאן תפקידו של כלי התקשורת לשלב את הפרשן הצבאי. אצלנו רוני דניאל עמד על הגדר ודיווח ברמת המאקרו, ואני העברתי את רמת המיקרו: הסיפורים האנושיים, ההתקדמות וכו'. כך אפשר לספק לצופים את כל התמונה".
היכן אפוא נמצאת "התמונה" הזו, שכלי התקשורת ניסו להביא אל הציבור? האם דברים שרואים מכאן באמת לא רואים משם? "אני לא חושב שאפשר היה להסביר את המלחמה בתוך לבנון בדרך שהתקשורת עשתה את זה", גורס איתי אנגל. "צריך היה להיות שם ולהראות את התמונות כדי שכל אחד בבית יעשה את הפרשנות שלו. לעמוד על הגדר עם שכפ"ץ וקסדה ולעשות סטנד־אפ זה נחמד, אבל העשייה העיתונאית האמיתית היא התמונות והקולות מהשטח, וזה היה חסר מאוד במלחמה הזאת".
דמי ביטוח: 5,000-1,000 דולר
אחת הסיבות המרכזיות להיקף המצומצם של הסיקור הבלתי אמצעי את הנעשה בתוך שטח לבנון במהלך המלחמה היתה כלכלית: הפרמיות הגבוהות שדרשו חברות הביטוח עבור פוליסת ביטוח חיים יומית לעיתונאים. כאשר עיתונאי נפצע במהלך מלאכת הסיקור בתוך התחום שהחוק הישראלי חל עליו, מדובר בתאונת עבודה, ולכן הוא זכאי לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בגין אחוזי נכות, אובדן כושר עבודה, הפסדי השתכרות וכו'. גם במקרה של מוות בשעת מלחמה בתוך השטח הישראלי, המדינה מבטחת עיתונאים מתוקף חוק נפגעי פעולות איבה, כך שמשפחתו תהיה זכאית לפיצוי בגין מותו.
במקרים שבהם יש לעיתונאי ביטוח מנהלים (ביטוח חיים) ממקום העבודה, תשתתף חברת הביטוח בתגמולים בגין פציעה או מוות רק בהתאם לתנאי הפוליסה. כלומר, אם העיתונאי בוּטח בסכום הגבוה מזה שתשלם לו המדינה, הוא זכאי להפרש בין התשלום שיתקבל מהמדינה לתשלום שנקבע בפוליסה. יחד עם זאת, ברוב הפוליסות יש התייחסות למצב שנקרא בז'רגון הביטוחי "החרגה", ולפיו בתנאים חריגים – קרי מלחמה – חברת הביטוח פטורה ממתן כיסוי ביטוחי, משום שהמדינה היא זאת שצריכה לשאת באחריות.
זה המצב אם העיתונאי נפגע בתוך תחומי ישראל, אולם הכללים משתנים בשעה שהוא יוצא מחוץ לגבולותיה. צה"ל אינו מבטח, כמובן, עיתונאי שמצטרף לחיילים והוא אף מחתים אותו על טופס ויתור על זכויות. לכן, במקרה של כניסת עיתונאי לשטח מלחמה, הוא צריך להיות מבוטח בפוליסת ביטוח חיים מיוחדת. פוליסות כאלה יקרות מאוד בעתות מלחמה, ומבדיקה שערכנו עולה שהפרמיות עבור כניסה של יום או יומיים ללבנון נעו בין 1,000 ל־5,000 דולר. לדברי גורמים בכירים בשתי חברות ביטוח גדולות, העלות הגבוהה של הפוליסות נובעת ממקדם הסיכון הגבוה מאוד שנלקח בחשבון בחישוב הפרמיה.
במערכות כלי התקשורת הודו שתעריפי הביטוח היו גורם מרכזי בשיקוליהם אם לשלוח כתבים לתוך שדה הקרב.
תומר גנון הוא עיתונאי ב"גלובס"
גיליון 64, ספטמבר 2006