עקב אכילס של "הארץ" הוא גרשום שוקן בעצמו. יותר מ-45 שנה הוא משמש עורך ראשי ומו"ל של עיתונו, הנמצא כל העת בנסיגה תחת ניהולו. כאן קבור הכלב לחולשות "הארץ", עיתון הבוקר היחיד, הוותיק ביותר, שגם אינו מפלגתי, אך אינו מסוגל להגיע לתפוצה מכובדת.

יש ניגוד אינטרסים מובהק בין היותו של שוקן המו"ל לבין תפקידו כעורך ראשי – פיצול אישיות המזיק לעיתון מאז נרכש על-ידי שלמה זלמן שוקן בסוף 1935 (ונרשם בספרי האחוזה ב-1936). מעוזיו של "הארץ" היו ונותרו בעיקר בצפון תל-אביב, ברחביה, בכרמל – ישראל הוותיקה והקשישה, השבעה וה"לבנה", הנעלמת מן הנוף החדש הנרקם לעיני כל.

"הארץ" לא עשה דבר ממשי כדי לחדור באמת לישראל האחרת (שבה הוא שנוא), לעיירות הפיתוח, לשכונות. "הארץ" היה ונותר תחת עריכת שוקן עיתון סנובי לחוג הנוצץ, בעיקר. הוא התעלם – ממש כ"מעריב" – מן הגיאוגרפיה והדמוגרפיה המשתנים של ישראל, מהעלייה הגדולה שבאה אל המדינה הצעירה אחרי 1948.

כאשר רכש שלמה זלמן שוקן את "הארץ" מנתה האוכלוסייה היהודית בא"י כ-384 אלף נפשות. תפוצת "הארץ" היתה כ-14,500. ב-49 שנות בעלות שוקן על "הארץ" (ב-1984) נרשם גידול באוכלוסייה היהודית של ישראל פי 9.11, אך הגידול בעיתון היה רק פי 3.1, אם מניחים כי התפוצה היומית מגיעה לכ-45 אלף עותקים. ב-1935 קנו את "הארץ" 3.78% מיהודי א"י, אך ב-1984 – 1.29%, כלומר: ירידה של 66%(!).

לא אחת ב-20 השנים האחרונות, ביקשו בעלי הון לרכוש את "הארץ" או חבילת מניות בו, אך תמיד העמידו תנאי: על שוקן לפנות את מקומו כעורך ראשי. הקונים בכוח הדגישו בשיחות איתי – הייתי כמו מתווך לבקשת שוקן – כי בשל אישיותו המורכבת של העורך והיותו גם המו"ל, לא מצליח "הארץ" להגיע להשגים מסחריים ממשיים. דעה זאת השמיע באזני נח מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", ופעם גם עובד בן-עמי, מבעלי "מעריב", כאשר שמעו כאילו "הארץ" מועמד למכירה (בסוף שנות השישים).

בן-עמי ביקש לשוחח עמי על אפשרות רכישת העיתון. נועדנו במלון הילטון בתל-אביב. אחר-כך העברתי מסר לגרשום שוקן, אך הוא תמיד חזר בו ברגע האחרון מכוונותיו, כפי שהיה פעם גם במשא-ומתן עם הלל קוק.

שוקן לא היה מוכן לוותר על עמדת הכוח שצבר לעצמו כעורך. כמה פעמים בעבר, בעיקר בשנות המיתון של 1966 ו-1967, הסכים למכור 10% עד 25% ממניות "הארץ" לבעלי הון מקומיים (יצחק שובינסקי, "החברה המרכזית" דרך אברהם פרידמן), אך בתנאי שהוא יוסיף להיות העורך הראשי היחיד והבלעדי ועל-פיו יישק דבר. השותפים בכוח חששו להשקעתם, סירבו להיות שותפים אילמים.

"הארץ" הוא בשביל שוקן כל חייו: פגישות עם שרים: הזמנות לישיבות ועדת העורכים; יציאה לקוקטיילים; ארוחות נוצצות עם מכובדים מחו"ל בבניין הכנסת; שיחות רקע עם אישים רמי מעלה – על כל אלה הוא, ובעיקר חברתו, יהודית, לא יוותרו. אין לו חברים. הוא אינו מוזמן לבתים רבים. הוא אינו מרבה לצאת. גם לקונצרטים ולתיאטרון כמעט שחדל ללכת.

הוא מרבה בנסיעות לחו"ל לפגרות קצרות. הוא מאוהב בישיבות הנהלת המערכת ("זה המגע היחיד כמעט שיש לי עם אנשים; זה העם שלי" – נהג לומר לי). הקשר שלו עם ילדיו רופף, בעיקר אחרי שנטש את רעייתו שולמית ללא קבלת גט ופתח בחיים חדשים עם יהודית (מזכירתו האישית לשעבר) החל משנות השישים הראשונות. בנו, עמוס, הוא מנכ"ל ב"הארץ", "חדשות" והמקומונים; בתו, רחלי, מנהלת את הוצאת שוקן וגם את חברת המחשבים "דרור" (סוכני ואנג), שבבעלות הקונצרן; בן הזקונים, הלל, רחק מכל עסקי העיתונות; הוא אדריכל בעיריית ירושלים.

שלושת אחיו של שוקן ואחותו, הקטנים ממנו, מתו בזה אחר זה בשנים האחרונות: תיאודור, גדעון, חוה, מיכאל. רק הוא – הבכור – נותר. היחסים במשפחת שלמה זלמן שוקן היו מעורערים כמו אצל ילדיו. האב, שלמה זלמן, חי שנים בנפרד מהאם, לילית. גם לבנים, שהיו מסוכסכים בינם לבין עצמם, היו בעיות במשפחותיהם. משפחה שכזאת.

בניהול שוטף של העיתון נהג שוקן להישען על המנהלים הכלליים, עד אשר הופקד הניהול בקיץ 1983 בידי הבן, עמוס, שגרם – בשל אישיותו הסבוכה – להחרפת היחסים עם העובדים. חילוקי דעות מהותיים תוך חיכוכים היו כל השנים בין עמדותיו הנחרצות של המנכ"ל התקיף יוסף זימברג לבין גרשום שוקן. הרקע של זימברג היה פועלי לעומת השקפותיו הקפיטליסטיות השמרניות מאוד של שוקן. זימברג היה חניך "גורדוניה". עד אפריל 1984 הוסיף זימברג, אחרי שפרש לפנסיה במאי 1973, לשמש חבר הנהלת העיתון ויועץ מיוחד. הוא חזר והצביע פעמים רבות על משגים חמורים בהנהלת העיתון כפי שהשתקפו בעשייה היומיומית של יורשו, עמוס שוקן – אך ללא הועיל.

זימברג, שלא כמו משפחת שוקן, נחרד ממאבקם של האב, גרשום, והבן, עמוס, בעובדי העיתון המאורגנים. הם עודדו בסתר ובגלוי עבודה לא מאורגנת. בשביל זימברג עבודה מאורגנת היא ערך. הוא לא הסכים להשלים עם דרכי ההתארגנות של "חדשות", ויצא אף נגד הקמתו. עמוס ניצח על המאבק בהסכמה אילמת של אביו, גרשום, שלא נלהב לתוכנית בנו להיות הבעלים של עיתון "ערב" נוסף – "חדשות". זימברג סירב לבוא בסודם. הוא התנגד ליטול על עצמו את העול של "חדשות" בשל מחויבותו כחבר ההנהלה ויועץ העיתון. הוא הזהיר את שוקן כי "חדשות" עלול להרוס את "הארץ", לדלל אותו ממעט מקורותיו ומשאביו. דעתו היתה כי גם אם "חדשות" יגיע בשנתו הראשונה לתפוצה של 75 אלף עותקים ביום הוא יפסיד בשנה הראשונה לפחות מיליון וחצי דולר.

שוקן לא יכול היה, ב-1984, לבלום את שאיפותיו של בנו, עמוס. אותה שנה מלאו לו 72. העורך הראשי, שאימלל רבים כל-כך בחייו, נותר בזקנתו אומלל בעצמו: בנו יורד לחייו. הוא לא התלהב מ"חדשות", עיתון הבוקר הבולוורי, כפי שהביע חששות מהמקומונים המחולקים חינם, כמו "העיר", בתל-אביב, או "כל העיר", בירושלים. רשת המקומונים אינה הצלחה מסחרית כפי שהיא הישג תפוצתי בשל עובדה בסיסית אחת: חלוקה חינם לכל מבקש של מאות אלפי עותקים בכל יום שישי. בגילו ובמצב המשפחתי העדין שאליו נקלע ידע גרשום שוקן שאינו יכול לפתוח חזית שנייה נגד בנו, עמוס.

"חדשות" צפוי למוות איטי. הוא יבוא יותר מוקדם מכפי שסבורים עובדי העיתון עצמם, כאשר "הארץ", חברת האם, לא יוכל יותר לשאת בנטל הכבד. גם האופטימיים מקווים לנס. בינתיים נוטלים הלוואות ומגלגלים כספים. בעשור האחרון נרשמה ירידה בתפוצת "הארץ" ב-15% בימי חול וב-20% בימי ו'. במרוצת 1984, בעקבות מבצעים מיוחדים וחלוקת חינם "להיכרות" של "הארץ", שיזם המנהל החדש של העיתון עודד פלדמן, עלתה משהו התפוצה (בעיקר מנויים חדשים), אך לא הגיעה לשיא שנרשם בשנות השבעים הראשונות: כ-51 אלף נטו בימי חול, ויותר מ-70 אלף בימי שישי.

"הארץ" מאבד כל הזמן מודעות לטובת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". זו הבעיה היותר מעיקה על העיתון. "הארץ" חדל להיות אגרסיבי כשהיה בהשגת מנויים ובקידום מודעות. זקנתו של שוקן, כושר החלטה פגום, בעיות עם הבן, עמוס, ניגוד האינטרסים של היותם גם מו"לים גם עורכים – כל אלה ועוד סיבות רבות נותנים אותותם זה שנים, בשקיעתו האיטית אך המתמשכת, של "הארץ".

מעולם לא הצטיין "הארץ" בתפוצה המונית, אך הוכח כי אפשר להגדיל את התפוצה וגם לזכות בנפח מודעות נכבד אם עורכים את העיתון כך שלא ישמש קרדום לחפור בו; קרי: ביטאון בשביל מנהיג פוליטי זה או אחר (משה דיין, שמעון פרס), או מפלגה זו או אחרת (רפ"י, גח"ל, המערך, שינוי). בגלל משקלו הסגולי בעבר הצטיינה רכישת המודעות בהישגים. כך הצליח "הארץ" לשמור על חלקו בעוגת המפרסמים, אך עמוס שוקן משך כל הזמן להתרחבות, להגדלת האימפריה, במקום להעמיק את ביסוסו של "הארץ".

הוא פיזר את מעט הכוח שצבר "הארץ" על המקומונים ו"חדשות" במקום לרכזו בעיתון הבוקר הוותיק, שמכירתו החופשית בקיוסקים ירדה למספרים מעליבים – כמה אלפים בודדים בכל ישראל. עמוס שוקן פיזר גם את הכוחות הארגוניים של "הארץ" על המקומונים, ועל פרויקטים שוליים נוספים, שלא הועילו ל"הארץ" – המפעל המרכזי של המשפחה – אלא רק הזיקו והכבידו על הקופה. הוא הפך את "הארץ" בשנים האחרונות לעניין צדדי. אצל קוראים רבים התקבל הרושם שהסוס גווע ונגמר. למסקנה הגיונית זאת – כפי שהוא עצמו רמז עליה בראיונות בכלי התקשורת – הגיעו גם המפרסמים. התוצאות נראות בשטח.

המקומונים, בעיקר "העיר" בתל-אביב, שואבים מודעות מ"הארץ". הם מטפלים בנושאים ארציים ובכך מחקים את עיתון הבוקר. ב"העיר" כמעט שאין כיסוי חדשותי על תל-אביב, להוציא נושאים בידוריים-אמנותיים, שגם העיתונים האחרים של סופשבוע, לרבות "הארץ", גדושים בהם. לעומת זאת יש ב"העיר" כיסוי שופע על מעשיו והתנהגותו של ח”כ יוסי שריד (האורים והתומים של "העיר"), אש"ף, השטחים, גוש אמונים, אריק שרון וראשי הליכוד.

"העיר" מתאר יותר את המתרחש ביפן הרחוקה מאשר בביתו הוא – תל-אביב. היוצרות התהפכו: בכל מה שהיה צריך לטפל "הארץ" – מטפל "העיר". גם להפך. כך מחטיאים את המטרה: במקום להדגיש לוקאל פטריוטיזם וכך לרכוש מודעות מקומיות עוסק "העיר" בכיסוי חדשות לאומי, מופץ חינם ושואב מודעות, המיועדות בטבען ל"הארץ". ועוד: "העיר" פיתח בשנות קיומו עמדות שמאלניות קיצוניות, הקרובות לרק"ח.

"העיר" אינו סיפור הצלחה כלכלי כפי שמתיימרים לתארו. אם יבקשו בעדו תמורה לא יהיו רבים שירכשו אותו. "כל העיר" הירושלמי הוא יותר חי הנושא את עצמו. כך גם המקומון בחיפה. בגלל התעקשותו של עמוס שוקן לפתח את המקומונים התפרקה ב-1982 השותפות המוצלחת והרווחית בין "הארץ" לבין "ידיעות אחרונות" ב"לוח הכפול". השותפות החדשה והשווה בלוח בין שני עיתונים שבשקיעה – "הארץ" ו"מעריב" – פגעה קשה בעיקר ב"הארץ". "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" השלימו האחד את האחר, שלא כמו "הארץ" ו"מעריב", שיש בהם חפיפה ומזכירים תאומי סיאם, לבד מן העובדה ששניהם בירידה, שלא כמו "ידיעות אחרונות" שעולה כל הזמן. כל ילד יודע זאת וחש יפה את השוק, אך לא כך, כמסתבר, משפחת שוקן.

עמוס שוקן בעל השאיפות המרחיקות והמרקיעות, שלרובן אין כיסוי עובדתי בשטח, לא רצה בהמשך השותפות עם "ידיעות אחרונות", שהפריעה לו בפיתוח "העיר". גם "ידיעות אחרונות" היה מוטרד מפיתוח העיתונות המקומית, שעמוס שוקן מנצח עליה. "הלוח הכפול" היה סיפור הצלחה כלכלי מדהים. הוא התחיל ב-1968. מנכ"ל "הארץ" אז, יוסף זימברג, עשה הרבה להצלחת השותפות. היו אבני נגף, אך בסופו של המשא-ומתן הארוך והקשה נחתם הסכם על חלוקה שווה של ההכנסות למרות הפער הגדול בתפוצה בין שני העיתונים.

אחר-כך שונתה חלוקת ההכנסות: 55% ל"ידיעות אחרונות" ו-45% ל"הארץ", ושוב כעבור זמן נאלץ "הארץ" להסכים ל-66% מול 34%, ולקראת סוף השותפות עמד "ידיעות אחרונות" – בגלל עליה בתפוצה של העיתון מול ירידה ב"הארץ" – על חלוקה של 72% מול 28%. זימברג היה בדעה שיש להמשיך בשותפות ויהיה אפשר לחיות בכבוד גם בחלוקה לא שווה כזאת, אך עמוס שוקן עמד על הפירוק.

ב-1984, שנתיים אחרי פירוק השותפות עם "הארץ" והתחברות עם "דבר", הוביל "הלוח הכללי" החדש של "ידיעות אחרונות" לעומת "הלוח החדש" של "הארץ" ו"מעריב". במודעות "דרושים" היו בקיץ 1984 ל"ידיעות אחרונות" 55% לעומת 45% ל"הארץ"/"מעריב", אך במודעות זעירות של מלים ("לוח") היו ל"ידיעות אחרונות" 65% לעומת 35% בלבד ל"הארץ"/"מעריב".

חולשתו של גרשום שוקן בולטת במיוחד ביחסיו עם בנו, עמוס. האב לא מסוגל לגבור על בנו, לסרב לתכתיביו. תמיד הוא אחוז פחדים, בעיקר בימי משבר, שאין להם סוף בישראל. במלחמת יום הכיפורים איבד גרשום שוקן את מכנסיו. כשנמצא לידו איש חזק, היודע לקבל הכרעות, הוא שמח להיגרר אחריו כדי לאשר בדיעבד החלטות שנתקבלו. לדוגמה: המנכ"ל זימברג גרר אחריו את שוקן להכרעות רבות, שהבולטת בהן היתה הקמת בית ל"הארץ" ורכישת מכונת דפוס חדשה רוטציונית. זימברג השיג מימון נוח. הוא רכש את המגרש בקריית המלאכה בהלוואות נוחות תמורת 7% בלבד ריבית בשנה בלי הצמדה. ההסכם נחתם ב-1969. הבנייה נסתיימה ב-1973.

פעם בא לביקור הבוס של בנק לאומי, ארנסט יפת. הוא אמר לשוקן בהתפעלות מופגנת תוך עקיצה: "העזת והצלחת". שוקן מיהר לתקן: "אדם אחד העז נגד רצוני, מר זימברג".

כזה הוא האיש. מעט מאוד מכיסו הזרים ל"הארץ" אחרי שאביו רכשו והגישו לו כמתנת נישואין על מגש של כסף. הוא תמיד מפחד שמא יאבד את הונו שירש, אך לא הצליח להגדילו באורח משמעותי, אם בכלל. תמיד ישנורר מאחרים, יישען על טובות, גמ"ח, הלוואות נדיבות, גלגול שטרות, "תרומות" מעובדי העיתון, עד שיחלוף המשבר הכלכלי התורן.

אביו, שלמה זלמן, היה אמנם איש קשה מאוד ודומיננטי, אך ניחן בכושר החלטה. הוא יכול היה לנזוף במישהו על ששלח לו מכתב במעטפה יקרה מרופדת בבטנה, אך מצד שני לא היסס להוציא סכומי עתק על רכישת ספרים נדירים, או הגדה יקרה של פסח. בזאת היתה גדולתו. הוא היה גם פילנתרופיסט, שהחזיק על חשבונו סופרים ואמנים. היה מצנט נדיב, שלא כמו בנו, גרשום, הלוקה בקמצנות נוראה. בתחום זה של חייו חל בו שינוי משהו אחרי שנדד מביתו – גם רעייתו, שולמית, ידועה בקמצנותה הפתולוגית – לחיק אהובתו, יהודית. גדולת האב והסבא לא עברה בירושה לבניו וגם לא לנכדיו.

קשה להיות במחיצתו של הבן, עמוס. מלה אצלו אינה מלה. מעולם אין לדעת אצלו היכן הוא עומד. יש בו מזיגה הרסנית של תכונות אביו ואמו – שילוב הניכר באישיותו. אחותו, רחלי, הגדולה ממנו, הינה מאוזנת יותר. אחיו – השלישי במשפחה – הלל, הוא אדריכל מוצלח שרחק מכל עסקי המשפחה.

"הארץ" נקלע למשבר ניהולי כאשר יוסף זימברג פרש מתפקיד המנכ"ל בקיץ 1973. הוא ניווט יפה את הספינה עד לבואו של עמוס, החולם באספמיא, והשואף להתחרות ב"ידיעות אחרונות", בעיקר בעיתונו החדש "חדשות".

בסוף 1968 ביקשתי לבסס את "הארץ" ולהגדילו על-פי שיטות שנבדקו והצליחו במערב: הוצאת מהדורת לילה. שוקן נלהב, אך השהה את אישורו בגלל קשיים בקבלת החלטות. בהיותי עורך אחראי הוצאתי כמה פעמים מהדורות לילה מיוחדות כדי לבדוק את תגובת הקוראים ברחוב. ההצלחה היתה רבה. הוצאתי מהדורה מיוחדת אחרי פשיטת צה"ל למצרים במלחמת ההתשה וגם אחרי הודעת הנשיא ג'ונסון על הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם. הוצאתי עיתון מיוחד – קראתי לו "'הארץ' חדשות אחרונות" – (כעבור שנים, ב-1984, אימץ עמוס שוקן את השם "חדשות" לעיתונו החדש) כאשר נודעו תוצאות הבחירות בארה"ב וניקסון גבר על האמפרי. הוצאתי גם עיתון בחצות הלילה לרחובות מרכזיים בתל-אביב כאשר התבשר העולם על מותו של נאצר.

האמנתי כי אפשר להגדיל את תפוצת "הארץ" באורח משמעותי בהשקעה קטנה מאוד יחסית על-ידי הוצאת מהדורת לילה – כמו שנוהג, למשל, ה"ניו-יורק טיימס" – למכירה ברחובות שוקקים של תל-אביב, שתנועת הרגליים בהם ערה עד חצות, אך שוקן התקשה בהכרעות. הוא לא היה מסוגל להשתלב מהר ברפורמה שביקשתי לממש: שינויים מפליגים בהרכב הנהלת המערכת: ריענון השורות; החלפת הגוורדיה הישנה והקשישה בדור חדש של עיתונאים שהוכיח עצמו; הוצאת מגזינים בימי חול, ועוד.

לאט-לאט איבדתי עניין בעריכת "הארץ". שאלתי את עצמי לא פעם אחת: לשם מה אני עמל? המו"ל והעורך מתקשה בקבלת הכרעות חשובות; הוא שמרן החושש מכל שינוי; הוא אינו מסוגל לעכל את השינויים שהנהגתי, להם הסכים רק אחרי שאיימתי בהתפטרות. "הארץ" אינו מסוגל להיחלץ מן המלכוד שלתוכו נקלע בעיקר בשל הססנותו של בעל הבית, העדר כוח החלטה וביצועים לקויים.

הזהרתי את שוקן כי אברהם שוייצר, שהוא כל-כך ניתלה בו, אינו מבין מאומה בעשיית העיתון, והוא גורר את "הארץ" אל עברי פי פחת. פנחס ספיר, שראה בשוייצר אויב, התקשר אלי בטלפון לא אחת, בעיקר בערבי שבת, כדי לספר לי על "חתירותיו" של שוייצר ו"אופיו המסוכן". תמיד הזכיר את עברו ההונגרי והיותו אחד מ"נערי רקושי".

שנאתו של שוייצר לספיר היתה מחלה ממשית, תסביך שלא מצאתי לו הסבר. הוא כתב נגדו מאמרים ראשיים ארסיים הן במדור הכלכלי שערך והן בעיתון עצמו. השנאה היתה פתולוגית אולי – כסברה של ספיר – בשל סירובו של שר האוצר להיענות לדרישותיו. ספיר סיפר כי שוייצר פנה אליו בהיותו שר התעשייה והמסחר וביקשו לשמש לו יועץ. כך ציטט באוזני ספיר את שוייצר, שאמר לו: לבד משכרי ב"הארץ" אני נצרך לעוד כסף ואוכל להשיג זאת אם אשמש לך יועץ. פנחס ספיר דחה אותו, אך כעבור זמן שוב פנה אליו שוייצר. הפעם ביקש להישלח לחו”ל כיועץ כלכלי. שוב הוא נדחה על-ידי השר.

באחת ההזדמנויות שניקרתה על דרכו עודד ספיר את דב גוטסמן, שהיה מנכ"ל "אלדא" (חברה שעסקה ביצוא), להגיש משפט דיבה נגד "הארץ". גוטסמן נפגע ממאמר ראשי שכתב עליו שוייצר. עו"ד מיכאל פירון, שהיה פרקליט מפא"י ואחר-כך מפלגת העבודה, הוכנס בסוד העניינים. יגאל לביב, סופרו הכלכלי של "הארץ", פרסם שלוש כתבות לא בדוקות דיין על "אלדא" וגוטסמן. שוייצר, שנשען על מידע חלקי שפורסם ולא אומת, מיהר להגיב כדרכו בקודש במאמר ראשי, שאותו הכתיר בכותרת מחשידה: "פרצה קוראת לגנב". זה היה בקיץ 1968. ספיר הסית את גוטסמן להגיש תביעה נגד "הארץ" בגין לשון הרע על מיליון לירות או דולר, שההבדל ביניהם לא היה משמעותי אז. עו"ד פירון התנדב למלאכה ללא שכר טרחה, כפי שגילה אז ישראל גל-עד המנוח, מנכ"ל שר הפיתוח: פירון יטול לעצמו "רק" 20% מהפיצויים שיפסוק בית-המשפט לטובת גוטסמן.

ספיר היה מעורב אישית בפרשה. הוא הזמין את גוטסמן ללשכתו בקריה ב-31 ביולי 1968 ואמר לו: "המאמר הראשי שכתב עליך שוייצר פגע גם בי. בימים האחרונים כתבו עלי מאמרים ראשיים שהוציאו עלי לשון הרע. אני מוכן לתרום את כל המגיע לי מקופת הפנסיה כדי לנהל משפט נגד העיתון".

כעבור יום, ב-1.8.68, בא דב גוטסמן לביתו של ספיר בכפר-סבא על-פי הזמנתו של השר כדי לתכנן את המשפט שיוגש נגד "הארץ". גם חיים הרצוג, יועצו-שותפו אז (וכעבור שנים נשיא המדינה) של גוטסמן בחברה חדשה שהקים, הדגיש כי על "הארץ" להתנצל. הרצוג, עורך-דין במקצועו, סיפר לגוטסמן כי עורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק ("מנכ”ל המדינה"), אמר כי ראה את ספיר, שאמר לו כי יש ללחוץ על גוטסמן שיגיש את המשפט נגד "הארץ" ובכך "לגמור חשבונות" עם "העיתון המשמיץ והפוגע".

גם "מעריב" היה אז מעוניין "ללמד" את "הארץ" "לקח" בשל אזהרותי, בעל פה ובכתב, שלא יטול חומר בלעדי של ה"ניו-יורק טיימס" לפרסום בעיתונו, שזכויות הפרסום שלו בישראל היו של "הארץ" בלבד. הפעלתי אז את הפרקליטים של העיתון האמריקאי, שהזהירו את "מעריב" וגם את "ידיעות אחרונות".

התקשר אלי ספיר ואמר: "שוקן נאיבי בעניין שוייצר. הוא אינו מכירו כפי שאני יודע מי הוא באמת האיש הזה". ספיר הזכיר את "חברותם" של שוייצר וברוך בר ("נערי רקושי") עם הד"ר ישראל בר, שנשפט על ריגול לטובת ברית-המועצות, נכלא בבית-סוהר ומת בכלא שטה במאי 1966. שנים היה הפרשן הצבאי של "הארץ", האורים והתומים של העיתון בתחום רגיש זה.

ספיר ביקשני שאזהיר את שוקן (שבילה באותם ימים פגרה בשווייץ) מפני שוייצר, ש"הרחיק לכת". הוא ציטט באוזני מאמר ראשי שנכתב עליו ב"הארץ" ב-28.7.68: כל תקופת ספיר כשר האוצר היתה "כישלון". שוייצר לא דן אותו אפילו פעם אחת לכף זכות.

באותן שנים היתה ברית בלתי כתובה בין הכתב הכלכלי של "הארץ" יגאל לביב לבין עורכו שוייצר במלחמתם בספיר. ידע האחד את נפשו של האחר. פורסמו ידיעות ומאמרים מבלי שתיערך בדיקה יסודית מוקדמת של העובדות תוך אימותן עם כל הנוגעים בדבר. בקיץ 1968 נזעק שוקן עצמו על כמה כתבות לא אמינות של לביב, שאושרו לפרסום בידי העורך הכלכלי שוייצר ללא ניד עפעף. הן נדפסו בהבלטה ופגעו בשמו הטוב של העיתון ובאמינותו.

ביולי 1968 ביקשני שוקן "להסיק מסקנות" בעניין לביב, אך אחרי שיחה קצרה עם שוייצר מיהר לשכוח את בקשתו והתקפל כדרכו. "הוא מטעה את העיתון", קבע שוקן נחרצות, אך לא הסיק מכך את המסקנה האופרטיבית כפי שדרשתי ממנו: פיטורי לביב. פעם, כאשר פיטרתי את לביב, מיהר שוקן – אחרי פנייה של לביב אליו – להחזירו לעבודה. שוייצר (גם שוקן) העניק ללביב גיבוי מלא לא כל-כך מאהבת מרדכי (לביב, שדרכי עבודתו העיתונאית היו נהירות לרבים) כמו משנאה עזה, משותפת, ממש פתולוגית, להמן (פינחס ספיר).

ספיר סלד משוייצר ומברוך בר – "המאפיה" ההונגרית – גם בשל היות תאומי סיאם אלה במערכת ומחוצה לה פעילים מרכזיים ברפ"י ותומכי דיין המרכזיים, שהיו שנואים על ספיר בהיותם יריביו הראשיים. שוקן חשש ממשפט דיבה. הוא כתב לי משווייץ: "...טוב שיצרת מגע עם ספיר. אתה מכיר אותו לא פחות ממני. כפוליטיקאי אין לדרוש ממנו תמיד את האמת הצרופה והאפשרות לסכסך בתוך מערכת 'הארץ' ללא ספק שווה לו לא מעט...".

שוב התעלם שוקן מן המציאות. הוא לא הגיב לעניין על מאמרי ההכפשה שנכתבו על ספיר בידי שוייצר ולביב. כל מבוקשו של ספיר בשיחותיו הרבות איתי כעורך משנה הסתכמו תמיד במשפט קצר: "אני דורש כתיבה הוגנת על פעולותי".

הוא לא זכה לכך ב"הארץ", אך לא רק הוא!

"פליטי" עיתון "הארץ"

בשנותיו של גרשום שוקן כעורך "הארץ" פרשו מן העיתון עשרות עיתונאים, רובם בשל סכסוכים איתו על חופש כתיבה והבעה, תנאי עבודה, משכורות, פגיעה בשם הטוב, רודנות לשמה. מעטים מחברי המערכת הצליחו לשמור על יחסים תקינים עם העורך הראשי. הוא הסתכסך עם רבים. חדלו לדבר איתו. הוא עצמו מנתק ביוזמתו יחסים, מגעים. רוב "פליטי" "הארץ" נקלטו עד מהרה בכלי התקשורת המתחרים. שם תרמו להצלחתם ולהגדלת תפוצתם על חשבון "הארץ" המידלדל.

הרשימה ארוכה: אורי אבנרי, אבי אנג'ל, יואב אלון, מאיר בן-גור, אריה גלבלום, ריקי בן-ארי, אמנון דנקנר, עמי דוראון, דוד דיין, אריה זיו, דן זרמי, עדית זרטל, שלמה טנאי, נילי טל, יצחק ינאי, איתן ליפשיץ, נפתלי לביא, שולמית לב-ארי, רענן לוריא, אלעזר לוין, צבי מרום, בועז עברון, עמוס קינן, אדר קיסרי, נתן ריבון, יותם ראובני, דורון רוזנבלום, סילבי קשת, מידד שיף, בנימין תמוז – והרשימה עוד לא תמה.

חברי מערכת בכירים כמו ישראל פינקלשטיין או הד"ר משה קרן מתו תוך היותם חברי מערכת פעילים בעקבות – כך נטען – סכסוכים עם שוקן, שגרמו להם בכל יום להתרגשויות, מתחים, שברון לב. והיו אישים כמו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, שקיימו "ברוגז" ממושך עם שוקן עד שלבסוף פרשו לעיתונים אחרים. עורכים של מדור הספרות, כמו ד"ר יעקב הורוביץ המנוח, או בנימין תמוז, ייבדל לחיים ארוכים, רחקו ממנו וסלדו מכל מגע איתו. תמוז הקדים את פרישתו.

אחרים, כמו נתן דונביץ, מתי גולן וגם אנוכי, נצרכו להסתייע בפרקליטים כדי לשמור על זכויותיהם. היו שהסמיכו את הוועד להיאבק בשבילם כדי לשמור על מעמדם אחרי שובם משליחויות מאושרות בחו"ל, אך שוקן – שאישר את השליחות כחופשה ללא תשלום – ביקש לפטרם בשובם לעיתון, כמו במקרי יהודה קסטן המנוח, אלי אלעד, עדה אושפיז וגם בנימין תמוז.

כאשר הייתי עורך משנה היה עמי דוראון מזכיר המערכת וסגן עורך המשנה. דוראון הוא עיתונאי מסור שאפשר לסמוך עליו. הוא רכש ניסיון רב ב"הארץ" בתחומי עבודה שונים. אחרי שפרשתי מהעריכה בספטמבר 1971 המשיך עמי דוראון לעבוד במחיצת יורשי בתפקיד, גדעון סאמט.

בקיץ 1976, לפני שפרש מ"הארץ" אחרי 15 שנות ותק, שוחח דוראון עם גרשום שוקן שיחה גלויה מאוד. באותה שנה היה הוותק של שוקן כעורך העיתון (ומו"ל) 37 שנים. בארה"ב התחלפו בתקופה האמורה יותר מחצי תריסר נשיאים. היתה מלחמת עולם. קמה מדינת ישראל, שניהלה כמה מלחמות עם ארצות ערב. היתה מלחמת קוריאה. אפילו טיטו ביוגוסלביה עמד לפני פרישה, אך גרשום שוקן לא זז, נדבק לכסאו.

אמר דוראון לשוקן: "הארץ" בעריכתך מטיף להחלפת השלטון, שיש בו שחיקה רבה, אך אתה עצמך משמש דוגמה הפוכה לכך. אינך מאפשר לאיש לערוך את "הארץ" באורח עצמאי, לרעננו ולהתאימו לרוח הזמנים המשתנים. אתה קנאי לשמרנות.

שוקן: מה אתה רוצה שאעשה?

דוראון: עליך לפרוש מן העריכה. תהיה יו"ר מועצת המנהלים. תהיה מו"ל. תמנה עורך במקומך. אם הוא לא יצליח תוכל תמיד לפטרו ולהחליפו במוצלח יותר.

שוקן: התרגלתי לדרך החיים שלי ואין לי אחרת.

דוראון: איני יכול להגיב על הרגליך, אבל הצלחת לדרדר את "הארץ" בשנות עריכתך הרבות. אין ל"הארץ" עתיד בהנהגתך. איני רוצה להיות שותף לעיתון שאין לו עתיד. אני בדעה שאוכל לעשות טוב יותר במקום אחר. נמאס לי לעבוד בעיתון שאני חוזה את נפילתו. יש ל"הארץ" פוטנציאל לא מנוצל של כוח אדם ומשאבים. צריך להוציא עיתון ערב.

שוקן: איך עושים זאת?

דוראון: תן לי שבוע ואביא לך תשובה (אחרי שבוע הציג עמי דוראון לשוקן כמה דוגמאות של עיתון ערב רצוי, כולל צבע, שהוכנו בדפוס "הארץ").

שוקן: זה רעיון טוב.

דוראון: בחדשות אנו דיליטנטים. אנו לא מפעילים את הכתבים כדרוש. אנו רודפים אחרי המאורעות. אין לנו יוזמה. אנו חיים בשגרה ודורכים במקום. אולי היית פעם עורך מצוין, אך התעייפת ועליך ללכת, ואם אינך רוצה עורך מהחוץ אולי תמנה את בנך, עמוס, תחתיך (באותה עת דיבר דוראון גם עם עמום שוקן על מצב "הארץ", אך הבן השיב: איני יכול לעשות דבר).

שוקן: איני יכול להשתנות.

דוראון: זכותך למנות ל"הארץ" את עורך המשנה כרצונך, אך אני לא חייב להסכים להערכתך על כושרו המקצועי. גדעון סאמט אינו מתאים לשמש עורך משנה.

השיחה נסתיימה.

כעבור חודשיים פרש דוראון מ"הארץ". הוא יצא לחופשה ארוכה, כתב ספר על העיתונות ("עיתונות, החופש להתבטא במדויק", בהוצאה משותפת עם אגודת העיתונאים בתל-אביב), נשא הרצאות על תקשורת באוניברסיטת חיפה, ערך את השבועון "כספים" ונקלט ב"מעריב" ב-1983 בתפקיד ראש דסק החדשות.

כאשר פרשתי מ"הארץ" בקיץ 1978, אחרי יותר מ-25 שנות עבודה, הייתי בחברה טובה. נותרו ב"הארץ" עיתונאים שרובם נמנו כל השנים עם אומרי ההן לשוקן: חלשי דעת ואופי, רופסים ומתרפסים המצויים בכל חברה קל וחומר בכלי התקשורת של ישראל. חסרי עמוד שדרה וגאווה מקצועית. אלה יודעים תמיד להסתגל לכל מצב, להתאים את עצמם לכל שיגעון של שוקן, לחיות עם מצבי הרוח שלו. אלה יכולים לשנות את דעתם מן היום למחר: מארץ ישראל השלמה למדינה פלשתינית; מתמיכה נלהבת בליכוד לכתיבת מאמרי חנופה בעד המערך; מסלידה משמעון פרס להערצה ולכתיבת ביוגרפיות; מאהדה לבגין ולשרון – כן, לשני אלה ב"הארץ" – לשנאה עיוורת; מאזהרות וקריאות שבר נגד "מערך סוציאליסטי כדגם של דמוקרטיה עממית המאיים על ישראל" לתמיכה נלהבת באותו מערך "מפחיד" בבחירות לכנסת ה-11.

המבקשים להתמיד ב"הארץ" תוך הימנעות מעימות עם גרשום שוקן חובה עליהם להתיישר על-פי הקו שהוא מעצב, המשתנה מדי פעם בפעם על-פי השקפותיו של חבר מערכת "חזק" הניצב לידו ומנווטו כחפצו. חוסר הניסיון העיתונאי – שוקן מעולם לא היה רפורטר או עורך חדשות – בולט בעשייה השוטפת. בצעירותו, בעיקר בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, טיפח כוחות צעירים שנמשכו ל"הארץ" בשל היותו אז עיתון מוביל, אך יותר מכל, בלתי מפלגתי. בשנים האחרונות התעייף. ניהול העיתון הופקד בידי הבן, עמוס, שלא גילה גדולות ונצורות וכשלונו הבולט הוא "חדשות", היצירה החדשה שלו.

---

הפרקים "עקב אכילס של 'הארץ'" ו"'פליטי' עיתון 'הארץ'" התפרסמו לראשונה בספר "כוח להשחית" מאת יאיר קוטלר, שראה אור בהוצאת מודן בשנת 1985. הטקסט שלעיל לקוח מתוך המהדורה המורחבת והמתוקנת שראתה אור בשנת 1991 בהוצאת יאיר גולן, ומתפרסם באתר "העין השביעית" באדיבות ההוצאה